בכל המקומות בהם קראתי את תאור הקרב הוזכר שאת הפיקוד לאחר פציעת אמיר דרורי המח"ט לקח ק. האגם. כאן , באתר ארגון נכי צהל, תוכלו לקרוא את תאור הקרב, בצורה הברורה ביותר שאני מכיר, מפי ק. האג"ם יואב גולן.

גיבור בעל כורחו


מאת: אבי צור
צילומים: אריאל בשור

32 שנים עברו מאז אותו לילה נורא, בשלהי מלחמת יום הכיפורים, בו עלו חיילי גולני, בפעם השנייה, לכבוש את מוצב החרמון >> אין ספור גרסאות נכתבו על אותו קרב בו נהרגו 56 לוחמים ו־80 נפצעו >> בודדים יודעים כי לאחר שרוב המפקדים בשטח נפגעו והקרב נראה אבוד, תפס את הפיקוד באותן דקות קריטיות קצין אג"מ צעיר, יואב גולן, נכה צה"ל קשה, שטיפס על החרמון עם ריאה אחת וכתף דפוקה, והוביל את החיילים לכיבוש המוצב 23 >> שנים אחרי, לאחר הפצרות רבות, הסכים גולן לשבור את שתיקתו >> בראיון ראשון ובלעדי הוא משחזר ל'הלוחם' את הסיפור האמיתי של אותן שעות נוראיות, המסתמכות על הקלטות רשת הקשר החטיבתית, אותן הוא שומר בביתו >> לגזור ולשמור

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.inz.org.il/files/halochem/11339390741426.jpg]

את אותו בוקר אלוף־משנה (מיל.) יואב גולן, לא ישכח לעולם. יום ראשון, ה־21 באוקטובר, 1973. 5:10השחר כבר עולה. גולן, אז סרן צעיר, בן 25, קצין אג"מ של חטיבת גולני, נכה צה"ל קשה, נמצא על 'גבעה 16' שממערב למוצב החרמון. הוא שוכב מאחורי סלע כשלצידו שוכב מח"ט גולני, אמיר דרורי ז"ל. במרחק של 30 מטרים מעליהם, מחופרת פלוגת קומנדו סורית מתוגברת, הממטירה על כל מי שמעז להוציא את הראש מאחורי המחסה אש תופת מדוייקת. מימינם ומשמאלם של דרורי וגולן שוכבים עשרות הרוגים ופצועים מקרב פלוגה ג'. המח"ט דרורי, שאינו יודע שיודקה פלד, מג"ד 51, נמצא רק 20 מטר מימינו, שואל אותו בקשר אם יוכל לקחת את הגבעה השולטת עליהם ממזרח ונענה:
"20 כאן 1, הצרה שאין לי פה גפרורים כשרים, רק כאלו ששוכבים קדימה פגועים".
בחדר המבצעים של פיקוד צפון שבצפת יושבים באותן דקות אלוף הפיקוד, יצחק (חקה) חופי, ומפקד המבצע, תא"ל קותי אדם. הם מנסים לקבל אינפורמציה.
המח"ט דרורי מתרומם מאחורי הסלע, חוטף כדור בחזה, ונופל לאחור. חמש דקות לאחר מכן, מתרומם גם מג"ד 51 מאחורי המחסה, חוטף אף הוא כדור בחזה ונופל לאחור. גולן דואג לחלץ לאחור את המח"ט דרורי, ששוכב לצידו ומאבד דם. לפתע הוא קולט שבשטח אין מי שיקח פיקוד. הוא לוקח את ה'מאד' של מכשיר הקשר, מעדכן את תא"ל קותי אדם ואת אלוף הפיקוד, ולוקח פיקוד על הקרב החטיבתי.
"אנחנו עושים את מה שאנחנו יכולים"
יואב גולן הוא כיום איש עסקים מצליח, אב לשלושה המתגורר בבית מוקף ירק באיזור שקט ברמת השרון. 32 שנים הוא סוחב איתו את הטראומה של אותו קרב. 32 שנים הוא שתק. גם כששמע וקרא אין ספור 'אגדות' ותאורים חסרי קשר למציאות על הקרב הזה, הוא שתק. למה לחטט בפצע המדמם. הרבה מאוד גרסאות על כיבוש מוצב החרמון נכתבו במהלך השנים שעברו. אף אחת מהן, כך מסתבר, לא הביאה את הסיפור האמיתי. "זה לא בגלל שמישהו ניסה לשכתב את ההיסטוריה", מסביר גולן, "פשוט לאנשים לא היתה באמת את התמונה המלאה של מה שהתחולל שם באותן השעות הנוראיות. רוב הסגל הפיקודי של החטיבה נפגע כבר בתחילתו של הקרב. החיילים הרובאים עסקו בהישרדות ובהגשת עזרה לעשרות הפצועים ששכבו בשטח ותמונת הקרב שלהם היתה ממילא מוגבלת. הטראומה על אובדן של כל כך הרבה לוחמים היתה כה קשה, עד שלרבים מהמפקדים לא היה במהלך השנים את הכח הנפשי לתחקר, לשחזר ולחטט בפצעים".
בצה"ל לא ידעו שגולן, קצין האג"מ של החטיבה, לאחר שחזר מהמלחמה, אסף ושמר את כל החומר האותנטי האפשרי על הקרב. הוא לא הסתמך על זכרונו. הוא ליקט ואסף כל פירור של מידע. ברשותו נשמרו, בין היתר, כל ההקלטות של הקשר החטיבתי ממהלך הקרב, קלטות שבעצם מספרות את הסיפור האמיתי של כיבוש מוצב החרמון ע"י גולני, בשלהי מלחמת יום הכיפורים.
רק לפני שנתיים, במלאת 30 שנה למלחמה, הצליחו אנשי החוג להיסטוריה צבאית של אונ' ת"א להעלות ביחד, בפעם הראשונה מאז המלחמה, את מפקדי הקרב לגבעות שממערב למוצב.
בשחזור שנעשה עם המח"ט דרורי, מג"ד 51, מג"ד 17, מודי בן שח ואחרים, חשף שם גולן לראשונה את קלטות הקשר שגילו לרבים את הפרקים החסרים בפזל. ביום עיון סגור שנערך מיד לאחר אותו סיור, הציג גולן למפקדי החטיבה והפיקוד של אותם ימים מצגת סדורה של תאור הקרב המבוססת על רשת הקשר החטיבית.
ההפתעה וההתרגשות היתה רבה, שכן לרבים מהמפקדים, כולל למח"ט דרורי שנפצע בשלב מוקדם, היו רבים מהדברים חדשים. בתום שמיעת הקשר והפרטים ניגש דרורי, איש מאופק בדרך כלל, שאינו מסגיר רגשות, לגולן, חיבק אותו והודה שאכן לא היה מודע לרבים מהפרטים.
מאותו שלב נוצרה פתיחות ושותפות של רבים ממפקדי הקרב עם אל"מ משה גבעתי, חוקר במחלקת היסטוריה של צה"ל, שחקר במשך חמש שנים רצופות את קרבות החרמון, ומחקרו פורסם עתה תחת הסיווג: 'סודי ביותר', למפקדי הצבא. לדברי גולן, מדובר במחקר יסודי ומעמיק שמעטים כמותו נכתבו עד כה בצבא.
בהערותיו למחקרו של אל"מ גבעתי המתפרסמות במחקר, מתייחס המח"ט דרורי לנושא הצלשי"ם, שלא ניתנו לקצינים מהחטיבה מתוך עיקרון: "אני רואה את זה היום כטעות. כטעות ושגיאה שלא נתנו ליואב על תפיסת הפיקוד וליועד זליבנסקי".
כשפניתי לגולן לראשונה וביקשתי שייספר ל'הלוחם' את סיפורו, הוא סירב. לאחר מספר פניות נוספות הוא הסכים, לראשונה בחייו, לספר את הסיפור האמיתי והמלא המבוסס על הקלטות רשת הקשר. ישבתי איתו במרתף ביתו מספר פגישות במהלכן הוא השמיע לי את אותן קלטות של הקשר הפיקודי והחטיבתי כפי שהוקלטו במהלך הקרב. שמעתי את גולן פוקד על הקמב"ץ יועד זליבנסקי, בקור רוח מקפיא, להמשיך ולהחזיק את הגבעה, להמשיך ולרתק מול ירי צליפות וארטילריה קשים מנשוא. ישבתי והקשבתי לרשת הקשר החטיבתית והשיער שלי סמר כששמעתי את גולן פעם ועוד פעם מבקש מפיקוד צפון שיפגעו כבר בארטילריה הסורית המשתקת בירי מדויק ביותר את מעט מכוחותינו שמחזיקים את הגבעה. מהעבר השני נשמע קולו של קותי אדם עונה לו: "אנחנו עושים את מה שאנחנו יכולים".
"היה ברור שנוהל הקרב בעייתי"
לאחר הפגישות הללו עלינו לחרמון. טיפסנו שוב על אותה 'גבעה 16' ארורה. זה היה מסע נפשי לא קל. גולן איתר בקלות את הסלע ששימש לו ולדרורי מחסה באותו קרב נורא. התיישבנו עליו. הוא הביט בנוף שמסביב ושתק שתיקה ארוכה. זה היה יום שטוף שמש. מצפון לנו השקיף החרמון הסורי, עם פסי שלג ראשונים של העונה. מדרום מזרח, נצנצו בריכות הדגים של עמק החולה. מדובר ברכס השולט על כל האיזור. לא סתם נערך שם הקרב המכריע על כיבוש ההר. בין הסלעים המרובים הניצבים שם בשטח מתוחים עדיין כבלי קשר של הסורים. בין לבין, פזורים שם, כעדות אילמת לאותו בוקר נורא, תרמילי רובים חלודים.

- בוא נתחיל מהתחלה. איך מגיע נכה צה"ל בלי ריאה, עם כתף דפוקה, לכיבוש החרמון?
"לגולני הגעתי ימים ספורים לפני המלחמה. כשהתגייסתי, התנדבתי לסיירת 'שקד', שהיתה יחידה קטנה ומובחרת, ואת המסלול הצבאי עשיתי בכלל בפיקוד דרום. כמ"פ צעיר פיקדתי על פשיטה מעבר לתעלה שם נפצעתי קשה מאד, הראשונה מבין ארבע פציעות. בדיוק שנה לאחר מכן נפצעתי פעם שניה בפעולה ברצועת עזה, וכקצין צעיר, סרן בן 23, הגעתי להיות קצין המבצעים הפיקודי של אריק שרון.
"לפו"מ הגעתי כסרן בן 24, ובסיומו, ימים ספורים לפני המלחמה, הגעתי לגולני כקצין אג"מ, תפקיד מטה שתאם גם את מצבי הפיזי המוגבל באותם הימים. אתה שואל איך מסיירת שקד התחברתי לגולני? זה לא היה קל. גולני מגדלת בדרך כלל את קציניה מתוכה. לא הכרתי את האנשים, את המנטליות ובעיקר לא את זירת הצפון ורמת הגולן.
"המלחמה תפסה את גולני בדרך לעצרת חטיבתית בת"א. כשמדברים על גולני ביום כיפור, מתחברים מיד לחרמון. צריך לזכור שבמהלך השבועיים שלפני הקרב, רשמה החטיבה פרק מפואר בקרב הבלימה בגולן ועמדה בחזית קרב ההבקעה בצפון רמה"ג עד למזרעת בית ג'אן. צריך להבין שבשבת ה־20 באוק', כאשר קיבלה החטיבה את הפקודה לכבוש את החרמון, היתה כולה שקועה בלחימה במובלעת הסורית וזאת אחרי שכבר איבדה בדרך 235 לוחמים מתוכם 67 הרוגים, כולל הסמח"ט ושני מג"דים".

- מתי קיבלתם את הפקודה לכיבוש החרמון?
"בשבת בצהריים. קודם שהגענו לקבוצת הפקודות בפיקוד, ישבנו לתכנן את הקרב החטיבתי. כלקח מהקרב הראשון בו נלחם כח קטן מהחטיבה ותקף את שני גדודי הקומנדו הסורים מדרום וממערב, דיברה התוכנית שלנו על תקיפה ממזרח תוך תפיסת המוצב בהפתעה מאחור וקיפול המערך הסורי מאחור. תא"ל קותי אדם, שמונה לנהל את המבצע, לא קיבל את התוכנית והורה לנו לתכנן הגעה מדרום וממערב. שתי הבעיות העיקריות שעמדו לפנינו היו נוהל הקרב הקצר והעדר מוחלט של מודיעין. הפיקוד הורה על ביצוע כבר למחרת וזאת בשל הפסקת האש שתוכננה ליממה שלאחריה. היה ברור שנוהל הקרב בעייתי ביותר ולכוחות לא יהיה זמן ללמוד את המשימות. על כך הכבידה הרבה יותר העובדה שלתדהמתנו, לא היתה בפיקוד כלל תמונה של הכוח הסורי שערוך על ההר, הסד"כ שלו והיכן הוא פרוס. אנחנו ציפינו, בהסתמך על הקרב הראשון לכיבוש החרמון, שהסורים יהיו פרוסים לכל אורך הדרך ממג'דל שאמס ועד למוצב. בדיעבד מצאנו את האויב כולו מחופר בשטחי המפתח שממערב למוצב".


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.inz.org.il/files/halochem/11339392764776.jpg]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.inz.org.il/files/halochem/11339392941765.jpg]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.inz.org.il/files/halochem/11339393145042.jpg]


- היו לכם תצ"אות, דוחות מודיעיניים?
"העזר היחידי שקיבלנו היה פוטוסטט ברזולוציה נמוכה ללא פיענוח עמדות וללא פריסת אויב".
- זה לא מובן. הרי מדובר בקרב יזום שלנו. איך שולחים חיילים לקרב בלי לתת להם את האינפורמציה הכי בסיסית על סדרי גודל של האויב שמחכה להם, ובנוהל קרב כה קצר?
"על הרמה הפיקודית אינני יכול לדעת ולענות, אבל על רמת החטיבה בוודאי שכן. אמיר דרורי שהיה מפקד וקצין מטה מנוסה מאד, עשה באותה שבת צעד אדיר, שלי כקצין צעיר היה קשה להבינו. באמצע נוהל הקרב הכל כך קצר הזה, הוא שלח את הקמ"ן החטיבתי לת"א למרכז הפיענוח המטכ"לי (עקיפה של שתי רמות פיקוד) לנסות ולהשיג את פיענוח העמדות הסוריות, אך הוא חזר משם בידיים ריקות. גם על נוהל הקרב הכל כך קצר קשה לי לבוא בטענות לפיקוד, שכן הם קיבלו אותו כפקודה מהמטכ"ל בשל הפסקת האש הכללית שהיתה אמורה להיכנס לתוקף ביום המחרת. גם היום, כמי שהיה כבר מג"ד ומח"ט וראש מחלקת תכנון אסטרטגי באג"מ מבצעים, קשה לי לבקר את החלטת המטכ"ל, שבעצם באה להבטיח שהסורים לא ישבו על רכס החרמון לאחר הפסקת האש, אולי עד עצם היום הזה".

- הכוח שעמד לחטיבה היה מספיק?
"בדיעבד בוודאי שלא. צריך לזכור שבאותה שבת היתה החטיבה כולה בלחימה במובלעת ולמבצע הקצה הפיקוד את גדוד 51, שתי פלוגות במסגרת גדוד 17 ואת הסיירת. אם מקובל שבהתקפה, יחס הכוח יהיה שלוש לאחד לטובת התוקף, תקפנו בפועל כמעט ביחס של אחד לאחד, דבר שהושפע גם מתמונת המודיעין הלקויה שהיתה ערב הקרב".
- בוא נחזור לתוכנית החטיבתית שעל פיה תכננתם לכבוש את ההר.
"מאחר ונפסלה תוכניתנו לבוא ממזרח, תיכננו לעלות מכל הכיוונים האחרים האפשריים על מנת לא להיתקע על ציר לחימה אחד. גדוד 51 אמור היה לטפס רגלית, מפוצל מדרום, גדוד 17 רכוב על הציר ממערב והסיירת באיגוף שמאלי עמוק מצפון. זה גם מה שבוצע בפועל. נוהל הקרב היה קצר ביותר. למפקדים היה לא יותר משמונה שעות על מנת להשלים את התוכניות הגדודיות והפלוגתיות, לתת פקודות ותדריכים וללמוד את השטח. לו"ז סופר בעייתי במיוחד כשאין תמונת אוייב ועזרי מודיעין.
"אמיר דרורי התלבט אם החפ"ק יטפס ברגל בעקבות גדוד 51, או יצטרף לכוח הרכוב של גדוד 17. אני זוכר את החשש שלי מהמאמץ הפיזי בשל אובדן הריאה בפציעה הראשונה ובעיית ספיקת החמצן בגובה 2000 מ'. בסופו של דבר בחר דרורי בטיפוס הרגלי.
"בפיקוד צפון ניסו לעשות ככל יכולתם על מנת להשיג אינפורמציה על הסורים ושלחו יום קודם את יוני נתניהו עם צוות של סיירת מטכ"ל, שחדרו ל'מצפה שלגים' שמצפון מזרח למוצב, על מנת לאסוף אינפורמציה על הסורים. לוחמי הקומנדו הסורים לא זזו במהלך היום מעמדות הסלע שלהם והכוח של יוני לא ראה דבר".

- שבע בערב. אתה עם החפ"ק החטיבתי מתחיל לטפס רגלית בעקבות גדוד 51 מ'מעלה גולני' לעבר המוצב. מה עובר לך בראש באותן הדקות? על מה חשבת?
"ברגע שהתחלנו לטפס הייתי כולי מרוכז בעשייה, במה קורה איפה, במי נמצא היכן. הייתי מפוקס לגמרי. האדרנלין זרם בקצב מוגבר. כל החששות שלי לגבי הטיפוס הרגלי וספיקת החמצן, התפוגגו.
"הכל התנהל בשלב הזה על פי לוחות הזמנים. סוללות הארטילריה לאורך כל העלייה והטיפוס על השלוחה, לא הפסיקו להמטיר אש מתגלגלת לפנינו. בשל ארטילריה שנפלה קרוב לכוח, דווקא בעלייה על 'גבעה 16', שזה היה שטח המפתח העיקרי, שם ישבו בסופו של דבר עיקר הכוחות הסורים, דווקא שם נעצרה הארטילריה".
"עד השעה 1:15 הכל התנהל על פי התכנון. באחת ורבע בדיוק, כשהיינו למרגלות 'גבעה 16', אמיר יצר קשר עם יוני נתניהו וביקש ממנו שיפתח באש לעבר הסורים. הוא קיווה שהסורים ישיבו אליו אש וכך נוכל לדעת איפה הם מחופרים. יוני סירב והודיע כי המרחק גדול מדי וזה לא יהיה אפקטיבי. יתכן שלא רצה גם לסכן את חייליו.
"ב־1:39 עשינו הערכת מצב בחפ"ק. בשלב הזה היה שקט מסביב. הקרב עדיין לא החל. פלוגה ג' של גדוד 51 היתה אמורה לכבוש את 'גבעה 16' שהוגדרה כשטח המפתח העיקרי ולהמשיך לכבוש את הרכבל העליון. מג"ד 51, יודק'ה פלד, לא ידע עדיין שעל 'גבעה 16' מחופרות בכ־60 עמדות סלע טבעיות דו רובאיות, כמעט שתי פלוגות קומנדו סוריות. על פי התוכנית היתה פלוגה ב' אמורה לכבוש את 'גבעה 17' שממזרח, ופלוגה א' את המוצב עצמו.
"לקראת השעה 02:00 נפתחה על פלוגה ג' אש תופת מטווח אפס. שתי המחלקות שבחוד נפגעו קשה. את הלוחמים הסורים לא ניתן היה לזהות. רק קני נשקם בלטו מחריצי הסלע. לעמדות הללו הביאו הסורים גם את מקלעי המא"ג הצהליים שמצאו במוצב החרמון, והקפידו להוציא מהם את הכדורים הנותבים על מנת שלא להתגלות. זה היה קרב של פנים אל פנים, מעמדה לעמדה. כמות הנפגעים גדלה מרגע לרגע.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.inz.org.il/files/halochem/11339393401722.jpg]
"ב־2:30, כשהתברר שפלוגה ג' לא תוכל להמשיך ולכבוש את הרכבל העליון, הורה דרורי למפקד הסיירת, ויניק, להתקדם מצפון ולהיות מוכן לכבוש את הרכבל העליון. באותן דקות פלוגה ב' טעתה ככל הנראה בניווט והגיעה ל'גבעה 24' שממערב, דבר שהסתבר לחפ"ק החטיבתי רק בסוף הקרב והוציא למעשה את פלוגה ב' מהמשחק.
"בשעה 4:15 דיווח בקשר מ"פ הסיירת, ויניק, כי הגיע לרכבל העליון ומצא אותו ריק. הוא עדיין לא ידע שהכוח הסורי הגדול ישב במדרון הדרומי בעמדות סלע מעולות השולטות על השטח כולו ועל ציר הכביש. המח"ט פקד עליו להשאיר כוח במקום ולחבור עם יתר הלוחמים שברשותו ל'גבעה 16', שם העסק הלך והסתבך. ויניק החל לנוע וחטף מיד כדור בראש. שני לוחמי סיירת שקפצו לחלץ אותו נפגעו גם הם. משלב זה ועד לסיום הקרב עסקה הסיירת בטיפול בכוח הסורי שבגזרתה.
"לקראת השעה 5:00 מתחילה פלוגה א' את ההסתערות על הגבעה שממזרח ל'גבעה 16', אותה גבעה ממנה ניתכה אש תופת לעבר לוחמי פל' ג', ולעבר החפ"ק הגדודי והחפ"ק החטיבתי. מ"פ א' הסתער עם שתי מחלקות לפנים. הסורים ניצלו את קרני האור הראשונות ובלמו באש תופת את ההסתערות. בהסתערות הזו נהרגו 16 לוחמים ורבים אחרים נפצעו. הקשר עם הפלוגה אבד בשלב זה".

- איפה אתה נמצא באותו שלב?
"צריך להבין שהחפ"ק החטיבתי אמור היה לנוע אחרי הפלוגה השניה של גדוד 51. הלחימה בלילה היתה מסלע לסלע ותחת אש כבדה והחפ"ק התגלגל קדימה על מנת להבין מה קורה. באור ראשון מצאנו את עצמנו לפתע בחוד - בחזית קו הלחימה המזרחי הקידמי של פלוגה ג'. היינו בתחתית של מדרון קידמי חשופים לאש תופת מעמדות סוריות של פלוגת קומנדו ששלטו עלינו ממרחק של 30 מ'. זה כבר היה אור ראשון. משמאל ומימין התגלה מראה קשה. במדרון החשוף שכבו עשרות פצועים והרוגים. צריך לדעת שפלוגה ג' עלתה לחרמון עם 59 לוחמים ובסוף הקרב ירדו על הרגליים רק 19 לוחמים שלמים. על הגבעה הזו איבדה הפלוגה 18 לוחמים ועוד 22 פצועים. מרבית הנפגעים הללו שכבו על המדרון מימין ומשמאל לחפ"ק החטיבתי. בכל דקה השמש עלתה גבוה יותר בשמיים והפכה את צליפות הסורים מדוייקות יותר.
"בשנים שהייתי בסיירת שקד, פיקדתי על הלוחמים הנבחרים של היחידה הזו בפשיטות, בהסתערויות ובמצבים קשים. מעולם לא ראיתי מעשה גבורה כמו אלו של חיילי פלוגה ג' באותה שעה. לאחר המלחמה, היה מי שרמז שרבים מהחיילים פינו פצועים במקום להשיב אש לעבר הסורים. אני אומר לך באחריות מלאה. באותו השלב, לקום מאחורי המחסה, לרוץ קדימה ולפנות פצוע על הכתפיים, נחשב למעשה גבורה עילאי שגבל במעשה התאבדות. רבים מאלו שהתרוממו לפנות פצוע נפגעו מיד. רק מי שהיה שם יכול להבין את מידת הגבורה שנדרשה כדי לפנות פצוע".

- בוא נחזור לשיחזור הקרב.
"ב־5:12, כשהשמש כבר האירה, מצב כוחות החטיבה היה קשה ביותר. פלוגה א' היתה מרוסקת על המדרון הדרומי ואבד איתה הקשר. מ"פ הסיירת נהרג והחיילים שלו היו עסוקים ברכבל העליון. סביב החפ"ק החטיבתי במדרון הקידמי היתה פלוגה ג' במצב אנוש. מימין ומשמאל שכבו עשרות הרוגים ופצועים תחת אש תופת ולא נותרו מפקדים שייתנו פקודות. אמיר דרורי התרומם לתת פקודה למקלען מימין, חטף כדור בחזה ונפל לי לידיים. ניסיתי בלי הצלחה לחסום לו את הדם בעזרת האגרוף. אמיר התעקש לדבר בקשר ולהעביר את הפיקוד למג"ד 51, יודק'ה פלד, אך קולו נחלש עד שנדם. אני הצלחתי להעביר את הפיקוד ליודק'ה, ששכב באותן השניות מאחורי מחסה 20 מ' לפני במדרון, תחת אותה תופת. בדיוק חמש דקות אחרי שאמיר נפצע, ב־5:17, ניסה יודק'ה להתרומם אך גם הוא חטף כדור בחזה ונפצע. ברשת הקשר נשמעו מפקדי משנה שחטפו ארטילריה וירי מהעמדות הסוריות השולטות מעל זועקים לעזרה".

- זה נשמע כמו כאוס מוחלט. פלוגה ג' מרוסקת ואין למי לתת פקודות. פלוגה א' מרוסקת ואין איתה קשר, כבר אור יום וכל הכוחות תחת אש תופת. מה עבר לך בראש באותן הדקות? מה גרם לך כקצין מטה צעיר שרק הגיע לחטיבה לקחת את הפיקוד על הקרב?
"אני חייב להודות שהיה זה אולי הרגע הקשה בחיי. היינו בחוד במקום נחות ותחת אש תופת, בלי תמונת קרב ברורה ובלי מפקדים לפקד עליהם. מאידך הסתכלתי סביב והבנתי שאף אחד אחר לא הולך לקחת פיקוד. לקחתי את מכשיר הקשר ומאותה שנייה לא היה לי היסוס.
"בשעה 05:25 אני מעדכן את קותי בפיקוד צפון:
"צולפים מעל, לא רוצה לפנות את הגבעה עליה אני יושב".
לשאלתו של קותי האם להוריד מטוסים על 'גבעה 17' שממזרח, אני משיב:
"שלילי. מנסה כרגע ליצור קשר עם פלוגה א', הם עוסקים שם כרגע בפינוי הנפגעים".


