בני הבכור מסיים עוד שבועיים שירות בגבעתי . אני שירתתי בגולני עד סוף 1972 . כשאני משווה את השירות של שנינו אני רואה הבדלים עצומים . אני עברתי טירונות קשה מאוד של כחצי שנה עם מעט מאוד חופשות ועם חוסר שינה משווע בתנאי קור נוראיים של רמת הגולן . הוא עבר כחצי שנה עם חופשות של כל שבועיים כולל האימון המתקדם . כנגד הקור היו לו בגדים חמים בשפע ולא סבל ממחסור בשינה .לנו נתנו את החולצה המנומרת של המחזורים הקודמים שהיתה קצת עבה יותר ושיכנעו אותנו שזה מעיל . אני זוכר את השמירות הבסיסיות של 4 שעות במחנה "שרגא" כשממש נרדמת בעמידה וכל הזמן בדקו אותך . למעשה שמרת מפני המפקדים. הוא עשה שמירות של שעתיים בלבד .כשהגעתי לגדוד הדבר הפופולרי היה טופס 630 .למעשה היתה נציגות קבועה של הגדוד בכלא 6 .כרבע מחיילי הגדוד המשיכו ב"קבע דפוק " כדי להחזיר לצבא את ימי הכלא .מבחינת הציוד הרי היינו על הפנים . הסתובבנו עם רובי אפ .אן . ועם עוזים עם קת מעץ .כשהגיע אורי אייזנברג [שגיא] לפקד על הגדוד התחילו שינויים . פתאום התחלנו לקבל חופשות נורמליות , קיבלנו קתתות מתקפלות לעוזים[כל חייל שכיבד את עצמו עד אז הסתובב עם מפתח "אלן" כדי שיוכל בהזדמנות הראשונה לגנוב קת מאיזה צנחן. כשהחלפנו איתם קווים הם כבר קיבלו אזהרה לשמור טוב טוב על הציוד ]. לבני היה ציוד מאוד מתקדם החל מהמיקרו תבור דרך מקלע נגב וכלה באיפוד חדיש . הוא גם עשה מספר הסמכות על כלי נשק שונים שבימי נראו כמדע בדיוני . בימי היו קצינים שהגיעו מהצנחנים והסתובבו עם נעליים אדומות ולא היה אף מקרה הפוך של קצין מגולני שהגיע לצנחנים . היום כל הקצינים בחטיבות השונות הם "ילידי" החטיבות להוציא מקרים של יוצאי יחידות מיוחדות שרוצים להתקדם בצה"ל הגדול . נחזור למשמעת : על מעשים ממש חריגים בגבעתי קיבלת ריתוק . אצלנו זה היה ישר כלא . אני זוכר את אוהל חדר האוכל בעין סמסם ברמת הגולן כשעליו כתובת ענקית "הנה ימים באים נאום ה' ושלחתי את מחזור מאי 69 הביתה ",וזה כבר היה כמעט בסוף 72 .

אני מקווה שממה שכתבת ניתן ללמוד שהורידו את כל המעטפת של הטרטורים וההתעמרויות המיותרות בחיילים בשם העקרון של "לשבור את האזרח"; אבל שהאימונים מקצועיים ורמת החיילים גבוהה לא פחות מאז.

אני התגייסתי לנח"ל ב-1978, לאחר מהפיכה שהחי"ר והצבא כולו עברו בעקבות מלחמת יום הכיפורים: הציוד היה שונה לחלוטין, לנציב קבילות החיילים היו שיניים, הקפידו על 6 שעוות שינה מטכ"ליות ועל יציאות כחוק.
היו עדיין טרטורים.
גולני בתקופתי הייתה יחידה עם גאוות יחידה, בוודאי לא מה שאתה מתאר בדבריך (אני משער שחלק גדול מהלוחמים הגיעו בזמנך בניגוד לרצונם).

אני רוצה לחדד . לא כל הזמן זה היה כך . כשהגיע אורי שגיא לגדוד , כפי שכתבתי , הכל השתנה . קיבלנו מג"ד שבא עם ההילה שלו כמפקד סיירת גולני והוא תוך מספר חודשים הפך את הגדוד לגדוד החיר המוביל בצבא . הוא הכיר כל חייל וחייל בגדוד אישית ולמעשה מה שגרם למהפיכה הוא זה שהחיילים היו מוכנים לעשות הכל בשביל האיש הזה .לקחנו מקומות ראשונים בכל הבחנים הצה"ליים ניהלנו תרגילים מסובכים באש חיה ללא אף נפגע ונפסקה הזריקה לכלא על כל שטות . גם הגדודים האחרים זכו למפקדים רציניים כמו רם אליעזר בגדוד 12 ואינני זוכר כרגע את השאר .גאות היחידה היתה בשמים. אבל כאמור זה קרה רק בחצי השני של השירות .

היום תפיסת הצבא שונה.
כבר הבינו שאין טעם לנסות "לשבור" חיילים.
הציוד ברמה גבוהה (בסה"כ) ויש יחס טוב ואימונים קשים.

קח בחשבון שצה"ל לא היה מעורב פעילות מבצעית מאז עופרת יצוקה. כל החיילים הסדירים והקצינים מתחת לדרגת מ"פ לא היו אף פעם בלחימה אמיתית, אולי ל2% מהם יצא להיות באיזשהי היתקלות עם האויב אבל ככלל הצבא שלנו לא זוכר מה זה לחימה בטח לא מלחמה. מה שאתה מדבר עליו גם תלוי גדוד ויחידה, בצנחנים 101 מן הסתם זה לא ככה, אבל גולני 51 היום דיי מזכיר את מה שאתה מתאר מבחינת אחוזי הכלואים\עריקים, וותיקות-צעירות וכו'.

ואתה אומר את זה בתור מישהו, ששירת בגדוד הזה?!
אנא ממך, ותיקות-צעירות, על תדבר על דברים שאינך מכיר באופן אישי.

Nobody exists on purpose. Nobody belongs anywhere. Everybody's gonna die. Come watch TV.
Morty

נושא הותיקות - צעירות בגבעתי היום קיים , אבל רק מבחינת מעט זכויות יתר של הותיקים כמו שמירות כשלא נמצאים בתעסוקה מבצעית או מועדון רק לותיקים כלומר זה קיים בדברים די שוליים ולא סיבה לצעירים להתלונן . בזמני בגולני זה כמעט ולא הורגש למרות ששמעתי שמחזורים שלמים אחרי יום כיפור סבלו מזה והיו הרבה נסיונות של מפקדים למגר את התופעה . לכתוב שבגדוד 51 הולכים היום הרבה לכלא זה קישקוש . אין בגולני היום חייל אחד שלא נמצא שם מרצונו החופשי . כולם למעשה מתנדבים .

כל חייל לוחם שמשרת בחטיבת גולני רצה להיות שם.
ואם אתה מתכוון לשביזות אז זה קיים בכל חייל ויחידה בצבא.

דבר נוסף . מעורבות ההורים . כשאני שירתתי לפני למעלה מ40 שנה ההורים שלי לא ידעו איפה אני משרת . גם הקשר הטלפוני היה נדיר . היום , אני מכיר את המפקדים של שני בני , יודע כמעט כל יום היכן הם ויש לי קשר יום יומי איתם . הבכור שלי שנמצא בשלבי שחרור מגבעתי הכיר לי את המ"פ שלו ולמרות שהוא כבר בתפקיד אחר אנחנו בקשר .

חירניק, היום יש שעת ת''ש לפני השינה בה הכפרה הקטן יכול להתקשר לאמא ואבא..
יש גם יום הורים..
אבל זה לא אומר שהם חיילים פחות טובים..

מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000

היום על דו"ח מצ [זקן למשל] מקבלים בגדודי גולני - 28 יום ריתוק בפעם הראשונה.
בשנות השבעים-שמונים כשאני שירתתי לא היה דבר כזה.
ב -28 ימי ריתוק נלקח ממך הנשק ואתה גר במגורי מפקדה ת.פ. רס"ר בעבודות כפייה כל היום.
אין לך מושג כנראה מה קורה שם היום.
חייל שהסתבך לא מוחזר מייד לפעילות הקרבית.
להפך, רוב הסיכויים שהוא יורד להיות ג'ובניק או תומך.
אז בהשוואה אלינו אז - הם חיים במשמעת קשה ביותר בגלל אופק שרוצה את חט' 1 מקום 1 במשמעת - והוא השיג זאת [במחיר של הפרות הוראות פצ"ר בזו אחר זו אבל ככה זה].
נכון שהם יוצאים טוב אבל הם לא צריכים לסוע 9 שעות כמונו לביר תמדה או צומת פארקר.
היום הכל יותר קרוב והדברים השתנו.
ואגב, יש מקרים בהם אין אוכל, אין חימום, אין שירותים.
גם היום החבר'ה מבקשים ציוד מחברים ומקבלים השלמות וחלקים שלא ניתנים להם בגדוד.
וכל זה לא קשור לכך שאף אחד מהם עדיין לא השתתף בפעילות קרבית של ממש.

זה לא רק גזירות אופק.
חלק גדול מהדברים הללו התרחשו כשאני שירתתי בחטיבה וגם בחלק מחטיבות החי"ר המקבילות.

ואני לא חושב שראוי לכנות את זה משמעת, אם כבר משמעת למראית עין.

"בטבע הסוס הוא בלונדינית מטומטמת. גם טיפש וגם בעל נורמות מיניות מופקרות.אי לכך, אני גאה להיות חמור."

אראל סג"ל


ותודה לדורון

מוזר לשמוע שבשנות ה80 זה היה ככה, גם נראה לי קצת בעייתי מבחינת סד"כ. בכל אופן, אני מכיר מקרה של מפקד בגולני שנשפט על אלימות והעונש שלו היה הדחה, ריתוק ומחזור שלם שהוא עשה רק בתור תורן מטבח, עם יציאות של לוחם. אגב נראה לי שהרסר של 51 עדיין אותו רסר מ88'.

לא הבנת נכון.
אני מדבר על היום.
בשנות ה 70 -80 לפחות בזמנים שאני הייתי קרוב לגולני [במכ"ים ובבזק] ובמקביל אליהם, לא היו עונשים כאלה.
אני הופתעתי מרמת החומרה שהיום מתייחסים לדו"ח מצ וכד'.
בנוסף אני יודע היום על חיילים שלא מבינים למה לא מחזירים אותם למחלקה ולמה הם מפסיקים להיות קרביים.
כנראה שהיום יש עודף בכ"א.

גם על קדרים כביכול או חישלוית בוכריס מוריד אותך לג'וב וכנראה ידפוק לך כלא 30 יום

בלי מאבק לא יכולה להיות צמיחה

אתם כותבים הרבה על זה שאחד ה עונשים זה העברה למפקדה .בזמני בגדוד פלוגת המפקדה היתה הגדולה בגדוד . כולם רצו להיות שם וזה נחשב כצ'ופר . אני מדבר על תקופה שבה עדיין היו קצת מעברות בארץ ולגולני שלחו בכפייה . אני הייתי מהמחזורים הראשונים שגייסו ילדים בוגרי תיכון ממשפחות מבוססות ואכן לאט לאט המצב השתנה , במיוחד כשהקצינים כבר נבחרו בפינצטה והם הובילו את המהפך שהפך את גולני לחטיבה הטובה בצה"ל , לפחות בזמן ההוא . המקצוענות היתה שם דבר . סתם דוגמא : שירתתי במחלקת מרגמות ולאחר מכן הייתי באותה מחלקה בגדוד חי"ר מילואים והחומר שהוטמע בי גרם לזה שבגיל 40 ומשהו יכולתי להתחרות עם הצעירים בהפעלת המרגמה , לא שאני הייתי גאון גדול אלא רק בזכות מפקדי בסדיר שהשרישו בי את החומר . המ"מ שלי , בין היתר היה מנו הרט שלימים נהיה מח"ט גולני והוא היה קצין מרגמות מעולה .. אבל אני חוזר וכותב ושוב פעם בלי להתבייש הגדול מכולם היה אורי שגיא , לימים ראש אמ"ן, שהפך את גדוד 13 לגדוד הטוב בצה"ל וסחף אחריו את כל החטיבה .

ממש משנה שבגיל 17 הילד רצה גולני, אחרי תקופה מסויימת בצבא זה כבר ממש לא משנה לאף אחד ותהיה בטוח גם שאין שום יחס אחר מצד הצבא בגלל שמי שבא לגולני "מתנדב".

ציטוט:

במקור נכתב על ידי דביר1 כל חייל לוחם שמשרת בחטיבת גולני רצה להיות שם. ואם אתה מתכוון לשביזות אז זה קיים בכל חייל ויחידה בצבא.

זה לא ממש נכון, אבל לא נכנס לזה...

היינו הולכים עם מחסנית בכלי כל הזמן !!!

היום (מ 88) במקום שהנשק יהיה חברך הטוב.הוא עונש
אצל מרבית החיילים (לא לוחמים) :תופעה של התיחסות לנשק ביראה ופחד.

לא כל מה שאני רוצה לכתוב, אני יכול לכתוב.

לא כל מה שאני יכול לכתוב, אני רוצה לכתוב.

נצל"ש-

ידוע לך מה עומד מאחורי הגישה ההפוכה מבעבר כשכבר כן הולכים בהכנס?

אם בעבר היו הולכים עם מחסנית בכלי עם פטיש מורם (כלומר נקור) וניצרה על בודדת, היום כשכן הולכים עם מחסנית בכלי בשגרה (נוהל 112? 119? כבר שכחתי את מספרי הנוהלים...) זה עם פטיש מורד ונשק נצור.

"בטבע הסוס הוא בלונדינית מטומטמת. גם טיפש וגם בעל נורמות מיניות מופקרות.אי לכך, אני גאה להיות חמור."

אראל סג"ל


ותודה לדורון

כתבתם כאן על נשק בהכנס , גשק לא בהכנס , פחד מנשק וכו'. אני שירתתי בגולני בשנים 69 עד 72, ובתקופה הזו היו הרבה תאונות נשק .היו פליטות מ"עוזי " היו פליטות ממאגים מקלעונים ממקלעי 03 וממה שאתם רוצים .השיא היה כשבאימון ברמה מישהו שיחק עם אר. פי . ג'י והעיף טיל כשהכנפונים שלו פגעו לחייל בצואר . ירדנו לאימון בקישון ואז הוחלט בפעם הראשונה בצבא שכל החטיבה מרותקת שישי שבת .. חשבו שזה יזעזע אותנו אבל מהר מאוד רוב החיילים הצליחו להמלט למספר שעות הביתה . כל זה נגמר כשהגיע אורי שגיא לגדוד שלנו והכניס נורמות חיילות אחרות לגמרי . נושא הבטיחות היה מספר 1 בגדוד . אני לא זוכר שהסתובבתי מינהלתית עם נשק בהכנס . רק בפעילות מבצעית זה נעשה ובפעילות ממש מסוכנת כמו מארבים הנשק היה דרוך עם כדור בקנה אבל נצור . דרך אגב , היינו הראשונים שהלכו עם נשק מוצלב . עד אז כולם הסתובבו עם נשק תלוי על הכתף . אורי שגיא דרש את זה בעקבות פעולה בלבנון של הסיירת החטיבתית שבה נשמט נשק מכתפו של קצין מבלי שהוא שם לב . המחבלים מצאו את ה"עוזי" ועשו מזה מטעמים .

דבר עם הבן שלך על ההכשרה שהוא עבר. בסופו של דבר המטרה שלהם היא להלחם.
תראה שיש הבדל בין שמיים וארת בין מה שאתה עשית לבין מה שהוא עושה.

היית חייל הרבה יותר מאומן ממנו.
לדוגמא:
יעד מבוצר, פיתה סורית, נחיתה מהים ועוד אלה דברים שכבר לא עשוים היום.
-אבא שלי שרת בגולני ב-76 ואמר שכל חייל היה יודע להרכיב לבנת חבלה ואפילו להכין מכמה לבנות איזה מטען נגד טנקים. היום רק קצין יודע להרכיב לבנת חבלה.
-רוב הסיכוי שהבן שלך יזרוק רימון חי אחד במהלך כל השרות וגם זה יהיה בטירונות מתוך עמדה.
-הבן שלך יעשה היום את כל האימונים ויצא למלחמה\מבצע הבא שהוא סוחב עליו ציוד ל48 שעות בלי סיבה ממשית.
היום חייל יודע לתפעל את הפק"ל שלו ובתאוריה את של חבריו.
-מקלענים ומפקדים היום לא מבינים מזה מקלע ומה תפקידו. נהוג לירות במקלע היום בכמה מקומות לא דרך כוונות אלה לפי פגיעות.
-אין חיילות פרט.