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.inz.org.il/files/halochem/11339393768390.jpg]
- אני מקשיב לקשר הפיקודי והחטיבתי. בשלב הזה אתה נמצא בסיטאוציה הזויה לחלוטין. רוב החיילים פגועים. הסורים בעמדות עדיפות מעליכם. למעשה, הקרב נראה אבוד. למה לא הודעת לפיקוד שאתה מתחיל לסגת?
"זה לא חלף לי בראש ולו לרגע אחד. אפילו לא פסיק של מחשבה כזו. היה לי ברור בכל שנייה ושנייה במהלך הקרב הזה שאנחנו כובשים את החרמון. תבין, בתודעה שלי לא היתה בכלל אפשרות אחרת".

- על מה זה הסתמך? מאות סורים מחופרים מעליכם. אתם מרוסקים לגמרי. זה היה קרב של יש ברירה. למה לא לסגת? אני לא מבין, לא רצית להישאר בחיים?
"זה הסתמך על מה שגדלתי והתחנכתי. לא היתה קיימת אצלי אפשרות אחרת".

- בוא נמשיך בשיחזור הקרב. אתה שוכב מאחורי המחסה 30 מטרים מתחת לעמדות הסוריות. רוב הכוח שמסביבך שוכב פגוע. אתה לוקח פיקוד, היה לך בכלל על מי לפקד?
"ב־5:30 אני מזהה מעלי ומאחור על קו הרכס, את האנטנות של המחצית השנייה של של החפ"ק החטיבתי, בפיקודו של סגן יועד זליבנסקי, הקמב"ץ, אותו השארנו תא שטח אחד מאחור. תקשיב איך זה נשמע בקשר החטיביתי: "מברג כאן 22, רואה סביבך כל מיני אנשים... רוצה שתארגן לך כוח קטן, תפוס את האגף של הגבעה שאנו יושבים עליה ...".
"22 כאן מברג, היישר מבצע".
"יועד, גם הוא בכלל קצין מטה, לא היסס. הוא אסף כמה חיילים מגדוד 51 וגדוד 17, שיפר עמדות והחל לרתק את הסורים. במהלך השעתיים הבאות הוא הפך לכוח היחידי אותו הייתי יכול להפעיל מול הסורים שמעלינו. יועד עשה עבודה מופלאה ופעל בעוז ונחישות למרות התנאים הכל כך קשים.
"ב־6:00 דיווח יועד שהוא תחת אש כבדה וביקש לדלג לאחור:
"22 כאן מברג, פתחו עלי ממזרח ...נראה לי שעולים עלי..".
"כאן 22 תשפר מיד קדימה, את גבעה 16 חייבים להחזיק... דפוק אל הרכס ולא אל הוואדי....".
"ב־6:05 התרחשה התפתחות חשובה. חייל מפלוגה א', שהקשר איתה אבד זמן רב קודם, עלה על הרשת החטיבתית ועידכן אותי:
"22 כאן משנה קטן של 1, אנחנו נאלצים לסגת מהגבעה...".
"כאן 22, מה יש בדיוק על הגבעה?"
"כאן משנה קטן של אחד, בערך חצי פלוגה ופצועים".
"כאן 22 קחו את כל מי ששם ודלגו לאחור לתאג"ד..."
"כחצי שעה לאחר מכן דיווח לי אותו חייל שהם בתאג"ד וכי אין חיילים בינם לבין האוייב. בשלב זה הפנתי את כל הארטילריה שלנו אל הרכסים שביננו לבין המוצב. ב־6:30 החמיר מצבו של יועד והוא דיווח בקשר:
"22 כאן מברג, מתחילים שוב להנחית עלי ...אני עם כוח חצי כיתתי... אני לא יכול להחזיק יותר, גם צלפים וגם מלמעלה".
"כאן 22, האגף שלך מאד חשוב לי, אנחנו נפעיל נ"ס (אש נגד סוללות הארטילריה הסורית) ואתה תנסה להחזיק....".
"בשעה זו התחילה לרדת על הרכס כולו ארטילריה סורית מסיבית ביותר. כשהארטלריה הסורית פוגעת ביותר ויותר חיילים, פניתי לפיקוד בפעם הרביעית בתוך מספר דקות:
"92 כאן 22, לא נעים לי ללחוץ, כל מה שיורד עלינו גורם להרבה נפגעים, האם אפשר לזרז את הדרדרים?"
"כאן 92 אנחנו עושים את מה שאנחנו יכולים".

- החיילים מסביב נפגעים. הארטילריה לא פוסקת. מהקלטת הקשר, מטון הדיבור, נשמע כאילו בפיקוד צפון כבר נמאס לשמוע אותך מתחנן לעזרה. אישית, כמפקד בשטח, בשלב ההזה אתה כועס? מיואש?
"בכלל בכלל לא. לא אז ולא היום. קותי היה איש שטח וקצין מטה מעולה. מכל הצבא הזה לא יכלו למצוא מפקד מנוסה ממנו לפקד על המבצא ונכון עשה האלוף חקה שהטיל עליו את ניהול הקרב הפיקודי. הוא הכיר מצויין את השטח וכמח"ט גולני לשעבר, הכיר היטב את החטיבה. אין לי צל של ספק שהוא עשה את כל אשר יכול היה. אגב גם המחקר המצויין שעשה אל"מ גבעתי, בדק ומצא שאמצעי הגילוי לא היו מסוגלים לאתר בזמן את הסוללות הסוריות שהמטירו עלינו מאזור מערנה".
"לקראת השעה 8:00 דיווח לי יוני נתניהו בקשר כי הוא מזהה מהתצפית שלו בריחת חיילים סורים מהמוצב מזרחה. אני הבנתי שזה רגע המפתח. הסורים החלו להישבר. הסטתי את הארטילריה שלנו מזרחה, לכיוון המוצב והתחלתי לארגן כוח שיטהר את המוצב, בראשות מפקד גדוד 17 וחיילים שקובצו משרידי גדוד 51 וגדוד 17".

- אני לא מבין. אתם הייתם מרוסקים. חיילים בודדים החזיקו את הגבעה. ממה הסורים נשברו?
"הם חטפו ארטילריה מאד מאד חזקה. הארטילריה והנחישות של החיילים של יועד ושרידי פלוגה ג' הביאו אותם לשבירה. פה על 'גבעה 16' הוכרע הקרב".

- שנים רבות מתגלגל בשטח סיפור שבבסיסו ביקורת על המח"ט דרורי שוויתר על קבלת סיוע מהצנחנים על מנת שהמשימה תושלם ע"י גולני. גם בסרט שהופק לפני כשנה בערוץ 1 מלינים על כך חיילי פלוגה ג'. היכן האמת?
"אני ממש שמח על ההזדמנות להתייחס לנושא. קודם כל צריך להבין שאמיר דרורי נפצע ב 05:10 עוד לפני שדובר על סיוע חיצוני, ואליו בוודאי שלא יכולה היתה להיות טענה. כאשר מודיע לי קותי בשעה 6:12, ברגעים הקשים ביותר של הקרב, על שיגור כוח עתודה של צנחנים שיוכפף לי, אין מאושר ממני. אני מודה שגם לא עברה לי בראש לשנייה אחת המחשבה של גאוות יחידה. עם כל כך הרבה נפגעים שהיו עד הרגע שלקחתי את הפיקוד, כל תוספת כוח היתה לברכה. יתרה מכך, לקראת תחילת טיהור הרכס עד למוצב, קראתי בקשר לסא"ל מארה, סמח"ט הצנחנים שהיה בדרך אלי, והאצתי בו למהר ולהצטרף לשלב האחרון. ב־8:13 ביקשתי ממנו שיקח פיקוד על מחלקת הטנקים שבדרך ויצרפם לשלב האחרון:
"21 של אורז כאן 22, לחצנו עליהם פה ואני הולך לרוץ קדימה. אני מנסה לארגן כוח שלי ולרוץ איתו וזה מסובך מאד. יש כאן ערב רב של כוחות ובכל מקרה אין לי כבדים. מבקש ממך שתיקח בדרך את הכבדים ותחבור אלי, אין לי כוח ראוי לשמו ומכאן נרוץ יחד למוצב...".
"כפי שאתה יכול להתרשם, זהו כוחה של רשת הקשר. עם הקולות האותנטים של ההקלטות איש לא יכול להתווכח ואולי חבל ששתקנו 32 שנים ונתנו לאגדות לצמוח. אגב הצנחנים לא הספיקו להצטרף שכן הם היו רחוקים. החלטתי לנצל את השבירה הסורית ולהתקדם מהר למוצב. אני חושב, לעניות דעתי, שזו היתה החלטה נכונה. משעה זו ועד סוף הלחימה לא היו לנו נפגעים".
"בשעה 08:17 הודעתי ברשת החטיבית:
"תחנות דחוף כאן 22, שימו לב, אנחנו עוברים להתקפה על גבעה 17'.
ב־8:45 כבר הודעתי לפיקוד:
"גמרנו להשתלט על גבעה 17, אנחנו בדרך למוצב".
ב־9:20 דיווחתי:
"אני בשלב האחרון לקראת העליה למוצב. תוך זמן קצר יהיו למעלה הדגל שלנו ודגל המדינה".
בשעה 10:35 בדיוק טיפסו סגן עלי לוין וסמל אורי צארום על תורן המוצב והניפו את דגלי גולני והלאום. ב־10:58 דיווחתי לרמ"ט הפיקוד:
"אנחנו למעלה הדגלים שלנו מתנופפים ברוח".
"לרשת הקשר מתפרצות קריאות מכל גורמי החוץ שמאזינים לה:
"22 כל הכבוד. אומר שנית כל הכבוד, כל הכבוד".

- שמעתי במשך שעות את ההקלטות של רשת הקשר. אני יושב איתך כאן על 'גבעה 16' הנוראית, בין העמדות הסוריות. אני רוצה לומר באחריות גמורה, שאם ב־21 באוקטובר 1973, לחטיבת גולני היה קצין אג"מ פחות נועז או אולי יותר 'שפוי', החרמון היה עד היום בידיים סוריות.
"אתה לא מצפה שאני אענה לך על זה".

"אינדינים על גבעה 16" ספר על פלוגה ג' של גדוד 51 שהייתה חלק מכיבוש הר החרמון ב-73'
שחכתי מי כתב את הספר אבל ספר מעולה

אינדיאנים על גבעה 16, אביחי בקר , משהב"ט , פלוגה ג' גדוד 51, חטיבת גולני

מתוך הרשימה של ספרי מלחמת יום הכיפורים
http://shum.huji.ac.il/~offerd/yom-kipur-books.htm

קישורים:
לעפר דרורי / לאתר הגבורה
לפלוגה י'/79 / לגדוד 79

להצטרפות לרשימת התפוצה של עפר דרורי, שלח דוא"ל ל:
drori-post+subscribe@googlegroups.com

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר הגבורה, שלח דוא"ל:
gvura+subscribe@googlegroups.com

אני אומנם יכול לקרוא ככה אבל אני לא רוצה להוציא לעצמי את העיניים...

עריכה: מצאתי דרך להגדיל את התמונה אז אני לא צריך אבל אולי מישהו אחר ירצה.

NZSAS

שהיה בכח של יוני נתניהו במצפ''ש כמה ימים לפני ניסיון הכיבוש שצלח
לדבריו הם זיהו שמכיוון מזרח אין הגנה סורית על מוצב החרמון
והמליצו בקשר לעלות לחרמון מכיוון חאדר ולהגיע מבהפתעה מכיוון לא צפוי ולא מוגן
לדבריו הם קיבלו בקשר אישור למודיעין זה ולהפתעתו ההתקפה הגיעה
בסופו של דבר מהכיוון הכי צפוי והכי מוגן והתוצאות ידועות.....................

לפני כשנה בשיחה אקראית טען בפני אותו איש שרק שיקולים של גאוות יחידה (לא שלהם) מנעו לתת להם אישור לבצע את ההתקפה

קישורים:
לעפר דרורי / לאתר הגבורה
לפלוגה י'/79 / לגדוד 79

להצטרפות לרשימת התפוצה של עפר דרורי, שלח דוא"ל ל:
drori-post+subscribe@googlegroups.com

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר הגבורה, שלח דוא"ל:
gvura+subscribe@googlegroups.com

הבחור עליו אני מדבר שמו י.ג.
והוא בן קיבוצנו...כל דבריו מוקלטים אצלי בוידאו

בדקתי אצלי ברשימות, י.ע.

קישורים:
לעפר דרורי / לאתר הגבורה
לפלוגה י'/79 / לגדוד 79

להצטרפות לרשימת התפוצה של עפר דרורי, שלח דוא"ל ל:
drori-post+subscribe@googlegroups.com

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר הגבורה, שלח דוא"ל:
gvura+subscribe@googlegroups.com

לאחרונה התברר לי כי גם אמיר דרורי ביקש לעלות על החרמון ממזרח, אך נענה בשלילה מהפיקוד (מקור, אלישיב שמשי).

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

היום כולם טוענים שהם דרשו להתקיף מהכיווון הפחות צפוי ומוגן. בהנחה שזה נכון, מה היו מניעי הפיקוד?
מפקד המבצע היה קותי אדם, שהיה מפקד מוכשר למדי. האם רק הוא לא הבין את תמונת המצב או שמא היו סיבות אוביקטיביות ששלו התקפה מכיוון אחר?

בדרך ולא הגיע למקום שהוא היה צריך להגיע.

NZSAS

ציטוט:

במקור נכתב על ידי ביטיס לאחרונה התברר לי כי גם אמיר דרורי ביקש לעלות על החרמון ממזרח, אך נענה בשלילה מהפיקוד (מקור, אלישיב שמשי).

גם נעשה על זה תירגול עם ציוד ופק"לם - החיילים נקרעו והצליחו לעלות בזווית של 45 מעלות - אבל הרעיון נגנז

על פי ברבש, יואב גולן התמנה למג"ד 51 כחצי שנה לאחר המלחמה... קצת מפתיע לאור העובדה שלא הכיר את החטיבה עד לפני המלחמה...
http://www.natal.org.il/?CategoryID=380&ArticleID=382

פיקד על הכיבוש מחדש של החרמון\ מאת אורי דרומי

אל"מ (בדימוס) יואב גולן, מח"ט שריון ונספח צה"ל בארגנטינה, 1947-2007
http://www.haaretz.co.il/misc/1.1452123
22.10.2007
"יואב גולן (לוי) נולד בפתח תקוה וגדל בחולון. בהשראת מדריכו בנוער העובד, נמרוד ריבלין, התגייס לסיירת שקד, בפיקודו של עבד אל-מג'יד ח'אדר - סא"ל עמוס ירקוני. במלחמת ששת הימים לחם יואב בסיני. תא"ל (בדימוס) אמציה חן (פאצי), אומר כי הוא היה קצין קפדן ודעתן, שזכה לקבוע את נוכחות צה"ל במוצב "טמפו" ("אורקל"), הצפוני ביותר על קו התעלה. לדברי בנימין בן אליעזר (פואד), שהחליף את ירקוני בפיקוד על הסיירת, "יואב הפך לאחד מעמודי התווך של הסיירת". בינואר 1970, חיסל כוח בפיקודו מחבלים מעברו המזרחי של הירדן. ב-13 במארס, במבצע "סרג'נט", הוא נפצע קשה בריאותיו כשפיקד על פשיטה בתעלת סואץ. תא"ל (בדימוס) אליעזר רם, סגן מפקד הסיירת, נזכר איך אחרי שפונה בסירה, טיפס יואב בציפורניו על הסוללה התלולה, תחת אש כבדה. כשהחלים חלקית מפציעתו, חזר לשמש כקמב"ץ פיקוד דרום, ובקיץ 1973 עבר לשרת כקצין אג"ם של "גולני". חייו כנטע זר בחטיבה הגאה לא היו קלים. "בגולני, זו עבירה לא פשוטה לא להיות אחד משלנו", מסביר אלוף (בדימוס) אורי שגיא, מח"ט גולני, שיואב שימש כסגנו אחרי המלחמה. ב-22 באוקטובר, יומיים לפני הפסקת האש, יצאה החטיבה למבצע "קינוח" - ניסיון שני לכבוש את החרמון שנפל בידי הסורים. יואב, עם ריאה אחת, טיפס עם החפ"ק למרומי החרמון כשנפתחה אש מטווח קצר והמח"ט אמיר דרורי נפל פצוע לזרועותיו. מג"ד 51, יהודה (יודקה) פלד, נפצע גם הוא, ומפקד הסיירת שמריהו ויניק נהרג. יואב נטל את העניינים לידיו, ואלוף (בדימוס) אורי שמחוני, אז קצין אג"ם של הפיקוד, אומר כי בקשר נשמע קולו הבוטח של יואב, שניהל תחת אש את "אחד הקרבות הקשים שידע צה"ל מעודו". בראיון לביטאון "הלוחם", אמר כי המחשבה לסגת לא חלפה במוחו. "היה לי ברור שאנחנו כובשים את החרמון". הוא טיווח ביעילות את הארטילריה, הורה לקמב"ץ יועד לודר (זליבנסקי) לארגן כוח מאולתר ולהחזיק בגבעה 16, ואז נשברו הסורים. ב-10:58 הודיע יואב בקשר: "כאן 22, אנחנו למעלה. דגלים שלנו מתנופפים ברוח". לודר אומר כי "עם ישראל חייב את החרמון לקומץ אנשים, ויואב בראשם". יואב שירת כמח"ט שריון, יצא לשמש כנספח צה"ל בארגנטינה, ואחרי שהשתחרר, פתח בקריירה עסקית מצליחה. עד יומו האחרון המשיך לשרת במילואים ב"בור" המטכ"לי. אל"מ (בדימוס) משה גבעתי, שלאחרונה חקר ביסודיות את אותו קרב עקוב מדם, אומר כי לפני מותו הכה בפניו דרורי על חטא, על שנמנע מלתת צל"שים ליואב, ליועד לודר ולמודי בן-ש"ך, שהצטיינו בקרב. כשנודע כי יואב לקה במחלה ממארת, המליצו שמחוני ואלוף (בדימוס) יצחק חופי כי יינתן ליואב צל"ש, אך בקשתם נדחתה. לפני כשנה חגגו לו אשתו רחל, ילדיו טל, מיכל וגלעד וחבריו הרבים יום הולדת עם טעם של פרידה. יואב הזכיר שם את השיר האהוב עליו, "אליפלט", של נתן אלתרמן: "ובשובו מהומם ופצוע, התמוטט הוא, כרע וחייך. הוא חייך בבלי דעת מדוע וכיצד ובשל מה זה ואיך"."

http://www.shaked424.co.il/124838/%...%9C%D7%95%D7%99

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

כתוצאה ממנה קראתי את האשכול. לא הרבה שומעים על קציני חי"ר אשר יודעים להפעיל ארטילריה כמו שצריך. בנוסף יואב גולן ז"ל, ראוי לציון על נתינת הקרדיט גם לארטילריה. ואני מצטט מן ההתחלה:

- אני לא מבין. אתם הייתם מרוסקים. חיילים בודדים החזיקו את הגבעה. ממה הסורים נשברו?
"הם חטפו ארטילריה מאד מאד חזקה. הארטילריה והנחישות של החיילים של יועד ושרידי פלוגה ג' הביאו אותם לשבירה. פה על 'גבעה 16' הוכרע הקרב".

יועד זליבנסקי [לודר] היה מ"פ בזמני בגדוד 13 .הוא בוגר הפנימיה הצבאית ובנו של פתחיה זליבנסקי מהאצ"ל והוא נקרא בשמו המחתרתי של אביו.

קטעים אלה על החרמון החזיר אותי לחורף 70- 71 כשהייתי במוצב זה בתעסוקה . היינו מחלקה מפלוגה א של גדוד 13 עם תוספת כיתת מרגמות . המ"מ היה אפי שניאור ז"ל שנהרג ב 73 בקרב הראשון על החרמון .אז כל המוצב היה גולני עם תוספת קטנה של תצפיתנים מילואימניקים פלוס אחראי גנרטור מטעם החטיבה המרחבית [שלום לביא שנפל ב73 בשבי הסורי]. אז המוצב היה עדיין לא גמור ולא היו בו חיילי מודיעין וקשר כפי שהיו במלחמה .היה די משעמם ושמרנו בעמדת תצפית אחת ושיחקנו שש- בש כל היום . היה אז חורף קשה מאוד וירד שלג כבד .מהר מאוד נותקנו מהעולם החיצוני . למזלנו חום הגנרטורים המיס את השלג . אי אפשר היה להביא אספקה והשתמשנו במי שלגים מומסים . היה איסור רחצה וגם האוכל היה במשורה .כך היינו קרוב לחודש עד שהפסיק השלג והחל כפור נוראי שגרם לשלג להפוך לקרח מאוד חלקלק . המילואימניקים היו כבר באיחור של שבועיים מהשחרור והוחלט על מסע רגלי מהמוצב עד רכבל תחתון שם חיכה להם אוטובוס . נאסר באיסור חמור לעשות קיצורי דרך . הם קשרו עצמם אחד לשני בפיקוד סמל מגולני והחלו לרדת , יותר נכון להחליק כל הדרך למטה .ברכבל העליון הבחינו באוטובוס למטה ואחד מהם התיר עצמו מהחבל ועל דעת עצמו ירד "דוך" לתחתון . הוא החליק וניפץ ראשו על זיז סלע .הסמל עף לכלא והסיבה היתה שהוא היה חייב אפילו לאיים עליו בנשק ובלבד שלא יקצר דרך . כשאפשר היה לנוע בדרך החלה עלייה לרגל שכל הגנרלים בפיקוד צפון ששמעו אותנו מיללים בקשר על הניתוק שלנו . מח"ט גולני דאז יהודה גולן אמר לנו "מה אתם בוכים ? יהיה לכם מה לספר לנכדים"..החלו הימים הבהירים עם קור מקפיא ואז אפשר בלילות לראות חצי מדינה . אני זוכר את הרמזור של סטלה מאריס בחיפה . סביב המוצב היו רימוני תאורה מופעלים על ידי תיל ממעיד שהופעלו לפעמים גם ע"י הרוח . ההוראה היתה לפתוח באש מהתצפית בכל מקרה של הפעלת רימון . באחד הלילות ישבתי שם עם מקלע 0.5 שכלפתע הופעל רימון מכיוון השער. האזור הזה היה עמוס בגרוטאות , חומרי ביניין וגם מפלסת שלג חדשה לגמרי שמשום מה החנו אותה שם . כדור שיריתי לכיוון פגע במיכל הדלק וכל העסק התרומם בסערה השמימה . כל הצפון ראה את הלהבה שפרצה ומיד החלו לזרום טלפונים . מסתבר שהיו גם תקופות טובות על ההר הזה .

יועד לודר (זליבנסקי) היה גם לימים מפקד סיירת גולני.

בהקשר אחר

השם שמאחורי ההר\ מאת ערן נבון

17 בספטמבר 2010
http://news.walla.co.il/?w=//1733597
"ציון זלוף (היום זיו), איש רב פעלים ומלא מרץ בן 63 מהיישוב הקהילתי תמרת, היה בסוף שנת 1969 סרן צעיר ומפקד פלוגה א' של גדוד 51 של גולני. שבעה חודשים לפני הקרב שבו נפל סרן רודברג הוא חילק לחיילים שלו כמויות גדולות של תחמושת, פירות מיובשים לשהייה ארוכה בשטח, טבליות שוקולד ושתי מימיות מים. הכל כדי לנוע קדימה, לפשוט על ג'בל רוס ולהשמיד את קיני המחבלים באחד המבצעים הנועזים שביצעה חטיבת גולני במקום. כוח הטיהור, בראשותו של סרן זלוף, הגיע ליעד, פגע ב־50 מחבלים, 15 מהם נהרגו כבר ביעד עצמו. בתנאי מזג אוויר קשים למדי ביצעה פלוגה א' של גדוד 51 של גולני את משימתה, שהפכה למיתוס, ותיזכר כאחת הקשות שבוצעה אי פעם על ידי כוח רגלי בצה"ל. בפעולה נהרג סגנו של זלוף, סגן שלמה ("שלומינו") כהן מגבעת שמואל, ושישה לוחמים אחרים נפצעו. זלוף חיסל את המחבל שירה בחברו הקרוב ביותר, אבל אומר עד היום שהחבר שלו שלומינו חסר לו יותר מכל."

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

גדוד 51 היה אז בתצורה ייחודית, בכך שכלל 4 פלוגות רובאיות, ולא 3. האם ישנו ידע/עדויות לגבי פעילותה של פלוגה ד', שלמיטב ידיעתי השתתפה בקרב כיבוש החרמון ב 21 לאוקטובר 1973?

בספר "אינדיאנים על גבעה 16" מאת אביחי בקר נכתב בעמוד 18 כי "בחודש יוני, במסגרת ניסוי קצר מועד שנערך בגולני, נוספה לגדוד פלוגה ד', של דן טופוס."

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

משה גבעתי מציין כי פלוגה ד' הייתה פלוגת טירונים שנשלחה בתחילת המלחמה לאבטח את גשרי הירדן מחשש שקומנדו סורי ינחת בהם.

ראה כאן עמוד 45, עמודה שמאלית, פסקה רביעית.
(הגיליון השלם של מערכות כאן)

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

פל' ד' של גד' 51 במלחמת יוה"כ לא היתה פלוגת טירונים.
בניגוד לפלוגות האחרות בגדודים היא לא היתה פלוגה רב גילית, אלא פלוגה צעירה, שלוחמיה ברובם הגדול בני מחזור נוב' 72, ומיעוטם בני מחזור פב' 73. כולם השלימו טירונות חי"ר מלאה כפי שהיתה אז. הנובמברים הספיקו להשתתף אימון הקיץ החטיבתי, ובני שני המחזורים - בתע"מ ברצועת עזה שבא אחריו.
נכון שהמשימה הראשונה שלהם - עם עליית הגדוד לרמה"ג - היתה אבטחת גשרי הירדן.
למיטב זכרוני (הסתייגות -חלפו 38 שנים!) הפלוגה כפלוגה לא השתתפה בקרב החרמון השני, אך חלק מאנשיה - כן.

מי יודע בסיכומו של דבר
מה היה סדר הכוחות של החטיבה שהשתתפו בכיבוש החרמון??

בקישור שנתתי למעלה, משה גבעתי נותן סיכום של הכוחות שהשתתפו בקרב הראשון

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

ככל שאני יותר קורא ( תודה רבה יוסיפון על הקישורים, מעניינים מאוד! ), אני יותר מזדעזע מהצורה שלוחמי גולני נשלחו למשימת ההתאבדות הזו, במאפיינים דומים לקרבות אחרים במלחמת יום-כיפור, ובמלחמות אחרות: מודיעין חסר ו/או מוטעה, חוסר תיאום, בלי חיפוי, בלי עזרה.

אינני זוכר מי אמר את זה, אחד מהאלופים מיל. : הצל"שים הם תוצר של פאשלות, ואם התיכנון והביצוע היו כשורה, אף אחד לא היה צריך היות ארכי-גיבור או להקריב את חייו.

וכמה שזה נכון.

יועד זליבנסקי באתר גדס"ר גולני
http://www.gadsargolani.com/Web/Uni...nders/1116.aspx

"יועד נולד וגדל במושב עין איילה. אביו, פתחיה זליבנסקי, היה לוחם במחתרת האצ"ל ושמו המחתרתי "יועד". את השם העביר לבנו. יועד, שעברת את המשפחה ל"לודר", למד בפנימיה הצבאית בחיפה, באותו המחזור עם מודי בן ש"ך (שפיקד על הסיירת אחריו) והתגייס בשנת 1970. פיקד על פלוגה רובאית בגדוד 13, ולאחריה על סיירת גולני. במלחמת יום הכיפורים, שימש יועד קמב"ץ חטיבת גולני. בקרב הראשון על החרמון יועד נפצע. למרות פציעתו, חזר יועד להשתתף בלחימה ובמבצע "קינוח", הקרב השני והמכריע, על החרמון, לאחר שכל שדרת הפיקוד של החטיבה נהרגה או נפצעה, פיקד יועד על כוח מאולתר שנלחם והחזיק בגבעה 16 ותרם בצורה משמעותית להכרעת הקרב. לאחר המלחמה החליט מח"ט גולני דאז, אמיר דרורי, שלא להעניק צל"שים לאיש. לפני מותו, הכה אמיר דרורי על חטא, וניסה להיאבק על מתן צל"ש ליועד. בהערותיו למחקר של אל"מ משה גבעתי על קרב החרמון במסגרת מחלקת ההיסטוריה במטכל התייחס המח"ט דרורי לנושא הצלשי"ם, שלא ניתנו לקצינים מהחטיבה מתוך עיקרון: 'אני רואה את זה היום כטעות. כטעות ושגיאה שלא נתנו ליואב (גולן) על תפיסת הפיקוד וליועד זליבנסקי'."

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

יש לי שאלה אחת שלא נותנת לי מנוח.
איך בדיוק המסייעת של גדוד 51 נכנסה לסיפור פה? כי אני יודע בוודאות שהיו לא מעט נפגעים מהפלוגה (ממקור ראשון)
אבל בכל סיפור שאני קורא על הקרב לא מדברים בו על המסייעת אלא על א,ב,וג.
האם מישהו כאן יכול לספר בקצרה את סיפורה של המסייעת בקרב הזה?
או שאולי פלוגה ג זאת הפלוגה המסייעת? (לא מצאתי על כך מידע)

תודה

על הפלוגה המסייעת פיקד מיקי מוסברג ז"ל
http://www.gadsargolani.com/Web/Uni...nders/2191.aspx
מתוך הדף לזכרו:

"מיקי התגייס לחטיבת גולני ובמהרה מצא עצמו כחניך בקורס מ"כים, וזמן קצר לאחר סיום הקורס נשלח לביה"ס לקצינים. כקצין צעיר נתמנה לפקד על מחלקה בביה"ס למ"כים, ואח"כ לקמב"ץ (קצין מבצעים) בגדוד. השנים 1970-1973 היו שנים רבות פעילות מבצעית בסוריה, בעזה ובלבנון. החטיבה היתה מעורבת מאד בפעילויות אלה, וכמובן שחלקו של מיקי לא נפקד בהן. מיקי קודם ועבר לפקד על פלוגה מסייעת, ונשלח לקורס מ"פים, אותו סיים במרס 1972. מלחמת יום הכיפורים מצאה את מיקי והוא מ"פ מסייעת בגדוד 51.תוך כדי הלחימה הגיע לפלוגה נשק חדש - הטיל "טאו", ששמו עוּברת ל"עורב". דרך הפעלתו נלמדה תוך כדי לחימה, מתוך חוברות הדרכה של צבא ארה"ב. הטיל הוכנס מיד לשימוש מבצעי. יום לפני הפסקת האש עם הסורים, ב-22.10.1973, נערך הניסיון השני והמוצלח לקחת בחזרה את החרמון מידי הסורים. מיקי, בראש פלוגתו, לקח חלק במבצע, ובמהלכו נפצע מירי בשתי רגליו ופונה לביה"ח. במבצע זה נהרגו חמישים ושנים איש ונפגעו כל המ"פים (חלקם נהרגו, חלקם נפצעו). עוד בטרם החלים סופית מפציעתו, וכשהוא מדדה על קביים, יצא מיקי מביה"ח והלך לבקר את פַקודיו וחבריו בבתי החולים השונים. כשהחלים, חזר לפקד על פלוגתו."

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

באחד התוכניות בטלויזיה הקשורות ל 38 שנים למלחמה התראיין אלוף מיל' אורי שמחוני שהיה אז רמ"ט הפיקוד וטען שמוצב החרמון לא היה צריך ליפול .הוא אמר שהמוצב היה מבוצר מספיק והיו בו מספיק חיילים כדי להחזיק מעמד , ועוד הוא אמר שהכוח הסורי לא היה משמעותי .חבר מהסדיר שהיה במוצב והצליח לברוח נפגע קשה מדברים אלה. הוא טוען שהם פשוט הופתעו ולא הספיקו לעבור ממצב של שיגרת מוצב למצב מלחמה במהירות . עוד הוא טוען שבמוצב היתה חצי מחלקה ממסייעת 13 והשאר היו אנשי מודיעין ותחזוקה שבקושי ידעו להחזיק נשק . כשהחבר הצליח להגיע למטה למסעדה אחרי שחתך "דוך " מהמוצב למג'דל שאמס הוא וחבריו שברחו עימו חטפו על הראש מאמיר דרורי שכינה אות פחדנים וברחנים .

תודה על המידע על מיקי, אני מניח ששמעתי את השם הזה בעבר (אני מכיר באופן די קרוב את הסמ"פ שתפס את מקומו באותו קרב).
אבל הייתי שמח לקבל קצת יותר מידע על התנהלות הפלוגה בזמן הקרב. כי הבנתי שחלק מהמסייעת היו מעורבים באופן פעיל בקרב (מעבר לתפקידי המסייעת הרגילים) ועזרו בכיבוש היעדים.

"חירניק", אני מניח שלא התכוונת לשרשר את ההודעה בהקשר שלי

הפלוגה הוכנסה לקרב ככח עתודה חי"רי ולא עפ"י יעודה כפלוגה מסייעת.
למיטב זכרוני היא נשלחה לגבעה 16 לסייע לפל' ג', והדבר מוזכר גם ב"אינדיאנים על גבעה 16" מאת אביחי בקר.
לפלוגה בקרב החרמון השני היו שמונה הרוגים:
עמרם דהאן ז"ל
יהושע כהן ז"ל
דוד מכלוף ז"ל (עוטר בעיטור המופת על מעשיו בקרב)
ראובן עגיב ז"ל
נחמיה פרידקס ז"ל (עוטר בעיטור המופת על מעשיו בקרב)
משה פרנקל ז"ל
שלמה קרימר ז"ל
יחזקאל ריחני ז"ל
לא נשכח אותם, ויהי זכרם ברוך!
שלושה מן ההרוגים (דוד, נחמיה ומשה) היו חובשים.
לפלוגה היו גם פצועים לא מעטים, בהם, כפי שכבר נאמר, המ"פ מיקי מוסברג ז"ל.
מיקי מוסברג ז"ל, שנהרג בתאונת דרכים בהיותו קצין משטרה, לאחר שהשתחרר מצה"ל, היה בעיני דמות מופת, הגדול מכל המ"פים ששירתי בפיקודם. יהי זכרו ברוך!
שני חיילים נוספים מהפלוגה קיבלו צל"ש על מעשיהם בקרב: דן רייטמן קיבל צל"ש רמטכ"ל, פנחס קמרי ז"ל (הלך לעולמו במרוצת השנים, יהי זכרו ברוך!)קיבל צל"ש אלוף פיקוד הצפון.

קודם כל תודה רבה על המידע. וכמובן שאני אשמח על כל פיסת מידע נוספת
האם יצא לך להשתתף בקרב המדובר או שהיית בפיקודו אחרי המלחמה? (כמובן אם לא מפריע לך לספר)

הייתי חייל בפלוגה המסייעת עוד לפני המלחמה, וגם במהלכה. דווקא בקרב הזה לא השתתפתי, לצערי ולא מרצוני.

שלחתי לך בפרטי

הייתי עם נחמיה פרידקס בקורס שייעד אותנו לעבודה בחו"ל,
במלחמה עברנו לעבוד בחו"ל,חוץ מנחמיה ועוד חניך,שעל דעת עצמם הצטרפו לכוחות הלוחמים.

במור"ק בבה"ד 1 לפני שנים רבות שמעתי את סיפורו של קצין בצנחני המילואים שכבשו את מוצב החרמון הסורי כמה שעות קודם לכן.
מדובר היה בכח מוסק גדול (שני גדודים) שהשתלטו באבדות מועטות על השטח השולט הזה - והצלחתם לא נוצלה.
הקצין (כמדומני מ"פ במלחמה) היה בטוח שהם היו בעמדה טובה יותר מגולני לכבוש את החרמון הישראלי. השיקול היה לדעתו של יוקרה - כיוון שגולני איבדו את החרמון ונכשלו לכבוש אותו בשמיני באוקטובר, לא עלה על הדעת שהצנחנים יעשו את העבודה במקומם. לטענתו, היריבות הטפשית הזו בין הצנחנים לגולני עלתה בחיי 55 הרוגי הקרב. אישית אני לא מכיר את הטופוגרפיה שבין שתי הפסגות ולא יודע אם זה נכון.
גם אם היוקרה לא אפשרה כיבוש מצפון, מעניין למה לא נתנו לגולני לבצע את האיגוף האנכי הזה - רק כי הם לא חטיבה מוסקת?
או אולי התפיסה היתה שהם חייבים לכבוש את החרמון מלמטה כיוון שבזה הם נכשלו בנסיון הראשון?

אז מה

נראה לי שקצין האג"ם של הפיקוד, אורי שמחוני, כתב על כך או התייחס לכך בספר "הסורים על הגדרות"
באומרו כי היתה זו טעות שלא להפנות את לוחמי חטיבה 317 להשלמת המשימה תוך ניצול היותם בשטח שולט טופוגרפית על מוצב החרמון הישראלי. אבל שוב ייתכן וזיכרוני מטעני.

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

כשפרצה המלחמה תפס גדוד 13 את הגזרה הצפונית ברמה . רוב החיילים במוצבים היו מהמסייעת . היכן היו שאר הפלוגות ? היכן היו הגדודים 12 ו51 ?

החטיבה התכוננה... לעצרת במלאת 25 שנים לחטיבה.
גד' 12 וגד' 17 (אז חלק אורגני מהחטיבה) שהו, למיטב זכרוני, באתר העצרת המתוכננת (פארק הירקון).
גד' 51 סיים ימים אחדים קודם לכן תע"מ ברצועת עזה, והיה בהתארגנות במחנה הקבע שלו (דאז) ע"י טירת הכרמל.
גד' 13 אכן החזיק בגזרה הצפונית, איני יודע את החלוקה בין הפלוגות.
לא זכור לי איפה ואיך תפסה המלחמה את הסיירת.

וכשפרצה המלחמה עד הפריצה למובלעת היכן נלחמו הגדודים ?

גדוד 12 ישב בקו הדרומי ברמה"ג עד כשבועיים לפני המלחמה אז הוחלף בגדוד 50. גדוד 13 החזיק 2 פלוגות בקו שכלל 6 מוצבים (3 לכל פלוגה) והפלוגות הנוספות ישבו בעורף או אולי בקוניטרה. בשישי ה 5 באוקטובר עלו גדודים 12, 17 ו 51 לבסיסי האם שלהם והצטיידו, כמו כן גוייסו השלמות המילואים החטיבתיות (אפרופו הדיון על העדר גיוס השלמות מילואים ביחידות פד"ם באשכול אחר...) ולאחר מכן נעו לריכוז חטיבתי בראש פינה. גדוד 17 שיגר 2 פלוגות לשארם (שמעלילהן שם טרם עלו על הכתב למיטב ידיעתי) ולכן לחם כל המלחמה בצפון בהרכב חלקי.

מספר שנים אחרי המלחמה הועברתי לחטיבת הנגב כאיש מילואים . במלחמה היא ישבה באזור שארם . אחד החיילים סיפר לי שהוא ישב בזמן הקרבות באי טיראן יחד עם פלוגת סיירות של גדוד 17 .באותה תקופה הסיירות הפיקודיות שקד , חרוב ואגוז עשו קורס מכי"ם בגדוד 17 בפלוגה מיוחדת . לאחר מספר ימים העבירו אותה לצפון . מ"מ הסיור בגדוד שהיה קצין של חיילי שקד בסדיר סיפר פעם על הטבח שהם עברו . א אני מעוניין בפרטים על הקרב של גדוד 12 שבו נהרג יענקלה שחר המג"ד . דבר נוסף . נכתב כאן שאמיר דרורי לא המליץ לצלש"ים ליואב גולן ויועד זליבנסקי .אבל אני יודע שהיו כאלה שכן קיבלו . מה היתה הסיבה לצל"ש של אפי פיין ?

אני שמעתי על הפלוגה הזו של החבר'ה משקד אגוז וחרוב שהם רדפו אחרי קומנדו סורי בגולן. אם למישהו יש פרטים אני אשמח לשמוע.

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

עשו קורס מכ"ים עם נעליים אדומות דווקא בגדוד 17 ולא בגדוד 450?

על שקד במחזור הזה אני יודע שכן בוודאות (אביו של חבר היה בפלוגה הזו והוא מסיירת שקד, אבל הוא לא מוכן לשתף, ורק ציין בפני בנו שהם רדפו על הגבעות ברמת הגולן אחר קומנדו סורי). נכון לומר שבדר"כ שקד עשתה את הכשרתה (טירונות קורס צניחה וקורס מ"כים) בצנחנים, בין שבבא"ח החטיבתי ובקורס המ"כים של החטיבה בגדוד 450.

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

אכן, בשנת 1970 הייתה פלוגה של סיירות פיקודיות בקורס מ"כים בגדוד 17. אגב, הם היו בלגניסטים לא קטנים.

.

אכן שתי פלוגות של גדוד 17 הוטסו ב6 באוקטובר לשרם א שייך בכדי להגן על האזור מפני כוחות קומנדו.
מדובר בפלוגה א, שהייתה בשלבים ראשוניים של קורס המכים ופלוגה ד' - פלוגת מ"כים סיירות (אגוז ושקד). שתי הפלוגות שהו במקום כשבוע שבמהלכו היו חסרי פעילות.
לאחר מכן הוטסו חזרה צפונה וחברו לחטיבת גולני ששהתה במובלעת הסורית. משתי הפלוגות ביחד עם סגל מפקדי בא"ח 1 הורכב גדוד 8 - גדוד מאולתר בפיקוד דוד כץ. הגדוד החזיק בין היתר בכפר חרפה שבמובלעת הסורית. פלוגה א וסגל הבא"ח נטלו חלק במבצע קינוח. פלוגה א' ששימשה כפלוגת עתודה הופעלה על ידי המח"ט דרורי והצטרפה לקרב על גבעה 16. בסופו של יום חיילי הפלוגה הם אלו שהשלימו את כיבוש ההר והיו הראשונים שנכנסו למוצב הנטוש.

גד' 51 סיים תע"מ ברצועת עזה ביום רביעי 3.10.73 ועלה לבסיס הקבע ע"י טירת הכרמל.
הגדוד התכונן לתקופה רגועה -חופשה, עצרת חטיבתית ואימון חורף. עד כדי כך המחשבה היתה מוכוונת רגיעה, שכל הנשק האישי של חיילי הגדוד אופסן(!!!) לפני היציאה המתוכננת לחופשה.
רק ביום שישי 5.10.73, אחרי שעמדנו למסדר יציאה לחופשה וחיכינו רק לאישור, בוטלה החופשה (בשעות הצהריים), וקיבלנו הוראה להוציא את הנשק מהאיפסון, להכין מסדרי כוננות, ועדיין המחשבות לא היו במוד של מלחמה. כשפרצה המלחמה, צהרי יום הכיפורים, עוד היינו בבסיס הקבע...
לנקודת היערכות למרגלות הרמה הגענו באוטובוסים. מימ"ח החטיבה משכנו רק חלק מהזחל"מים שיועדו לנו. תבינו לבד איך השלמנו את החסר....

ספרים מומלצים
ראשית מומלץ ספרו של אביחי בקר , "אינדיאנים על גבעה 16".
שנית מומלצים ספריו של תא"ל אלישיב שמשי:
"איפה אני נמצא לעזאזל" עמודים 57-66.
"ולא אשוב עד כלותם" הפרקים על מפקדי הפלוגות מודי בן שך מגדוד 17, גבי אופיר מגדוד 13 ואבי רונן מ"פ מסייעת גדוד 12 בקרב על מזרעת בית ג'אן.

אשכולות מומלצים בפורום וכן כתבות מומלצות

1. מוצב 104\רמת הגולן\מלחמת יוה"כ\ שמריהו ויניק.

2. אביחי בקר, מחלוקת בקשר לאבא, הארץ, ‏ 1999.

3. אביחי בקר, "הקרב שלא נגמר", ידיעות אחרונות מוסף "7 ימים"‏, ‏ 15.07.2005,

4. אורי בר יוסף, החשבון האישי של מלחמת הברירה הלאומית, הארץ, ‏ 24.11.2003, ביקורת על ספרו של בקר "אינדיאנים על גבעה 16 - פלוגה בקרב החרמון".

5. משה גבעתי, ככה לא כותבים ספר, לעזאזל!, , מתוך אתר לוחמי גדוד 51 במלחמת יום הכיפורים, 1973.

6. דבר מפקד גדוד 51 בקרב על החרמון, תא"ל יהודה (יודק'ה) פלד, חלק א', מתוך אתר לוחמי גדוד 51 במלחמת יום הכיפורים, 1973.

7. דבר מפקד גדוד 51 בקרב על החרמון, תא"ל יהודה (יודק'ה) פלד, חלק ב', מתוך אתר לוחמי גדוד 51 במלחמת יום הכיפורים, 1973.

8. עוזי דיין, "למדנו את הלקח תחת אש קטלנית", עוזי דיין כותב על חוויותיו במלחמת יום הכיפורים, ישראל היום, ‏ 2010\09\17.
"ואז הגיעה משימת החרמון, שנפל בידי הסורים בתחילת המלחמה. חדירה שקטה נוספת לסוריה וטיפוס תלול ומייגע הביאו אותנו לרכס השולט על מוצב החרמון מצפון. במקום זה, המכונה היום מצפה שלגים, חברנו ליוני נתניהו ז"ל לשלושה ימי לחימה, שבהם הרגנו בקרבות מטווח קצר עשרות סורים, שבינו נוספים, ומנענו תגבור ותספוק של הכוח הסורי שבו נלחם הכוח של גולני. ממקום התצפית המצוין שלנו דיווחנו לפיקוד הצפון שמוצב החרמון ריק, אבל לא הצלחנו למרות הפצרותינו לקבל אישור להשתלט עליו כי 'הוא שייך לגולני'. ביום השלישי ראינו אכן את חיילי גולני מגיעים, לאחר קרב עקוב מדם, למוצב הריק ומניפים את דגל ישראל. מישהו העיר בפרפראזה על 'העיניים של המדינה' (כפי שכינה את החרמון לוחם גולני, בני משש) שאפשר היה לחסוך דם אם היינו מצליחים ש'האוזניים של הפיקוד' יקשיבו לנו. נשמע ציני, אבל רק מי שלחם במלחמה זו הבין שציניות בריאה היתה מצרך הכרחי כדי לא להתייאש ולהישאר הומני. גם האמירה הנוראה 'אני שונא את המדינה, אבל אוהב את הפלוגה שלי" נולדה במלחמה הזו."

9. אנחנו כבשנו. אנחנו, הקניבלים, nrg, ‏ 24.09.2004.

10. דוד צרפתי, כך התביישתי והתחלתי להילחם מאת דוד צרפתי, ynet, 02.10.2003

11. פליקס פריש, "יש נשר בשמיים", כיבוש החרמון הסורי על ידי חטיבת הצנחנים במילואים הצפונית.nrg מעריב ,‏ 15/1/2007.

12. עמית נבון, "גולני היה חייב לכבוש את החרמון", nrg, ‏ 02.10.2003, ראיון עם אמיר דרורי על כיבוש החרמון.

13. אביחי בקר, הרוח של פלוגה ב', הארץ, ‏ 19.09.2001.

14. הקרב על החרמון, הערך בויקפדיה.

15.

אביחי בקר, הכריזמה של ארבינקא האפור, באתר הארץ, 01/10/03.

"סרן ארוין לביא היה סמג"ד חיוור. לא די שסגן מפקד גדוד הוא תפקיד כפוי טובה ומתסכל, שברוב המקרים מנוטרל מהתחום המבצעי ואחראי על ענייני מינהלה, לביא, כך נראה, חש דווקא בנוח במרחב הפעולה המצומצם שניתן לו. אין הכוונה לומר, חלילה, שהיה גרוע: סביר להניח כי העניינים שעליהם היה מופקד התנהלו ללא דופי, הבעיה רק שאנחנו, חבורת המ"פים של גדוד 12 בגולני, לא הרגשנו בקיומו. לא ראינו בו מקור סמכות ובוודאי לא דמות הרואית. נוצרה אפילו סתירה משוועת שהתקשינו ליישב בין ארוין שאנחנו הכרנו, זה המתנהל בעצלתיים, לבין הרקורד המרשים שנזקף לזכותו בתפקידו הקודם, כשהיה מ"פ ג' בגדוד 13. בליל הסדר אפריל 70', בעיצומה של מלחמת ההתשה, פשטה יחידה מצרית מובחרת ובה כ-60 חיילים על מגף ג' - הדרומי שבמעוזים בפתחת המיתלה. חוליית החוד המצרית כבר החלה בטיפוס על הסוללה כשמגיני המעוז הבחינו בתוקפים, ומכת האש המהירה והנמרצת שלהם הדפה את המצרים ואילצה אותם לסגת אל מעבר לתעלה כשהם משאירים בשטח חמש גופות, כלי נשק וציוד רב. לכוחותינו לא היו נפגעים. באיגרת ללוחמי האוגדה שכתב אז האלוף שלמה להט, מפקד הכוחות המשורינים בסיני, הוא ציין לשבח את פעולתם של 'ארוין מפקד המעוז ולוחמיו': 'גיליתם עירנות רבה, תושייה ורוח לחימה למופת'. שלמה גורן, הרב הצבאי הראשי לצה"ל, הוסיף ברכה על דפי הגדה מהודרת שהעניק לסגן ארוין לייבוביץ (כך נקרא לפני שעיברת את שם משפחתו): 'כן יאבדו כל אויבך, ה' עמך גיבור המעוז שהביא שמחה לעם בהכותו במצרים. בגדול זרועך ידומו כאבן'. כך היה בקרב, ואילו באימונים הוא תפס מקום ראשון בחטיבה בבוחן פלוגה. אין קצין שלא היה מאחל לעצמו הישגים דומים, אבל שלוש שנים לאחר כל הנפלאות הללו לא נותרו עקבות מארוין המהולל. המבטא ההונגרי הכבד הפך מושא לבדיחות, גם קומתו הנמוכה, 1.62 מטר בסך הכל, היתה מטרה לעקיצות. מכאן ועד שהודבק לו הכינוי 'ארבינקא', כשמה של דמות סטירית שברא אפרים קישון, הדרך היתה קצרה. לביא, מצידו, לא עשה דבר להפריך את הרושם שנוצר. אדרבה, את עיקר זמנו בילה במחיצת מ"פ מפקדה, הרס"ר וצוות המטבח. העיניים לפיכך נישאו כולן אל המג"ד הריכוזי והקפדן, סא"ל יעקב (יענקלה) שחר. ביום הרביעי למלחמת יום כיפור, התשעה באוקטובר, הוביל שחר את פלוגה א' של הגדוד להסתערות על כוח קומנדו סורי שנשלח לתקוע טריז בצפון רמת הגולן. הקרב העקוב מדם התקיים בשדה עגבניות ממזרח לבוקעתא, האויב ספג עשרות רבות של אבדות. לנו היו חמישה הרוגים, בתוכם, לבנו החסיר פעימה, יענקלה - האבא של הגדוד. מח"ט גולני, אמיר דרורי, זימן אליו את לביא שנתקע בלי מעש בתל בנטל והפקיד בידיו את הגדוד. ארבע הפלוגות של גדוד 12 היו פזורות באותו זמן כל אחת לגורלה באזור אחר. רק קרא ארוין בקשר, שקט ובוטח כאילו מה בכך - היה זה קול ענות גבורה. הוא לא הירבה לדבר, אבל המלים הספורות הספיקו. שום מעשה לא נדרש ממנו כדי שכולנו, מראשון המ"פים עד אחרון הרובאים, נגיב על דבריו בעיניים בורקות. ארוין הקטן הניף את שרביט הפיקוד, ואף שלא ראינו אותו פנים אל פנים, בו-במקום הוא חולל קסם ששום אקדמיה צבאית לא מסוגלת להנחיל. שלושים שנה אחרי שהלכנו אחריו בעיניים פקוחות, מפגן המנהיגות שלו תחת אש עדיין צרוב בנו, הילדים של ארוין. 'אני אגיד לך למה הוא דומה בעיני', אומר יוסי בירן, בעבר בידרמן, שהיה באוקטובר 73' קצין המבצעים של הגדוד, והיום יועץ ארגוני. 'יש סרט יוצא מן הכלל, 'גיבור מזדמן' עם דסטין הופמן, שמגלם מין טיפוס אפור שכשהוא הולך ברחוב איש לא שם לב אליו. יום אחד, כשמתרסק מטוס והוא בסביבה, הוא חירף את נפשו, נכנס פנימה אל הבעירה, העמיס את הניצולים על הגב ובקור רוח חילץ אותם מהסכנה. כשגמר את שלו, האלמוני הסתלק בלי לעשות עניין ובלי לצפות לתודה. את התהילה, שלא במפתיע, קטף כבר איזשהו מתחזה שהתקשורת טיפחה'. המקרה של ארוין לביא דומה, אומר בירן. 'נפל עליו תיק ענק והוא עמד באתגר. הוא לא יצא מגדרו, הוא לא התחיל לזרוק פקודות בשבעה דציבלים יותר גבוהים, את ההתעלות שלו אני לא מסוגל לחבר לאירועים קודמים שהייתי עד להם, אבל זה פשוט קרה. כבר היו דברים מעולם, לא פעם ולא פעמיים, שמפקדים התחלפו תוך כדי לחימה, גם הסמג"ד שלי בשל"ג חווה אירוע דומה כשהייתי מג"ד 12 ונפצעתי בביירות, אלא שהסיפור של ארוין, בגלל נתוני הפתיחה, הוא דרמטי במיוחד. הוא גרם לגדוד להיות שלו, גם בשיא הלחץ לא היה לחץ, שום צעקות, ארגון לא יכול לפעול ככה אלא אם הראש שלו הוא כזה'.