זה מה שעולה לי כרגע...

לפני כמה חודשים התווכחנו אחי (חייל בשירות סדיר בצנחנים שהתגייס במרץ 09) ואני (צנחן במיל') על ההכשרה וההבדלים בין זמני (לפני כעשר שנים) לזמנו. לפתע קטע אותנו אבינו (אוג' 74' בצנחנים) ואמר שכדאי שנפסיק לקשקש על איתנות כי אין לנו מושג על מה אנחנו מדברים. יש בזה הרבה בעיני. הדור של אבי התאמן כמו משוגע והאמין שמחר מלחמה. כשאבא שלי הלך מהאוולי עד ביירות בשל"ג הוא עשה זאת בחטיבה שהתאמנה מתוך אמונה שמחר היא עלולה להידרש לצעוד שבעים ק"מ בעומק מערך האויב. מסופקני אם יש היום חטיבה סדירה או מיל' בצה"ל שהלך הרוח של אנשיה הוא כזה. מנגד צריך לומר- האתגרים אחרים, מורכבים יותר, גם טכנולוגית, ויש מקום לשלב בין הרמה הטכנולוגית הגבוהה של ימינו והקשיחות הנדרשת מלוחם החי"ר.

הרבה השתנה. אם נתעלם מעניין הטרטורים אני עדיין זוכר את הטירונות שלי כתקופה שבה רצתי לכל מקום והייתי במצב שתיים תמידי (מצב שאחי טוען שלא מתרחש כיום). המשמעת אינה זניחה כלל וכלל, היא הרי הדבק של כל יחידה צבאית. אני מביא בהקשר הזה את הציטוט הבא שלטעמי מבהיר את העניין היטב:
"'אתה חושב שזה לא הוגן להעניש ככה על איחור בחצי דקה,' אמרתי. 'אתה צודק. בכלל, יש משהו לא הוגן בזה שמישהו קובע מה תעשה כל היום וכל הלילה ומעניש אותך בעונש גופני של מאמץ וחוסר שינה על חטא שכזה. אבל לכל זה יש סיבה.' הוא הסתכל עלי עכשיו. הסנטר לא רעד עוד, ורק בזוויות הפה עוד הייתה התרסה. 'זה באמת לא הוגן,' המשכתי, 'הרבה יותר ממה שאתה חושב. אבל הבעיה לא מתחילה בזה שהחטא קטן העונש אכזרי ולא פרופורציונאלי. הבעיה מתחילה בזה שאתה לומד להרוג בני אדם אחרים ולהימנע מזה שהם יהרגו אותך. וברגע שזו המערכת שבה אתה פועל הכל מתהפך. מפני שזה המטבע שבו משלמים כאן- להרוג ולהיהרג. כאן חוסר נקיון או חוסר דיוק הם לא בעיה אישית.'
'אבל אפשר להסביר,' אמר אורן. 'לא חייבים ללמוד הכול דרך הרגליים.'
'חייבים להסביר וחייבים להעניש," אמרתי. 'ויותר משחייבים להסביר חייבים להעניש. כדי שתלמד שלכל חטא קטן מתלווה עונש גדול. כדי שכל זה יהיה חלק בלתי נפרד מהחשיבה שלך ומהרגליים הכואבות שלך. מפני שבתנאים האלה לכל דבר יש פרופורציות מנופחות. מפני שכאן עושים ושומעים, ולא להיפך'." (מתוך הספר "גוף שני" מאת עפר שלח עמוד 118)


בעיני כל עניין אי הוודאות הוא קריטי להכשרה המנטאלית של הלוחם. הדבר הזה כמעט נעדר לחלוטין מן ההכשרה היום. הרי מי מן הצנחנים (ואני כותב זאת על סמך מה שקראתי, משום שאני התגייסתי כמעט שלושים שנה אחר כך) שנקלע ב73' לתופת בחווה הסינית גילה ברגליים ששדה הקרב הוא ממלכת אי הוודאות ובטח שלא ידע מתי זה ייפסק . האמת, לא מוכרחים להרחיק עד ה"סינית", גם כשכמה מחבלים תקעו אותנו בשכם והיינו מרותקים לאלמנת קש כמה שעות טובות לא היה לנו מושג מתי נקבל פקודת קיפול (ואם בכלל נצליח לצאת משם).

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

גם בתקופה של אבא שלי המסע הראשון בגולני היה 30 ק"מ ומסע כומתה היה 120 ק"מ.
אבל לדברים האלה אני מתיחס פחות כי כמו שאמרתי בסופו של דבר היעוד שלהם הוא להלחם. וממה שראיתי בלבנון2 ובעזה החי"ר של היום לא יודע להלחם.

מה שכןת אני התגייסתי ב 2005 ונראה לי שזה היה השפל ברמת האימונים של הצבא. אני יודע שהיום המסלול קשה יותר פיסית אבל עדיין, הם לא לומדים חיילות פרט ולהלחם. הם פשוט רצים יותר וסוחבים יותר.

שדה הקרב היום שונה ממה שהיה ביום כיפור.
אתם חושבים שהאימונים היום לא קשים?או קשים פחות בצורה משמעותית?
רבותי,אתם לא יודעים מה אתם מדברים.אני אחרי שבועות מלחמה בקושי הייתי עומד על הרגלים
מרוב מאמץ.תאמינו לי שהיום האימונים מאוד קשים.
בנוגע למה שאמרו על כל נושא ידיעת פקלי"ם ואילתורים,כל חייל שרוצה לדעת ידע,כולם עוברים שיעורים עם
הנגב והמאג מטול וכו'.
ואם אתם חושבים שמסע 100 ק"מ שחור אלונקה זה מה שעשה את החיילים אז יותר טובים זה טעות.
כל כך הרבה סיפורים סופרו על התקופות ההם,ואם לא עושים את זה היום,כנראה שיש סיבה.

פעם כל חייל היה יורה בכל הפק"לים.
היום החיילים עוברים אולי 30-40 שיעורי נגב תאורטים בשרות שלהם במקום שכל חייל יעשה תרגיל פרט עם נגב ויזכור איך הכלי הזה עובד בזיכרון שריר ויזכור את זה לכל השרות.

זה שבקושי עמדת אחרי השבוע מלחמה לא אומר שאתה יודע להלחם.

ואתה אומר את זה בתור אחד ששירת איתי?
אתה בטוח יודע מה רמת החיילות שלי.

וכולם יורים בפקלי"ם.

אבל לירות 15 כדור במטווח עם מאג או נגב לא אומר שאתה באמת מכיר את הנשק.
והנה שאלה בשבילך במידה ואתה לא מאגיסט. איך מכניסים תוף של מאג?

אצלנו באירוע אמת אנשים לא ידעו איך מכניסים תוף של מאג.

שירתתי בנח"ל בשנים 1978-1982.
כשהייתי סמל מחלקה הייתי לוקח לפעמים את המאגיסטים של המחלקה לאימון.
לא הייתי מאגיסט בעצמי, אבל לאחר שהייתי מ"כ שנה שלמה ידעתי מה ניתן לעשות, למה לצפות ומה לדרוש.

השתחררתי כפי שכולם משתחררים ביום מן הימים, וכשהגעתי ליחידת המילואים- ישר הפכו אותי למאגיסט כי הייתי "צעיר", ואז התברר לי שיש הבדל בין להיות סמל שמאמן מאגיסטים ללהיות מאגיסט בעצמי..

סוף טוב הכל טוב- יש גם הרבה יתרונות בלהיות מאגיסט- בעיקר כשכולם יוצאים לאיגוף אינסופי ואני נשארתי ברתק ו"תופפתי" להנאתי.

אני שירתתי במחלקת מרגמות בתחילת שנות ה70 . ידענו להשתמש פחות או יותר בנשקים האישיים [ עוזי ורומ"ט אפ . אן . ] וכמובן ידענו מעולה לירות במרגמה . כך גם שאר המחלקות בפלוגה , תול"ר ומק"כ . באימוני חורף וקיץ כל הזמן התעסקנו עם הנשק היעודי שלנו וידענו על קצה המזלג להשתמש בנשק של הרובאים כמו : ררנ"ט , בזוקה , מא"ג ומרגמה 52 מ"מ. במלחמת יום כיפור הקרב המשמעותי הגדול של גולני היה הקרב על החרמון וגם שם פלוגה מסייעת של 51 הפעילה מרחוק את הנשק שלה . שאר החטיבה לא השתתפה בדברים משמעותיים ורק בסוף במובלעת " אכלה" אותה עם ההפגזות של הסורים . היה רק קרב אחד על טהרת המסייעת של 13 בעיקר מחלקת מרגמות והוא הקרב על מוצב 107 ששם באה לידי ביטוי הרוח של גולני. מאחר שהייתי במרגמות עד שנה לפני המלחמה היכרתי את כל החיילים שם . הסורים הרי פרצו פנימה בין היתר דרך ציר אמריקה שעבר תחת המוצב . בשלב מסוים הם החליטו לגמור גם עם המוצב והעלו עליו טנקים. חיילי המוצב נלחמו בעוז בעיקר צדוק יוסף שנטל בזוקה ישנה מודל מלחמת העולם השניה והוריד 5 טנקים . אני בטוח שלפני כן הוא ירה בכלי הזה מעט מאוד פעמים ,אם בכלל . את סיפור הקרב ניתן לקרוא בספרו של רומן פריסטר "עשירי למניין " שיצא ב1983 בהוצאת זמורה - ביתן . היה ברור להם שהסורים לא יעברו .יהיה מה שיהיה.

אל תיפגע. איש לא מזלזל בהכשרה שעברת. להיפך. דגש בדיון, לטעמי (ורק כמו שאני הבנתי את זה), הוא לא באלמנטים שבהם הפכת למשוכלל בהרבה משהיו דורות קודמים לך (ואני, שהתגייסתי לצנחנים במרץ 2002, הייתי בצבא שקרוב בהרבה אליך מאשר ל"עתיקי הדור" משנות השבעים שכותבים פה). פשוט חלק מהחישול האיתנות והקשיחות שהיתה בהכשרה בעבר (וחלק ממנה חלחל גם לזמן שאני הייתי בצבא) בעיקר בתחום אי הוודאות נעלם. בעיני דווקא במקצועיות אין על הדור הנוכחי והבא בתור. פק"ל זה פק"ל מקצוע לכל השירות. בכל השאר לומדים להשתמש. באשר ללבנות החבלה כדאי אולי לתת על זה דגש אבל זה זניח בעיני. דווקא על קריאת המפות (ניווטים) הייתי מניח דגש חשוב יותר וכן על הכוונת אש ארטילרית ושל כלי טיס.

וכך אומר זאת בסרטו "אחריי! " העיתונאי עפר שלח, מי שהתגייס בנוב' 1977 ושירת כלוחם ומפקד בגדוד 202 של הצנחנים, "לתפיסה של פעם היה יסוד קדוש אחד, הבלתי נודע. לא ידענו מה הולך לקרות בעוד דקה, בעוד שבוע, בוודאי לא בחודש הבא. התפיסה הזאת גרסה שככה זה יהיה גם במלחמה. במלחמה לא תדע מה קורה, ולכן אתה צריך להיות מוכן להתמודד עם הבלתי נודע בכל זמן שהוא. התפיסה של היום אומרת שככל שהחייל יודע יותר כך הוא יהיה טוב יותר, מקצועי יותר, מוכן יותר למה שהוא צריך לעשות."

כאשר האלוף גדי שמני מבהיר בסרט כי כיום החיילים עוברים הכנה מנטלית לקראת הפעילות מספר שלח כי על הפלוגה בה שירתו שניהם כי- "אנחנו הכנה מנטלית היינו עומדים אחד על אחד." ויש בעומס ובמאמץ הללו מן האמת. החישול הזה לתנאי מחסור אי ודאות וקושי הוא חיוני. אל"מ אריה נייגר, שהיה סמג"ד 890 ומח"ט חטיבת המילואים הצפונית של הצנחנים מבהיר בסרט כי פלוגת נוב' 1977 ופלוגת אוגוסט 2011 שתיהן טובות וש- "אנחנו לא יכולים לדעת מי טובה מהן, וגדי צודק, כל אחת טובה לזמנה." אולם בדברי ההמשך של שלח לכך בסרט יש בכדי להדאיג- "וזו השאלה האמיתית, לא אם צה"ל יותר טוב מפעם, אלא אם מי שמפעיל אותו מבין במה הוא טוב. אם הוא קולט שבלחימה מתוכננת שבה יפעילו החבר'ה האלה את המערכות המשוכללות שיש להם הם ישיגו דברים לא פחות טובים מלוחמי גבעת התחמושת. אבל מי שיכניס אותם למערכה מבולבלת בתנאים שמבטלים את היתרונות ודורשים בעיקר קשיחות בסיסית לאורך זמן עלול לקבל את מלחמת לבנון השנייה, ומי שמחנך מפקדים שמטרתם העליונה היא שחיילים יסיימו את המסלול וצריך לתת להם ולמשפחותיהם שירות מיטבי, עלול לקבל פיקוד שחושש להכניס חיילים לקרב ולחימה שעיקרה מבצעי חילוץ. "

וזאת משום שקשיחות בסיסית היא תנאי קריטי למוכנות למלחמה. קשיחות שמתבססת על איתנות וחישול בכדי להתמודד עם כל אותם קשיים של מלחמה, עם בלאגן לא נורמלי ועם עקת הקרב (כפי שהדבר מכונה בבה"ד 1). מנגד זה לא שהיא איננה קיימת בצבא של היום. בספרם של עפר שלח ויואב לימור, "שבויים בלבנון", נכתב כי- "העקשנות הזו נתקלב באומץ הלב ובהקרבה של הרובאים מגולני. בקרב שלא היה להם בו שום יתרון- הם לא הפתיעו, לא הכירו את השטח, היו מוקפים כמעט מכל עבר- הצליחו חייליו של עשור, למרות כמות הנפגעים הגדולה לאחר ההיתקלות, להרוג לפחות שלושים וחמישה לוחמי חיזבאללה. המספר האמיתי גדול כנראה עוד יותר." (עמוד 188) וכי - "העובדה שעדיין תוצאותיו המספריות של הקרב נטו בבירור לטובת גולני מעידה על איכות הלחימה של אנשי גדוד 51 ." (עמוד 189)

מה שכן אני לפחות, מאוד מסכים עם האמירה של שלח בסרט, שלא סותרת את האמת שהיתה בזמני ולפני ותהיה גם אחריי, שאין על השירות בגדודים (מה שאני כבוגר גדוד 890 מזדהה איתו לחלוטין). אבל הוא חשוב בעיני עוד יותר משום ששלח שימש גם כסמ"פ של פלחה"ן צנחנים, וכמפקדה בפועל לאחר שהמ"פ נפצע בפשיטה בלבנון. חה"ן צנחנים היתה אז יחידה מיוחדת והעובדה כי שירת גם בה נותנת לטענתו משנה תוקף:
"עיקר השבוע הראשון הוא המיון ליחידות המיוחדות והחטיבתיות. בזמננו היו סיירת מטכ"ל שעליה דיברו בלחש, והקומנדו הימי שמה שידעת עליו זה שבחורף נורא קר במים. היום צה"ל מלא ביחידות ערפל עם שמות של פירות וציפורים וכנפיים קטנות, וגם למי שכבר התקבל לצנחנים להיות סתם צנחן זה לא מספיק. בימים שהורים מקבלים ייעוץ מקצועי איך להרדים את הילד, ויש קורסי הכנה לגן, ובטלוויזיה קואצ'רים מלמדים אותך לאזן את התקציב המשפחתי, ככה מתכוננים גם לצבא. רוב החבר'ה עברו הכנה מסודרת בתשלום. חלקם עם מאמנים אישיים. את תוכנית הגיבוש לסיירות אפשר למצוא בפורומים באינטרנט. וגם יום אחרי שהגיבוש הזה ייגמר, הכל יהיה בפייסבוק. וכשהחיים נמדדים לפי המותג שעל החולצה, הבעיה הופכת להיות אחרת: איך משכנעים את מי שלא קיבל, שנשבר באמצע או לא עבר, להסתפק בגדודים ולא להישבר לגמרי. ביום ראשון שאחרי מודיעים על התוצאות, במה שמכונה באופן רשמי לגמרי 'מסדר הדמעות'. פעם צנחנים בכו רק בכותל. היום, תראו לבד. אחרי שמגלן, דובדבן והיחידות החטיבתיות לקחו את שלהם מגיעה החלוקה לגדודים. והנה, מול העיניים שלנו קורה דבר שמרתק אותי כל פעם מחדש. מתוך האכזבה של מי שלא נבחר מתחילה להיוולד הזהות חדשה, האחווה של אלה שהופכים את זה שלא לקחו אותם למקור חדש של זהות ומוטיבציה. ההוויה שבגללה, בעיני, הגדודים של הצנחנים או גולני תמיד היו עדיפים על כל סיירת."