הקרב שנשכח

הוא נולד בשנת 47' בחבל טרנסילווניה שברומניה, בבית דיברו הונגרית. אמו נכלאה באושוויץ, שם נרצח בעלה, ושרדה. אביו, שאיבד אשה ושני עוללים, עבר את מאטהאוזן ואת בוכנוואלד. אחרי המלחמה כאב פגש בכאב והם התחתנו. כשארוין היה בן שתיים עשרה עלתה המשפחה לישראל על סיפון האונייה 'אורורה' שיצאה מנפולי. הוא לא ישכח איך לקראת סוף ההפלגה, כשאורות העיר חיפה נשקפו מנגד, עלו כולם לסיפון וכשהם חנוקים מדמעות שרו 'התקווה'. הם השתקעו בצפת, האב שהיה ברומניה בעליה של מנסרה היה לעובד כפיים בסולל בונה, ובצר להם שלחו את ארוין עד לקיבוץ לוחמי הגטאות, שירווח. בשבילו היו אלה שש שנים מאושרות. כשהתגייס ונשר מקורס טיס הוא נשלח לחטיבת גולני, שנחשבה אז ארץ גזרה. במלחמת ששת הימים הוא היה צוער בבה"ד 1, בקרבות של ממש לא השתתף. כשנגמר קורס הקצינים הוא סופח לסיירת 'אגוז' שאך זה נוסדה. כעבור זמן חזר לגולני והתמנה למ"פ. לאחר שלב הבלימה ברמת הגולן עבר צה"ל ב-11 באוקטובר למתקפה. במסדר היציאה ארוין לא דיבר גבוהה-גבוהה ולא התרברב, הוא היה מדוד ושקול. בגזרת הגדוד שלנו ההבקעה היתה קלה מהצפוי: ג'ובתא אל-חשב נפלה ללא התנגדות, הגבעה המרוקאית נמצאה ריקה. אל מזרעת בית ג'אן, הנקודה העמוקה ביותר בשטח סוריה שאליה הגיע צה"ל בצפון-מזרחה של החזית, נכנס ארוין ביום שישי בלילה. על מפה בקנה מידה 1:50,000 הוא תיכנן כיצד להחזיק בשטח, ובעוד מועד זיהה כמעט את כל נקודות התורפה. כבר למחרת עם שחר, שבת, נפתחה התקפת הנגד הראשונה. המטכ"ל הסורי הטיל למערכה המכרעת במזרעת בית ג'אן, 30 ק"מ מפאתי דמשק, את יחידת העילית שלו, את חיילי המשמר הנשיאותי של אחי הנשיא ריפעת אסד, בגיבוי ארטילריה וטנקי T72, הדגם המתקדם ביותר. גם כשנהדפה ההתקפה הם לא הירפו, והיו נחושים לחזור על ניסיון הכיבוש פעם ועוד פעם, גל אחר גל, בשילוב חי"ר ושריון או בהסתננות יחידים, בצליפות, ובמארבים. כל יום לחימה נמשך כשמונה שעות רצופות. אחד עשר מלוחמי הגדוד נהרגו בהתכתשות שהתנהלה מטווחים קצרים, לסורים הפכה הפינה ההיא לבית קברות המוני, לא מעט הודות לכוח טנקים מאולתר בפיקודו של אלי גבע, שנחשב כבר לבן בית בגדוד. ערמות כלי הנשק שהשאירו נפגעי המשמר הסורי - רובי קלצ'ניקוב, מטולי אר-פי-ג'י ומקלעי אר-פי-די - נאספו במהירות, והחליפו את העוזים, הרומ"טים והבזוקות, שהוטלו הצידה באין דורש. למרות חשיבותו של הקרב על הכפר, בספרות על מלחמת יום כיפור אין לו אזכור. חטיבת גולני, שמפנה את הזרקור אל אתוס החרמון ובעצם מעניקה לו בלעדיות במורשתה, מתעלמת מקרבות מזרעת בית ג'אן שאפשר רק להתקנא בתוצאותיהם. מתברר שכדי להיכנס לקאנון גם קרבות זקוקים לקידום מכירות, לדוברות וליחסי ציבור. לזכותו או לגנותו של ארוין לביא, הוא לא מכבש של יחצ"נות.

מופת של לויאליות

מגבעת המג"ד הצופה אל הפלוגות שנערכו בהגנה הוא שלט היטב בנעשה ונהג בגדוד כאילו הוא מנצח תזמורת. 'השלווה הסטואית שארוין הקרין היתה המפתח להצלחה', אומר דוד (בנזי) בר זוהר, מנהל תיכון עירוני ז' ביפו, שהוביל את פלוגה ג' מאז נפצעו המ"פ (אני) והסמ"פ (סגן השר וחבר הכנסת מיכאל רצון). 'הייתי חדש בתפקיד, הרוגע שהוא נטע בי - יותר מזה לא יכולתי לאחל לעצמי. היכולת שלו לשלוט בנו ולכוון אותנו באמצעות הקשר זאת כבר אמנות. גם כשהוא לא היה לידי, בשיאן של התקפות עלינו, יכולתי לחוש אותו ולשאוב ממנו עידוד'. בר זוהר למד לקח מהמלחמה ההיא, 'נהפכתי לסקפטי בהתייחסות שלי לאנשים כריזמטים. המטאורים ובעלי החזות המרשימה שמדברים מלים ארוכות ומפוצצות, מרביתם כשלו. אפילו שהם קצת נמוכים ולמרות שיש להם מבטא כבד, את אוקטובר 73' עברנו רק הודות לארוין ולדומיו'. ניכר על פקודיו של לביא שהם ששים לדבר בו, כאילו פורעים בכך חוב של כבוד. ברוך אלעד (הכט), מ"פ א' והיום מנכ"ל חברת הבנייה רולן, משמיע עקיצה בנוגע ליצירת מיתוסים. 'העמידה במזרעת בית ג'אן לא נחשבת כי לא הצלחנו לספוג מספיק אבדות וגם כי לחם שם אדם צנוע שהחיצוניות שלו לא מסגירה את תעצומות הנפש שהוא ניחן בהן, ושהוא והמ"פים שהיו תחתיו לא נופפו לראווה במעשיהם כדי לשווק את עצמם. התוצאה של אותה ענווה היא שאחרים, שאני לא טוען שהם לא עשו דבר, התבלטו על חשבונו. 'ארוין הוא גם הוכחה לכך שאין לנו יכולת ממשית לנבא מי יגבר תחת אש ומי לא. ההפתעה לשני הכיוונים היא אין סופית. המגע איתו בשגרה הרי לא נתן לנו שום אינדיקציה על מה שקרה למעשה בשעת מבחן, והמדהים הוא שארוין לא היה צריך אפילו להתאמץ. זה יצא לו מהשרוול'. העדר הברק של ארוין בשיגרה נהפך במצבים הקריטיים ביותר שזימנה המלחמה לכריזמה. איש קטן ענק הוא היה, ובראי הזמן אף למעלה מזה. אבי רונן, מנהל האגף לרישום מפעלים בטחוניים במשרד הפנים, ובשעתו מ"פ מסייעת, עמד באגף שעליו התנפצו במזרעת בית-ג'אן מרבית התקפות הנגד. 'אני לא זוכר ממנו לא הרמת קול ולא התלהמות. הוא הקפיד להשאיר לנו, המ"פים, חופש פעולה מלא. את ההכוונה שלו אותנו מגבעת המג"ד הוא עשה בעדינות, בחוכמה ובאבהות. דבר שאיפשר לנו לתפקד בשיא המתח עם חיוך. העוצמה שהפעילו הסורים והעקשנות שהם גילו, היה בהם מסר חד פעמי, עד כמה הפינה ההיא קריטית לגביהם ולמרות זאת מטר הם לא הזיזו אותנו. הדברים לא קרו מעצמם. להצלחה הזאת יש כתובת ברורה'. דקות ספורות לפני הפסקת האש נהרג מפגיעת פגז הסמג"ד של ארוין, אהוד בר סבר, שהספיק לשרת בתפקיד פחות משבועיים. חלפו עוד ארבעה ימים עד שגדוד 12 ירד מרמת הגולן להתארגנות קצרה בחורשת טל. לתדהמת המ"פים נודע כי לגדוד מונה מפקד חדש, אנונימי, שלא ידע את המלחמה, בעוד שארוין עושה הנפלאות ישוב לתפקידו הקודם. 'שתפו איתו פעולה, לי אין בעיה לזוז הצידה', ביקש ארוין לצנן את הסערה המתרגשת. 'בשום פנים ואופן', ענו לו, 'המג"ד שלנו זה אתה בלבד'. המ"פים עמדו בפני מרד. המחאות לא הועילו. פה ושם, כדי לפרוק את הזעם על ההחלטה השרירותית, היו שהפגינו יחס עוין אל המפקד החדש. בעת ישיבת מג"ד היה מ"פ א' פורס בהפגנתיות עיתון ומתעמק בו כשרגליו על השולחן. ארוין, שהיה ביכולתו לנצל לצרכיו את המצב ולנהל את הגדוד מאחורי הקלעים, היה מופת של לויאליות. מה התחולל בלבו אין לדעת, אבל הרובאים לא שכחו לו את השבועיים שבהם קנה את עולמו, והמשיכו לפנות אליו בתואר'המג"ד'.

לא מרגיש מקופח

למג"ד 12 הוא התמנה כדת וכדין כעבור שנה וחצי, למד בפריס ב"אקול סופרייר דה גר", ובשנת 81' קיבל את הפיקוד על החטיבה. 'גם אז לא הייתי חביב הקהל ולא אמרו עלי 'זה יהיה רמטכ"ל הבא'', אומר לביא. 'נחשבתי לאפור, לא היתה מעלי הילה, פרצה מלחמת לבנון וחוות הדעת השתנו מקצה אל קצה. יתכן שאני בא לידי ביטוי מלא רק במצבי לחץ, בעתות מלחמה, שאז לפוזות אין מקום. השגרה גומרת אותי'. תפקודה של גולני בלבנון היה מנקודות האור של המלחמה השנויה כל כך במחלוקת. אחר כך הוא פיקד עוצבת הגליל, והשתחרר בדרגת תת-אלוף. לאלה שאומרים לו 'קיפחו אותך' הוא נוהג להשיב, 'ההורים שלי, שעברו את השואה, לא תיארו לעצמם שהבן שלהם יהיה גנרל בצבא של יהודים'. כשפרש מצה"ל לא המתין לו שום כיבוד. הוא ייסד חברת בנייה, בתקווה שנכזבה להיבנות מהבום של העלייה מחבר המדינות. אחרי הכישלון נסע בשליחות יולי עופר להונגריה, הקים בתי מלון והרחיב קניונים, ומאז שחזר לישראל הוא מנהל את "תימ", חברה בת של צים שעניינה הובלה יבשתית. נשוי ואב לשניים, סב לאחד, את תהילתו - שאותה לא הפך לאומנותו - יודע רק קומץ. כשיזם ואירגן כנס של הגדוד לציון עשרים שנה למלחמה, ארוין שמול הקומנדו הסורי במזרעת בית ג'אן לא מיצמץ, הפעם הזיע מגודל ההתרגשות."

ארוין לביא בגבעת המג"ד, אוקטובר 73'

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

נכתב הרבה על הקרב השני שבו לבסוף שוחרר מוצב החרמון .מעט נכתב ודובר על הקרב הראשון שגם הוא היה עם נפגעים רבים . מי היו היחידות בקרב זה ? כיצד הוא התנהל ?

אמיר דרורי מח"ט גולני הוביל כוח בן כ150 לוחם מהחטיבה שכלל:
צוות מסיירת גולני
2 פלוגות מגדוד 17, קורס מ"כים של חטיבת גולני, בפיקוד המג"ד סא"ל דובי דרור ז"ל.
2 פלוגות (או אחת אני לא בטוח) מגדוד 51.
האבדות הישראליות בקרב היו 25 הרוגים כולל מפקד גדוד 17 של חטיבת גולני, סגן אלוף דובי דרור, ו־57 פצועים.
מומלץ לקרוא את הפרק בספרו של תא"ל אלישיב שמשי, '''ולא אשוב עד כלותם''', הוצאת משרד הביטחון, 2005, פרק רביעי: משימה בלתי אפשרית, סגן מודי בן ש"ך מ"פ חי"ר בקרב התקפה, עמודים 45-53.

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

אני יודע שבקרב זה נהרג אפי שניאור ז"ל . בזמני הוא היה מ"מ בפלוגה א' של שלום בן משה בגדוד 13 . הזכרתי אותו באשכול זה לגבי שירות שלנו במוצב החרמון בחורף 70 -71 . למי הוא היה שייך בקרב זה ? מהן נסיבות נפילתו ?

סרן שניאור אפרים ז"ל 2078342
http://www.aka.idf.il/iturim/asp/di...m=128&sOrderBy=
תיאור המעשה:
ביום 8 באוקטובר 1973 סופח סגן אפי שניאור ז"ל לגדוד שעלה לחרמון. במשך הקרב התברר, כי יש לחלץ את כוח החוד של הסיירת. סגן אפי שניאור ז"ל שלא השתייך ליחידה, התנדב לעמוד בראש כוח החילוץ. הכוח טיפס, תחת אש, במעלה ההר. בשלב מסוים נהרג מפעיל ה-ררנ"ט. סגן אפי שניאור ז"ל לקח ממנו את ה-ררנ"ט, ירה פצצה והשמיד עמדת אויב. לאחר-מכן ארגן התקפה על אותה עמדה וכבש אותה תחת אש עזה. לאחר כיבוש העמדה נהרג. בפעולותיו אלה גילה אומץ-לב, קור-רוח, כושר-מנהיגות ודבקות במשימה למופת. על מעשה זה הוענק לו : עיטור העוז
אייר תשל"ה מאי 1975, מרדכי גור, רב אלוף, ראש המטה הכללי

אביחי בקר, הרוח של פלוגה ב', הארץ, ‏ 19.09.2001.
"בצהריים, כשנתקלה פלוגה אחרת של הגדוד באש יעילה מ"תוואי שולט", גבעה 16, נשלח אליה לתגבור צוות בפיקוד המ"מ יואלי. הוא הסתער בלי להביט לאחור. כשסובב את הראש הוא מצא לצדו בקו המגע הקדמי שלושה ממיטב לוחמיו: סגן אפי שניאור, שהצטרף לפלוגה כאורח, אבי משולם ורפי אבישי. הם נלחמו בעקשנות עד שהתקבלה הפקודה לסגת, ולמעשה הגיעו סמוך מאוד למוצב. אילו היתה נשלחת אליהם אז, ברגע שבו ההבדל בין ניצחון לכישלון היה כה דק, אפילו מחלקה בלבד שתתמוך בקומץ שנאחז בהר מול הסורים, ייתכן שלא היה צורך בקרב החרמון השני שתבע 54 הרוגים, מחיר כפול של קורבנות.
יואלי נפצע ביד ופונה לרמב"ם; למח"ט דווח בטעות שהוא מת. אבישי מכפר מכבי ספג כדור במצח ונגרר לתאג"ד כשהוא גווע. גופותיהם של שניאור ומשולם, שנשארו אחרונים על ההר, התגלו רק מקץ שבועיים, ב-22.10, כשחטיבת גולני ניסתה בשנית לכבוש את החרמון, הפעם בהצלחה. גופה שלישית שנמצאה אז מוטלת בשטח היתה של מועין. לא היה ספק שעברה התעללות. פרשת מותו של חלבי היא הקופסה השחורה של פלוגה ב'. אין שיחה של בוגרי הפלוגה שבסופו של דבר לא מוליכה אליו. חלבי נמנה על קבוצה של 15 דרוזים שהגיעו לבית הספר למ"כים של גולני מיחידת המיעוטים, סיירת 300. הוא התגייס לצה"ל בגיל מבוגר מהמקובל, 21, אחרי שהשלים לימודי תואר ראשון במדע המדינה ובספרות עברית. במקביל הוא היה ממייסדי קבוצת הכדורגל הפועל דלית אל כרמל והסקורר הבולט שלה. הוא היה מספר 8 וכמודל בחר בגיורא שפיגל. בפלוגה, גם משום רצינותו, קראו לו "המורה". הוא היה השביעי מבין שמונה אחים ואחיות. אביו רשאד שמת לפני שנתיים היה הקצב הכי נחשב בכפר. לאם, זרקה, מלאו לא מכבר 82."

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

כתוב כאן שאפי השתתף בקרב כאורח . הוא עבר מגולני ליחדה אחרת ? הוא היה מילואימניק ? עד כמה שאני זוכר הוא היה בוגר הפנימיה הצבאית והתגייס באוגוסט 69 . לפי הבנתי כבוגר הפנימיה וכקצין הוא היה מחויב למספר שנות קבע .

עד כמה שאני מבין הוא עשה את שירותו בגדוד 13 ומכאן שהיה נספח לכוחות גדוד17 בקרב.

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

בזמני היה מ"פ בגדוד 13 בשם ירי נטל . הוא היה טיפוס מיוחד ומאוד פרוע . הוא נפל בחרמון . באתר גולני במה שקשור לנופלים הוא מופיע בצורה חלקית . יש אינפורמציה עליו ? למרות שלא הייתי חייל ישיר שלו מאוד חיבבתי אותו .

ירי נטל ז"ל מונצח בספר הנופלים של גד' 51 ("לא המילים מדברות על המוות", ערך אבי בטלהיים).
הוא הצטרף לגד' 51 ללא תפקיד מוגדר, ובקרב החרמון הראשון התנדב להוביל כח ליעדו ונהרג בראש אותו כח. יהי זכרו ברוך.

במאמר בשם "המלחמה שלי" ב"מערכות" גיליון 391 (גיליון מעניין, 30 שנה למלחמת יוה"כ), מביא משה גבעתי תאור מפורט של קרב החרמון הראשון.
בין היתר הוא מפרט את הסד"כ:
חפ"ק מח"ט גולני
גד' 51: חפ"ק מג"ד, פל' ב', תאג"ד
גד'17: חפ"ק מג"ד, 2 פל' קורס מ"כים
מחצית סיירת גולני בפיקוד הסמ"פ
2 טנקים מגד' 71 בפיקוד סמ"פ

הנה קטע שמצאתי מראיון שין עם האלוף יעקב מנדי אור

אין אור בקצה המנהרה\ מאת עמוס הראל

"הארץ" 11.07.2001

המתנדב היחיד לגולני

"יעקב אור, לשעבר מנדלסון, נולד בתל אביב ב-1946 וגדל בשכונות עוני: קודם פלורנטין ואחר כך בג'סי כהן בחולון. כנער צבר מה שהוא מגדיר 'היכרות אינטימית עם בית הדין לנוער. ובכל זאת יצאנו משם בסדר: אחד דוקטור בהיי-טק, אחד רופא, אחד אלוף'. כשהתגייס לצה"ל רצה 'גולני או משמר הגבול' והיה המתנדב היחיד לגולני באותו מחזור, הרבה לפני שהחטיבה הפכה ליחידה שמתגייסים נאבקים להגיע אליה. הוא משתחרר כוותיק האלופים, מבוגר יותר מהרמטכ"ל שאול מופז, תשע שנים חבר בפורום מטכ"ל. במלחמת ששת הימים כבר היה אור סגן מפקד פלוגה (כמה מעמיתיו במטכ"ל עוד לא סיימו אז בית-ספר יסודי); במלחמת יום כיפור היה ממלא מקום מג"ד בגולני. כרבים מאלופי המטכ"ל, ובהם משה יעלון וידידיה יערי, שחזרו ממילואים לשירות קבע בעקבותיה, היתה המלחמה ההיא השבר הגדול שלו. כמה חודשים לפני כן, ביולי 73', הוא נפרד מסיירת גולני שעליה פיקד ויצא ללמוד בפו"ם (מחליפו, שמריהו ויניק, נהרג במלחמה). יומיים לפני פרוץ הקרבות שמע בפו"ם סקירה של בכיר באגף המודיעין: 'אל תהיו מוטרדים', אמר הבכיר לקצינים הצעירים, שכבר החלו לשמוע רינונים על מלחמה בפתח. מהמלחמה לקח עמו אימרה של אלברט איינשטיין, שתלויה עד היום מעל השולחן במשרדו: 'אמונה עיוורת בסמכות היא האויב הגדול ביותר של האמת'. בעקיפין, שאב משם גם חוסר אמון מסוים בהערכות המודיעין המוסמכות. "באה כמעט השכינה בכבודה ובעצמה ואומרת לך שיהיה בסדר, וכעבור יומיים אתה בחרמון; נהרגים שם אנשים קרובים לך ואתה נותן פקודת נסיגה לצוותים מהסיירת שלא מזמן פיקדת עליהם'. מעל שולחנו תלה גם תצלום קבוצתי: קציני חטיבת גולני, אחרי מבצע 'קלחת ב' ב'פתחלנד' בלבנון, 1972. הוא אינו טיפוס נוסטלגי בדרך כלל ואינו מרבה לספר סיפורי מלחמה, אומר אור, ואחד ההסברים לכך מצוי בתמונה. 'יש המון אנשים בתמונה הזאת שנהרגו, מרביתם ביום כיפור. זו חבורה שלמה שנמחקה. האמת היא שאני די מתבייש, נבוך - אין לי מלה טובה להגדיר את זה - שנשארתי בחיים. אני מוצא את עצמי כאילו צריך להצדיק את זה לפני מישהו. אני במקרה יושב כאן. לכן אני לא יושב כל היום ומספר סיפורי גבורה'."

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

יגאל אתה גדול . נראה לי שאתה חי ונושם גולני . בזכות הידע שלך הצלחתי ללמוד מה קרה עם כמה קצינים ששירתו איתי או בגדודים אחרים .דרך אגב , במלחמה הארורה ההיא עברתי קרב קשה מאוד כמילואימניק טרי דוקא עם הקונטרה לגולני, הצנחנים . אם אתה מעוניין תקרא אותי באשכול "הקרב על העיר סואץ " .

שאלה נוספת ליגאל ולהיסטוריונים של גולני .איפה היה במלחמה אורי שגיא [אייזנברג]? שמעתי שהוא היה באגף מבצעים במטכ"ל ופיקד על גדוד 13 בזמן הישיבה במובלעת . האם זה נכון ?

ע"פ הספר על החווה הסינית "עדויות מגובה החול" מאת מעוזיה סגל (ספר מצוין אגב לא רק לדעתי גם ד"ר אזוב כותב זאת בספרו "צליחה") שגיא שימש בתפקיד עוזר ראש ענף מבצעים באגף המבצעים במלחמה. לפני המלחמה הוא היה מג"ד 13. לאחריה מונה למח"ט שריון.

אגב מישהו יודע מה עשה במלחמה מתן וילנאי. ע"פ אתר האינטרנט שלו
http://matanvilnai.co.il/
"ב- 1972 מונה מתן וילנאי לתפקיד קצין אג"ם בפיקוד המרכז, תחת פיקודו של אלוף רחבעם זאבי (גנדי) כשבקרבות מלחמת יום הכיפורים עמד בראש כוח משימה מיוחד שפעל בחזית המצרית."
מה עשה הכוח הזה?

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

אורי שגיא סיים תפקיד מג"ד 13 ביוני 73, מספטמבר 73 עד מאי 75 היה רע"נ מבצעים.

אורי שהיה מ"פ הסיירת , מהטובים שהיו , ומג"ד נערץ [מידע אישי] למעשה המלחמה האחרונה שבההשתתף היתה ששת הימים , שבה היה מ"פ בגדוד 51 וכבש את תל עזאזיאת עם פלוגתו במהלך מזהיר ללא נפגעים או עם מספר קטן מאוד .ביופ כיפור ובשל"ג היה בתפקידי מטה .

בזמן היותו מח"ט גולני אפי פיין היה אז מ"פ הסיירת והחל אז בתהליך חזרה בתשובה . מעניין איך היתה מערכת היחסים ביניהם.

האלוף שגיא כותב על כך בספרו "היד שקפאה" ומציין שהם במערכת יחסים חברית וטובה אך עקב חילוקי הדעות בשנים האחרונות בנושא רמת הגולן היה מתח ביחסים שהם פתרו כי יש ביניהם חברות טובה. דרך אגב שגיא לחם גם במלחמת ההתשה. ובאשר למלחמה אני חושב שזה סביר להניח שלא כל ההשתתפות במלחמה באשר היא היא בלחימה עצמה. שגיא מילא תפקידים במטה במהלך מלחמות ואני מניח (לא יודע) שבכך השתתף בהן. אף כי לא לחם בהן

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

כתבתי כאן שהכרתי את רוב חיילי גולני שהיו במוצב החרמון . חבר שלי שהצליח לברוח מרגיש עד היום שמתיחסים אליהם כאל לוחמים סוג ז' במיוחד בימים שלאחר המלחמה . שוחחנו לפני מספר ימים וסיפרתי לו על ההתיחסות של אורי שמחוני . חברי טוען שבמוצב היו בסך הכל כ13 לוחמים והשאר אנשי מקצוע ממודיעין וחיל האויר . על המוצב עלה גדוד קומנדו מבלי שהם היו מוכנים . מהר מאוד הם הניחו מטענים על הדלתות ופרצו פנימה וזרקו רימונים . חברי טוען שאילו שמחוני בכבודו ובעצמו היה במוצב הוא לא היה יכול לעשות יותר אלא אם רצה להתאבד. לטענתו הלוחמים במעוזים בתעלה שאליהם מתיחסים בכבוד לא פעלו יותר טוב מהם וגם לכל מעוז המצרים לא היקצו יותר מידי חיילים .

בנוסף, יש לציין כי שגיא לחם בין המלחמות בפעולות תגמול, בהתשה וכנגד פיגועי טרור
אפילו כשהיה תא"ל (מאו"ג 36) הוא הגיע מחופשת שבת בבית והשתתף כלוחם בפריצה לבית הילדים במשגב-עם

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

הכתבה "שיח לוחמים" מאת נחמה דואק, "ידיעות אחרונות", 13.09.2013 עמוד 4, בה מספרים תא"ל גיורא ענבר, ברוך הכט ורוני שוויצר על חוויות הלחימה שלהם בגדוד 12 במלחמת יום הכיפורים.

https://2013-uploaded.fresh.co.il/2...15/50422784.pdf

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תיק מבצע קינוח יוצא לאור: כך נכבש החרמון\ אחיקם משה דוד

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...ml?hp=1&cat=875
שלושים ותשע שנה אחרי, 'סופשבוע' מביא לראשונה את היומן המבצעי שתיעד את הקרב במלחמת יום כיפור. האימה על ההר - דקה אחרי דקה
"זה היה אחד הקרבות החשובים במלחמת יום כיפור. אחרי שמוצב החרמון הישראלי נפל בידי הסורים כבר ביום הראשון ללחימה, ואחרי ניסיון כושל לכיבוש מחדש שבסופו הגיעו למעלה ההר רק עשרים וחמישה לוחמים, שנאלצו לסגת - הרגישו בגולני את צריבת הכישלון. בחטיבה התחננו בפני פיקוד הצפון לא לתת את ניסיון הכיבוש השני לאף אחד, והתעקשו: 'רק גולני יכבוש מחדש את החרמון'. בסופו של דבר, עמדו חומי הכומתות במשימה. השבוע, שלושים ותשע שנים אחרי אותו יום קרב עקוב מדם, נחשף לראשונה יומן המבצעים של פיקוד צפון המתאר בפרוטרוט את שמונה עשרה השעות של 'מבצע קינוח', מבצע כיבוש החרמון: ירידת לוחמי המילואים של הצנחנים מהמסוקים על החרמון הסורי, הרגעים שבהם סיירת מטכ"ל חקרה שבויים תוך כדי לחימה, הכאוס ששרר בשדה המערכה וההרוגים הרבים שהביא איתו, הלבטים בפיקוד הצפון בנוגע למידת המעורבות של גולני בכיבוש ההר - עד השעה 10:50 בעשרים ושניים באוקטובר 1973, שבה הכריזו הלוחמים: 'מוצב החרמון בידינו'. היומן , המתאר תסריט עוצר נשימה, כולל בתוכו שמות שהפכו לאגדות ורובם אינם בין החיים עוד: יוני נתניהו ז"ל מסיירת מטכ"ל, יקותיאל אדם ז"ל, אמיר דרורי ז"ל, חזי שלח ז"ל, וגם יבל"א יצחק חופי , עוזי דיין , חיים נאדל , אורי שמחוני ועוד רבים. אבל היומן מביא בעיקר את סיפורם של החיילים הפשוטים, שהתעקשו לטפס ברגל אל עבר המוצב הישראלי שנפל בידי הסורים, כשמסביבם נהרגים ונפצעים טובי חבריהם. כמאמר המנון החטיבה: 'גולני שלי היא גם יום כיפורים, היא מוצב החרמון בפסגת ההרים, רובאים שירו ורעים שנותרו, בצדי הדרכים למולי'. עשרים ושלושה העמודים של היומן, שנפתח בכותרת 'יומן מלחמה מספר שש, מבצע קינוח, סודי ביותר', שופכים אור חדש על הפרטים הגדולים והקטנים של הקרב שהפך לסמל על המוצב שהפך לסמל. יש כאן תשובה לשאלה האם נעזרו הגולנצ'יקים בצנחנים כדי לכבוש מחדש את המוצב, תיאורים מדויקים של כניסת הכוחות לתוכו לאחר שהצליחו במשימה ועוד. החומרים הנדירים הותרו לפרסום בערב יום העצמאות, כחלק מהחלטת ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון לאתר ולחשוף חומרים ארכיוניים בעלי ערך רב לציבור.

התבוסה הכואבת 6.10.1973, לפנות ערב

באוקטובר 1973 עסקו בחטיבת גולני בעיקר בכנס לציון חצי יובל לחטיבה, שאמור היה להתקיים בפארק הירקון יום לפני ערב סוכות, ב-9 בחודש. החזרה הגנרלית נקבעה למוצאי שבת, 6 באוקטובר. אבל באותה שבת, יום הכיפורים, בשעה 13:55, התעוררה מדינת ישראל מהחלום המתוק שבתוכו חיה מאז יוני 1967 לתוך המלחמה שאולי הייתה לקשה בתולדותיה. ההפתעה בדרום ובצפון הייתה מושלמת. בזמן שהכוחות המצריים חצו את התעלה בהמוניהם, נתקלו חמישים וארבעה החיילים (ארבעה עשר מהם מגולני) ששהו באותו יום כיפורים במוצב החרמון בכוחות הקומנדו של גדוד 82 הסורי, ולא הצליחו למנוע את נפילת המוצב, שהשקיף על הרמה כולה ועל פאתי דמשק. כוח הקומנדו הרג מספר חיילים ואת השאר לקח בשבי. הכאוס בפיקוד צפון היה אז גדול. בעוד אנשי גולני דרשו לרוץ מהר לעבר פסגת החרמון ולחלץ את חבריהם, שכבר מזמן נהרגו או נשבו, בפיקוד הצפון ביקשו מהם להגן על הגזרה הצפונית של הרמה ולשמור על מה שעוד אפשר לנוכח גלי החיילים הסורים שהציפו את האזור. שני חיילי גולני שישבו בעמדת התצפית שמחוץ למוצב החרמון והצליחו לחבור לכוחות צה"ל, מסרו למפקד חטיבת גולני, אמיר דרורי, תיאור קצר על הנעשה במוצב, וב- 8.10 קיבלה החטיבה אישור להסתער על החרמון ולכבוש אותו מחדש. כוח בן מאה ארבעים לוחמים החל לטפס על ההר, ובתוך כך נתקל באש תופת ובמוקשים, ללא סיוע אווירי או ארטילרי. הסורים היו מחופרים היטב ופגיעותיהם היו מדויקות: עשרים וחמישה חיילים נהרגו, בהם סא"ל דובי דרור, מפקד גדוד 17 של החטיבה. עוד עשרות נפצעו, ולרכס הקרוב למוצב הגיעו רק עשרים וחמישה לוחמים כשירים. 'היינו צריכים עוד'פוש' אחד קטן', סיפר ל'מעריב' המח"ט דרורי, לימים אלוף פיקוד הצפון וסגן הרמטכ"ל, לפני תשע שנים. החיילים נאלצו לסגת.

ההסתערות המחודשת 21.10.1973, 14:00

מאז אותו 8.10, 'היום השחור' של צה"ל במלחמת יום הכיפורים (שבו נכשלו שתי מתקפות הנגד: זו של החרמון ובעיקר זו של סיני), העדיפו במטכ"ל להתעסק בדברים אחרים מלבד החרמון. בבוקר עשרים ואחד באוקטובר צה"ל כבר כיתר את הארמיה השלישית בסיני וחצה את תעלת סואץ, ובצפון השיב לעצמו את רוב השטח שנפל בידי הסורים בתחילת המלחמה (ואף למעלה מכך), וחיל האוויר עשה כל שעלה על דעתו בשמי דמשק. בשלב הזה היה ברור שאחרי המנות העיקריות, יש להגיש את הקינוח. איש בצבא לא התכוון לוותר על החרמון, 'העיניים של המדינה'. למבצע 'קינוח' התכוננו בפיקוד הצפון ברצינות רבה מאוד. מפקד המבצע היה סגן אלוף הפיקוד, יקותיאל אדם. כוחות מיוחדים הובאו לגזרה - סיירת מטכ"ל, צנחנים והנדסה - וגם לחיל האוויר ולארטילריה נשמר מקום חשוב. אבל דבר אחד היה ברור: את ההבטחה שניתנה לחטיבת גולני אסור להפר. החטיבה, שאיבדה במהלך המלחמה שלוש מאות ועשרה חיילים, פשוט סירבה לוותר על החזרה למוצב. בפיקוד התחייבו שכך יהיה. יממה קודם למבצע, עשרים באוקטובר, התמקם צוות של סיירת מטכ"ל בפיקוד יוני נתניהו למטרת תצפית בעומק השטח שבשליטה הסורית, ודיווח על פסטורליה יחסית. המטרה הראשונית הייתה להנחית במסוקים כוחות מילואים של צנחנים, חטיבה 317, באזור החרמון הסורי. בשעה 14:00 בדיוק , בעשרים ואחד באוקטובר , יצא לדרך מבצע 'קינוח', ואז גם מופיע הרישום הראשון ביומן:

14:00: 'התצפית של גיורא מדווחת על מזג אוויר נאה עבור חיל האוויר בחרמון'. ב-14:37 מסתיים הסבב הראשון של המסוקים ומאה וחמישה עשר לוחמי צנחנים, שירדו מהמסוקים, לא נתקלים בהתנגדות מהקרקע וגם לא באש נגד מטוסים, אבל יש כבר בעיות אחרות.

14:40: 'מיגים באזור. מטוסי יירוט יצאו לעברם'.
14:48: 'הופלו חמישה מיגים (מסתבר שהמיגים היו מעל חטיבה)'.
14:49: 'סבב המסוקים ממשיך למרות שיש עדיין מיגים באוויר'.

בשלב הזה לוחצי הצנחנים כבר זורמים אל ההר, אבל הלחץ בקרב הסורים כבר מורגש, ושוב, בדיוק כמו ב-8 באוקטובר , הארטילריה מזייפת.

15:01: 'נאדל ברשת. הארטילריה לא בסדר, שלנו כמעט לא פועל'.
15:05: 'קותי קורא לנאדל ברשת. אומר שהארטילריה לא מופעלת בכלל. הסיכום הוא שמפקד הארטילריה שלו צריך להפעיל את האש. . . קצין השיתוף הארטילרי של נאדל מפעיל 155 מ"מ'.

כל אותו הזמן, כזכור, מתחבאת בשטח החוליה של יוני נתניהו, שמצדו מרגיע את האווירה בדיווח אופטימי.
15:10: 'יוני מדווח מהשטח שפגיעות המטוסים שלנו במוצב החרמון הסורי טובות ויש הרבה. כמו כן, פגיעות טובות במוצב החרמון הישראלי. סביב מוצב החרמון הסורי, יוני מדווח שם על פעילות וסביב המוצב שלנו עקב (מילה לא ברורה) לא רואה דבר'.

סבב המסוקים הנוסף מסתיים, ובשטח הסורי כבר מאתיים שלושים וחמישה לוחמים, אבל התצפית של יוני מזהה התפתחות:
15:28: 'ממוצב החרמון הסורי אש נ"מ לעבר כוחותינו (דיווח של יוני)'.
15:29: 'מטוסים שחזרו מהשטח טוענים ששמעו פיצוצים עזים על הכביש המוביל למוצב החרמון הסורי. ייתכן ואלה בורות מיקוש או ארטילריה שלנו. המת"פ (מפקד התותחנים הפיקודי) מאשר שיורה שם. מסתבר שאלה פיצוצי פגזים שלנו'.
15:34: 'שניים עשר מיגים באוויר'.

15:35: 'נאדל קורא ברשת ומבקש להפעיל סיוע ארטילרי מהר'.
15:40: 'שני מיגים הופלו, נפילת מטוס שלישי אפשרית, לא נראה נופל בבירור. סבב שלישי הסתיים'. 15:57: 'סיכום קרבות האוויר עד עכשיו. תשעה מטוסי אויב, שישה מיג 21, שלושה מיג 17'. חם באוויר,

קשה ביבשה 21.10.1973, לפנות ערב

השעה 16:00 בדיוק . שעתיים לאחר תחילת הקרב נמצאים על החרמון הסורי שלוש מאות שלושים ואחד לוחמי צנחנים. מפקד המבצע, קותי אדם, מבקש מהמח"ט נאדל דוח מצב. נאדל משיב שהוא נמצא באזור ג', ומחזיק כוח למעלה, אך הדבר לא בטוח משום שאין קשר עם הכוח והקליטה גרועה מאוד. מה שמכעיס את נאדל באמת זו הארטילריה, וב-16:11 הוא נוזף בקשר ש'לא מטפטפים כמו שצריך'. הדרמה נמשכת, ול-380 הלוחמים שכבר נמצאים בפסגה מחכה הפתעה, כפי שמדווח לקותי נציג חיל האוויר:

16:15: 'שלושה מסוקים סוריים ומיג 21 בדרך אליהם מכיוון צפון מזרח'.
16:17: 'מנחם מודיע לכוחות שאוויר שלנו יצא אל מול שלושת ההליקופטרים והמיגים'.
16:19: 'הכוח בשטח יצר כבר קשר עין עם מסוקי האויב'.
16:20: 'נאדל: 'כנראה נחתו (המסוקים)'. הורה לכוח לירות עליהם ב- 52 מ"מ'.
16:21: "סבב המסוקים נעצר וח"א העלה מטוסי יירוט'.
16:24: 'רביעיית מיגים בדרך לכוחותינו'.
16:25: 'כנראה ששני מסוקים בוערים. הם נחתו כנראה על הדרך... מורידים עליהם ארטילריה'.
16:28: 'למטוסי היירוט קשר עם מטוסי האויב'.
16:30: 'שני מסוקים בוערים, דיווח מהטייסים, שלישי בורח ושני מיג 21 הופלו'.

עד 16:37 הופלו כבר אחד עשר מיגים ושלושה מסוקים, אבל לפתע מזהות התצפיות טנקים סוריים השועטים לעבר החרמון הסורי.
16:39: 'דופקים ארטילריה על הטנקים שמתקדמים מערבה. קותי בודק אפשרות להעלות בסבב הקרוב שני קנים של תול"ר במקום חיילים. מסוק אחד שלנו עוקב בשטח על מנת לפנות נפגעים שלנו'.
16:41: 'רביעיות שלנו באוויר לתקיפת שבעת הטנקים המתקדמים לכיוון המוצב'.
16:49: 'קותי מורה להעלות קנה 81 מ"מ תשעים פגז, דבר שצריך היה להתבצע בסבב השני, אך נאדל לא לקח זאת. כמו כן, להעלות גם קנה אחד ללא ג'יפ'.

החשיכה מתקרבת לחרמון וקותי בקשר עם נאדל המח"ט. 'מיקומך?', שואל קותי, מדגיש את החשיבות בלכבוש גם את אזור ה'צוק', המוכר במפה גם כ'צומת הפיתולים', כדי למנוע הפתעות. נאדל משיב שהוא נמצא על מדרון של גבעה 812 ומבטיח: 'יהיה בסדר'. בינתיים חוזר מסוק יסעור אחד לשטח שבשליטת ישראל עם פצוע אחד, ובפיקוד לוחצים לזרז את הכנת הארטילריה, כדי להספיק להעלותה עוד לפני החשיכה, אבל הפגזים והתול"ר לא מוכנים בזמן ולא עולים עם המסוק. בינתיים הלחימה למעלה נמשכת, וב-16:57 מדווח היומן: 'חזי לוחץ וכל הזמן נע, אך נאדל אומר לו לעצור ולחכות לחושך'. לפי היומן, מטוסי חיל האוויר 'יורדים על טנקי האויב'. ההשערה בבור הפיקוד היא שהסורים ינסו להנחית מסוקים על החרמון הישראלי. לחמ"ל המבצעים מדווח שישנםשש מאות חמישים לוחמים על פסגת החרמון, אבל לקותי זה לא נראה הגיוני.

17:25:'קותי טוען שלא היה מתוכנן שתעלה כמות כזאת של אנשים. מבקש לבדוק אם קרה כאן משהו (מתברר שזה הכוח שהיה צריך לעלות)'.

לאחר שגם האלוף חופי מבקש לוודא את מספר הלוחמים על ההר, מתברר שאדם צדק. הלוחמים נספרים במהירות ונמסר מספרם: שש מאות עשרים ושישה. בפעם הראשונה מוזכרת ביומן חטיבה 1, המתכוננת לכיבוש החרמון הישראלי ולוחמיה מתבקשים לעדכן את דרורי המח"ט במתרחש. בינתיים מתמקמים באזור יער אודם זרקורי ענק, שאמורים להאיר על החרמון הישראלי בשעות החושך. המילואימניקים של הצנחנים מתכוננים לכיבוש שיא החרמון הסורי.

17:33: 'נאדל משתדל כל הזמן לעצור את חזי עד חשיכה. כעת אמר לו שינוע בזהירות ולאט'.
17:51: 'נאדל מדווח על תחילת תנועה'.
17:56: 'גיורא מדווח שמקדם את כוח החילוץ ליוני'.
18:15: 'חזי ערוך לתקיפה על הפיתול הראשון'.
18:17: 'פסגת החרמון בידינו'.

לילה לבן על ההר 21-22.10.1973, חושך

החושך כבר ירד והחרמון הסורי נמצא בידי צה"ל. בבור הפיקוד מסכמים את ארבע שעות הפעולה עד כה, וליומן נכנסים לראשונה דיווחים על פעילות של גולני.

18:37: 'הנחתנו שש מאות עשרים ושישה לוחמים צוות 120 מ"מ תשעים פגז. הופלו אחד עשר מיגים ושלושה מסוקים. לכוחותינו בוודאות שני פצועים. אחד פונה ולשני לא חיכה מסוק'.
18:43: 'אבוקדו מחטיבה 1'.

נאדל וחייליו כובשים את אזור צומת הפיתולים, והמח"ט מבקש מהחמ"ל לא ליצור איתו קשר, כנראה מכיוון שהוא מתקרב בשקט למקום כלשהו. בחמ"ל מאזינים במקביל גם לרשת של לוחמי גולני, המתקדמים לאיטם, מלווים בארטילריה. מכאן מתחילים הקרבות הבלתי פוסקים של החטיבה.

19:47: 'אמיר מפעיל אש כל הזמן באזור מוצב החרמון שלנו'.
20:07: 'מהאזנה לרשת של אמיר ניתן להבין שהוא מורה לטור הממונע שלו להתחיל לנוע'.
20:22: 'כנראה שהדיווח של אמיר איננו מדויק, משום שמורידים ארטילריה במקום שאמיר לפי דיווחו כבר צריך היה להיות ולא ייתכן מצב כזה, לכן קותי מציע לחכות מעט ואז ליצור קשר עם אמיר ולדווח סופית על מיקומו'.
20:40: 'הכוח של אמיר מזהה כוח אויב בוואדי'.

דרורי מתגבר ומדווח לקותי שצוות הסיור הרכוב שלו הגיע לאזור הרכבל התחתון והוא עצמו נמצא קרוב מאוד ל'גפן'.
21:43: 'נפילות באזור של יודק' ה. שואל את אמיר אם מזהה את מקור היציאות'.

21:50: 'הכוח של נאדל נמצא על הדרך המובילה למוצב החרמון הסורי, נתקל בהתנגדות, מנהל קרב, מבקש שלא יטרידו אותו'.
22:30: 'יודק'ה נמצא כעת כקילומטר לפני עיקול הטנק, לפניו עוד העלייה הגדולה. הסיור הממונע באזור האוטובוסים, הסיירת ברכס של הרכבל התחתון'.
22:35: 'חזי רואה את האויב מאתיים מטר מולו, ממשיך להילחם. אחד המ"פ שלו מבקש שבסיום הלחימה ישאיר שמונה לוחמים על מנת שיאבטחו את הצומת'.

בקשר מתרבים הדיווחים על פצועים והרוגים בשני אזורי הקרבות, בעיקר בקרב חיילי גולני, אבל גם פצוע אחד אצל הצנחנים.

22:55: 'האלוף: 'לארגן מסוקים שיפנו נפגעים וגוויות, שלא ייווצר מצב כזה שיישארו פצועים או גוויות בשטח'.'
23:28: 'יודק'ה מצא גופה שלנו בלי תעודות'.
23:29: 'חזי נמצא כעת בסיום כיבוש המוצב האחרון שלו'.
23:31: 'אלישע התקדם ונערך לקראת תקיפת מוצב החרמון הסורי'.
23:39: " אמיר דיווח שנמצא בגפן. הסיירת מתחילה לטפס".
23:49: 'חזי מסיים את המשימה שלו, מאבטח את המעבר לאלישע'.
23:50: 'יש מסוק ממזרח להם'.
0:04: 'אלישע נערך לקראת תקיפת המוצב הסורי'.
0:10: 'החבר'ה של גיורא חוברים למצפה השלגים כעת בתהליך חבירה והתארגנות'.
בדיוק באחת בלילה עובר צוות סיירת מטכ"ל, בפיקודו של נתניהו וסגנו עוזי דיין ('החבר'ה של גיורא '), להיות תחת פיקודו של מח"ט גולני, דרורי. בינתיים נמשך כל הזמן הירי על שני המוצבים, הישראלי והסורי, שתקיפתו הסופית עדיין מתעכבת, כנראה עקב בלבול בשטח, כפי שמדווח יומן המבצעים. ב-1:19 נתניהו שואל את דרורי מה הוא רוצה שיעשה. כבר שעה שלמה לא נרשם ביומן דיווח מהצנחנים, עכשיו מתברר למה.

2:22: 'נשמעת ברשת פקודת אש מאלישע'.
2:27: 'נמצא שלוש מאות מטר מהמוצב. את 128 הם עברו בשקט (אלישע), בגלל זה לא דיברו ברשת. ביקשו מהארטילריה לירות מעבר ליעד על מנת שלא יפגעו בכוחותינו. כוחותיו של אלישע מתחילים לעלות על המוצב הסורי'.
2:30: 'לאמיר נפגע אחד מ"פ, יש מעט אי סדר בפלוגה. הקמב"ץ נשלח לפלוגה על מנת לארגן אותה ולהמשיך בלחימה'.
2:33: 'כוח יודק'ה מדווח: 'הורמה תאורה ונורה נק"ל עליו (הוא אינו יודע מהיכן ומי ירה)'.
2:40: 'אלישע מודיע שהתעכב שעה וחצי בגלל ש-87, הארטילריה הפיקודית, לא ממטיר אש. מנחם לאלישע: 'שהתותחן שלך יפעיל את האש. אם הוא לא מסוגל לטווח, אז בר דוד יטווח במקומו' (מסתבר שאלישע התברבר בשל קצין התצפית הקדמי שלו שלא ידע איך לטווח). אלישע התקדם יותר מדי למוצב, דבר המקשה על הארטילריה'.
2:45: 'אלישע ברשת הפנימית:'תהיה מוכן לעלות על המוצב, נמצא קרוב מאוד לגדר'.'
2:58: 'אלישע מדווח 'פלפל' (היערכות שלנו וכניסה למוצב החרמון הסורי). הטור הממונע עדיין לא זז מרכבל תחתון'.
3:07: 'הכוח של חטיבה 1 במגע אש כל הזמן, והכוח של 317 ממשיך בלחימה על המוצב הסורי'.
3:08: 'אלישע בפנים. בתחילה המוצב ריק, אך הוא מזהה משהו בתוך הבונקרים. נאדל עוצר את אלישע, אומר לו שיתקדם לאט. נאדל: 'תסרוק לאט לאט, רב זהירות'.'
3:11: 'אמיר מתחיל לעלות על רכבל עליון'.
3:25: 'היעד בידי', מדווח 2 לנאדל (אלישע מדווח לנאדל שמוצב החרמון הסורי בידו)'.
3:29: 'נאדל מדווח שהחרמון בידו. האלוף לנאדל: 'תהיו מוכנים לבוקר לקבל גם בציר וגם בהליקופטרים מה שניסו לעשות לכם היום'.'

לאחר כיבוש המוצב מטהר כוח הצנחנים את הבונקרים ולא נתקל בהתנגדות. תא"ל אדם מבקש מנאדל המח"ט להיזהר ממלכודים ומוקשים ולהיערך לקראת מתקפה נגדית אפשרית בבוקר. נאדל מדווח על הרוג ושני פצועים, אחד מהם קל. בינתיים, 4:10 לפנות בוקר, כוחות גולני מתקדמים במעלה ההר. כוח אחד קרוב מאוד לרכבל העליון, השני קרוב מאוד למוצב החרמון הישראלי.

4:10: 'ארטילריה יורדת כל הזמן לטובת אמיר, אך הוא טוען שאינה יעילה. גדוד 51 נתקל בהרבה בעיות ויש לו גם נפגעים'.
4:27: 'הסיירת (גולני) נמצאת במבנים של רכבל עליון'.
4:40: 'הסיירת מטהרת את הרכבל העליון, כרגע לסיירת בעיות בטיהור הרכבל העליון'.
4:48: 'קותי לאמיר. שואל לקורה אצלו. קותי מתעדכן על הבעיות ברכבל העליון. גולני טוען שאין לו מספיק סיוע ארטילרי. סיוע ארטילרי מדווחת ששלוש סוללות 160 מ"מ יורים ו-120 מ "מ יורים. אין סיבה שלא מקבל ארטילריה'.