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

ראיתי את הסרט בגיבוש יחטיות הם זוחלים עם ברכיות על מרפקים חחחח טיפה בזיון...(וממה שהבנתי זה קורה רק בצנחנים)
ליד שבוע המדים היו דבוקים לבשר.

בלי מאבק לא יכולה להיות צמיחה

לא רוצה לפתוח פה תיבת פנדורה, אבל חובה עליי לומר שהסיפורים, על זה שכוחות צה"ל בלבנון כן נלחמו בסופו של דבר "כמו שצריך", הם עלילות במקרה הטוב, וזיופים במקרה הרע, כן, זה כולל את 'החיילים של עשור', גדוד 51 המהולל, הגדוד היה בתת-תפקוד למעשה בכל ה'מלחמה', ופלוגה ג' עצמה יצאה בסד"כ חסר מאוד ללבנון (חצי מהחיילים 'חלו' ו'נפצעו' ממש ערב הכניסה) לגבי הסיפורים על מספר המחבלים שנהרגו, אני יכול לומר ממקור ראשון, שאין לאף אחד מושג והכל מספרים באוויר, שכן חיילי הגדוד מעולם לא תוחקרו על אותו קרב, אולי ברמת הקצינים בלבד, וזה לא משהו בהתחשב ש5 מתוך 7 הקצינים שנכחו בו היו מתים או פצועים קשה

ההתקלות הקשה עצמה, החלה בעקבות כך שפלוגה ג', כמו רוב הפלוגות הגדוד, התעכבה זמן ארוך מאוד במשימה הסבוכה של לפתוח דלת ולהיכנס, ונכנסה למעשה לאור יום כשכל החיילים שוכבים עם התיקים על הגב, דבר שאגב, כבר קרה לפלוגות אחרות בגדוד ובנס לא נגמר באסונות דומים

חיילי הגדוד עצמו יצאו ללא תדריך מסודר (או לא-מסודר) ללבנון, למעשה רובם לא ידעו איך נקרא הכפר שבו הם נמצאים, כמות האוכל שנלקחה הייתה לא מספקת וביום השלישי בלבנון אזל המזון והחל ה'צום' שנמשך 24 שעות (אחד מתוך כמה), החיילים לא היו בכושר ובטח לא למשקלים שהועמסו, שהגיעו בחלק מהמקרים ל110% משקל גוף, לפחות חייל אחד לדעתי חזר ממש אחרי חציית הגבול כיוון שקרס מכובד המשא...

ומה נעשה בין לבין? לא הרבה, רביצה בבתים, רביצה בשיחים, התקלויות מזדמנות, 'התקלויות' עם טנקים (שההתרשמות שלי מהם הייתה, שהם פשוט לא חיילים ויסלחו כל השריונרים מאז ולעולם)

חברים, אני לא יודע מה היה פעם, אני יכול רק להגיד, שמהניסיון המעט שלי, הצבא של 06, היה צבא של ימי שלום ותו לא, נעדר רוח לחימה, נעדר יכולות או מיומנויות צבאיות בסיסיות ביותר (אולי מלבד חיל האוויר והתותחנים) פשוט לא צבא, זה מה שהיה, לגבי מה שהיום...ממש שראיתי ב'יצוקה', לא נראה שהרבה השתנה, אני בכל אופן כבר לא מאמין לצה"ל או בצה"ל

הדברים שאתה כותב - הם מהיכרות אישית או ממקור אחר?

אני גם די בטוח מההכרות שלי עם החיילים שמספר המחבלים ההרוגים בבינת ג'בל הוא אגדה.
ממתי חיזבאללה פועל בכוחות כאלה גדולים? 40חיזבאלונים ביחד? לא נראה לי ששמעתי פעם על משהו כזה...זה סותר את כל התו"ל שלהם.

פלטפוט, אני לא יודע כמה מחבלים נהרגו, זה לא השאלה, השאלה למה אף אחד לא תחקר את החיילים שהיו שם...לגבי כמות המחבלים, אני חושב שפה זה קצת שונה, מההתרשמות שלי, ושל כל מי שהיה, שהיו הרבה חבר'ה של חיזבאללה, לא רוצה לזרוק מספרים, אבל הם נתנו אש בסדר גודל פלוגתי לפחות, צריך לזכור שהם ריתקו למעשה שתי פלוגות, את ג' משני כיוונים לפחות ואת א', לדעתי האישית כמה עשרות, אם לא לכיוון 50+, צריך לזכור שחיל האוויר הפציץ אותם בצורה רצינית למדי...וחיילים כן פגעו במחבלים ככה שהמספר הסופי הוא ניחוש(שאין לו על מה להתבסס) של איזה קצין/קצינים אי שם בצבא

ממש לא עשרות. התחושה ברורה, בעיקר בגלל אלמנט ההפתעה וספיגת ירי ממספר כיוונים, אבל ממש לא עשרות.

מעבר לכך, אתה מתאר בעיה ברמת החיילות - מה שאני מכיר מהקרב הזה היא בעיה מקצועית אצל מפקדים עד רמת החטיבה, כולל.

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

קראתי את ההתייחסות לקרב בינת' ג'בל בשרשור הנ"ל ואחר כך עשיתי חיפוש קצר ברשת. במאמר שכתב סא"ל קלפר "מנהיגות המג"ד בשדה הקרב בעבר, בהווה ובעתיד" ופורסם ב"מערכות" מצאתי את הקטע הבא. מה שמטריד אותי היא העובדה שמה שנידון כרגע בשרשור ביחס לקרב סותר את התובנות והתיאור במאמר כמעט לחלוטין.

הקרב בבנת-ג'בייל, מלחמת לבנון השנייה, גדוד 51

בשנתיים שלפני מלחמת לבנון השנייה פעל גדוד 51 ברצועת עזה וצבר ניסיון רב בפעילות מבצעית - הן בט"ש והן מבצעים גדודיים רבים. כן ערך בתקופה הזאת שני אימונים גדודיים. הגדוד הוקפץ למלחמה בעת שהיה בפעילות מבצעית בעזה בעקבות חטיפתו של גלעד שליט. בימים הראשונים למלחמה עסק הגדוד בנוהלי קרב מול אוגדה 162 ואוגדה 91 במסגרת חטיבת גולני. במהלך אותם הימים השתנו לעיתים קרובות המשימות שהוטלו עליו. השינויים התכופים במשימות יצרו בלבול רב ובעיקר תחושה של לחץ ושל חוסר זמן להכנות. למלחמה ממש נכנס גדוד 51 בעשרים ושלושה ביולי 2006 בלילה. מפקד הגדוד זה שנתיים היה יניב עשור. משימת הגדוד הייתה לתקוף את פאתיה המזרחיות של העיירה בנת-ג'בייל ולהשתלט עליהן במסגרת משימת החטיבה לתקוף את חלקה המזרחי של בנת-ג'בייל. השיטה שנבחרה הייתה להתקדם עד פאתי העיירה, לתפוס מאחזים בכמה מקומות במקביל ולפגוע באויב, בתשתיותיו ובאמצעי הלחימה שלו. כוחות הגדוד כללו שלוש פלוגות (א', ג' ופלוגה מסייעת) וכן מחלקת מרגמות. בלילה הראשון, בעשרים ושלושה ביולי, התקדם הגדוד ונערך ללחימה בבנת-ג'בייל. בבוקר שלמחרת נתקלו פלוגה א' והפלוגה המסייעת מטווח קצר בחוליה של שלושה מחבלים והרגו שניים מהם. בצהרי היום פגעה פלוגה ג' במחבל נוסף. בעשרים וחמישה ביולי בשעות הצהריים קיבל הגדוד פקודה מהחטיבה להיערך ליציאה מבנת-ג'בייל לכיוון הארץ. בשעות הערב שינתה החטיבה את הפקודה: הגדוד נדרש להישאר בבנת-ג'בייל עשרים וארבע שעות נוספות. סמוך לחצות שוב שונתה הפקודה. הפעם נדרש הגדוד להתקדם צפונה בעקבות יחידת אגוז והגדס"ר. המג"ד תידרך את המ"פים, אלה העבירו פקודות למ"מים, והגדוד התארגן לקראת תנועה צפונה. בעקבות ניתוח השטח ובשל הרצון לשפר עמדות הוחלט להתקדם לעבר מבנים צפוניים יותר בעיירה. כתוצאה מדרישות שונות שהעלתה החטיבה החל הגדוד לנוע רק בעשרים ושישה ביולי בשלוש לפנות בוקר. הראשונה שנעה הייתה פלוגה ג', ואחריה נעה פלוגה א'. הפלוגה המסייעת נותרה לחיפוי על ההתקדמות של הפלוגות האחרות. פלוגה ג', שהייתה בחוד הגדוד, נתקלה באויב בשלב הכניסה למבנים. הלחימה הייתה מטווח קצר נגד מחבלים מוסתרים היטב. כל מחלקה פעלה בנפרד בשטח בנוי בצפיפות. במהלך ההיתקלות היו לפלוגה פצועים רבים, אך היא המשיכה בלחימה. הסמג"ד, סמ"פ, מ"מ וסמל נפגעו, וזו הייתה פגיעה קשה בשרשרת הפיקוד. כוח בפיקוד המ"פ יצא באיגוף כדי לנסות לכתר את האויב.

באותו השלב הצטיירה בחפ"ק המג"ד תמונת המצב הבאה: פלוגה א' והפלוגה המסייעת נמצאות במקומותיהן לפי התכנון, ומצבן ברור. אולם המידע על המקום שבו נמצאו הכוחות של פלוגה ג' היה חלקי. תמונת המצב על האויב הועברה לפי תיאורים מהשטח. לדוגמה: "יש אויב מאחורי החומה", "יש אויב בבית האפור" ולא לפי מספרי הבתים כפי שהופיעו במפות - מה שהקשה ליצור תמונת קרב מדויקת. נוסף על כך, שיח של מ"כים עם המג"ד ברשת הקשר יצר את הרושם שיש פיצול רב של הכוחות. כמו כן האויב חצץ בין פלוגה א' לפלוגה ג' ובכך עיכב את יכולתה של פלוגה א' לסייע לפלוגה ג'. יתר על כן, עם תחילת הקרב העביר הגדוד דיווח לחפ"ק החטיבה ודרש לקבל סיוע באמצעות מודיעין חוזי, מסוקי קרב וארטילריה. בשל הקרבה הגדולה בין המחבלים ללוחמי הגדוד לא ניתן היה להבחין בעזרת אמצעי החוזי בין כוחותינו לכוחות האויב ולייצר תמונת מצב שתסייע לגדוד. לכן אישר המג"ד אש סיוע רק לאחר בירור מול כל הפלוגות שאין מדובר בכוחותיו. לאחר שחוסלו המחבלים שחצצו בין חפ"ק המג"ד לחוד של פלוגה א' באגף הדרומי, דילג חפ"ק המג"ד לעבר מבנה צפוני יותר ששכן בין פלוגה א' לפלוגה ג' ומשם פיקד על הלחימה. כוחות הגדוד הוסיפו להתקדם, והקרב הפך למורכב יותר ויותר. במרחב הלחימה הגדודי התנהל קרב נגד האויב בשלוש גזרות במקביל: פלוגה א' - בגזרה המזרחית, פלוגה ג' - בגזרה המרכזית והפלוגה המסייעת - בגזרה הדרומית. הנפגעים הרבים ביותר באותו השלב היו בפלוגה ג'. לפלוגה א' היו שישה פצועים, ובהם מפקד הפלוגה. בפלוגה המסייעת לא היו נפגעים. תמונת המצב הגדודית, כפי שהצטיירה באותו השלב בחפ"ק המג"ד בנוגע למיקומן של פלוגה א' ושל הפלוגה המסייעת הייתה מלאה. אולם מיקומם המדויק של כלל הכוחות בפלוגה ג' היה חלקי, וכן הייתה תמונה חלקית בלבד בנוגע למקומות שבהם נמצא האויב. הלחימה התנהלה בעיקר בגזרה של פלוגות ג' ו-א' . במהלך הלחימה הודיע החפ"ק החטיבתי למג"ד שהמחבלים נמצאים קרוב מאוד לגופות של הרוגי הגדוד וכי הם עומדים לחטוף אחד מהם. כדי למנוע זאת הציב המג"ד כוח חיפוי מחוץ למבנה והורה לו לאבטח את המרחב ולמנוע אפשרות של חטיפת הגופות. מאחר שלא היה מידע מדויק בנוגע למקום שבו נמצאו הכוחות של פלוגה ג' ובשל הקרבה הרבה בין לוחמי הגדוד לכוחות האויב, לא יכלה החטיבה להושיט סיוע לגדוד. מהסיבה הזאת גם ויתר המג"ד על הסיוע של מסוקי הקרב. עם זאת הוא הורה לקש"א (קצין שיתוף ארטילרי) להפגיז שלוחה שהייתה במרחק של כמה מאות מטרים ממערב לכוחות הגדוד כדי למנוע ירי טילים לעבר לוחמי הגדוד.

הגדוד המשיך בלחימתו, פגע ברבים מלוחמי האויב והשתיק את רוב מקורות הירי נגדו. את האויב הכריעה בסופו של דבר עקשנותם של לוחמי הגדוד ושל מפקדיו וכן אש הסיוע שהפעיל המג"ד. לאחר שדעכה התנגדות האויב, נערך הגדוד לפינוי הנפגעים באמצעות מסוקים. הפינוי התנהל תחת אש, ולכן הוחלט שמסוקי הפינוי ימתינו לפצועים לא על הקרקע אלא באוויר. ברגע שהפצועים יגיעו למנחת - כך הוחלט - ינחתו המסוקים במהירות, יעלו את הפצועים ויעבירו אותם לשטח ישראל. למשימת הפינוי עמדו לרשות הגדוד פלוגת החה"ן, מחלקה מפלוגה א' והפלס"ר. שיטת הפינוי שגיבש המג"ד הייתה כדלקמן: על פלוגת ההנדסה הוטל לחבור לפלוגה ג' ולפנות פצועים עד למבנה של חפ"ק המג"ד. משם הוא הורה להעביר את הנפגעים לפלוגה א'. המשימה של פלוגה א' הייתה לקלוט את הנפגעים מידי פלוגת ההנדסה ולפנותם דרומה לנקודת החבירה עם הפלס"ר. משימת הפלס"ר הייתה לקלוט את הנפגעים מפלוגה א', לפנותם למנחת המסוקים, להנחית את המסוקים ולהעלות עליהם את הנפגעים. החפ"ק החטיבתי תיאם את החיפוי על מרחב המנחתים בין מסוקי חיל האוויר לבין הכוחות שהיו על הקרקע, ובהם הסיירת. המג"ד גיבש את שיטת הפינוי הזאת על סמך הכרתו את השטח ובשל רצונו למנוע טעויות ניווט והתמצאות. כל פלוגה צפתה בעין אל ציר הפינוי שבאחריותה וביצעה בו ארבעה סבבי פינוי. בכל שלבי הפינוי נורתה אש לעבר הכוחות. בשני מקרים נתקל כוח של הסיירת באויב שירה לעברם במרחב של מנחת המסוקים. לוחמי הסיירת המשיכו את הפינוי עד לנקודת המפגש עם מסוקי הפינוי בוואדי. הפינוי התבצע בצהרי היום בחום כבד, בשטח שהיה חשוף לצליפות של האויב ובתוואי שטח קשה מאוד להליכה. לאחר שהסתיימו החילוץ והפינוי של כל הפצועים, קיבל הגדוד התרעה מודיעינית על כוח של החזבאללה שמתארגן לתקיפת הגדוד. בתגובה נערך הגדוד להגנה, והמג"ד החליט לדחות את פינוי ההרוגים לשעות החשכה. הגדוד דחה הצעות להוציאו מהלחימה ולהחזירו לארץ בשל אבדותיו הרבות ונשאר בבנת-ג'בייל שני לילות נוספים. הוא חזר לארץ עם כל כוחות החטיבה לאחר שזו השלימה את משימותיה.

במהלך הקרב פגע הגדוד בכשלושים- ארבעים מחבלים, גילה והשמיד שלושה משגרי קטיושות ופוצץ מערומי פצצות ורקטות. לגדוד היו בלחימה שמונה הרוגים ועשרים וארבעה פצועים בדרגות פציעה שונות. גדוד 51 המשיך להילחם עד להפסקת האש והשתתף בכל המשימות החטיבתיות. בפעולות האלה פגע הגדוד בלוחמי אויב ואיבד שני לוחמים נוספים. הלחימה בבנת-ג'בייל לא הייתה קרב רגיל שבו מיקום האויב, כוונותיו ואופן התנהלותו ידועים במידה רבה. ייחודו של הקרב הוא בכך שזו הייתה לחימה נגד ארגון גרילה. בקרב הזה ניסה האויב כל הזמן להפתיע: בתחילה הוא נעלם, ובשלב מאוחר יותר הוא יצא להתקפות כשזיהה נקודות תורפה. היוזמה בראשית הקרב הזה הייתה של האויב, וכוחות הגדוד נאלצו להגיב על ההתפתחויות. בנסיבות האלה התקשה המג"ד להעריך את המצב ולגבש לעצמו תמונה של שדה הקרב. רק הודות לעקשנותו ולדבקותו במשימה הצליח הגדוד להפוך את הקערה על פיה ולנצח בקרב.
בקרב הזה בולטים המאפיינים הבאים של מפקד הגדוד:
· רוח לחימה ויצירת לכידות יחידתית. "בקרב יונקת רמת רוחם של הלוחמים מתחושת האחדות יותר מאשר מכל מקור אחר". בלחימה מבוזרת כמו זו שהייתה בבנת-ג'בייל אין למג"ד אפשרות לשלוט על כל הגדוד שלו, ובנסיבות כאלה באה לידי ביטוי רוח הקרב שהוא החדיר באנשיו בתקופה שלפני המלחמה. מתיאורי הקרב בולטת עובדה נוספת: הגדוד הצליח לשמור על לכידותו גם כאשר מפקדים נפלו. ההצלחה הזאת אינה מובנת מאליה, ויש לזקוף אותה לזכות עבודת ההכנה הטובה שעשה המג"ד בתקופה שלפני המלחמה.
· דבקות במשימה ונחישות. במשך כל הקרב התעקש המג"ד להשלים את המשימה במלואה, אף שהאויב הצליח להפתיע את הגדוד בשלבים הראשונים שלהלחימה. הקרב הזה התאפיין ברצף יוזמות התקפיות של הפיקוד הזוטר שחתר ללא הרף למגע עם האויב. במילים אחרות: המפקדים הושפעו מרוח המג"ד. כמו כן בולטת העובדה שהגדוד המשיך להילחם עד סוף המלחמה ומילא היטב את משימותיו.
· יישום הפיקוד הטקטי, פיקוד ושליטה. הקרב הזה הוא דוגמה טובה לפיקוד ולשליטה מיטביים ולהפעלה נכונה של אמצעי הסיוע העומדים לרשות הגדוד. המג"ד הפעיל את סיוע האש בתבונה - בהתאם לאופיו המיוחד של שדה הקרב ולמיקום הכוחות. סביר להניח שיכולתו זו של המג"ד להפעיל את סיוע האש באופן מיטבי היא שהביאה בסופו של דבר להכרעת האויב. בהמשך פיקד המג"ד על חילוץ מורכב תחת אש שבו השתתפו כמה פלוגות. אופן פעולתו מעיד על תבונה טקטית רבה.
· פיקוד מלפנים ואיתנות. במשך כל הלחימה ניצב המג"ד איתן אל מול עקת הקרב שנבעה מאי-הוודאות ומההפתעה. עמידתו זו של המג"ד ומיקומו הפיזי בחזית הלחימה העניקו ללוחמים תעצומות נפש להמשיך בלחימה.

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

אכן שונה - חלק מהבעיות צפונות במאמר עצמו, כאשר הכותב לא עולה, או רואה בצורה חיובית כשלים מקצועיים. בגדול, התמונה יותר עגומה, גם מבחינת פו"שׁ וגם מבחינת מקצועיות מפקדים בקרב התקדמות. לא רוצה להרחיב יותר מדי, אבל צריך לדעת שהמחבלים הופתעו מהכוח שלנו, ולמרות זאת הצליחו להתחיל את הקרב עם עליונות טקטית - זה אומר משהו לגבי הצורה בה הגדוד נכנס לקרב.

מעבר לזה בא נשים לב לכמה דברים ברמת המאמר: היכן העתודה הגדודית? למה פלוגה שלמה עוסקת בכניסה לבתים במקביל? איפה תכנון הפו"ש ברמת הפלוגה (סמ"פ בנקודה שלטת?)

ציטוט:

במהלך הלחימה הודיע החפ"ק החטיבתי למג"ד שהמחבלים נמצאים קרוב מאוד לגופות של הרוגי הגדוד וכי הם עומדים לחטוף אחד מהם

די ברור שזה בא מחוזי או האזנה - אבל איפה הגדוד מבודד את איזור הלחימה מבחינתו (עקרון האבטחה)? תצפית וחיפוי מלווים?

ציטוט:

הלחימה בבנת-ג'בייל לא הייתה קרב רגיל שבו מיקום האויב, כוונותיו ואופן התנהלותו ידועים במידה רבה.

ממתי זה נכון? מה צריך לומר לנו מצב בו מג"ד חושב ככה?

ציטוט:

בקרב הזה ניסה האויב כל הזמן להפתיע: בתחילה הוא נעלם, ובשלב מאוחר יותר הוא יצא להתקפות כשזיהה נקודות תורפה. היוזמה בראשית הקרב הזה הייתה של האויב, וכוחות הגדוד נאלצו להגיב על ההתפתחויות.

שזה בדיוק מה שהוא היה אמור לעשות. לקחת את היוזמה מדי האויב ולגרום לו להגיב. המצב ההתחלתי היה של הפתעה לשני הצדדים - צד אחד הצליח לקחת את היוזמה ואילו השני איבד אותה. בסיכומו של דבר אפשר לומר שהחיילים שלנו טובים יותר, אבל הפיקוד? לא בטוח.

בסיכומו של דבר המאמר הזה, יותר מהכל, מגלה עד כמה הכישורים של רמת המפקדים התנוונו.
אבל זו לא כל הבעיה. את העובדה שרמת המפקדים היתה נמוכה בתקופה ההיא אנחנו יודעים. העובדה שנכון לנובמבר 2010 עדיין חושבים שאין בעיה - בעיה חמורה בהרבה.*

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

אזי אני מוכרח לשאול כמה אמת יש בהצהרה שנתן בראיון עם מי שהיה המג"ד שלי בסדיר ומשמש כיום כמח"ט הצנחנים, אל"מ אמיר ברעם (ונחשב בעיני למקצוען אמיתי ולאדם ישר מאוד) "בכל דור ודור בגדוד שאלו אם הדור הנוכחי נופל מקודמו, ובכל פעם מוכח שהוא טוב יותר." (הכתבה "הגדוד של המדינה", מאת יוסי יהושוע וראובן וייס, "ידיעות אחרונות" מוסף "7 ימים", 07.10.2011)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

הייתי אומר שהוא בעיקר מתייחס לרמת החייל הבודד. החייל הוא ספוג, מה שתלמד אותו הוא ידע ואיך שתחנך אותו הוא יתנהג. הבעיה היא במה אפשר להספיג אותו. כפי שכתבתי הרבה מאוד פעמים, אנחנו כושלים במקצוע הלחימה ובהתייחסות מקצועית אליו. התוצאה היא שאנחנו לא מכשירים טוב לוחמים ולא מכשירים טוב מפקדים, ושולחים אותם לקרב עם מינימום ידע, והרבה מאוד הסתמכות על היכולות האישיות והנסיון, וחוסר סובלנות לטעויות. באין נסיון רלוונטי, אז עושים שטויות, ע"ע 2006

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

89035 היקר, קראתי את המאמר שהבאת, פעמיים, וקראתי שוב את התיאור שלי, לצערי עליי לומר ששני התיאורים אינם חופפים כמעט, לכן קשה לגזור מהם מסקנות, אם הם סותרים זה את זה או לא.

אני מתאר את הלחימה מעיניו של החייל, המאמר של המג"ד, אני הצבעתי על נקודות חולשה חמורות בגדוד, שהן כלל צה'ליות למעשה, שהמאמר כלל לא התייחס אליהן, כושר גופני נמוך, חיילים לא מאומנים, תופעה מכוערת של ב'תיסטים ג'ימליסטים ונעלמיסטים לפני הכניסה ללבנון(שאפילו אחד מהם לא נשפט או הודח) , שהייתה בולטת דווקא בג', 0 אימונים ייעודים ללבנון, ללא סבך, וללא שום אימון ולו בודד, של פריצה למבנים, מה שלדעתי הגורם העיקרי למצב הביש אליו נקלעה פל' ג'

אחי, זה שהחיילים, היו לא מוכנים, לא מאומנים, זה לא מוזכר במאמר , אני לא מכיר את ניהול הקרב במסגרת הגדודית, אם התנהל טוב או רע, אני רק יכול להעיד על הגדוד הזה, שלדעתי האישית(והסובייקטיבית), היה ברמה טובה ואפילו טובה מאוד -יחסית- לשאר הצבא, מבחינת חיילות ומוכנות היה למעשה ברמה נמוכה מאוד, לא זכיתי לראות בעזה ובלבנון לצערי יחידות חי"ר אחרות בפעולה, זכיתי, או יותר נכון, נאלצתי לפגוש לוחמים מחיל השריון, שעשו עליי רושם פשוט מזעזע ואני מעדיף לא להשתמש במילים פוגעות, כי אני בטוח שיש שם אנשים טובים, אבל התפקוד שלהם, ממעט מנקודות המפגש שלנו, היה באדמה ותאמין לי שאני נותן להם אקסטרה קרדיט.

שמע, כל שנותר לי לומר הוא שזה מאוד מטריד הדברים שאתה אומר כאן. וכולי תקווה שילמדו מהם. שנשתפר. כי הפעם הבאה, כרגיל, תהיה יותר קשה.

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

זו דעתך, ואני לא בטוח על מה היא מתבססת, לפי מיטב ידיעתי, שאינה מושלמת גם כן, ואני מדבר רק על מחבלים פגועים, א' פגעו לפחות ב7, מסייעת 3, זה כבר עשרה, וצריך לזכור שרוב הלחימה הייתה בג', ככה שבהערכה גסה הייתי אומר שלא ייתכן שפגעו בפחות מעשרה מחבלים, סה"כ עשרים נפגעו מירי של הגדוד, חילופי האש הרציניים עוד המשיכו עד אשר חיל האוויר ירד חזק על המבנים של האויב, רק אז החלו להרגע העניינים, אני מניח שגם שם נפגעו אנשים, ככה שהערכה, הכי מינימלית, -30+ נפגעים, מן הסתם לא כולם נפגעו, ככה שאת החשבון כמה היו בלחימה, אתה יכול לעשות לבד

הבעיה העיקרית (אני מעיד רק לגבי הצנחנים כי שם שרתתי) היא בדרג המפקדים ולא בחיילים.
אני קורא פה את התגובות ומגחך, זוחלים עם בריכיות בגיבוש יחט"יות? מה אתם אומרים אולי בגלל שלפני שנה וחצי מישהו בקבוצה של דובדבן חטף זיהום אקוטי ממסמר שנכנס לו ליד, וכמעט נפח את נשמתו.
אני מגבש בגיבוש הזה ואומר לכם חד משמעית שהגיבוש הזה קשה, קשה מאוד והמשימה העיקרית שלי זה שהילדים ששם (כן ילדים בני 18 הם רק שבוע בצבא) יחזרו ממנו בריאים ושלמים.
מישהו למעלה כתב שהמסע הראשון של גולני היה 30 ק"מ: ממש נפלא מעניין כמה אנשים אחרי זה לא סיימו את המסלול, לא יצאו לשבועות צמודים אחרי המסע הזה בגלל פציעות, עוד קשקוש לאוסף.
עופר שלח אומר בסרט שלו שהיום כול חייל חשוב ומקפידים לא "להרוג "את החיילים, זה נכון היום אחוז נשירה הוא נמוך וככה זה צריך להיות -החיילים עדיין מתאמנים קשה,והרבה.
הרבה דברים שרשמו כאן קשורים לרמת הסמל\המ"מ , רוצים שהחיילים שלכם ישלטו בפקלי"ם?
בבקשה בכול מסדר ערב גם במסלול וגם בקו כול חייל מפרק ומרכיב 10 פעמים את הכלים מחלקתיים\פלוגתיים.
אצלי זה בוצע -ותאמינו לי שזה לא היה מזמן.
יש שלושה דברים שאכן אני מסכים איתם- א. חוסר ודאות, זה נכון אבל אני לא יודע כמה זה באמת משפיע על יצירה של "חייל טוב".
ב. ניווטים- זה אולי הפער הגדול ביותר בין היום לפעם שבאמת רואים.
ג. מפקדים בדרגי הביניים- פשוט אין אנשים רציניים היום בצבא , היום אחרי כמה שנים באקדמיה אני פשוט מבין שהרבה מהמפקדים שיצא לי לראות פשוט היו חפרים ברמה לא נורמלית, וזו אולי ה-בעיה הכי גדולה.

עשו.

אבל איך זה לעזאזל מאפשר לחייל להבין איך נלחמים עם הפק"ל הזה?!
אני בקורס מ"כים רציתי לעשות תרגיל עם נגב ולא נתנו לי כי אני לא מוכשר נגב. סחבתי אותו כל השבוע ובתרגילים הנגביסט לקח אותו כדי לירות.

אני גם זוכר אחרי שהעלתי את הטענה הזו מול המ"פ בפלוגה במבצעית הוא אמר ש" לא צריך כל חייל צריך להיות ספץ על הפק"ל שלו ולדעת אותו הכי טוב שאפשר"
ואם במלחמה משה המקלען נהרג ישר בתחילת ההתקלות? זהו, אין יותר מקלען לכיתה? כי אף אחד חוץ ממשה היום לא יודע לתפעל את הכלי.

זה לא מפגר?!
תאמין לי אחרי שחיל יעשה תרגיל עם נגב הוא לא יצטרך יותר שעורי נגב.

למרות שבצוות שלי בבא"ח הכשירו 4-5 אנשים על נגב.
לא שזה מספק אבל בפועל רק שניים קיבלו את הנגב.
זה עדיין יוצר מצב בעייתי, כי בשגרה אחד נמצא בחניכת ניווטים השני בבה"ס להכשרות, הרביעי בקצינים.
וככה נשארת עם נגבסיט אחד בצוות.
ד"א האמירה של המ"פ שלך לא חדשה וגובלות בבזיון, אני זוכר את האמירה הזו גם כאשר אני הייתי מ"כ נאמר לי ע"י מפקד הבא"ח שכול חייל צריך להתמקצע בצורה מושלמת על הפק"ל שלו , לא ימינה ולא שמאלה, ושהמפקד צריך לנצח על הכול ולהיות הכי טוב בפיקוד, בפועל בראייה לאחור הייתי מפקד גרוע.
לא ידעתי לשלוט בכיתה שלי טוב כי אף פעם לא הסתערתי נגב, אף אחד לא חנך אותי בתו"ל ים מסודרים ונאלצתי לאלתר בתרגילי שטח את מה שזכרתי מהמכי"ם שהיו שלי.
בסוף השירות שלי (שכבר חזרתי לצוות הבוגר) הביאו לי ספר מסודר (אני לא זוכר את שמו המחלקה משהו?) ראיתי שהכול שם כתוב שחור על גבי לבן , כול דבר עד הפרט הקטן.
חבל שמישהו בקורס מכי"ם סיירות (שהוא בדיחה עצובה בפני עצמו) לא טרח לידע אותי על זה.
שחזרתי אחרי זה ליחידה המצב היה הרבה יותר גרוע, והיום בראיה לאחור אני מבין את זה.
המצאה של תולי"ם לא רק של חי"ר אלא של נ"ט וסיור.
יום אחד הצטרפו לפלוגה שלנו מילואימניקים וותיקים שבאו לעזור לנו (זה היה אחרי לבנון השנייה צה"ל היה בשוק רק התחילו לחזור להתאמן על היעוד האמיתי של היחטיו"ת), הם פשוט גיחכו על המ"פ שלנו שלא הבין איך בונים פלוגת נ"ט מסודרת והמציא כול מיני תול"ים אני מאשים אותו בזה שלא פתח ספר שבטוח מספר על איך צריכה להיות בנויה פלוגת נ"ט.
מצד שני אני לא מאשים אותו כי בטח אף אחד לא טרח לספר לו או ללמד אותו איך צריכה להראות פלוגת נ"ט.
מה שהיה מצחיק , שהוא התרבב "במבצעים" שלנו בשטחים.
יום אחרי זה הגיע מ"פ מילואים של פלוגת נ"ט של חטיבת הצנחנים הדרומית, לסתו נשמטה למטה למראה הברדק וחוסר האורגניות של הפלוגה, בשקט הוא ניסה לדבר עם המ"פ הצעיר והנמרץ ולשכנע אותו שזה צריך להיות אחרת אך ללא הועיל...
ככה אנחנו נראים, ולכן אני אומר שהבעיה היא בדרגת המפקדים שאין להם פשוט מושג מה הם עושים.
ואני עוד לא נכנס פה לשגרה, לערכים וכו'.