הבטחות צריך לקיים, 22.10.1973, בוקר

הדיווחים על הבעיות של גולני בכיבוש החרמון הישראלי והעובדה שכוח הצנחנים כבר כבש את החרמון הסורי ומספר הנפגעים אצלו נמוך יחסית, הביאו את תא"ל אדם להורות לצנחנים להתכונן ליעד לא צפוי: כיבוש החרמון הישראלי - תפקיד שיועד במקור לגולני. ספק אם בחטיבה, שבינתיים משלמת באבידות רבות על הקשיים שבהם היא נתקלת, יודעים שאל היעד שעליו הם נלחמים מוטלים גם הצנחנים.

4:53: 'קותי לנאדל: 'אצל אמיר הולך קצת לאט, אתה תימצא בכוננות עם שתי מסגרות משנה שלך לסייע לו'.'
5:05: 'קותי עם אמיר בהאזנה ליודק'ה: 'אני מבין שהוא נמצא במקומות כאלה שהוא חוטף אש ונפגעים. אולי ישנה עמדות וישפר אותם. אמיר אומר שמייצר אש ארטילריה וממשיך להתקדם. 1 צריך לשפר עמדות ולמנוע נפגעים נוספים. מבקש מטוסים מאיתנו. ברור שאי אפשר כעת. מבקש גם רטילריה כתוספת'.
5:11: "רק"מ 11 (הטנקים של דרורי) מודיע שנפגע".

המצב הולך ומסתבך והאלוף חופי מבקש סיוע מחיל האוויר לטובת גולני, ולמניעת נחיתת הליקופטרים סוריים על החרמון הישראלי.

5:19: 'הכוח של יודק'ה נתקל בקשיים רבים, יש לו נפגעים והרוגים. הסיירת לקחה את הרכבל העליון אבל ממשיכה לנהל קרבות אש'.
5:25: 'קותי מבקש את אמיר. שואל לקורה. עונה לו הסמח"ט'.

הסיבה שהמח"ט האגדי לא עונה לתא"ל אדם היא משום שבאותן דקות ממש הוא נפצע לאחר שכדור פילח את חזהו. דקות אחריו נפגע גם יודק'ה , מג"ד 51. מפקד סיירת גולני, שמריהו ויניק , נהרג. שרשרת הפיקוד הגבוה של החטיבה הושבתה כמעט במלואה. הבשורות הרעות המשיכו להגיע. בסיס רמת דוד של חיל האוויר, שממנו אמור היה לצאת הסיוע, נסגר בגלל ערפילים. תא"ל אדם מתחיל להכין את הצנחנים של נאדל לגלוש לעבר מוצב החרמון הישראלי ולהשלים את המשימה של גולני, שאומנם מחזיקים את הרכבל העליון של החרמון, אבל מופעל עליהם לחץ עצום מכיוון המוצב הישראלי, הנמצא עדיין בשליטה סורית - וכל דקה שעוברת נדמית כמו נצח. אדם מבין שאין לו ברירה אלא להטיל את הצנחנים למערכה. ב-6:08 הוא מודיע לסמח"ט 317, שפיקד על כוח הכוננות: 'גולני נמצא ברכבל עליון, מחזיק בקושי כאשר יש עליו לחץ די רציני מכיוון המוצב. קח את שתי הפלוגות שלך'. ההבטחה שניתנה לגולני מתבטלת. באותו זמן קיבל הכוח של אלישע, שעל החרמון הסורי, פקודה לרדת לסייע לגולני. הצנחנים בדרך. מאחר שרוב שדרת הפיקוד של גולני לא מתפקדת כרגע, מופיע ביומן שם חדש. יותר נכון, מספר: 22. זהו קצין האג"ם החטיבתי, סרן צעיר בשם יואב גולן (לוי) , נכה צה"ל שגדל בסיירת שקד ונפצע בתעלה. הוא קיבל את תפקיד קצין האג"מ - תפקיד מטה, בהתאם למצבו הבריאותי - ולא שיער לעצמו שייקלע לסיטואציה שבה יהיה עליו לפקד על הלוחמים שנשארו בדרך לחרמון.

גם לכאוס יש צורה 22.10.1973, צהריים

6:13: 'קותי ל-22: 'תגבורת בדרך אליך. צריך להחזיק חזק ב-16 (גבעה - אמ"ד) וברכבל העליון'.

לאור ההסתבכות נאלצים בפיקוד הצפון לערוך שינוי משמעותי בתוכנית הקרב המקורית. אלישע שלם, המג"ד מהצנחנים, יצא עם שתי פלוגות מהחרמון הסורי, זה שכבר נכבש, למטה, אל החרמון הישראלי - שעדיין נמצא בשליטה סורית. גם כוח סיירת מטכ"ל, זה של יוני נתניהו, עדיין מסתובב בזירה. בחיל האוויר עדיין לא יכולים לסייע, כי לאף אחד אין מושג איפה בדיוק הכוחות. וכל דקה שעוברת פועלת נגד צה"ל. ברבות השנים ניטש בצה"ל ויכוח לגבי עניין הסיוע של הצנחנים - האם יכול היה להגיע קודם? האם היה בו טעם? ההיסטוריון תא"ל במיל' דני אשר, מחבר הספר 'הסורים על הגדרות', מספק תשובה: 'לצנחנים ניתנה פקודה לרדת לסייע לגולני והם היו במחצית הדרך, אבל הלכו לאט ולא בטוח שהם היו מוכנים לזה בכלל. אף אחד לא מבטיח שאם הם היו יורדים קודם מהמוצב הסורי לישראלי, הם לא היו נתקלים בבעיות. עובדה שכשהם ירדו, הם נתקלו'.

היומן מאשר את הדברים: 7:17: 'האלוף לאלישע: 'האם אתה יוצר קשר עם הכוח שאליו אתה הולך?'. אלישע: 'אני עדיין רחוק'. האלוף: 'תשתדל להזדרז, כי ככל שתקדים ייטב'.
7:23: 'יוני תפס שבויים, המספרים שבמוצב מעט מאוד חיילים. הרוב ברחו מהמוצב ומסתתרים בוואדיות'.

גם אלוף במיל' אורי שמחוני, קצין אג"מ בפיקוד צפון בזמן המלחמה - ששמע את הדיווחים בקשר בזמן אמת ואף אמור היה להחליף את אמיר דרורי לאחר שנפצע - סבור שיחסית לתנאים ולכאוס, הגורמים הפיקודיים ביצעו את המוטל עליהם: 'מן הסתם, התוצאה הסופית לפנינו, ובמקרה של החרמון היא עצובה. אי אפשר לדעת מה היה קורה אם היו באים מהצד השני. הסורים הרי יכולים היו להילחם גם מהצד השני. הצנחנים אכן החלו לרדת לחרמון הישראלי, אבל היו סחוטים מעייפות וכשהיו בחצי הדרך, אמרו להם שגולני כבר כבשו'.

בחזרה לדרמה בבוקר העשרים ושניים באוקטובר : מספר הפצועים וההרוגים הולך וגדל מרגע לרגע. הנפגעים מרוכזים באזור הרכבל התחתון, כדי שמסוקי חיל האוויר יגיעו ויפנו אותם מרחבת האוטובוסים הסמוכה. לפתע מגיע דיווח על כוח שהצליח להגיע לפאתי המוצב. יוני והסיירת, שנמצאים בתצפית, מדווחים שעל אף הקשיים והכאוס, כוח צה"ל נמצא קרוב מאוד למוצב החרמון הישראלי והם מתנדבים לחבור אליו ולסייע. מדובר, כך התברר, בכוח של 22, הוא יואב גולן מגולני.

8:52: 'יוני לקותי:'יכול להגיע במהירות ממקומו למוצב'. קותי: 'הישאר במקומך, אל תנוע'.
9:11: 'במשך הקרב הייתה בעיה קשה של ארטילריה וזאת משום שהלוחמים התערבבו בשטח שלפני הגדרות עם הסורים והטיווח היה קשה מאוד. הארטילריה כמעט לא פעלה, האש התרכזה על המוצב בלבד'.
9:16: 'קותי ל-22: ' האם אלישע אצלך? צרף את אלישע אליך לביצוע'.
9:17: 'האלוף לקותי:'שהכוח לא יפרוץ פנימה, שיתפוס את כל הפתחים והרכסים מסביב, הכוח קרוב מאוד לגדרות המוצב'.
9:18: 'קותי מודיע ל-22: 'יואב, אתה לא תיכנס פנימה, רק תתקוף את הפתחים, היזהר מכל מיני מלכודים'.'

'המוצב בידי מוצב החרמון הישראלי'

ההגעה הדרמטית של כוח יואב גולן לפאתי המוצב מחזירה את התוכניות המקוריות של מבצע 'קינוח' למקומן, ולאור העובדה שהצנחנים עדיין לא חברו לגולן, הוחלט בפיקוד לעמוד בהבטחה שניתנה לגולני. האלוף חופי מחליט סופית: גולני יכבוש את החרמון.

9:26: 'האלוף: 'לעצור את אלישע ואם יש לו מנחת קרוב, נטיס אותו בחזרה'. קותי: 'כבר עצרנו אותו, אין לו מנחת, בשלב זה ימתין ומאוחר יותר נדאג שיחזור בחזרה'.
9:49: 'קותי ליואב: 'תוך עשר דקות עולה על המוצב, תכנן לתפוס את הפתחים והמקומות השולטים, ללא כניסה פנימה. אתה עשוי לחטוף הפגזה שם. פנה את כל אלה שאין להם מה לעשות שם, חבל שייפגעו.'
10:13: 'קותי ליואב: '22, האם אתה בפתחים של המבנה?'. 22 עונה: 'עוד מעט אהיה'.'

כוח גולני, למעשה - מה שנותר מכוח גולני - עושה את הצעדים הראשונים שלו בתוך מוצב החרמון הישראלי. בבור הפיקוד הנשימה נעצרת.
10:22: 'אין התנגדות בדרך למוצב. קותי ליואב:'תוציא את האנשים מהמוצב'. קותי מאשר העלאת זחל"מים עם רמקול לחרמון, שישמש כעזר קריאה לסורים החוצה'.

הדקות חולפות ובינתיים לא מגיעים דיווחים עדכניים מהכוח של גולן, שכבר נמצא בתוך המוצב. בפיקוד מתעסקים בינתיים בחלוקת פקודות לכוחות השונים מסביב-לארטילריה ולאנשי הרבנות הצבאית, שהגיעו כדי לפנות את החללים הרבים שנפלו בדרך למוצב. השקט הגדול אורך עשרים ושמונה דקות, ואז מגיע הרגע שתואר ביומן המבצעים בכתב גדול ומודגש, שפרץ מהשורות ויכול להעיד, ולו במעט, על ההתרגשות הגדולה בפיקוד.

10:50: '22 דיווח: 'המוצב בידי מוצב החרמון הישראלי. אנחנו למעלה, כרגע מבצע סריקות'.
קותי: 'כל הכבוד לכם. דווח כשאתה זז'.'

הדף שמסתיים בדיווח המרגש של יואב גולן הוא האחרון ביומן שנקרא בנשימה עצורה. החרמון הישראלי כעת בידי גולני. בפיקוד מחלקים עוד הוראות בנוגע לשליטה מחדש במוצב, מבקשים לסרוק כל פינה בזהירות שיא. מאחורי אחד הסלעים מתגלים שישה סורים חמושים. ברכבל התחתון מדווח על זחל"ם שעלה על מוקש. היומנאי שניהל במשך כל הלילה את הרישום מתחלף, ואיתו משתנה גם הכתב על הדפים וגם סוג הדיווח. עכשיו, כשעשן הקרבות שוקע, מתגלים מוראות המלחמה: אנשי הרבנות, מדווח היומן, יוצאים לשטח כדי לפנות את גופות חללי צה"ל. חמישים לוחמי גולני ושני לוחמי צנחנים נהרגו על ההר. נספרו גם שמונים פצועים לגולני וחמישה לצנחנים. המראות על ההר היו מזוויעים. הרס"ר אהרון נחמיאס, שפיקד על פינוי החללים, תיאר כיצד פינה גופות מרוטשות ונאלץ להחליף את סרבל העבודה שלו, שהיה ספוג כולו בדם. חיילי גולני ששרדו את הקרב הקשה תיארו כיצד הסורים נלחמו בהם מטווח אפס, שאפילו את הנשק היה קשה להרים וחלק מהקרב התנהל תוך כדי החלפת מהלומות פיזיות. שנים אחר כך עוד התקשו הלוחמים לדבר על הסיוט שעברו בדרך למעלה ההר, אבל דבר אחד היה חשוב להם יותר מכל: חטיבת גולני, לבד, כבשה את החרמון." ("מעריב", 11.05.2012)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

בכתבה מוזכר כי ניתנה לצנחנים פקודה לעצור את התנועה לעבר גבעות הקרב. בפועל הצנחנים המשיכו לטפס לכיוון המוצב. אם לשפוט לפי הכתבה בניגוד לפקודה שניתנה לאלישע. בשעה שגולני נכנסו לחצר המוצב והשלימו את ההשתלטות עליו, הגיעו ראשוני הצנחנים לגבעה 17 (כמאתיים מטר משם)תוך שהם סורקים את האזור. במהלך פעולה זו אף היו להם מספר נפגעים מירי של סורים בודדים ש שנותרו מסתתרים בעמדות שבין הבולדרים.
חיילי גולני שהשלימו את כיבוש המוצב באותם רגעים והניפו את הדגלים היו חיילי פלוגת קורס מכים מגדוד 17 ששימשו כעתודה והוטלו למערכה זמן קצר לפני פציעתו של המח"ט - אמיר דרורי.

http://www.archives.mod.gov.il/page...D7%95%D7%97.asp

http://www.archives.mod.gov.il/page...lbum/index.html

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...ml?hp=1&cat=875

כמעט 40 שנה אחרי "מבצע קינוח" ישובו לוחמיו הוותיקים של גדוד 51 של גולני יחד עם המשפחות השכולות לפסגת ההר שבו איבדו את יקיריהם

יש מהבוקר פרטים, לו"ז ומפגש.

בחזרה לקרב על "העיניים של המדינה"
39 שנים אחרי, נרגשים עד דמעות, שבו לוחמי גדוד 51 של גולני אל ההר שבו איבדו 56 מחבריהם במלחמת יום הכיפורים. הצלקות עוד איתם

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...ml?hp=1&cat=875

הפקה לא פשוטה...
היה מוצלח ומרגש ביותר, מפגש הלוחמים עם משפחות הנופלים היה מרגש ביותר, רובם נמנעו מלפגוש במשך כל השנים את המשפחות ואפילו אחד את השני... רבים נמנעו מלבקר בחרמון.
כל הכבוד לציון והמארגנים!

50 לוחמי גולני נהרגו בקרב על החרמון הישראלי בכיפור. עדויות שמתפרסמות כאן לראשונה, מנסות לנפץ את המיתוס על הקרב ההוא.
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...1&cat=875&loc=3


שימו לב למעריב התחיל להתפרסם חינם באינטרנט, כמו ישראל היום. ניתן לקרוא את כל הכתבות ב
http://epaper.maariv.co.il/Olive/ODE/Maariv/

האם מישהו יכול לסרוק ולהעלות את תגובתם של מפקדי חטיבת גולני במלחמה (יודק'ה פלד, יועד לודר רן גינוסר ועוד...) שפורסמה הסופ"ש (05.10.12) במעריב?
תודה מראש

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

הלוחמים חושפים: מה באמת קרה בחרמון?\ מאת יועד לודר, יודקה פלד, דויד כץ, רן גינוסר

ארבעה מקציני גולני שכבשו את ההר במלחמת יום כיפור, מבהירים אחת ולתמיד מה התרחש בקרב בו איבדה החטיבה 56 מטובי בניה


http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/406/564.html

"בכתבה שפורסמה במוסף יום כיפור של 'מעריב', הוצגה 'אמת חדשה'. לכאורה, סיפור חדש שהיה חבוי עד כה בחדרי חדרים, המגולל כביכול את אירועי הקרב לכיבוש החרמון הישראלי במלחמת יום הכיפורים. 'מעריב' הדפיס כותרת סנסציונית על פני עמוד שלם, שבה נחשפות 'עדויות מטלטלות' כדברי הכתבה. הסקופ העיתונאי מוגדל בציטוט מפי הצנחנים: 'גולני לא כבשו את החרמון, אלה היינו אנחנו!'. אולם הקורא את הכתבה כולה בתשומת לב, יבחין מיד כי הקשר בין כותרת הכתבה לתוכנה רופף למדי. גם הצנחנים המצוטטים בכותרת המשנה ובעמודי הכתבה הרבים, אינם טוענים כי הם אלה שכבשו את ההר. לכל היותר הם מתפארים שנכנסו ראשונים למוצב הישראלי. יצויין כי החבירה עם הצנחנים נעשתה על ידי דויד כץ אחרי כיבוש החרמון והנפת הדגל, ובוצעה באזור הרכבל העליון. נקדים ונדגיש כי חטיבת גולני איבדה מטובי מפקדיה ולוחמיה בקרב זה. החטיבה איבדה בקרבות מלחמת יום הכיפורים בכלל, ובקרבות החרמון בפרט, את רוב שדרת הפיקוד שלה. 26 מפקדים ולוחמים נהרגו בקרב הראשון לשחרור החרמון, קרב שבו לא הושלמה המלאכה. כאן נפגעו קשות המח"ט אמיר דרורי ומג"ד 51 יודקה פלד. מפקד הסיירת שמריהו ויניק ושני מ"פים מגדוד 51, שוקי ויאטר ויגאל פסו, נהרגו. לא 50 הרוגים כמצוין בכתבה, אלא 56 הרוגים ו-79 פצועים , מפקדים ולוחמים. זה מניין נפגעי גולני בקרב.

שם הקוד: מבצע קינוח

מוצב החרמון הישראלי נפל בידי הסורים ביומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים.מח"ט גולני, אל"מ אמיר דרורי, הפעיל לחץ כבד על אלוף פיקוד הצפון, מתחילת המלחמה, לעלות ולכבוש חזרה את מוצב החרמון. המוצב הוחזק ערב המלחמה על ידי צוות לוחמים מגדוד 13 של החטיבה ורוב אנשיו, כ-40 במספר , אנשי מודיעין וחיל אוויר. הקרבות לכיבוש רכס החרמון היו הקרבות האחרונים במלחמת יום הכיפורים תחת השם 'מבצע קינוח'. התוכנית של פיקוד הצפון להשתלט על רכס החרמון כללה התקפה של שני כוחות חטיבתיים. חטיבת צנחנים במילואים שהוטסה במסוקים נשלחה לכבוש את מוצב הפיתולים ומוצב החרמון הסורי. משימתה של חטיבת גולני הייתה כיבוש רכס החרמון הישראלי, כתף החרמון. סיירת מטכ"ל נדרשה לבצע תצפית וכוח חוסם במצפה שלגים. כוח זה עלה יממה קודם לכן ותפקידו היה לעקוב אחר הנעשה במוצב הישראלי ועל הרכס שעליו ערוכים הסורים. הכוחות הסורים על החרמון כולו כללו כשני גדודים ופלוגות קומנדו נוספות. אלה נערכו בשטחים השולטים סביב מוצב החרמון הישראלי, ללא לוחמים במוצב עצמו (אלו היו יעדי חטיבת גולני). במקביל, היה במקום כוח של כשתי פלוגות במוצב 'הפיתולים', ומוצב המכונה 'הסורי' (אלו היו יעדי הצנחנים). בניגוד לתוכניתו של מפקד החטיבה להפתיע ולהגיע מכיוון מזרח, הורתה לגולני התוכנית הפיקודית לנוע מאזור הכפר מג'דל שמס, בציר מעלה הרכס אל המוצב הישראלי. לביצוע משימותיה הקצתה חטיבת גולני את גדוד 51, בפיקודו של רס"ן יודקה פלד, את סיירת גולני בפיקוד סרן שמריהו ויניק ואת גדוד 8 המאולתר בפיקוד של רס"ן דויד כץ - כוח עתודה זה הורכב מסגל בא"ח 1 (בסיס האימונים של גולני), פלוגה מבית הספר למ"כים - גדוד 17 על זחל"מים, ומחלקת טנקים בפיקוד סמג"ד מגדוד 74. כל יחידות החטיבה שהוקצו למבצע הוצאו מהלחימה בשטח המובלעת הסורית. שאר יחידות החטיבה: גדוד 12, גדוד 13 וגדוד 17 נותרו בלחימה בתוך סוריה. בצהרי יום רוכזו הכוחות המשתתפים שהוצאו מקו הלחימה הקדמי, ביער אודם שליד הכפר הדרוזי מסעדה. התוכנית החטיבתית כללה תנועה בשלושה צירים: גדוד 51 נע בנתיב הקרוי היום 'מעלה גולני' בשני כוחות במקביל עד עיקול הטנק, למרגלות גבעה 16. יעדיו: כיבוש הרכסים החולשים על המוצב הישראלי-גבעות 17 ו-16. סיירת גולני עלתה דרך תצפית 'יפעת' לרכבל התחתון ומשם באיגוף מצפון וממערב יעדה - השתלטות על הרכבל העליון. גדוד 8 אמור היה לפתוח את ציר הכביש ויהווה כוח עתודה לכיבוש הרכס. התקדמותו מותנית בכוחות הרגליים שינועו על הרכסים משני עבריו ולפניו. חטיבה 317 מוקטנת של הצנחנים הוטסה ב-21 באוקטובר אחר הצהריים לרכס החרמון הסורי. לאחר שהונחתה בשטח נעה רגלית, ביצעה במהלך הלילה את כיבוש יעדיה בהצלחה. אבידותיה: לוחם אחד הרוג ושני פצועים.

טיפוס מפרך, ללא חמצן

כוחות חטיבת גולני החלו בתנועה רכובה לאחר רדת החשיכה. הכוחות עברו את מג'דל שמס, ירדו מהרק"מ והחלו בתנועה רגלית. העלייה לרכס החרמון הינה מפרכת. יש להעפיל במעלה תלול רווי טרשים וסלעים גדולים. על הכוחות לנוע בטורים עקלתוניים, בתנאי שטח קשים במיוחד. הטיפוס בציר התנועה כולל עלייה מגובה כ-900 מטר מעל פני הים לגובה של כ-2,100 מטר. טיפוס הררי קשה ובתנאי מחסור בחמצן. בשעה 01:00, לאחר כשש שעות הליכה, חבר מג"ד 51 יודקה פלד בעיקול הטנק לכוח המשנה שלו שנע בציר אחר. לאחר החבירה ותדריך קצר המשיך הגדוד בתנועה לעבר פסגות הרכס. בחוד הכוח הגדודי נעה פלוגה ג' בפיקוד יגאל פסו, ובסמוך לו המג"ד יודקה פלד. לפתע, סמוך לשעה 02:38, במורדות גבעה 16 נפתחת אש סורית חזקה מטווחים קצרים ביותר. מתפתח קרב פנים אל פנים בטווחים קצרים. הקרב מתחולל במורדות הרכס, בחושך מוחלט. הכוח העולה משטחים נמוכים ונחותים מטפס לעבר גדוד הצנחנים הסורי הערוך בשטחים השולטים. הסורים צופים ומצפים לכוחותינו הנעים בדילוגים ואש במעלה התלול. כמות הנפגעים גדולה. בשל הקשיים והנפגעים הרבים, מתגבר המג"ד את פלוגה ג' בלוחמי הפלוגה המסייעת. הקרב מסתבך והנפגעים מתרבים והולכים. המג"ד מבקש ליצור אלטרנטיבות לביצוע המשימה ושולח את פלוגה ב' לאגוף את גבעה 16 ממערב, ובכך לגרום לאויב לפצל את כוחותיו. המג"ד שולח את פלוגה א' בפיקוד שוקי ויאטר לגבעה 17 שממזרח לגבעה 16, במטרה להמשיך ולהשתלט על קו הרכס. הכוח המתקרב לשיפולי גבעה 17 נתקל באש עזה. גם על גבעה זו מתפתח קרב קשה. מפקד החטיבה, אמיר דרורי, מתקדם עם החפ"ק שלו לקו האש הקדמי, בקרבה לחפ"ק המג"ד שגם הוא בקו האש. בשעה 05:15 נפצע המח"ט בחזהו ומעביר את הפיקוד למג"ד 51. מיד לאחר מכן גם המג"ד נפגע-שני המפקדים הבכירים יוצאים באחת מכלל פעולה. קצין האגם החטיבתי, יואב גולן, תופס את הפיקוד.

מחיר כבד

ציר התנועה הרגלית של סיירת גולני קשה אף יותר מציר התנועה של גדוד 51. הסיירת נעה בציר אוגף תוך סריקות השטח בתצפית 'יפעת'. עליה לסרוק ולבדוק את הרכבל התחתון, לטפס בציר כמעט בלתי אפשרי לתנועה. עליה לבצע השתלטות על השטח השולט סביב הרכבל העליון. הסיירת מגיעה בשעה 04:15 לרכבל העליון ומשתלטת עליו כמעט ללא קרב. חפ"ק מפקד הסיירת שמריהו ויניק מוביל את הכוח על ציר הכביש. לפתע סופג כוח החוד מכת אש, מטווח של מטרים ספורים. המפקד ושניים מלוחמיו, שחשו לעזרתו, נהרגים. באותה שעה שבה נפגעו המח"ט ומג"ד 51, הטור הממונע נבלם על צירי הכביש. שרשראות מוקשים, אש נ"ט ואש צלפים מדויקת, חוסמים את הכביש ואינם מאפשרים התקדמות כלשהי. הדחפור המוביל נפגע ומפעילו נהרג. מצדו של הכביש הצר תהום פעורה, והיא אינה מאפשרת עקיפת רכב התקוע על הציר. לפלוגה ג' בגדוד 51 יש 12 הרוגים ו-22 פצועים . לפלוגה מסייעת של גדוד 51 תשעה הרוגים. לפלוגה א' של הגדוד יש 16 הרוגים ותשעה פצועים. הפלוגות מאבדות גם את מפקדיהן: יגאל פסו, מ"פ ג', נהרג על גבעה 16. שוקי ויאטר, מ"פ א', נפגע ומת מפצעיו במעלה גבעה 17. מ "פ המסייעת נפגע על גבעה 16. לא נותרים מפקדים לכוחות. הקרב הקשה גובה את חייהם ופציעתם של כמחצית מלוחמי הפלוגות המסתערות.