במידה ויש התקלות של כיתה\צוות בלבד ויוצאים לאיגוף. מה עדיף: נגב שנאר בכח חיפוי או נגב מסתער?
אני תמיד אמרתי שנגב צריך להשאר בחיפוי-מקלע הומצא על מנת לתת חיפוי להוריד ראשים וחוץ מזה שהמקלען הרבה יותר מסורבל כבד וגם הנשק קשה יותר לתמרון בהסתערות.

רוב החבר'ה אמרו שנגביסט צריך להסתער.

כי זה מה שמלמדים בקורס מ"כים.

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

אני מאגיסט ככה שגם היום ממרום 37 שנותי נגב נראה לי יותר כמו רוס"ר מאשר מקלע, לפחות בעניין ההסתערות
אבל אתה כמובן צודק- מיצוי הפוטנציאל של הכלי יהיה כמובן כרתק כיתתי קרוב.

אני לא מסכים שמתאמנים קשה. אולי חושבים שמתאמנים קשה, אבל לא באמת עושים את זה. לצערי אפשר לראות את זה כאשר מדי פעם נוצרת פלוגה מעולה בגדוד כלשהו. העובדה שהם מצליחים די בקלות להציג ביצועים יותר טובים מכל יח"ט בהחלט קשורה לכך.
התוצאה לרוב היא יחידות בעלות שדאות נמוכה ואורך נשימה קצר במיוחד. ב-73 תקף את מוצב 106 (או 105?) כוח המשלוח המרוקאי. לפי החיילים, הכוח התוקף ביצע דילוגים לאורך 2 ק"מ - ומסיבה טובה: כוח מגן חמוש במקלעים כבדים בהחלט יכול להתחיל להעסיק בטווח הזה, שלא לדבר על מרגמות קלות.
עם יד על הלב, כמה מהיחידות שאתה (ואחרים) מכיר יכולים לבצע קרב התקדמות בדילוגים למרחק כזה ולהגיע ליעד ככוח אפקטיבי? כמה תרגלו דבר כזה? וזאת למרות שהיכולת הזו היא בהחלט הבסיס של הבסיס לכשירות יחידה ופרט.

כנ"ל לגבי סרגל המאמצים - כבר ב-98 הסרגל היה דל עד כדי גיחוך, ובהפעלה מקצועית לא היתה באמת סיבה להגיע למצב בו כמות חריגה של חיילים תפגע משברי מאמץ. גם כאן, חוסר מקצועיות של המפקדים כתוצאה מהכשרה לקויה הביאה למצב בו הולכים לפתרון הקל בשביל לפתור את נושא שברי המאמץ - קיצוץ נוסף בסרגל המאמצים. התוצאה היא שלא ניתן לבצע הכשרה רצינית ללא מעבר על החוקים, ובסופו של דבר פוגעים בכשירות יחידה בשביל לא להדרש לשפר מקצועיות ההכשרה.

התוצאה, גם כאן, נראיתה בקרב הזה. כוח שפינה נפגעים עשה זאת בצורה לא נכונה מבצעית, אלא כמו שעושים נסיגה באימונים - זורקים את הפצועים על האלונקה, שמים מקלען 3 מטר לפנים ויאללה. האם הכוח מאובטח? יכול להגיב כראוי להתקלות? הרי השטות הזו היא תוצאה של הרצון להעמיס פיזית על החיילים, לא כאיזו תרגולת לחימה, אבל היא השתרשה ככזו!
כמה יחידות מתאמנות כמו שצריך על נסיגה? תנועה של כוח מאבטח על שטח שולט עם עקב בקרקע, בשביל לאפשר אבטחה בתצפית ואש בזמן שהאלונקאים נעים בשטח שהוא נוח לתנועה? כשלא עושים את זה באימונים, אז עושים את השטות הרגילה בזמן לחימה.

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

הכול רשום בספרים, צריך פשוט לקרוא וללמוד וליישם.
המפקדים חפרים, פשוט.
בגלל זה פלוגות וגדודי המילואים יותר רציניים.
אנשים משכילים, שלמדו ושקדו על קריאה של תול'"ים ושלימדו אותם לפי הספר.
ולא הנפצות.

התול"ים תופס פיקוד אט אט.

"אמרתי להם, "אתם לא מחוברים אחד לשני, אתם סובלים מחוסר השקעה, אתם לבושים במרושל, בוחן הקליעה שלכם נמוך". הורדתי אותם לשלוש שעות שינה בלילה, מדי פעם לילות לבנים. הם התחילו לבכות שזה מנוגד לנהלים. הסברתי להם שעם הכללים שכתובים בספר אי אפשר לעשות צבא אמיתי, בטח לא בלבנון. "שש שעות שינה, שעת ארוחת בוקר, שעת ארוחת צהרים, שעת ארוחת ערב, ושעה מנוחה אחרי כל שלוש שעות שמש – זה לא חייל, זה ילד עם נשק צעצוע", אמרתי.
כשנכנסתי לאחד החדרים ומצאתי אי-סדר, העברתי אותם לאוהלים. כששמעתי במקרה חייל שאומר לאמא שלו בפלאפון "טוב די, סת'מי את הפה", הודעתי שאין יותר פלאפונים בצוות. הסתובבתי וחיפשתי אותם. הם אכלו ממני הרבה זין, ולכן התחילו לשנוא אותי. פעם ראשונה היה להם מכנה משותף, כולם שנאו אותי.
חודש וחצי הייתי איתם באימון, אחר כך עלינו לבופור"

מתוך, הר הקללה נכתב ע"י גלעד מפק"צ בפלחה"ן גבעתי.

שהאימונים אולי יותר רציניים ומורכבים בשביל רמת מ"פ ומעלה מאשר לפני מלחמת לבנון 2 אבל חיילות פרט דיי מוזנחת רוב הזמן. טוב, לא יודע איך זה היה לפני עשר או שלושים שנה אבל זאת התחושה האישית שלי.

בשנות ה60 עד 1970 היתה מחלקה במסיעת שקראו לה "המיוחדת". אלה היו חבלנים וצלפים . חלק מהצלפים היו עם רקע אדום מתחת לסיכת הצלף אחרי שהורידו תצפיתנים מצריים, שנקראו "קופים " במלחמת ההתשה בתעלה . החבלנים היו חבורה של מטורפים , חיילים מעולים אבל עם הרבה בעיות משמעת , הם נהגו לשחק עם חומרי נפץ באוהל , התעסקו עם לבנות חבלה ופירקו והרכיבו רימונים והכל נעשה במתחם הפלוגה . הם נהגו כדי להפחיד לפרק רימון 26 להוציא את הנפץ להוציא את חומר הנפץ להשאיר רק את הפיקה כדי שתגרום לרעש ותגרום לכולם לברוח .. אחד מהם ערב כניסתו לכלא בפעם המי יודע כמה, נכנס לאוהל המ"פ ששכב וקרא עיתון ואמר לו שנמאס לו לחיות והוא רוצה להתאבד ולקחת את הקצין איתו . הקצין התיחס באדישות אבל הבחור שלף רימון , הוציא הנצרה ונשמע הרעש של הפיקה, כמובן שלא היה חומר נפץ ברימון. יש אומרים שראו אוהל רץ , יש אומרים שהקצין התאדה דרך יריעות האוהל . בכל אופן היתה סיבה למסיבה . הבחור הושלך לכלא עם תוספת נכבדה של ימים ואז הוחלט לפרק את המחלקה הבעיתית הזו.

בשנות ה 60 ו ה70 לא היתה טמבלוויזיה (למעט חינוכית ו 3 שעות ביום) כמו היום.לא היו מחשבים אישייים ואינטרנט. לא היו תאיילנדים או ערבים מהשטחים. היו מתנדבים וגם מתנדבות.

סדר היום היה פשוט.

השכמה מוקדמת - בי"ס (שנתן גם ארוחת בוקר 10 וצהריים). במסגרת ביה"ס היו 4 שעות אימון גופני בשבוע ולא רק שתיים.היה לנו חוג אחד ומי שניגן היו שניים.

את שאר הזמן היינו מוציאים במגרש הכדורסל (לפעמים בקט רגל).היה לנו יום עבודה בשבוע ! בחקלאות.
היו לנו גיוסים בעונת הקטיף.חצי מכל חופש בביה"ס היינו נותנים ב"ענף" שלנו או בגיוס לענף אחר.

בספטמבר קטפנו אשכולית בכיר והתחרינו מי ממלא יותר מיכלים בזמן קצר. (חייב טיפוס על סולמות ועבודה פיזית) באוקטובר גדדנו תמרים. או קפצנו על הכותנה.
בחורף היינו מסייעים לבננות (אחלה כושר חיתוך גזעים או סחיבת אשכולות) באביב סייענו לגיזום בפרדס.
במאי היה בציר וביולי מסיק (ששיפרו את זריזות הידיים).
במסגרת משימות בר המצווה היה לנו מטווח - שם למדנו קליעה כמו בצבא הבריטי לא כמו בצה"ל.
בביה"ס פגשנו מורה להתעמלות שהכין אותנו לצבא מכיתה ט' - עם סיפורי מורשת גבעת התחמושת.
טיולי ביה"ס היו מסעות ! מי שאהב לטייל הצטרף לחוג המשוטטים של הקיבוץ המאוחד שיצא אחת לחודש למסעות נוספים. כשהמדריכים היו יוצאי הפלמ"ח.
בכיתה י' כבר ירינו ברובה אפ.אנ (אפילו לקחנו את אליפות צה"ל עם נבחרת הגדנ"ע)

נכון למדנו הרבה פחות בביה"ס - לא שמנו על הסקר (אצלנו היה מושג שנקרא "עד אחרון החניכים") הבגרות לא היתה באידיאולוגיה. אך למדנו המון מאלו שחיינו איתם - יוצאי פלמ"ח וששת הימים.

הרגשנו שאנחנו חוד החנית של חברה מגוייסת, מחנכינו שלחו אותנו לצבא עם כושר גופני מעולה, מוכווני מטרה ליחידות העילית, עם תד"ל של כישורי חיים (בית הילדים בו חיינו כקבוצה 25 שעות ביממה) המתאימים למערכת הצבאית.

היינו מאד פעילים גופנית לפני הצבא - הבננו שאין לנו ארץ אחרת ומלחמת השחרור טרם תמה.
בין 68 ל 70 היתה בעמק מלחמת ההתשה צה"ל הגדול שמר עלינו - אנחנו הרגשנו מחוייבים להחזיר.

הלכתי לשנת שרות לפני הצבא ואז באה מלחמת יום כיפור (הפסקנו חזרנו הביתה וכ 1/2 שנה החזקנו את המשק יחד עם הי"בתניקים בלי מרכאות.

בקיץ התגייסתי לגדוד 890 שליקק את פצעי החווה הסינית.

אם תחשבו איך נראה היום סדר היום של עלם צעיר, מה משדרת לו החברה (כולל מערכת החינוך שהפכה למערכת להוצאת תעודת בגרות) - מה רמת כושרו הגופני . (הידעתם שבנית שריר למצב מיטבי מחייבת אימון של חצי שנה בלבד אך בניית עצם אורכת כ 3 שנים ? תקראו את מחקרו של ניסן על ריבוי שברי הליכה באמצע שנות ה 90 לעומת אמצע שנות ה70 - למרות סרגל המאמצים היתה עליה. רבותי שנה אחת של הכנה לצבא זה ממש לא מספיק)

נראה לי שבהבדל באורח החיים ובמסרים ששדרה החברה נעוץ כל ההבדל.

נער שחי בין פליטי שואה - שחווה את משפט אייכמן. שחווה את ירי הסורים על תל קציר, אח"כ מלחמת התשה מירדן. שחי במדינה עם מתניים צרים שחשה סכנה יומיומית לקיומה, שחווה את ששת הימים ויום הכיפורים.

אינו דומה במאום לנער שחווה את מלחמת המפרץ הבוץ הלבנוני האינתיפאדות ולבנון השניה. נער שהרמטכ"ל שלו אומר למי שנפל בשבי תוך אי לחימה היית גיבור.

אני פוגש בארץ ובשבילי הקיבוץ נוער מצויין - " כחיצים ביד הגיבור כן בני הנעורים" (תהילים)

מה שמשדרים זה מה שמקבלים. יש לנו כנראה בעיית מנהיגות רצינית מאד.

לא כל מה שאני רוצה לכתוב, אני יכול לכתוב.

לא כל מה שאני יכול לכתוב, אני רוצה לכתוב.

אפילו שאנחנו לא מאותו דור אני מסכים איתך לגמריי

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

נו ועוד מעט יבוא נציג הדור הצעיר (זה יכול להיות כל אחד) וישאל אותך אם גדלת בספרטה או משהו.

לא צריך לגדול בספרטה
אפשר פשוט לקרוא איך הרמטכ"ל קורא לשבוי גיבור אמיץ. בלי לזלזל במה שחווה שליט בשבי, אבי לניר הוא לא. אבל הדור השתנה ופתאום מתבלבלים ערכים ונורמות. אם לצטט את מאמרו של בן כספית היום ב"מעריב". "פעם צה"ל היה מחנך את לוחמיו אחרת. פעם היה ברור שכשנתקלים באויב, נלחמים בו. מי שחמוש ובריא יורה על מחבלים ולא מניח להם לגרור אותו למאורתם. חתירה למגע, ולא ניתוק מגע. אז נכון, אי אפשר לשפוט אדם לפני שמגיעים למקומו, ויכול להיות שחלק לא מבוטל מהלוחמים היו נחטפים כפי שגלעד נחטף, ואנחנו לא נשפוט אותו כאן, הגיהינום שעבר עליו בחמש וחצי שנים הספיק וכולנו מתפללים שהצעיר הזה ישוב לאיתנו. אבל באותה נשימה חשוב להזכיר ולהגיד: גיבור הוא לא. המדינה שלחה אותו להגן עליה בגבולות, בסופו של דבר זה נגמר בזה שהמדינה הגנה עליו. זה מה שהיה לנו שם. וחבל."

אני לא פחות "צעיר" משאר חברי לשירות בצה"ל של שנות האלפיים. יחד עם זאת ממה שאני שומע מאחי שבשירות סדיר, ורואה בתקשורת ההכשרה והאימונים משתנים משמעותית (ואם נשתמש במונח "בזמני" , הרי שאמנם בתקופת אירועי "גיאות ושפל" גרף האימונים לא היה מרשים ויסודי כנדרש, אבל טירונות היתה וחישול מנטלי היה גם היה. וגם אז החישול המנטלי של דורות קודמים היה טוב יותר) ומנגד אם יש נתונים קבועים במלחמה שלא משתנים הם אי הוודאות (שאליה לא מתאמנים כבעבר) ומה שעפר שלח כינה בסרטו -"קשיחות הבסיסית לאורך זמן" הנדרשת בכדי לעמוד בה.