הצנחנים מגיעים עם שוך הקרב

עם עלות השחר, הקרב שהחל בשעה 02:38 הופך מקרב לילה לקרב יום. האויב הערוך בשוחותיו ובעמדותיו שבין הסלעים, רואה היטב את המדלגים קדימה לעברו, הם מהווים מטרות נעות וקלות לפגיעה. כשעה לאחר אור ראשון מתחילה שבירה של חלק מהלוחמים הסורים, מתחילה בריחה של חלק מהם למדרונות הצפוניים. כוח התצפית של סיירת מטכ"ל ממצפה שלגים פוגע בברחנים הנסים מהרכס לכיוון סוריה. עמק בולען הופך עבור הברחנים לשטח הריגה. לאחר כשש שעות של קרב עקוב מדם, בסביבות השעה שמונה בבוקר, מסתיימת ההשתלטות על הרכס המוביל אל המוצב הישראלי. הגבעות החולשות על המוצב מדרום וממערב גובות מחיר דמים נורא מגדוד 51. כוח העתודה החטיבתי, בפיקוד דויד כץ, הוזעק עוד קודם לכן על ידי המח"ט. העתודה מתגברת את גדוד 51 הפרוס בלחימה בגזרה רחבה וסובל מאובדן לוחמים ומפקדים רב. כץ וכוחו מתקדמים על הרכס, מסיימים את כיבוש גבעה 17 ומתקרבים לפאתי המוצב הישראלי. תת אלוף קותי אדם ז"ל (לימים אלוף וסגן הרמטכ"ל), מפקד המבצע וראש מטה הפיקוד, מורה למח"ט הצנחנים לשלוח כוח מהחרמון הסורי לסייע לגולני מרובת הנפגעים. גדוד בפיקוד אלישע שלם מתחיל לרדת רגלית מהרכס הסורי לכיוון המוצב הישראלי אך מתבקש לעצור במקומו משום כיווני האש והחשש של ירי דו צדדי על ידי כוחותינו. כוח העתודה הפיקודי מונה שתי פלוגות צנחנים בפיקוד סמח"ט 317. כוח זה ממתין לפקודה בשדה התעופה במחניים. בשעה 06:00 מחליט פיקוד הצפון להפעיל את העתודה. הכוח מוטס במסוקים החל מהשעה 07:00 בשני סבבים לעבר חניון האוטובוסים, הנמצא בין הכפר מג'דל שמס לרכבל התחתון. בחניון חוברים הצנחנים לזחל"מים של גדוד 51 ונעים בציר הכביש. הפלוגה הראשונה נעה רכובה עד לכוח המשוריין של גולני הסמוך בשעה זו לרכבל העליון. בשעה 09:40 נעה הפלוגה אל המוצב הישראלי. הפלוגה השנייה נעה ברכבים עד אזור עיקול הטנק ומשם בתנועה רגלית בעקבות לוחמי גדוד 51, לאזור גבעה 16. הצנחנים הרעננים שהגעתם מבורכת, מגיעים למעשה עם שוך הקרב. הגעתם לשטחי הלחימה כבר אינה משפיעה על תוצאות הקרב. גם לדבריהם, על פי המסופר בכתבה, הם הלכו בנתיב הדמים של גולני והזדעזעו מן המראות הקשים.

דגל גולני מתנופף

ביצועה הקשה של המשימה, החל מהטיפוס הרגלי המייגע משך כל השעות הלילה, ההמשך בנתיב הקרבות העקוב מדם ועד ההגעה לפתחו של המוצב הישראלי, בוצע על ידי לוחמי גולני, במחיר נורא. למוצב עצמו נכנסים כוחות גולני בלבד, ללא קרב, בסביבות השעה 10:00 בבוקר. כוחות גולני בלבד גם נוכחים בהנפת הדגלים ובהודעת דויד כץ: 'האזינו תחנות כל העולם, החרמון בידי גולני!'. ההודעה ההיסטורית הנשמעת ברשת הקשר בשעה 10:38 בדיוק. תם הקרב. סמח"ט הצנחנים, מרא אל עמי, חובר לדויד כץ ומקבל אחריות על ההר, לאחר הכיבוש, באזור הרכבל עליון. הצנחנים פותחים בחיפושים אחרי סורים נחבאים, משלימים את מלאכת הסריקות ומאיישים את המוצב. כוחות גולני יורדים מההר להתארגנות, לטפל בפצועיהם, לקבור את מתיהם ולהמשיך בהחזקת קו הגבול החדש עם סוריה. 56 משפחות שכולות נוספות למעגל השכול. עשרות משפחות אחרות מטפלות בבניהן הפצועים, אלה גם אלה מהוות עדות חדה וחיה לאחד הקרבות המרים שהתרחשו במלחמה זו. חטיבת גולני אינה צריכה להצטדק. אף אחד מתוכה לא דיבר במונחי 'הכבוד של גולני' כשעלו לקרב או אחריו. החטיבה לחמה מיומה הראשון של המלחמה ועד לסיומה, בהקיזה דם רב. מורדות החרמון מהווים עדות אילמת וקשה כסלע שבהר את שעשו בגופם הלוחמים של גדוד 51, גדוד 17, הסיירת ובא"ח 1. תיאור מציאות שלא הייתה והצגת כניסת הצנחנים למוצב החרמון הישראלי כאילו הם הם שכבשו את ההר, לא ישנו את העובדות לא רק של החתומים מטה אלא גם על פי מסקנות התחקיר הצבאי הרשמי. גבעות 17 16, ומוצב החרמון הישראלי, 'העיניים של המדינה', מהווים אנדרטה לנופלים. דמשק שבה לראות ברכס החרמון את כוחות צה"ל הערוכים, צופים ומאזינים לה כשדגלי הלאום וגולני מתנופפים ברוח הפסגות הנושבת שם." ("מעריב", 04.10.2012)


יועד לודר , קמב"ץ חטיבת גולני במלחמת יום הכיפורים יודקה פלד , מג"ד 51 במלחמה דויד כץ , מג"ד 8 במלחמה רן גינוסר, קמב"ץ גדוד 51 במלחמה בשם מפקדי ולוחמי חטיבת גולני

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

הערת אגב, בכתבה אחרת מאת אביחי בקר, "הקרב שלא נגמר", אומר אל"מ משה גבעתי, שהיה מ"פ בגולני וחקר את הקרב לעומקו, בתשובה לשאלה כמה האירוע ההתברברות של פלוגה ב' השפיעה על הלחימה: "פחות מהעובדה שסיירת גולני נתקעה במקומה אחרי המפקד שלה נהרג. יחידת העילית של החטיבה ישבה בטווח ירייה מהקרב העיקרי ולא תרמה כלום. אבל לשאלתך על המקרה של מפקד פלוגה ב' מגדוד 51 - גם אם לא היה מתברבר, הוא לא היה מגיע לאן שפלד שלח אותו. המ"פ הכי טוב בעולם לא היה עומד במשימה מכיוון שהציר שנקבע לו עבר בלב המערך הסורי, עובדה שלא היתה ידועה למג"ד. היו שם עשרות עמדות מאוישות, הוא לא היה יוצא מהן חי." ("ידיעות אחרונות" מוסף "7 ימים"‏, ‏ 15.07.2005) מומלץ לקריאה גם הפרק העוסק באפיזודה זו מן הקרב בספרו של תא"ל אלישיב שמשי, "איפה אני נמצא לעזאזל", הוצאת משרד הביטחון, 2001, עמודים 57-66.

כתבתו של אביחי בקר, "מחקו אותי", "הארץ" 09.10.1998
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)

מחקו אותי\ מאת אביחי בקר

בשולי סיפור הגבורה של גולני בקרב החרמון, מתחבא כישלונה של פלוגה ב' מגדוד 51. המ"פ, אליעזר מיכאלי, טעה בניווט ושהה כל הלילה על הגבעה הלא נכונה, בעוד שאר הגדוד נכתש בהר. הוא הודח מהחטיבה והפרשה המשיכה ללוות אותו בהמשך שירותו. 25 שנים אחרי הלילה שבו נהרסו חייו יוצא מיכאלי להילחם על שמו הטוב
בשנים האחרונות אליעזר מיכאלי כבר רצה שימצאו אותו כדי שסוף סוף יוכל להסביר מה התרחש שם בקרב החרמון השני, 22 באוקטובר. הוא אמנם לא השאיר הרבה עקבות למחפשים, אבל בלבו הוא קיווה שיבוא יום ויצלצל הטלפון וקול מעברו הרחוק בגולני יאמר לו בטון ידידותי 'אהלן מיכאלי, מה שהיה היה, הגיע הזמן שניפגש'. זה עוד לא קרה. מישהו מהפלוגה דיווח פעם שפגש בו לגמרי באקראי ברעננה, ושמיכאלי, לא להאמין, הוא די-ג'יי. אלא שמאז חלף עשור, עקבותיו אבדו, ואיש לא באמת התעניין. בפגישות מחזור עלה שמו רק בחטף, בבחינת קוריוז. מיכאלי, לעומת זאת, לא הפסיק לרגע לשאת את המשא שהעיק יותר ויותר. לפני ארבע שנים אף נסע לאתר ההנצחה בצומת גולני והשאיר מכתב: 'אני אליעזר מיכאלי, שבמלחמת יום כיפור הייתי מ"פ ב' בגדוד 51, מבקש סליחה מהנופלים'. הקרב לכיבוש מחדש של מוצב החרמון, 'העיניים של המדינה', היה למיתוס בתודעה הלאומית ובמורשת גולני. את המחיר - 55 חללים - מצניעים. עוד יותר מצניעים את התקלות שליוו את מה שכונה בתמימות 'מבצע קינוח'. גדוד 51, בפיקודו של סא"ל יודק'ה פלד, הוא שהוביל את הקרב. פלוגה ב' של מיכאלי לא באה בו לידי ביטוי, כמו שאומרים בצבא, למרות שבתוכנית המבצע נועדה לה משימה מרכזית. ובלשון אזרחית - הפלוגה של מיכאלי פשוט לא הגיעה. בנטל העיקרי של הלחימה נשאו פלוגה א' של שוקי ויאטר ופלוגה ג' של יגאל פסו. שניהם נהרגו. בעוד חיילי פלוגות א' ו-ב' נכתשים על היעדים, היו מיכאלי ואנשיו מחוץ לתמונה. הם נשלחו לגבעה 19 שבלב אזור הלחימה (ראה תרשים), ובגלל טעות גסה בניווט הגיעו לגבעה 24, שהיתה חסרת משמעות לגורל הקרב. 'אני מחפה לגבעה 17', חזר מיכאלי והודיע בכל אותן שעות שבהן ישב הרחק מהמקום שיועד לו. הוא לא היסס לאשר את מיקומו ולרגע לא חלף בו הרהור שמא הוא טועה. כשעלה השחר על החרמון החל טור זחל"מים לעלות לאזור הקרב. תוך כדי תנועה הבחינו הלוחמים בדמויות על גבעה 24 ופתחו לעברן בירי. מיכאלי, שאחד מחייליו נפצע קל, צרח בקשר 'יורים עלי מזחל"מים'. הסמג"ד ציון זלוף לא הבין מה קורה: הרי השיירה רחוקה עדיין מגבעה 19 שמיכאלי אמור לשבת עליה וגם אין קשר עין בין שתי הנקודות. כאשר קלט שחל פה שיבוש, הוא הורה למיכאלי להרים זיקוק ירוק, ומיכאלי עשה כדברו. זלוף, פניו מזרחה, לא זיהה דבר. באותו רגע ממש העיף הקמב"ץ מבט מערבה והנה זיקוק חותך את השמים. זלוף פקד על השיירה לחדול. רק אז התברר היכן באמת ישבה פלוגה ב' בכל מהלכו של קרב החרמון. אותו קילומטר וחצי שהפריד בין שתי הגבעות מעיק עד היום על מצפונו של מיכאלי ואינו מרפה. בתולדות צה"ל יש אנשים שאחראים לביזיונות גדולים מאלה, רובם מחקו את הפרשיות הרעות מעברם. מיכאלי, אפילו שחלפו מאז 25 שנה, עדיין לוקח ללב. בכל כישלון שלו בהווה, הוא מחפש את שורשיו במה שאירע בחרמון. מאז המלחמה הוא לא העז לעלות אל ההר. הוא חי באילת, למרגלות 'גבעת הגברים', זה השם שנתנו האילתים לבליטה הטרשית שלהם, ובתודעה הוא עדיין על גבעה 24 שבין הרכבל התחתון לעליון. 'אתה בטוח שאתה במקום הנכון?' - הוא נשאל בהקלטה ישנה ששרדה. מיכאלי השיב שכן. בשיחה אתו הוא היה נרגש, נסער. זה לא מעמד קל בשבילו, הוא התלבט ארוכות אם להתראיין, אבל מרגע שהחליט התמסר במלוא הכנות. בשבילו זה נאום הסנגוריה שמעולם לא איפשרו לו לשאת. כשנפרש לפניו תרשים הקרב, המפה ומסמך שמור המתאר את שלבי הקרב השונים, דמעו עיניו, ויד מלטפת של חברתו אורלי סייעה להרגיע. 'כשאתה מציג לי את הניירות האלה אני שומע סביבי את הפגזים כאילו עכשיו, אש תופת שכל צרור זה 250 כדור, הסורים תופרים ללא הכרה ממאגים שהם תפסו בקרב הראשון, פצועים צורחים, אני רואה את יודק'ה קורא לי אליו ומודיע לי על שינוי תוכנית. אנחנו עם הראש בתוך האדמה, לילה, הוא מאיר בפנס קטן על מפה שכלום אי אפשר לזהות בה, כי הניילון הבריק, ואומר לי לרדת ישר לכביש ולצאת לגבעה 19 באיגוף ימינה'. מיכאלי פנה שמאלה. 'כשהתחלתי לרדת לכביש התחילה מכת אש נוראית שלא איפשרה לי ללכת באיגוף בציר שרצה המג"ד. ניסיתי לעבור בדרך אחרת, זה לא הלך, ותוך כדי תנועה נופל עלי חייל מפלוגה ג', מאלה שהלכו לגבעה 16 ומתחנן שנבוא להציל אותם כי כולם הרוגים. השארתי שם צוות והמשכתי. אז נכון שלא הגעתי לנקודה הנכונה, אבל זה לא בא לי ככה סתם. בלתי אפשרי היה להתקדם. פעלתי לאור מצב נתון בשטח, עליתי לגבעה 24 כדי למצוא מסתור. חטפנו שם אש גיהנום מכל הכיוונים, ירו עלינו, אנחנו עליהם, לא התבטלנו, ניהלנו קרב, מחילופי האש היו לנו ארבעה פצועים, החיילים של פלוגה ב' לחמו כמו אריות, מגיע על זה קרדיט כי בטח שלא הם אשמים בכך שאותי מחקו. מה שלי ברור זה שאם היינו נשחטים כמו שתי הפלוגות האחרות, אז לא הייתי מוקצה בגולני. למזלה של פלוגה ב' היא לא נהרגה ועל זה אני משלם. אני נלחמתי, לא נשארתי מאחור, לא הסתלקתי. לא הרבה יודעים, אבל כמה ימים קודם התהפך עלי ג'יפ ולמרות כאבי תופת וסדק בצלעות סירבתי להתפנות, גם מי שמשמיץ אותי יודה שהייתי אמיץ. הלבישו עלי שק כבד מדי, אמרו לי שאם הייתי מגיע לנקודה שאליה נשלחתי - הקרב היה נגמר בפחות אבדות. אני לוקח את מלוא האחריות על הפיקשוש, אבל היו בחרמון בכירים ממני שגרמו לטעויות קריטיות משלי ולמרות הכל יצאו חלק. אם אני הייתי נפצע כמו שקרה ליודקה ולמח"ט אמיר דרורי, במקום האשמות היו אומרים עלי שאני גיבור. מבין חמישה מ"פים שלחמו בקרב החרמון השני, אני היחיד שנשאר בחיים, אני המ"פ היחיד בגולני שהשתתף בשני הקרבות, אבל אותי אף פעם לא מזמינים למורשת קרב, כי מה שלי יש לספר לא תואם את הגרסה הרשמית שאותה שיכתבו למען ההיסטוריה וגם כדי לשמור על התחת של כמה מפקדים מאוד דגולים. זה לא קל לי לנפץ את האגדה, אבל כשאני מעמיד מולה את הכבוד שלי שנרמס, אני מוכן לעימות'.

מיכאלי במקום משעלי

מיכאלי הגיע לראשונה לגולני שלושה חודשים בלבד לפני המלחמה ומונה לסמ"פ בגדוד 51. הוא היה נטע זר בנוף, בן 24, מבוגר מהמקבילים לו. לפני כן היה מ"פ ג'ובניקים בבה"ד 3 ומפקד קורס מקלעים. בגלל כרטיס הביקור החסר נדרשו ממנו מאמצים מפרכים כדי לסגור פערים ולהתקבל בגדוד. מיכאלי, היום בן 49, יליד מרוקו, הוא התשיעי בשנים-עשר ילדיו של צורף, מפרנסי העיירה קנטרה שעל החוף האוקיינוס האטלנטי. כשהיה בן שמונה עזבה המשפחה את סיר הבשר והובאה למעברת שלומי. הם גרו בפחון, את המים שאבו מהבאר, ההורים התפרנסו בדוחק ממכולת קטנה שהיתה גם חנות ירקות. את לשכת הסעד בעכו הם פקדו לא אחת. לא כזה היה החלום שבשבילו עלו. 'היינו חבורה של מרוקאים קטנים שבקושי למדו, לגמור כיתה ח' רק הגאונים זכו. היחידים שהתקדמו היו נערים שיצאו ללמוד לפנימיות מחוץ לשלומי, מסלול שעשה גבי אופיר שהוא היום אלוף פיקוד העורף'. במקום תיכון היה מיכאלי סבל בכפר הנופש אכזיב. 'ההערכה העצמית שלי היתה הכי נמוכה שאפשר לתאר', הוא נזכר. כששמע ברדיו על נפלאות פעולת סמוע ביולי 66', נדלק לו אור של תקווה. הוא החליט להיות צנחן, 'לפרוץ את החנק ולהיות משהו'. בן 17 זייף את הגיל בתעודת הזהות ונסע לבקו"ם. מי ששימש לו מודל היה דני כנפו מלוד, בעלה של אחותו מרי, 'הצנחן המרוקאי היחיד שראיתי בימי חיי'. בנם של השניים, הראל, אחיינו של מיכאלי, היה מג"ד בחטיבת הצנחנים. מיכאלי היה הצנחן הראשון של שלומי. הוא נשלח לגדוד 890 כדי לעשות טירונות עם מחזור פברואר 67', שאחריה, כך נקבע, יהיה אפסנאי. 'עברית לא ידעתי, דיברתי בעגה כבדה', הוא אומר. למרות זאת הוא דילג על שורה ארוכה של ניפויים והמשיך הלאה, בניגוד לציפיותיו שלו. המפקדים היו אכזרים, המ"כים היכו, קיללו, סטרו והשפילו, רבים מהבריונים הבלונדינים וצחי הלשון נעלמו מהשורות, בכל רגע הוא היה משוכנע שאם הם עפו, ברור שגם הוא, 54 ק"ג בלבד, יילך בעקבותיהם. כדי להיות מקובל הוא לקח על עצמו מטלות של אחרים ואפילו התנדב לשמור במקומם כשיצאו לאפטרים. לאושרו היה מי ששם לב למאמצים שהשקיע וידע להעריך. 'אנחנו עוד נעשה ממך קיבוצניק', חיזק אותו המ"פ, מושבניק מכפר מונש, ובתור התחלה המליץ לו לשנות את שם המשפחה. במקום מישעלי, הציע, תהיה מיכאלי. באותו רגע סרה מעליו חרב האפסנאות. בפלוגה קראו לו מיכלי, כינוי שהפך אותו לעוד יותר ישראלי.

'תן את הפלוגה לגבעתי'

מיד אחרי שהסתיים קורס הצניחה פרצה מלחמת ששת הימים. מיכאלי עבר את הקרבות במתחמי רפיח, השתתף אחרי המלחמה במרדפים בביקעה ובפשיטות בערבה, היה לוחם מעולה, אם כי, לטענתו, היה בעצם בהלם. גם כשעלה לפלוגת רב"טים אחרי קורס מכ"ים וניצח בבוחן כלל-צה"לי לא ידע מנוח. 'בכל השלבים ליווה אותי חוסר ביטחון מוחלט ביכולת שלי. כשקיבלתי זימון למבדקי קצונה אמרתי לעצמי - חבל על הזמן. הרי בקושי גמרתי יסודי ובהגדרה אני מקבוצת האיכות הנמוכה ביותר, מה שנקרא קב"א נעליים. הדברים האלה ליוו אותי עוד שנים ארוכות אחר כך. כשהייתי מדריך מקלעים בבה"ד 3, לא אשכח כל חיי איך יום אחד אני שומע את החניכים לועגים לי מאחורי הגב 'אנחנו הולכים לשמוע שיעור בסגנון עדות המזרח'. דווקא הזלזול הזה דחף אותי לנסות ליישר קו'. כשהשתחרר חזר אל הסבלות. מי ששלף אותו מבין השקים היה המ"פ שמואל ארד (אלוף מיל') שהחזיר אותו למדים להיות אצלו רס"פ בשיאה של מלחמת ההתשה בתעלה. 'מה שהולך כיום בלבנון זה משחק לעומת מה ששם היה. חודש וחצי לא יוצאים הביתה, אתה מדבר עם חבר והוא נעלם לך'. בשלב זה זימן אותו המג"ד מתן וילנאי, והציע לו ללכת לקורס קציני תחזוקה, כדי לשמש בעתיד מ"פ מפקדה בגדוד. מיכאלי סרב ודרש רק חי"ר, למרות שידע שסיכוייו לחזור לחטיבה אפסיים. 'גבי אופיר היה אז כבר קצין ואני קינאתי נורא שהוא הקדים אותי. מה גם שכל הזמן חשבתי על המ"מ שלי, אבישי שפר מבאר טוביה, שנהרג בתעלה. הוא טיפח אותי, והיו לי איתו קשרים נפלאים. הרגשתי שלזכרו אני חייב את זה'. יותר מאוחר, כשכבר היה קצין הגיע לגולני. את הרעיון להגיע לחטיבה נטע בו שמריהו ויניק, כשנפגשו כחניכים בקורס מ"פים. ויניק, שנהרג בחרמון, היה האלוהים של הקורס. יפה, גבוה, כריזמטי, מלח הארץ מתל עדשים. 'היה ידוע כבר אז שהוא הולך לקבל את סיירת גולני, שזה הכי הכי. הוא היה בן אדם מדהים, עצם זה שוויניק דיבר איתך, זה עשה אותך חשוב'. לא פלא שכאשר ויניק אמר לו 'בוא לגולני' מיכאלי הסכים מיד. הוא נחת בגדוד 51 בזמן תעסוקה מבצעית באזור אל-עריש. 'לא ממש ידענו איך לאכול את מיכאלי', משחזר דובי שכטר, אז מ"פ ג' והיום תת ניצב ומפקד משטרת חיפה. הוא לא גדל בגולני, ההווי היה זר לו, במושגים שלנו הוא היה זקן מופלג, הוא אפילו היה כבר אבא, זה היה מצב די מוזר'. מיכאלי מצידו היה רציני עד אימה, בעל מוטיווציה אדירה להתאקלם. התפוקות והרצון העז חיפו על החולשות והרקע. כשנגמרה התעסוקה המבצעית בסיני, עלה הגדוד למחנה הקבע ליד טירת הכרמל ונערך ליציאה ל'רגילה'. המג"ד מיקי כהן היה מאושפז ברמב"ם בעקבות ניתוח תוספתן, ומי שנועד להחליף אותו, יודק'ה פלד, הגיע ביום שישי בכפכפים לסיבוב התרשמות קצר. לפני שנסע הביתה ליגור הוא השאיר הנחיה לסמג"ד ציון זלוף, 'קרא לי רק אם יהיה צורך'. הכל התנהל בנחת, מחסניות רוקנו מתחמושת, כלי הנשק נשלחו במרוכז לבדיקה בבסיס חיל חימוש, הגדוד ישב כבר על האוטובוסים במדי א' כשנחתה הבשורה שבוטלו היציאות. משהוכרזה כוננות היה הכרח להצטייד מהר מחדש. 48 שעות אחר כך כבר היתה פלוגה ב' שותפה, לא ראשית, לניסיון שנכשל לכבוש מחדש את מוצב החרמון. את הקרב הוביל גדוד 17 - בית הספר למ"כים של גולני. 25 הרוגים תבעה ההתקפה החפוזה שסופה נסיגה. 'עלינו כמו אהבלים', נזכר מיכאלי, שהיה הסמ"פ אז, שבמרחק מטר ממנו נהרג מצליפה סרן ירי נטל. המ"פ שכטר נורה בינתיים מטווח קרוב בכתף, כדור נוסף פילח את קסדתו. תוך כדי פינוי הספיק שכטר לומר למג"ד, 'תן את הפלוגה לגבעתי'. משה גבעתי היה מ"פ בגדוד עד שיצא ללימודים. כשהריח מלחמה הזדרז להתייצב כנספח לצדו של שכטר. 'זה לא שלא סמכתי על מיכאלי, היתה לי אליו המון סימפטיה, רק שלא הכרתי אותו מספיק', מסביר שכטר מדוע העדיף אז את גבעתי הוותיק, עצה שיודק'ה לא שעה לה. מיכאלי מונה תחת אש למ"פ וגבעתי, שלימים כמח"ט באינתיפאדה התפרסם שלא בטובתו, כותב עתה מחקר מקיף על קרבות החרמון למחלקת היסטוריה של צה"ל. לספקולציה 'מה היה אילו', מסרב גבעתי להיכנס. כשייצא הספר, הוא מבטיח, תתעורר סערה. שלא כמו באגדות, ממלא המקום לא החליק לתפקיד השחקן הראשי. 'מיכאלי שלא באשמתו נקלע לסיטואציה שגדולה עליו בכמה מספרים', אומר שכטר. 'לתת פלוגה במלחמה לבחור שעוד לא התנסה בלהיות אפילו סמ"פ, שלא צמח במסלול רגיל של קצונה, שעוד לא התבשל, היתה שגיאה מלכתחילה. זה לא שמ"פים ותיקים נקיים מביזיונות, ההבדל הוא שפה אפשר היה לצפות מראש שזאת עלולה להיות התוצאה'.