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

צה"ל אמנם מחנך לוחמים, אבל הוא עושה זאת על בסיס ערכים מסויימים שהלוחם מגיע איתם מהחברה / סביבה בה הוא גדל. בלי לגלוש למחוזות אסורים, הבעיה היא מנהיגותית, חינוכית וערכית.
אני בטוח שעם תיקון הליקויים בתחומים האמורים, הצבא ידע / יידרש לחזור ולהתאמן אל מול הלא נודע.
אם אלף בצה"ל (שמני) מסוגל לדבר על כך שכשחייל יודע מה עומד מולו הוא חייל יותר טוב, מבלי להבין את הבעיתיות המובנית בתוך המשפט שלו, אז אנחנו בבעיה הרבה יותר גדולה ממה שנדמה למישהו.

אין בזה שום בעייתיות.

לדעת מה עומד בפניך ולתכנן בהתאם לעולם יהיה עדיף מלהיכנס ללא נודע ולהתחיל לאלתר.

עדיף ? בטוח. אפשרי ? אולי בשטחים. במלחמה ?בחלק מהמקרים כן, ובחלק מהמקרים לא.
מכיר שיר של להקת ח"א, מוכרחים להמשיך לנגן ?
"יש לנו שתי דרכים לנגן
אחת לפי תווים כתובים מראש
ולפעמים אין תווים
אין תווים וצריך לנגן בלי תווים
וזה מה שעשינו הפעם
ולמרות שפקעו מיתרים
המנגינה היתה טובה
והיא נשמעת היטב היטב בכל המקומות
ואנו נמשיך להשמיע אותה

את המנגינה הזאת... "

לא הבנתי אם אתה מסכים אתי או לא?

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

אי הוודאות היא ברובה של המפקדים. חייל פשוט הרבה פחות מושפע ממנה מאשר מ"פ או מג"ד. זה נכון לח"ר כמובן. בשיריון, תפקיד המט"ק והטנק בכלל כיחידה לוחמת, עצמאי יותר.

בסופו של דבר, חפ"ש אמור לעשות מה שאומרים לו. והוודאות שיגידו לו מה לעשות היא וודאות מוחלטת. בהיררכיה צבאית, זה מה שאמור לעניין אותו.

אם אתה מחפש כבר את הספיחים של אי הוודאות הזו, אפשר למצוא אותה בממקומות אחרים וזה ביכולת לקחת פיקוד כאשר המפקד נפגע. לא יודע כמה מתרגלים את זה היום כשבקר מוריד בכוונה את המ"מ והסמל באמצע תרגיל מחלקה ואחד החפ"שים אמור לקחת פיקוד ולנהל את התרגיל עד הסוף.

יש הרבה בדבריך ויחד עם זאת גם לחפ"ש ישנה התמודדות לא קלה עם שאלות אין להן מענה אמיתי. מהם גבולות המבצע (זמן ומרחב)? מהו היעד? מתי תגיע האספקה והתגבורת? אלו הן שאלות שבזמן אמת לא תמיד מקבלות מענה מתאים והכשרה מתאימה מראש תלמד את אותו חפ"ש לבטוח ביכולותיו ולפתח תחושת מסוגלות ו"קשיחות" נוכח האתגרים.

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

גבולות המבצע, היעד, שיטת הפעולה, כל אלו הן לא החלטות של החפ"ש ובמידה של אי וודאות, אי הוודאות היא בעיקר על המ"מ\מ"פ\מג"ד.

אי הוודאות של חפ"ש היא בתנאים הכי בסיסיים: מתי הוא יאכל, מתי הוא יישן, מתי הוא יחרבן. את זה אפשר להשיג באימון אינטנסיבי דוגמת שבוע מלחמה\תרח"ט\תרא"וג.

או הוודאות המשמעותית הרצינית של חפ"ש היא כאשר מסיבה כל שהיא, הפיקוד על המסגרת שלו עובר אליו. פה תימדד רמת המקצועיות שלו, ביכולות שלו להבין שדה לחימה, להפעיל מעטפות, לתקשר עם רמה ממונה, לנווט, לתאם אש עם המסגרות שלידו ובגדול, לתפקד כמו מי שהוא תופס את מקומו.
את כל אלו, לא ישיגו חמש, ארבע, שלוש או חצי שעת שינה בלילה, 5 דקות אכילה וריצה אינסופית ממטלה מטופשת אחת למטלה מטופשת שנייה.
את כל אלו ישיגו הדרכה רצינית בבא"חים וחניכה משמעותית בגדוד\פלגה\סוללה. הכשרת החייל לא נגמרת כשהוא מגיע למסגרת הסופית שלו אחרי טירונות\אימון מתקדם\צמ"פ וכו'. היא רק מתחילה.

אי הוודאות ברמת הפיקוד, תחלחל עד אחרון החיילים.
פקודות סותרות ומבלבלות, יעדים לא ברורים, אם אתה חושב לרגע שהבלבול ברמת הפיקוד לא יושלח על החפ"שים אזי אתה אופטימי.
החפ"ש של היום באותם מצבי אי וודאות, אפעס לא יסתדר מי יודע כמה.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי בני לפיד אי הוודאות ברמת הפיקוד, תחלחל עד אחרון החיילים. פקודות סותרות ומבלבלות, יעדים לא ברורים, אם אתה חושב לרגע שהבלבול ברמת הפיקוד לא יושלח על החפ"שים אזי אתה אופטימי. החפ"ש של היום באותם מצבי אי וודאות, אפעס לא יסתדר מי יודע כמה.

מה שאתה מתאר זה מצב שבו הפיקוד לא יודע מה הוא רוצה מעצמו. אין לזה קשר ליכולות החפ"ש.

זה לא קשור ישירות ליכולות החפ"ש אבל אם חייל יודע שהוא צריך להשתלט על בנין ואחרי מעט זמן אומרים לו שבעצם הוא יחבור לכח אחר ויבנה מגנן ואח"כ משנים את זה שוב ליעד המקורי ואז עוד פעם משנים ליעד אחר וחוזר חלילה- החייל מאבד אמון בפיקוד שלו והביטחון שלו מתחיל להתערער וזה כבר ישפיע גם על היכולות שלו.

"עם שאינו מכבד את עברו גם ההווה שלו דל - ועתידו לוט בערפל". (יגאל אלון)

ומה זה קשור לחיילות הפרט שלו? זה קשור להגדרת המשימה על ידי הפיקוד.

חייל שמאבד את בטחנו האישי עקב אי אמון במי שמוביל אותו ומתכנן את צעדיו- יתקשה להביא את יכולותיו לידי ביטוי.
לכן אמרתי שהפגיעה היא עקיפה ולא ישירה.
ברור שחלק מהחיילים יהיו רגישים יותר\פחות מאחרים לסוג זה של פגיעה שהיא מנטלית בבסיסה.

"עם שאינו מכבד את עברו גם ההווה שלו דל - ועתידו לוט בערפל". (יגאל אלון)

ושוב פעם: מה זה קשור לרמת חיילות הפרט?

אם כבר זה הפוך- חייל מקצועי יקלוט הרבה יותר מהר שהפיקוד שלו לא יודע מה הוא רוצה מעצמו.

כמו שאמרתי, זה לא קשור ישירות לרמת חיילות הפרט אלא ליכולת המנטלית להביא יכולות אלו לידי ביטוי.

"עם שאינו מכבד את עברו גם ההווה שלו דל - ועתידו לוט בערפל". (יגאל אלון)

ואני שוב מקשה- מה קשורה היכולת המנטלית של טר"ש בוזגלו המאגיסט
לאימפוטנטיות פיקודית ברמת הגדוד\חטיבה\אוגדה?

כאשר שרשרת הפיקוד אימפוטנטית, הקרבות, הרבה פעמים, נופלים או קמים על יכולותיו של בוזגלו קשישא.

עכשיו, אם מראש בוזגלו חושש מאוד כי המג"ד שלו ברבר אותו כבר 24 שעות בין 3 כפרים ו5 פקודות, ולא מרים את ראשו מאחורי המחסה כדי לתת אש מחפה (כי הוא רק רוצה לצאת משם ולחזור הביתה) למחלקה 2 אז הקרב ילך לעזזאל.

"עם שאינו מכבד את עברו גם ההווה שלו דל - ועתידו לוט בערפל". (יגאל אלון)

אם בוזגלו לא מחפה למרות שהוא קיבל פקודה לעשות כך, זו בעיה של משמעת.

אם מאיזו שהיא סיבה בוזגלו צריך עכשיו להוביל את הלחימה והוא לא מסוגל לכך, זו לא בעיה של אי וודאות, זו בעיה של הכשרה ושרשרת פיקוד.

זה ענין של טרמינולוגיה.
לדעתי, אם הוא נלחם ביכולות מופחתות בגלל תחושת יאוש עמוקה עקב מחדליה של שרשרת הפיקוד זו אינה בעיה של משמעת אלא של אי וודאות קיצונית, לא רק של שדה הקרב שמולך אלא גם של צעדיך והפקודות שהן עמוד השדרה של הקרב.

"עם שאינו מכבד את עברו גם ההווה שלו דל - ועתידו לוט בערפל". (יגאל אלון)

כמה נכון בני..

מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000

אני התחלתי את השרשור הזה וציינתי שזה נכתב לבני הבכור שמשתחרר בקרוב מאוד מגבעתי . הסתבר לי שהוא לא יודע מה זה יעד מבוצר ומעולם הם לא התאמנו על דבר כזה . פיתה סורית היא בשבילו משהו שאפשר לדחוף פנימה שווארמה . אני ששרתתי בגולני לפני כ40 שנה זוכר כמה אימונים ומאמץ השקענו בנושא הזה . כבר בטירונות בילינו הרבה בקלעת שברמת הגולן שהיתה יד מבוצר סורי . תרגילים באש חיה היו מאוד מסוכנים כי כשרצת בתעלה רק הראשון ירה וברגע שנגמרה לו התחמושת או תקלה בנשק הוא היה נצמד לקיר התעלה וזה שאחריו מחליפו ומתחיל לירות . בקושי היו משקפי מגן לכולם ונתזים עפו חופשי באויר . למעלה בדרך כלל רץ קצין שתפקידו היה להיות מעין קצין ביטחון .מאחר שהיינו כל כך עייפים וחסרי שעות שינה לפעמים קרו תאונות . במחלקה שלנו אחד החיילים שהיה שני בתעלה תפס בילבול כי הוא חשב שהוא ראשון וגם האבק והרעש יכול היה לשגע בן אדם ופתח באש והכניס כדור ברגל של זה שרץ ראשון [ דרך אגב שנים לאחר מכן הוא היה עיתונאי ידוע ונפטר ממחלה קשה .יהי זכרו ברוך ] הפצוע היה קיבוצניק שהיה מיועד לשרות בסיירת החטיבתית וגמר את השירות כאפסנאי במפקדת החטיבה . בכל אופן עשינו את האימון הזה בתנאים ממש קרובים לתנאי אמת . יכול להיות שכבר אין יעדים מבוצרים ?

עזוב לא צריך לתרגל יעד מבוצר.

כל מה שצריך זה לתחזק את מחאת האוהלים על אש קטנה ....

ובעת הצורך לאסוף את חסרי הדיור לחלק להם נשק להראות להם את היעד הסורי.

ולהגיד להם ששם משרד השיכון.

(יהיה קל יותר אם היעד הסורי יהיה אי שם בשדרות קק"ל בתל אביב)

"יהיה בסדר"

לא כל מה שאני רוצה לכתוב, אני יכול לכתוב.

לא כל מה שאני יכול לכתוב, אני רוצה לכתוב.

לא יעד מבוצר, לא כוננות עם שחר (אולי היה מעיר את החבר'ה שחפרו להם מנהרה מאחורה) מעניין מה עוד לא עושים..

מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000

מה הקשר בין יעד מבוצר לבין המחאה ? נער הייתי וגם זקנתי . אני מסתובב על האדמה הזו כבר 60 שנה וראיתי את המדינה בשנות החמישים והשישים עם בעיות בטחון קשות אבל גם עם צדק חברתי ולו במעט .הסתובבתי במאהל ברוטשילד ומצאתי שם הרבה צעירים שהיו ביחידות קרביות. רבותי ,המאבק הזה הוא גם שלכם , לרוב הצעירים , ימניים , שמאלניים , דתיים חילונים וכו' קשה לחיות כאן ולהגיע לדירה או סתם לגמור את החודש. למעשה גם למבוגרים קשה . זה שהצבא לא מאמן יעד מבוצר זה לא בגלל המחאה . כסף לא חסר למערכת הבטחון הבזבזנית והשמנה הזו .

שמתי לו פודרה\ מאת אביחי בקר

עונש הומוריסטי חינוכי שנתן סמל מחלקה מצטיין לטירון הסתיים במעצר הסמל לשלושה שבועות בעקבות התערבות הרמטכ"ל. אפילו הטירונים התארגנו למחות על גזר הדין החמור. זאת הזדמנות להיזכר בטרטורי המ"כ, שאול מופז

תחילתה של התסבוכת בשיר ידוע של אביתר בנאי. המקום: בית הספר להנדסה צבאית אי שם בדרום, הזמן: תחילת ינואר. מחלקה 5 פלוגה ד' עמדה למסדר כשמקצה השורה נשמע לפתע הטירון תומר נדב מהמהם להנאתו את "שמתי לי פודרה, צבעתי ריסים, לבשתי שמלה מקושטת כיסים". סמל המחלקה, אסף גול, לא אהב את העבירה המשמעתית והפסיק אותה במבט זועם. כמה שעות אחר כך, כשהם כבר בשטח האימונים, הגיעה עת העונש. סמ"ר סול תפס את הטירון נדב והורה לו "להתגלגל בפודרה". פודרה, למי שלא בקי בהוויה החיילית, הוא החול הטחון של אדמת הנגב. ההיגיון היצירתי שהנחה את גול היה פשוט: מי שחטא בפודרה יכפר בפודרה. מבחינתו זה עונש עדיף על, נניח, עיכוב ביציאה לחופשת שבת. יתר על כן, גול זינק אל החול בעצמו והדגים לטירון מה זה להתגלגל ב פודרה. בגמר ההדגמה פנה מאובק כולו אל נדב והורה לו: "עכשיו אתה". נדב קפץ אל הפודרה והסיפור נסגר. המחלקה חזרה לענייניה.
גם בחלומות הפרועים לא תיאר איש לעצמו שהלקח הקטן שלימד הסמל את פיקודו, שלא היה בו זדון ובטח לא גינוני שררה, יתפתח לכותרת בעיתון של המדינה, פלוס 21 ימי מחבוש לסמ"ר גול. כבר בתחילת כהונתו הכריז הרמטכ"ל שאול מופז על מסע נגד התעללויות, טרטורים, קאדרים, זובורים ושאר צרות שיש בהן כדי להפוך את השירות הצבאי לסיוט מר. "כבודם של החיילים כבני אדם הוא בעינינו ערך עליון. אני עושה כמיטב יכולתי להשריש את זה בצבא. אין לאיש זכות לפגוע פיזית או מילולית בחיילים", חזר מופז והבהיר בעת ביקור בבקו"ם ביולי 99'. הוא שב והדגיש כי סטייה מהנורמה תטופל בתקיפות. כדי לוודא שהוראתו מתמלאת עורך מופז ביקורות פתע ביחידות. בסיור כזה, לפני כתשעה חודשים, התלוננו לפניו טירונים במתקן אדם על מפקד כיתה שהעמיס עליהם ג'ריקנים. המ"כ נשלח לרצות 14 ימי מחבוש.
ביום שלישי בשבוע שעבר, 4 בינואר, נחת מופז בבסיס הטירונים של חיל ההנדסה, הפעם בליווי רון בן ישי, כתב "ידיעות אחרונות". כמנהגו נפגש עם הטירונים ללא נוכחות הסגל. כולם הביעו שביעות רצון מהתנאים ולא העלו אף טענה אחת. רק בערב, לקראת סיום, שמע הרמטכ"ל על פרשת הפודרה. לפי דיווחו של בן ישי הביא לו את המידע סא"ל שנלווה אל הרמטכ"ל. מופז לא התמהמה: "'להדיח אותו מיד ולשפוט אותו', הורה הרמטכ"ל, ואל"מ א' רשם בפנקסו", דיווח בן ישי. עוד באותו הלילה הוזעק גול משטח האימונים. הוא נדהם כששמע במה העניין. בהליך מזורז הוא הוכנס בשמאל ימין למפקד הבסיס, אל"מ אלי פרץ, שם הודה בעובדות אך לא באשמה. המב"ס, כנראה לאור התערבות הרמטכ"ל, הטיל עליו עונש כבד במיוחד: שלושה שבועות מעצר. במאמר שהתפרסם כעבור יומיים ב"ידיעות אחרונות" נעטף מופז במחמאות על ההחלטיות שבה טיפל בעניין. "הרמטכ"ל נגד גלגול בפודרה" היתה הכותרת שלא הותירה ספק מי הטוב ומי הרע. בלשכת דובר צה"ל, שם מנתחים מדי בוקר את האזכורים בתקשורת על פי מפתח של חיובי-שלילי-ניטרלי, לא יכלו לאחל לעצמם סיקור אוהד מזה. "סוד הצלחתו של הרמטכ"ל הנוכחי", כתב בן ישי, "הקפדה על ביצוע הנחיותיו, גיוס ושכנוע בלתי פוסקים של המפקדים הכפופים לו וענישה ללא רתע ברגע שמישהו מפר אחת מהוראותיו או את פקודות מטכ"ל". מלים בסלע. רק גורלו של גול לא העסיק איש.

מחאת הטירונים

אסף גול, בן רמת השרון, התגייס לצה"ל ביולי 97'. הוא התנדב לסיירת מטכ"ל אך נאלץ לעזוב אחרי שנה וארבעה חודשים בעקבות ירידת פרופיל. לבקשתו הוצב ביחס"פ, יחידת העילית של חיל ההנדסה שייעודה סילוק פצצות. במסגרת זו שירת בלבנון וחתם שנה קבע. לבקשת מפקדיו הוא יצא להדריך את המחזור הראשון שהיחס"פ קלט באופן עצמאי כבר בבקו"ם. חוות הדעת שקיבל בדרך מעידות כי הוא חייל ומש"ק מצטיין, ערכי ואכפתי, "ראש גדול". בסך הכל, היפוכו המוחלט של המתעלל הפוטנציאלי, שנפל קורבן למדיניות גורפת, שלא מבחינה בין עיקר לטפל ובוודאי שלא מבינה הומור. הטירונים שהדריך היו המומים כששמעו ש"המפקד אסי" הנערץ עליהם הושלך למחבוש.
בהתארגנות ספונטנית שאינה אופיינית לטירונים מבוהלים, בקושי חודש בצבא, שיגרה מחלקה 5 בפלוגה ד' מכתב למפקד הבסיס: "עבורנו הוא עדיין וימשיך להיות המפקד המוביל בסגל. בצורה יעילה וללא ויתורים הוא חתר כל רגע ורגע להחדיר לנו את דרך החשיבה היעילה ביותר ולהקנות לנו כלים לעבודה נכונה ומקצועית. הוא שאף וגם הצליח לפרוץ את אופקינו ולעורר את סקרנותנו באלפי נו שאים ומעטים הם המפקדים אשר הטירונים מסתכלים עליהם ביראת כבוד לא רק בגלל היותם מפקדים אלא קודם כל משום היותם בני אדם מיוחדים. "השוני הבולט והמרכזי היה ההתייחסות אלינו כאל חיילים חושבים, אשר אין שום צורך לנסות ולהטיל עליהם מורא, פחד ודרכי ענישה על מנת שיבצעו משימות. להיפך, כל דבר ודבר מוסבר עד לפרט האחרון, כאשר החשוב ביותר הוא להבין את ההיגיון המצוי מאחורי כל דרישה ודרישה ומאחורי כל פקודה ופקודה. אנו הפסדנו בן אדם שדיקדק עד לפרט הקטן ביותר ותמיד הדגים, לימד והסביר, תוך מתן דוגמה אישית אפילו אם זה אומר מצידו להישכב על הפודרה בזינוקי פזצט"א, בזחילות ובגלגולים. "אין גבול לדברים שיכולנו ללמוד ולהחכים ממנו ואנו שמחים כל כך שהתמזל מזלנו להכיר וללמוד ממנו ולו לזמן מועט. מועט, אך משמעותי. המפקד אסי הוא הסטנדרט אליו אנו שואפים ונשאף במהלך שירותנו הצבאי וגם בחיינו הפרטיים האזרחיים. במכתב זה, שבא הישר מלבנו, ביקשנו להביא לידיעתך את אופי הדברים כפי שאנו כולנו רואים אותם ולבקש ממך לנסות כמיטב יכולתך לתקן את העוול שנעשה לאדם שכל רצונו היה לתרום. מאמינים ומקווים שעוד נשוב ונהיה פקודיו של ה מפקד אסי".
את מערכת הצדק הצבאית זה לא דיגדג. אבל מצעד הסולידריות נמשך גם במכתבים נסערים ששלחו הטירונים למתקן הכליאה שבו הוחזק גול. אגרת מספר 1: "המפקד אסי, אני מצטער מאוד על העוול שנעשה לך, כולי זעזוע ואכזבה מהמערכת הצבאית ומהאנשים שנמצאים בראשה". אגרת מספר 2: "לבטא את התסכול, העצב, ההלם והריקנות לא ניתן. דבר אחד בטוח, אנחנו לא נהיה אותם חיילים, אותם אנשים". אגרת מספר 3: "תדע המפקד, שמה שקרה אני מרגיש בושה ממש". אגרת מספר 4: "איזו שטות, איזו השתלשלות אירועים נוראית. איך יתכן שאת המפקד הנעלה ביותר שלנו הפסדנו. תדע, כולנו צחקנו וקיבלנו ברוח טובה את ריקוד הפודרה, כולל תומר נדב. כל כך רוצים בחזרתך".
מכתב מרגש ללשכת הרמטכ"ל מאת אמו של גול, שזעקה על העוול, הובא לעיונו של מופז. עוזרו, אל"מ עמי שפרן, ענה בשמו: "הרמטכ"ל רואה בחומרה רבה התנהגות שאינה עולה בקנה אחד עם נורמת שמירת כבודם של החיילים וזהו מסר וערך שאין כוונה להתפשר בו. לאור האמור לעיל, אין בכוונת הרמטכ"ל להתערב בהחלטת מפקדיו של בנך או בהליך השיפוטי ותוצאותיו". המשפחה מיצתה ערוצי ערר נוספים, מקצינת פניות הציבור ועד הפרקליט הצבאי הראשי. התשובות שהתקבלו לא היה בהן כדי לסייע לגול, שחש נבגד.

מעללי מופז

דרך ארוכה עבר צה"ל מאז היה רב"ט מופז מ"כ של מחזור נובמבר 67' בגדוד 890, פלוגה ב' מחלקה 1. בעזרת יוצאי הפלוגה, אפשר לשחזר לקט קצר מהטרטורים התקניים שהיו נהוגים בתקופתו. הרמטכ"ל ודאי זוכר את הלילה שבו החלה שנת 68'. בחצות העיר ידידו הטוב ביותר, גם הוא מפקד כיתה, את המחלקה בחזיזים, וכשכל הציוד עליהם הם יצאו לחפש את השנה שעברה. כיוון שלא מצאו, הם צעדו עד עלות השחר. על פי אותו עיקרון נערך מסע שנקרא "עד שהאלונקה תמריא"; עד שלא תמריא אסור להוריד אותה מהכתף. עוד ברפרטואר - "שירי מולדת": אחד נושא את חברו על הכתפיים בעוד המ"כ מלמד אותם, שורה אחר שורה, בסבלנות אין קץ, מזמורי תקומה, עמק וציון. שלא לדבר על תרגילי סדר עם קורות, תמיד בשעות הכי מטורפות. עוד בסיוטים של בית-ליד - "סיבוב לבן קצר" של שבעה ק"מ או "סיבוב לבן ארוך" של 13 ק"מ, כשכל ה"בית" על הגב, והכל בשלוש בלילה. יש אפילו מי שנדרש לרוץ את המסלול כשהוא יחף. היה גם אלמנט ה"ספוטניק" - ריצה סביב המחלקה בעוד היא עצמה רצה. מי שפישל באימון שדאות ביום, נש לח בלילות לכתוב באבנים מסוידות "תגבצצ"ת", כשכל אות נפרשת על מטר לפחות. סיגריה שנשלפה שלא בהפסקת עישון גזרה על המחלקה לכרות בשביל הבדל קבר עמוק שממדיו מטר על מטר על מטר. לישון הם בקושי ישנו אז. חייל שכשל מסר את הנשק לאפסנאות וקיבל לחלופין קשת וחץ. בפלמחים רוקנו המפקדים את העוקב, והטירונים נדרשו לרוץ לחוף הלוך וחזור עם המימיות כדי למלא אותו מחדש, הפעם במי ים.
האגדות הן מסמרות שיער ויש כאלה שקשה להאמין שהתרחשו. למשל מ"כ, עוד עמית של מופז, שבשדה היה מתחקה אחרי טירונים שיצאו לעבר השירותים. אחרי שבחן ותיזמן כמה שניות נדרשות לחייל הסביר כדי להפשיל מכנסיים ולשבת, הוא צפה לעבר התאים וכשניגש לשם טירון כלשהו הוא ירה ירייה בודדת אל הפח, כשהוא מכוון מעל לקומת אדם. אחרון חביב הוא הרס"פ שלקח את המחלקה למסע מהמחנה לעבר ביתה של אהובתו בכפר סבא. הוא עלה לקומה השלישית לרוקן הורמונים והורה לחניכיו: "עד שאני לא יורד האלונקות נשארות על הכתפיים".
התרומה הייחודית של מופז היתה ריצת לילה שהחיילים הוקפצו אליה בלי חגור, נשק, קסדה ופק"ל. סוד החגיגה הזאת התגלה בהדרגה. אחרי 500 מטרים קלילים התגלתה בצד הדרך אלונקה. מה עושה פה אלונקה? השתומם מופז, בואו נפתח אותה. ומיד הנחית עליה פצוע תרגול. אחרי 100 מטר התגלתה מרגמה, אחרי 200 מטר - ג'ריקן, ואחר כך מקלע. מופז, מתברר, פיזר את ההפתעות שלו בעוד מועד. כשחזרו מהסיבוב היה עליהם ציוד בטונות. מעניין מה היה האומר הרמטכ"ל מופז לרב"ט מופז. נכון, הנורמות השתנו, אבל הרשימה הארוכה של מעללי פלוגה ב' ההיסטורית מעמידה בפרופורציה מסוימת את מעשיהם של גול ודומיו ומחייבת את הרמטכ"ל, בטרם הוא גוזר על הדחה בעוון עבירה קלה שבקלות, לבדוק היטב כל מקרה לגופו ולראות כל מקרה בהקשרו המלא.
שיחה עם מפקדים, מהם שכיהנו בעבר הקרוב ומהם שמכהנים בהווה כמפקדי בסיסי טירונים, מבהירה כי הם מסכימים לחלוטין עם תפישתו של הרמטכ"ל. יחד עם זאת, מעיר אחד מהם, "כבר קרה שהגזמתי בענישת מש"קים רק כדי לרצות את הביקורות המטכ"ליות. ממה שאני מתרשם הלכנו רחוק מדי בהגבלות שאנחנו מטילים על מפקדים זוטרים. כשאומרים לי סמלים שאין להם סמכויות לאכוף משמעת, אני בהחלט מבין אותם. היום הם חוששים לדחוף מאחור חייל שמפגר במסע כי זה עוד עלול להתפרש כאלימות".
מפקד אחר רואה את הדברים בצורה מתונה יותר: "החריגות טבועות כל כך חזק, שמתחייבת יד חזקה, ועדיין גם ככה הטירונות קשה מאוד. השפלות זה עניין של הקשר ולא של הגדרה, ברגע נתון אפשר לפרש את זה כך וכעבור שעה זה נתפש לגמרי אחרת. יש גם מצבים שבשביל הטירונים הם קטע של בדיחות דעת, אבל אני רואה אותם כחמורים. קח, למשל, מקרה שהיה אצלי. מ"כ הלך עם החניכים למטבח כדי להכין איתם חביתות. פחות מעשר ביצים לחביתה, הוא צחק איתם, יעלה בעשרים כפיפות שמיכה. היה שם אחד ששם במחבת שמונה והמ"כ הוריד אותו לשכיבות. החבר'ה צחקו, אני שטפתי את המ"כ". אם בכך מסתכמות ההתלבטויות, הרמטכ"ל יכול לטפוח לעצמו על השכם, משימתו להחדרת הקודים הצליחה.
סוף דבר: גול שוחרר מהמעצר כשגמר לרצות את מלוא העונש. הוא ביקש לחזור לאלתר ליחס"פ, לעלות ללבנון, אך הוחזר למחלקת הטירונים שממנה הודח בהוראת הרמטכ"ל. החיילים היו מאושרים עם שובו, גול הרבה פחות. הוא כבר לא יהיה אותו סמ"ר גאה כמו שהיה בטרם פרשת הפודרה.
("הארץ", 11.02.2000)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...18/42105834.pdf

מבית חורון עד לבנון\ מאת אריה נייגר

כוח מצבא הכיבוש מטפס בלילה בשביל הצר. במעלה הדרך התלולה אורבת לו יחידה קטנה של אנשי גרילה. הם מעטים וחימושם דל אך הם אמיצים ונחושים, מונעים בכוח האמונה הדתית היוקדת בלבם; מכירים היטב את השטח ונעזרים בתמיכת התושבים המקומיים. כאשר כוח הכיבוש מגיע לעיקול בדרך, הם מפתיעים אותו ולמרות מספרם הקטן הם מצליחים לגבור עליו ולהשמידו.
האם זה תיאור הקרב שבו נפלו לפני שבועיים בדרום לבנון חמשת חיילי הנח"ל ונפצעו שמונה? לא, זה סיפור קרב בית חורון, שבו הביס יהודה המכבי את חיל המשלוח הסלווקי בשנת 165 לפנה"ס. הדמיון בין המקרים הוא בלתי נמנע; אלא שאת המלחמה בדרום לבנון לא נחגוג בעוד שנים בהדלקת נרות ובאכילת סופגניות. כמו שהדברים נראים אחרי ההיתקלות הנוראה בלבנון, או שצה"ל אינו טוב דיו לנצח במלחמה הזאת, או שזו מלחמה שלא ניתן לנצח בה. לצערי, נדמה לי ששני הדברים נכונים.
ספק אם מישהו יידע אי פעם מה בדיוק קרה שם, אבל העובדות מדברות בעד עצמן. העיתונאי עופר שלח מ"מעריב" צדק כשכתב בטורו האישי: "לא צריך להיות קצח"ר כדי לדעת שכוח שהולך כמו שצריך בלילה לא מושבת כולו בצרור אחד".
האמת היא קשה אך צריכה להיאמר: בהיתקלות הזאת חיילים שילמו בחייהם על התנהגות לא מקצועית בפעילות מבצעית. מה שמדאיג הוא שזה לא המקרה היחיד שבו צה"ל כשל. גם יחידות אחרות תרמו את חלקן העגום לטרגדיות המיותרות שפקדו את צה"ל בלבנון, כמו הצנחנים, שארבעה מאנשיהם נפלו מירי כוחותינו במארב, או גבעתי, שחייליה נטשו מוצב לנוכח פני האויב. לא מדובר כאן בכשל נקודתי אלא בסימפטומים לנסיגה בכושר הלחימה של החי"ר בצה"ל.
איך זה קרה לנו? הרי החיילים שמגיעים היום ליחידות קרביות אינם נופלים מאלה שהתגייסו פעם. ההסבר לירידה באיכות החי"ר קשור לדרך שבה התמודד אהוד ברק עם לחצי המערכת האזרחית. ברק קידם את הצבא בהרבה תחומים, אך מבחינת רמת החי"ר הוא הותיר ליורשו אדמה חרוכה. בתקופתו כרמטכ"ל קוצץ באכזריות תקציב הביטחון וצה"ל נאלץ לקבל החלטות כואבות באשר לחלוקת העוגה. ברק החליט להשקיע בהכנת צה"ל לשדה הקרב העתידי על חשבון אימוני החי"ר וציודו.
ייתכן שלטווח הרחוק ברק צודק, אבל את מחיר ההחלטה אנו משלמים היום בלבנון. על רקע זה נראה מבצע "ענבי זעם" אומלל. חיילי החי"ר צפו בחוסר מעש במפגן חיל האוויר וראו כיצד, בעלות של יותר ממיליארד שקל, הצליח צה"ל (אולי) להרוג כמה עשרות אנשי חיזבאללה. כרגע המצב הוא שיש לצה"ל פצצות חכמות שממאות קילומטרים מסוגלות לפגוע בחלון של בית בביירות, אבל חי"ר שמתאמן ומצויד כמו לפני עשרים שנה.
סיבה אחרת לירידה במקצועיות החי"ר עולה מדברי המפקדים הבכירים, שאחרי ההיתקלות בלבנון אמרו ש"הכוח פעל לפי כל הנהלים". זו תגובה לא רצינית; חוכמה קטנה מאוד להיות מובס "על פי הנהלים". התגובה הזאת מסמלת מה שקרה לצה"ל של ברק. צה"ל הפך להיות צבא ביורוקרטי שבו העמידה בנהלים היא אמת המידה העיקרית למקצועיות במקום מקוריות, יצירתיות ותעוזה.
זה לא תמיד היה כך. לפני מלחמת יום הכיפורים יצא כוח צנחנים בפיקוד סמל בשם שאול מופז להציב מארב. כשהגיע לנקודה המתוכננת החליט מופז להשכיב את המארב במקום אחר מכפי שנקבע לו ופרס את אנשיו בדרך מיוחדת שלא על פי התרגולת המקובלת. התוצאה היתה שהמחבלים הושמדו בלי אף נפגע לכוחותינו. זה לא היה הימור אלא שילוב של יוזמה עם קריאת שטח טובה. איני מצדד חלילה בחריגה מפקודות, אבל הצפת המפקדים בנהלים המתייחסים לתחומים שפעם היו נתונים לשיקול דעתם מעקרת מהם את המקוריות והיוזמה.
ביורוקרטיה צבאית, ככל ביורוקרטיה, היא טפיל הגדל על חשבון הגוף שבו הוא חי (במקרה זה - החלק הקרבי של צה"ל). מה לא נאמר על הצורך לפעול בלבנון בצורה מפתיעה ולהימנע מפעילות קבועה ושקופה לאויב? אבל צה"ל של היום לא בנוי לצורת עבודה כזאת. אי אפשר לעשות פעילות בלתי שגרתית ובלתי צפויה כשכל פעילות כפופה לאין סוף נהלים ואישורים. מסתבר, שמה שאפשר היה לעשות בצה"ל של הסמל מופז, כבר אי אפשר לעשות בצה"ל של האלוף מופז.
עו"ד נייגר הוא מג"ד צנחנים במילואים
("הארץ", 25.06.1996)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

מופז היה הראשון אחרי רבים וטובים לפניו שהיו לו ביצים לזרוק מצה"ל מאות גרוטאות שהיו רשומות על הנייר בתור רכב מבצעי, אבל ספק אם היו מצליחים אפילו לעלות על מוביל טנקים בכוחות עצמם. כל מיני זחלמים ושרמנים ועגלות חלודות ומתפוררות. בתקופה שלו התחילו לצייד אותנו באמל"ח מודרני, מה שלא קרה אצל כל קודמיו.

שים לב שבמאמר מבקר נייגר בעיקר את "ימי ברק העליזים" כרמטכ"ל ולא את מופז. ליפקין-שחק שינה משמעותית את התפיסה ובימיו בוצעו מבצעים מרשימים של גולני, הצנחנים ויחידות מיוחדות. בנוסף נתן ליפקין-שחק גיבוי לקצינים שכשלו ובעקבות תהליך שהתרחש בימי הרמטכ"לות של ברק ננקטו כנגדם הליכים משפטיים.

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

בסוף מתכוננים למלחמה\ מאת גל פרל

בסוף מתכוננים למלחמה\ מאת גל פרל

בספרו "תדע כל אם עברייה" בוחן עמוס הראל את הכשרת הלוחם בצה"ל של היום ובאמצעותה את דילמות מהותיות בחברה הישראלית. האמירות והתאוריות בשיח הציבורי ובתקשורת הופכות לפרקטיקה כשהן יורדות לרמת הגדוד.‏

(מתוך הבלוג "על הכוונת", 10.05.2016)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

בסוף מתכוננים למלחמה\ מאת גל פרל

בסוף מתכוננים למלחמה\ מאת גל פרל

בספרו "תדע כל אם עברייה" בוחן עמוס הראל את הכשרת הלוחם בצה"ל של היום ובאמצעותה את דילמות מהותיות בחברה הישראלית. האמירות והתאוריות בשיח הציבורי ובתקשורת הופכות לפרקטיקה כשהן יורדות לרמת הגדוד.‏

"אתה יודע מה תנועת הנוער הכי פופולרית בישראל?" שואל מח"ט גולני. במקום תשובה, הוא מסיט את אצבעו משמאל לימין, מחקה את התנועה המשמשת לפתיחת מסך בסמארטפון" (עמוד 110).


ספרו של הראל מציג תמונה מצב עדכנית של צה"ל.

באחד מימי ההורים שהתקיים בבסיס הטירונים של הצנחנים לפני כארבעים שנה נכנס מפקד פלוגה בגדוד 202 לשיחה עם הורי החיילים והבחין כי תשומת הלב של הקהל אינה נתונה לו, וכי ההורים העדיפו לשוחח בינם לבין עצמם. המ"פ לא התבלבל, מחא כף, ובקול רם אמר, "אוקיי, לסתום פיות!" באותן שנים גם נהגו מפקדים בחטיבה המובחרת לטרטר את החיילים לעיני ההורים ההמומים שבאו לבקר בשבתות, כאומרים הילדים שלכם שייכים עכשיו לנו. ספק רב אם היום אמירה כזו והנהגות כזו תתקבלנה בהבנה על ידי ציבור ההורים לחיילים בישראל.

עיון מחודש בספר "תדע כל אם עברייה" (כנרת זמורה-ביתן, 2013)מאת עמוס הראל, הפרשן הצבאי של עיתון "הארץ" (ולמען הגילוי הנאות, קרוב משפחה) ביום הזיכרון, רגע אחרי החזרה מהר הרצל, מאפשר הצצה למהפכת הגיוס וההכשרה שעבר המערך הקרבי של צה"ל מאז אותן שנים ועד עתה. בספר מוצגות הדילמות הביטחוניות בהן נתונה החברה הישראלית. בין היתר נבחנות סוגיות דוגמת התנדבות מול השתמטות, חיבוק מול קשיחות, דתיים מול חילונים, ותיקים מול חדשים והפן הצבאי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני‏. במקביל התלווה המחבר להכשרת פלוגת מחזור נובמבר 2011 בגדוד 931 של חטיבת הנח"ל. המסקנות העולות ממנו נותרו רלוונטיות גם שלוש שנים לאחר שפורסם. הלוחמים מגיעים כיום מחברת שפע (עם סלולרי צמוד) אך לרבים מהם נדרשת עזרת מדור תנאי השירות (ת"ש). הטירונות מחבקת, ההורים מעורבים וגם התקשורת משפיעה, אבל בסוף מתכוננים למלחמה.

הכשרת הלוחם גרסה 2.0

האלוף כוכבי, שינה את התרבות הספרטנית בצנחנים, (צילום: דו"צ).

הספר מתאר את התפתחות הטירונות הקרבית למן שנות השבעים. כך למשל, העיד האלוף אביב כוכבי, ששירת בצנחנים בכל התפקידים מטוראי ועד מח"ט, ש"התפתחה בצנחנים אחרי טראומת 73' תרבות ספרטנית, חסרת פרופורציות. התרבות הזו קידשה את הקושי כקושי ואת הלחץ כלחץ ובעצם החמיצה את העניין הכי משמעותי שלימים תיקנו בחטיבה, שהוא הצורך לבנות איתנות ואפקטיביות לחימה" (עמוד 37). השינוי הגיע ביוזמת שניים מקציניו, איתי וירוב ואהרן חליוה, שפיקדו בזה אחר זה על בסיס האימונים של חטיבת הצנחנים בראשית שנות ה-2000.

וירוב יזם את השינוי לאחר חוויה "פוקחת עיניים" בהסבה לשריון, מתוך מחשבה שהדרך להניע ולרתום את החיילים היא לא באמצעות עונשים כי אם באמצעות תגמולים לחיילים שבלטו לחיוב או הציגו רף תפקוד שהיה מעט מעל הנורמה המקובלת. לגישתו תהליך ההכשרה אמור להקנות לחייל "מסוגלות, מחויבות, שייכות" (עמוד 29). וירוב גאה במהלך. לדבריו, הוא היה יכול לעשות זאת"בצנחנים כי לא הייתי צריך להוכיח כלום. ידעו שאני חזק ואכזרי. איש לא חשד בי שאני רך מדי אחרי שירדתי מקו עיישיה־ריחן בלבנון עם גדוד 101" (עמוד 31). במקביל לשינוי, בימי הרמטכ"ל שאול מופז הוכרזה מלחמה של ממש בתופעת הטרטורים בצבא, והנ"ל כמעט שנעלמו. תא"ל אופק בוכריס (שבימים אלה נחקר בגין חשד לעבירות מין), מח"ט גולני דאז, אמר שהקפיד שרף הקושי בהכשרת הלוחמים יהיה גבוה. "אני old fashioned. העליתי את אורך מסע הכומתה ל־75 קילומטרים. הם יצטרכו את זה גם בקרב. אני אומר למפקדים שיקרעו ללוחמים את התחת, שהחיילים יזחלו עד להודעה חדשה, אבל שישמרו על כבודם וזכויותיהם" (עמוד 40).


הרמטכ"ל גנץ בתרגיל של הצנחנים , מתרשם מהאיתנות של הלוחמים, (צילום: דו"צ).

כטירון בצנחנים, בעיצומה של המהפכה שהנהיגו וירוב וחליוה, דווקא "זכיתי" לטרטורים. אולם טירונות החי"ר בצה"ל היא חווית הכשרה שונה מאוד מזו שעבר אבא שלי בצנחנים בשנות השבעים. הפן המקצועי השתפר והענישה לשם ענישה נעלמה. הראל מתאר כיצד הפך שינוי זה לנחלת כלל הכשרה בצה"ל. הרמטכ"ל בעת כתיבת הספר, בני גנץ ציין בראיון למחבר כי הוא "דווקא מתרשם מהאיתנות שלהם. ההכשרה המקצועית של הלוחם היום טובה יותר מזו שאני עברתי בצנחנים. הכניסה לתהליך הזה, בטירונות, מעט איטית. אבל עד שהם מגיעים לגדודים הם כבר מוכנים. החי"רניקים הולכים בתרגילים גדודיים 120 קילומטרים בשבוע, עם משקל כבד על הגב, בלי להתלונן" (עמוד 135).

חיילים כשוטרים

הבחירה לבחון את הדילמות לאור הכשרת לוחמי פלוגה בגדוד רגלים היא מתבקשת. גדוד הוא מסגרת הליבה של הצבא, ה"פטיש" האמיתי בשדה הקרב ומי שנשחק יותר מכל בביטחון השוטף. כל אותן סוגיות שנשארות ברמת התאורטית כשדנים בהן באולפני החדשות הופכות לפרקטיקה כשהן יורדות לרמת הגדוד. דוגמה מובהקת לכך היא פעילות השיטור בשטחים (שלא לומר כיבוש).


חיילי צה"ל בשטחים, (צילום: דו"צ).

"גם בשנים שבהן צה"ל מתמודד עם איום טרור קטן יחסית (ואולי דווקא אז יותר מאשר בתקופות אחרות)", כותב הראל, "מלאכת השיטור בשטחים היא משימה עגומה, מייאשת, המלווה לעתים באלימות קשה. כדי שהמשימה הזו תהיה נסבלת, וכדי שהחיילים ימשיכו לבצעה בהתאם לאינטרסים של המערכת הפוליטית, צריך למכור אותה לקהל בבית דרך שכבה עבה של מסננים. כך נולדות המצאות מופרכות כמו "הצבא המוסרי ביותר בעולם"(עמודים 364-365). האמונה במוסריות-העל של צה"ל הפכה כה רווחת עד כי"הרוב הגדול של המפקדים, נדמה לעיתים, משוכנע שהתוצאה הזו נקבעה באיזו אולימפיאדה מוסרית והאתלט הישראלי הגיע ראשון בתחרות של קפיצה מוסרית לרוחק" (עמוד 365).

בסוף מתכוננים למלחמה

מפקד בה"ד 1, אל"מ ניב, (צילום: דו"צ).

תא"ל ערן ניב, שפיקד בעבר על בה"ד 1 והיה אמון על הכשרת דור הקצינים הבא של צה"ל למלחמה, הגדיר את הרפורמה של וירוב וחליוה כמהפכה שהשפיעה על כלל מערך ההכשרה בצה"ל. אבל, לדבריו, חלק מן האתגרים שיעמדו בפני לוחמי צה"ל בעימות הבא לא השתנו. "קלאוזביץ [גנרל פרוסי, מאבות תורת הלחימה המודרנית] הוא נצחי: המלחמה היא ממלכת אי הוודאות, לעולם לא תמצא אותה כמו שחשבת. כל מהות האזרחות היא לייצר ודאות. מנגד, הרעיון של מסלול ההכשרה כולו, מהטירונות הקרבית ועד קורס הקצינים, הוא לייצר יכולת תפקוד בתנאי חוסר ודאות. כשאין חיכוך, כולם טובים" (עמוד 39). הוא עצמו נדרש לכך כמג"ד בנח"ל במהלך הפיגוע בציר המתפללים, כאשר הוזעק מביתו "והספיק עוד להגיע לחברון ולהכריע את החוליה, בקרב מטווח קצר תוך חילופי אש מנשק קל והשלכת רימוני יד" (עמוד 354).


כוח נח"ל במהלך "צוק איתן", (צילום: דו"צ).

מבצע "צוק איתן" בו לקחו חלק לוחמי מחזור נוב' 11', שלושה חודשים לפני שחרורם, היה בחזקת המחשה לדברים. המערכה בעזה התרחשה, כאמור, לאחר שהספר יצא לאור והיא אינה כלולה בו. אך המלחמה הקרבה ובאה מצויה בין דפי הספר כמבחן עליון אליו מתכוננים הלוחמים. המערכה קיפלה בתוכה גם אקורד סיום צורם לפלוגה. במהלך לחימת חטיבת הנח"ל בעיירה בית-חאנון פגע טיל נ"ט בכוח שנע באחת הסמטאות. דלת ברזל שקרסה לכדה מספר לוחמים תחתיה. כוח תגבורת מגדוד 931 הוזעק למקום. בעוד המ"פ נאבק להרים את הדלת לחם קשר המ"פ יוגב, מבוגרי הפלוגה, במחבלים שניסו לחטוף חיילים וגופות. יוגב השליך רימונים, פינה פצועים, וירה במקלע הנגב שנטל מאחד הפצועים. בסיום הקרב נהרגו כ-15 מחבלים. אבדות צה"ל – שבעה פצועים ושני הרוגים, בהם בוגר אחר של הפלוגה, אברהם גרינצוויג ז"ל.

זה עצוב, קשה וגם חלק מהסיפור. בראיון לאילנה דיין הביט בני גנץ, אז סגן הרמטכ"ל, מתוך הרכב על מתגייסי מחזור נובמבר 2010 לצנחנים, עימם שוחח קודם לכן, ואמר, "פשוט גאווה החבר'ה האלה. אני יודע שחלקם הרי לא יחזרו אפילו." זה כפי שענתה לו דיין, סטטיסטית בדוק.

המפקדים הראויים לכך

הרמת כוסית במטכ"ל לרגל יום העצמאות, (צילום: לע"מ).

שם הספר לקוח מאמירה ידועה של בן גוריון, אך בקורסי הפיקוד בצה"ל נוהגים לצטט רק את סופו של המשפט. הסמל שלי בטירונות, באחד מאותם רגעים בודדים שבהם הרשה לעצמו להשיל מהדיסטנס והקשיחות, הפנה אותי לנוסח המלא: "אם המפקדים יעוררו את האמון, את הדבקות ואת האהבה בחיילים שלהם – אזי תדע כל אם עבריה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך".

העיון בספר, ביום הזיכרון, כשברקע מהדהדות הטלטלות אחרונות שפקדו את הצבא וההתחממות בגבול רצועת עזה, מלמד שלצה"ל יש, ככלל, מפקדים ראויים שמובילים אותו בשיקול דעת ערכי ומקצועי. מנגד, ה"עליהום" שספג הצבא מצד הציבור וגורמים בממשלה, עשוי לפגוע בנכונותם להישאר כאלה.

(מתוך הבלוג "על הכוונת", 10.05.2016)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)