גבעה 19 אינה עונה

אחרי המלחמה המשיך מיכאלי להיות מ"פ עוד כמה חודשים והשתתף בקרבות ההתשה במובלעת הסורית. הסמג"ד ציון זלוף, שמילא בינתיים את מקומו של המג"ד הפצוע, זוכר את מיכאלי קודר ומדוכדך. שבר כלי. 'לא היה קשר ישיר בין המלחמה לסיום תפקידו, העניין לא עלה אפילו. הגדוד ירד מהמלחמה עם 67 הרוגים, אחרי התארגנות קצרה עלינו שוב למשימות מול הסורים. במציאות הקשה הזאת של שיקום הריסות לא היה מקום להתעסק בדברים קטנים ובטח שלא לסגור חשבונות. התחושות של מיכאלי הן סובייקטיוויות, הוא לוקח על עצמו נטל שלא אנחנו שמנו עליו. הרי לא היה פה מקרה של פחדנות - גם זה קרה לנו בחרמון, שמ"מ ברח ומצאנו אותו במג'דל שמס - היתה פה טעות אנוש שאסור להסכים לה, אבל אפשר להבין אותה לאור התנאים. כשאני מגיע לשטח לתת הרצאות', אומר זלוף, 'גם אני נדהם איך ייתכן שהוא טעה. אבל אז בלילה, בחושך מצרים, בקור כלבים, כשכל ההרים דומים, כשיורים עליך מכל הכיוונים ואתה לא יודע מי ומה, אז נכון שכתוצאה מכך פלוגה אחת מתוך השלוש שהיו לנו נוטרלה לחלוטין, ואם היא היתה נכנסת לפעולה ייתכן מאוד שהדברים היו נראים אחרת, אבל לבדיעבד הזה אין שום ערך. בחוכמה לאחר מעשה הרי אפשר גם לטעון שהיה עדיף לתקוף ממזרח, תוכנית שהיתה קיימת. כשנכנסים למשחקים האלה, מה היה קורה אילו, זה לא נגמר. "בקשר למיכאלי, אם זה היה קורה לו תוך כדי תעסוקה של ביטחון שוטף, הוא לבדו היה מסיק מסקנות ועוזב. במציאות שבה אנחנו היינו, של מחסור עצום בקצינים, בלתי אפשרי היה לומר פוס, הבן אדם לא הגיע ליעד, נזרוק אותו. גם לא היה זמן לקיים תחקיר מסודר, מה גם שיודק'ה, המג"ד ששלח את מיכאלי לאן ששלח, היה מאושפז עדיין בבית חולים, כך שלא כל הפרטים היו ידועים'. כשהמג"ד חזר, הוא חתך מיד. הוא הגיע עם מ"פ מחליף למיכאלי, זאת היתה הדחה רועמת. 'לא הייתי מוכן להמשיך אתו אחרי מה שקרה', אומר פלד, שבימים האחרונים מסתובב בחרמון הלוך ושוב כדי לספר על מה שאירע בימים ההם בזמן הזה. 'מיכאלי הוא לא איש רע, אין לי שום סיבה לפגוע בו ובטח שלא לפתוח פצע אחרי כל כך הרבה שנים. למה הוא לא הגיע לאן שהוא צריך היה להגיע - יש לי הערכות משלי, שלא מחמיאות לו. לדעתי, אם הוא היה מגיע לאן ששלחתי אותו זה היה המהלך שהיה משנה את כל תמונת הקרב'. בהרצאות הרבות שפלד נושא לפני צוערי בה"ד 1 בשטח עצמו, הוא נותן דגש מיוחד לתקלה. אם רק היה יודע, הוא מסביר לקצינים שבדרך, שמיכאלי לא נמצא על גבעה 19, שהיתה ריקה מאויב, כדי לחפות על כוחות אחרים, לא היה שולח שעה אחר כך את פלוגה א' לגבעה 17 שהיתה, מתברר, הקטלנית מכולן. 'להגיד שאם הייתי עושה כך וכך, זה לא להבין מה התחולל שם', מגיב מיכאלי. 'גם אני, הקטן, עשרים וכמה שנים התהלכתי כשאני נושא עלי את הנטל הנורא של פלוגה א', כי זה מה שהמהוללים שבמפקדים - אמיר דרורי ויודק'ה פלד - החדירו לי לראש. כשהם דיברו אני רעדתי. עוד כשהייתי סגן קראו לי לוועדת החקירה של צה"ל על קרב החרמון ושם אומר לי חיים נדל, שבצנחנים היה בשבילי אליל, בגלל הרקע האדום שמתחת לכנפיים, 'ברור לך מה הנזק שגרמת לגדוד'. הם הכניסו לי שם מלים לפה ואני התבטלתי לפני הדרגות שלהם. על זה בנו קונספציה שלמה. אני לא מתעלם מהאחריות שלי, אבל הם מצידם דירדרו אותי למצב נפשי איום, ששנה אחרי המלחמה הגעתי לשלב שעוד רגע הייתי לוקח אקדח, נוסע לחרמון ודופק לעצמי כדור בראש. הם שמו עלי מאה אחוז אשמה. בינתיים, ככל שהבנתי יותר בצבא, למדתי לעומק את קרב החרמון ואז הבנתי שהפילו עלי, על הילד משלומי, תיק כבד מנשוא. אז עוד לא ידעתי, למשל, שגם סיירת גולני המפוארת נתקעה ברכבל העליון לא רחוק ממני, שגם למח"ט ולמג"ד היו טעויות גדולות יותר משלי. איתם לא התעסקו, אבל את השין-גימל סילקו. זה גרם לכך שבכל השנים הבאות שהייתי בצה"ל הרגשתי כאוס רציני. בכל מקום שצדקתי במאה אחוז, כשבכירים ממני טענו אחרת, ישר התקפלתי. תמיד אמרתי לעצמי 'אתה מיכאלי, שפלוגות שלמות בחרמון חוסלו בגללך, שמ"פ א' שוקי ויאטר נהרג רק משום שלא חיפית עליו, כדאי שתקשיב לאחרים חכמים ממך'. גם כשהייתי סמג"ד ומג"ד בשריון, גם אז בכיתי בלילות על החרמון'.

מה זה עושה פה

מגולני הוגלה מיכאלי לשריון. שם אף אחד לא ידע על הפאשלה בחרמון. 'הסתירו אותי, קיוו שאני אעלם שם בתהום הנשייה, שלא יהיה מי שיספר את האמת איך הם חיפפו בהכנות ואחר כך גם בקרב". הוא עבר הסבה לטנקים, היה מ"פ, סמג"ד, קצין אג"ם, מג"ד, סמח"ט והגיע לדרגת סגן אלוף. למעט תקופת היותו מג"ד, חוות הדעת היו חיוביות ומעלה. מיכאלי היה סגנו של יצחק אשל, מח"ט 'עקבות הברזל' בשנים 85-'83'. החטיבה היתה מוצבת אז בגזרה המזרחית בלבנון מול עיקר הכוח הסורי. למרות ריבוי התקריות, מדגיש אשל, לא היה בתחום אחריותם הרוג לכוחותינו. 'לא ראיתי במיכאלי סגן לענייני מנהלות, הוא היה שותף מלא להישגים. הוא התגלה כאמיץ לב, היה מקובל על כולם, לא היתה משימה שהוא לא עמד בה, תמיד לקח אחריות. המלצתי לקדם אותו לאלוף-משנה, למיטב זיכרוני זה היה גם על דעת אלוף פיקוד דרום, קצין שריון ראשי ומפקד האוגדה. סא"לים פחות ראויים אצלי בחטיבה קיבלו אל"מ, מיכאלי לא. אין לי לזה הסבר'. סיבוב שני של תפקיד סמח"ט עשה מיכאלי בדרום, בחטיבת 'בני אור', שבה מתקיימים קורס קציני שריון וקורס מט"קים. 'מיכאלי הוא לא דמות זוהרת ומבריקה, אבל את היתרונות שיש בו אי אפשר לקחת', אומר תא"ל (מיל') יוסי מלמד, שהיה המח"ט. 'הערכתי מאוד את הלויאליות שלו, את העבודה האפורה, את המקצועיות, את ההתמדה, הוא היה האחרון שהולך לישון, לא היו אצלו לא יום ולא לילה, לא שבתות ולא חגים, אני כמח"ט יכולתי לסמוך עליו בעיניים עצומות. מיכאלי השקיע את כל נפשו. המלצתי עליו לאל"מ, גם עשיתי לובי רציני לטובת הקידום שלו, לחצנו ממש חזק, בצד הפיקודי הוא לא בלט, אבל בכל התחום הארגוני והניהולי הוא היה משכמו ומעלהק. מלמד בטוח שמיכאלי היה ראוי להיות מקודם לרמ"ט אוגדה. 'זה שהוא לא קיבל אלוף-משנה - עם כל האהדה שלי למיכאלי, ואני מכיר היטב את הטענות שלו - זה לא בגלל שמישהו שמר לו טינה על יום כיפור. על עניין החרמון הוא דיבר אתי הרבה בשיחות נפש שהיו לנו. בזמנים הטובים זה נשכח ממנו, אבל במשברים זה תמיד הופיע'. יום אחד ב-1986, הגיע מפקד פו"ם יודק'ה פלד לביקור בחטיבה. הוא זיהה, אבל סירב להאמין. 'מה זה עושה פה', שאל את המח"ט. 'זה הסמח"ט שלי', ענה מלמד. 'נפלתי לרצפה', מודה היום פלד. מיכאלי לא קודם והשתחרר מריר כסא"ל. 'מי כמוני יודע מה נקודות התורפה שלי. ידעתי איפה בדיוק אני עומד ומה אני שווה. אל"מ היה בהחלט בתחום היכולות שלי'. לפני שפשט מדים הוא שלח מכתב חריף לסגן הרמטכ"ל אמיר דרורי, שקודם לכן, כמפקד המפח"ש, לא אישר את הדרגה הנכספת. הפעם זה כבר לא היה מיכאלי הכנוע, כל מה שאכל אותו שנים התפרץ החוצה כלבה רותחת. התאריך שבראש העמוד לא יכול היה להיות סמלי יותר: 22 באוקטובר. 'בתפקידך כמח"ט גולני במלחמת יום הכיפורים שירתתי תחת פיקודך כסמ"פ ב' בגדוד 51 ובהמשך המלחמה כמ"פ ב'. לאחר הקרב האחרון על החרמון החלטת שעלי לעזוב את גולני, מאחר שבקרב זה לא ביצעתי את משימתי בגלל טעות בשיקול. נושא זה לא עלה כלל בשיחה האחרונה בינינו, אך לי היה ברור מלכתחילה שאתה לא שכחת את הקרב על החרמון וקרב זה משמש לי כאבן נגף רצינית בקידומי בצה"ל. אם איני מתאים להיות מח"ט מיל' בגלל ה'פאשלה' שלי בקרב על החרמון אזי, באותן פרופורציות, תא"ל יודק'ה פלד אינו ראוי להיות מה שהינו כיום ואתה אינך יכול לשמש בתפקידים הקודמים בהם כיהנת ובטח אינך יכול להיות מועמד לתפקיד הרמטכ"ל. הקרב על החרמון אינו מחמיא למצביאיו, לא למפקד הגדוד ובוודאי שלא לך המח"ט. אני לא רואה מכתב זה כחוצפה או כעזות מצח. מדובר כאן בעבודת פרך של כמעט 20 שנה שיורדת לטמיון בגלל אי צדק משווע ועל כך הנני מוכן לצאת לקרב, אולי האחרון שלי'.

החברים שלך מגולני

כמוצא אחרון הוא הגיע אל האלוף מתן וילנאי. 'אמרתי לו, מתן, אתה היית מג"ד שלי כשהובלתי תחמושת תחת הפגזות בתעלה, ביום כיפור פגשת אותי אחרי קרב החרמון, בלבנון מצאת אותי תמיד בגזרה הכי חמה, אתה יודע עלי את האמת. עונה לי מתן, 'מה אתה רוצה ממני, זה החברים שלך מגולני שדפקו אותך'. כאן הרמתי ידיים. מאבק בהם גדול עלי'. אמיר דרורי, מנכ"ל רשות העתיקות, גזר על עצמו שתיקה בענייני צבא וביטחון, וגם לא לתת פומבי לעמדותיו על פרשיות עבר. מקרה מיכאלי לא יגרום לו לסטות מהעקרונות. זה המעט שהוא מוכן להעיר: 'אמנם זכותו לחשוב כך, אבל אין שום קשר בין אי קידומו בשעתו של מיכאלי לבין קרב החרמון. לא נעשה לו עוול, ההחלטה שקיבלנו היתה עניינית ונקייה משיקולים זרים. גם גדולים וחכמים ממנו יצאו לא מרוצים מישיבות שיבוצים. באשר להדחה שלו מגולני, מיכאלי, אני מבין, טוען שהוא קורבן. אחרי החרמון היו עוד אירועים חמורים שהוכיחו לנו שוב שאנחנו לא טועים לגביו'. כשיצא לחיים האזרחיים הקים מיכאלי מפעל טקסטיל ברעננה. בזמן מלחמת המפרץ העסק התמוטט והותיר חובות כבדים, שהביאו אותו עד פת לחם ועד בתי משפט. בעקבות המפולת התגרש, עזב בית ושלושה ילדים, כשנושים בעקבותיו. לאורך כל ההתמוטטות הזאת, החרמון, שממנו נפתחה הרעה, רדף אותו כסיוט. זה שלוש שנים הוא גר באילת, מכהן כמנכ"ל בחברת 'אלומאיר' למוצרים בענף הבנייה. הנושים עדיין בעקבותיו. יוסי מלמד, יועץ השר אביגדור קהלני, נתקל בו לא מכבר באחד המלונות החדשים הנבנים על חוף ים המלח. 'הוא עסק שם עם צוות שלו בהתקנת קירות מסך, לא ידעת מי המנהל ומי הפועלים. הוא ישן איתם, הוא אוכל איתם, הוא עובד איתם, ככה בדיוק היה מיכאלי גם בשריון. מסור ללא גבולות'. כלפי חוץ זה היה אותו אדם חייכני ומלא חיוניות שהכיר, מיכאלי היסווה יפה את המועקה."
("הארץ", 09.10.1998)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

כתבתו של אביחי בקר, "מחזור ט"ו, חדר 29", "הארץ" 28.04.1998
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)

מחזור ט"ו, חדר 29\ מאת אביחי בקר

שוקי ויאטר ויגאל פסו - שניהם מבת ים; שניהם מאותה כיתה בפנימייה הצבאית בחיפה; שניהם היו מ"פים בגדוד 51 של גולני במלחמת יום כיפור; שניהם נהרגו בקרב החרמון
"במשאל עמדות הם העדיפו מערבונים, את סטיב מקווין הם בחרו כשחקן האהוב ביותר ואת פיי דאנאווי כשחקנית האהובה. הם ראו במשה דיין את גדול המדינאים ובנוגע לשאלת הנסיגה מן השטחים השיבו ברוב סוחף כי לעולם לא. המלחמה הבאה, הם התנבאו כמו מובן מאליו, תפרוץ בתוך שנתיים. לאחר מעשה התברר שטעו רק במעט. הם ששו להתגייס. 'להתראות בישיבות המטכ"ל', הם כתבו חדורי להט בעמוד האחרון של ספר המחזור. הציניים, לעומת זאת, דימיינו מפגשי נכים בבית קיי. זה היה בקיץ 69', כשמחזור ט"ו של הפנימייה הצבאית בחיפה יצא אל הצבא. ביום שבצהריו נערך מסדר הסיום פשטו סיירת מטכ"ל והקומנדו הימי על האי המבוצר שדוואן, מבצע שהיה נקודת מפנה במלחמת ההתשה בתעלה. מכאן והלאה החלו ההפצצות בעומק מצרים. את המשמעות העמוקה של האירוע לגביהם הבוגרים הטריים עדיין לא שיערו. מה שקצת ציער אותם באותו בוקר היה שהרמטכ"ל, חיים ברלב, שהיה אמור להיות האורח המרכזי בטקס, לא בא בשל ההתפתחויות. בחגיגה זה לא פגם בסופו של דבר. השמחה היתה גדולה גם כך. בלילה ההוא, 'צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות', גם נחת האדם הראשון על הירח. 46 נערים נמנו עם המחזור ההוא, הגדול בתולדות הפנימייה הצבאית, אז חממה של מפקדים נודעים. הדמויות לחיקוי היו בוגרים נערצים כמו אמנון ליפקין, אמיר דרורי, עמרם מצנע, מתן וילנאי, יוסי בן חנן, אהוד שני ז"ל, אנשים שעשו את ששת הימים. הם היו רק בני 16 כשפרצה המלחמה, אבל בעיניהם יכלו להיות בה לוחמים מן השורה. בתמימותם הם אפילו לחצו להשתתף בה. חלוקת דואר ומילוי שקי חול 'היו קטנים' על החיילים הקטנים שלבשו מדים קצת אחרי בר מצוה. 'חטופים', היו שכינו אותם בלעג, ואילו הם ראו עצמם כחבורת ברדלסים שהמירו באהבה את החופש הגדול במסעות אלונקה מפרכים, בסדרה בחירבת מחאז ובמטווחים בגבעת אולגה. יהושע ויאטר (שוקי) ויגאל פסו, שניהם מבת ים, היו במחזור הזה, שראה את שירותו כמסע פיצוי על ההחמצה כביכול של יוני 67'. במלחמת יום כיפור היו שניהם מ"פים בגדוד 51 של גולני; שניהם נהרגו בקרב החרמון; שניהם קבורים זה ליד זה בחלקה הצבאית בקרית שאול; מספרם האישי עוקב; בפנימייה היו שניהם מחדר 29; אבל באופיים הם היו שונים לחלוטין. למעשה היו ביניהם יותר ניגודים מאשר חיבורים, ואף על פי כן בספר הבוגרים של המחזור אומר פסו על ויאטר כי הוא חברו הטוב ביותר. כשמדפדפים לעמוד הבא, מספר ויאטר על פסו את אותם הדברים בדיוק, מלה במלה.

שלשום בהיכל התרבות בכרמיאל נערך ערב זיכרון משותף לשוקי וליגאל. מבית הספר 'אורט כרמים', דור שלא ידע אותם, דווקא ממנו, גורם חיצוני לחלוטין, באה היוזמה למפגש מרגש שלמעשה איחד לראשונה, 25 שנה אחרי מותם, את סיפור חייהם הקצר. הם היו רק בני 22. פסו גדל בבית רוויזיוניסטי על שתי גדות לירדן, חיילים אלמונים ועלי בריקדות. אביו המנוח, יהושע, עלה מטורקיה. הוא היה קבלן וחבר באצ"ל. טיולי המשפחה היו לקברו של עולה הגרדום שלמה בן יוסף ולכלא עכו; שיר של אחד הנידונים למוות ששוחרר בפריצה הנועזת, נוגן בבית בליווי מפוחית בכל יום שישי קודם לקידוש: 'נגני נגני לי גיטרה/ הערב כה עצוב/ אולי אשיר אנוכי/ על מה שלי אהוב/...' השיר הזה פתח את ערב הזיכרון. פסו למד בבית ספר דתי. את הכיפה הוא הוריד בשער הפנימייה. בתעודת הלידה הוא נקרא נסים. הוא לא אהב את השם וחיפש תחליף פחות גלותי. יגאל נשמע לו מצוין, שם מלא עזוז. כל ישותו שידרה כוח, או לפחות שאיפה להיות גיבור. כדי להגיע ליעד הוא התגושש בפנימייה עם בריונים חזקים ממנו. הוא ראה בכך שלב חיוני בחישול הגוף והנפש. מה שפסו בהרואיות, כך ויאטר במוח. הוא היה ראש גדול. את הפנימייה החל במינוריות. הוא גמר אותה כמעט חניך מצטיין - מהמובילים של המחזור, אנציקלופדיה מהלכת של מורשת קרב. ויאטר גדל בבית שטראומת השואה ריחפה באווירו. אמו שושנה היתה בגטו וילנה. ממשפחתה רק היא שרדה. היא חלקה עם ילדיה את החוויות הנוראות שעברה בזמן המלחמה. שוקי שתה בצמא את הסיפורים. הגננת שלו יעצה לאם ברמז לא דק שאולי מוטב לחסוך ממנו את הפירוט. אבל הוא רצה לשמוע עוד. משפט אייכמן הסעיר אותו. לעולם לא עוד - זאת הרוח שעליה נישא לפנימייה. הפנימייה הצבאית שליד בית הספר הריאלי העברי בחיפה הצטיירה אז כמקום של החבר'ה הטובים. מדינת ישראל נשמה באותן שנים ביטחוניזם, מבצע סיני שימש כחוויה מעצבת, פעולות התגמול בתאופיק ובנוקייב היו גם הן למופת לבנים שהוריהם לחמו בתש"ח ובקדש.

כשהגיעה בדואר חוברת מהודרת בצבע כתום, פרסום לפנימייה, שעל שערה הקדמי דמות שוחר מחצצר בגאווה ולצדו הכתובת 'בהשקט ובביטחה', היא התקבלה בהתלהבות. 700 ילדים הופיעו לבחינות, מהם התקבלו 70 מאושרים, עד לקו הגמר נשר בדרך שליש. שוקי ויגאל למדו במגמה הריאלית, אתגר שרק קומץ מהתלמידים העזו להתמודד אתו. הוויכוח הלוהט, מה חשוב יותר לימודים או אימונים, ליווה את המחזור במשך כל שנות התיכון. בעימות ניצחה לבסוף הגישה שראתה בתכנים הצבאיים את חזות הכל. לא סתם בזו הפנימיונים לאזרחים ה'סבונים' שאתם למדו בריאלי. הם ראו עצמם חלוצים ומגשימים. גם הבנות הכי נחשבות העדיפו את הנערים לובשי המדים. היה לזה סקס-אפיל, אם כי המין היה מושג רחוק לרבים. התקופה היתה פוריטנית. מזמוז היה האברסט של האהבות. בני המחזור נולדו כולם בעיצומם של ימי הצנע. 1951. הם ניזונו מאבקת חלב, גדלו בבתים צנועים, פסו היה חריג בנוף הפנימייה. סימן ההיכר שלו היה השברולט אימפלה של אבא, הראשון בארץ מסוגו. המכונית היתה התגלמותה של אמריקה בדור שרובו לא הכיר את המלה אלא רק באמצעות החבילות ששלח הדוד. פסו היה מה שנקרא אז בשפת העם 'עשיר', והוא חלק את אוצרותיו בשמחה. האגדה סיפרה שהובטחו לו מראש גם כמה סופרמרקטים לכשישתחרר. לצער על הורים שחיו בנפרד הסביבה לא נתנה דעתה. פסו היה ממרכז בת ים, ויאטר משכונת רמת יוסף, אביו עבד בדואר. מבחינה גיאוגרפית, כלכלית ותרבותית הם היו כאמור שני עולמות שונים - מה שאולי דווקא תרם לאחווה ביניהם. בימי שישי בערב, בערך פעם בשבועיים, היו באים לפנימייה צל"שניקים ומתארים את מעלליהם לפני החניכים. אום כתף, תל פאחר, הג'ירדי, גבעת התחמושת, הם ידעו כל שבריר מהלך. הם התגייסו אל תוך מלחמת ההתשה, תקופה שטבעה שפע של בדיחות זוועה על פריכות החיים. חדר 21, אלוף ההומור השחור, השתעשע בהברקות מקבריות. האווירה המצ'ואיסטית לחצה להישגיות בתחום מאוד מוגדר, מה שהוליד קבוצה חד-גונית במאפייניה אז. מקום לנון-קונפורמיסטים לא היה. בתוך הגבולות הצרים שנותרו, שוקי היה הרוחני ופסו הפיסי.

זה היה מחזור מורעל בזמנים שבהם עוד לא הומצא הביטוי. רבים מאוד, מעל ומעבר לשיעור שהיה מקובל בפנימייה בשנים שלפני, הלכו בתחושת שליחות לחטיבת גולני הנבנית. את הכשרת הלבבות עשה המח"ט אז, יקותיאל אדם (קותי), שזיהה בקבוצה הגולמית הזאת פוטנציאל לחבורת מ"פים איכותית. העובדה שהפירות לא ייקצרו בתקופתו לא הטרידה אותו. הוא ראה רחוק. עוד בפנימייה הקדיש למחזור שעות יקרות לשיחות. בסוף תרגילים פתאום היתה נראית דמותו, שמיגנטה את הנערים - איך זה בכלל שקותי הגדול מתעסק אתם. ההשקעה הוכיחה עצמה כאמור לקראת הגיוס. אלה שהלכו לגולני נשלחו להיות במשך חודשיים, כספתח לפרויקט, צוות בסיירת. הם היו מושא קנאה לכל בני המחזור. לנוכח קבלת הפנים הצוננת שקיבלו אלה שהלכו לצנחנים, העדיפו רבים מהם לשבור כיוון לקבוצת הנבחרים של קותי. ככה הגיע לגולני גם ויאטר, שבעצם התחיל אדום. במקור, מעיד ספר המחזור, הוא שאף להיות מ"פ מצטיין בצנחנים. שוקי היה מאושר בבחירה החדשה. כקצין הוא פרח. הוא היה חביבו של המח"ט אמיר דרורי. דרורי, שתקן ונוקשה להחריד, לא נהג להחליף מלים עם המ"פים שלו. למרות הכל ידעו שאת שוקי הוא מעריך במיוחד. 'קרא לי את קצין אג"ם', הוא ביקש פעם מויאטר. מפי מי שלא הוציא משפט במשך חודשים, גם המעט הזה לימד שהוא מייעד אותו לגדולות. פעם כתב יהונתן גפן בטורו ב'מעריב' כתב פלסתר נגד גולני. הקשר האינדיאני, הוא קרא לרשימה, שמאוד לא החמיאה לרובאים של החטיבה. זה היה בינואר 73'. ויאטר, שהיה כבר מ"פ, רתח. הוא נזעק להשיב וגפן פירסם את התגובה הפטריוטית ללא השמטות. 'שלום יונתן. אני מ"פ האינדיאנים והפעם איכזבת אותי. אנחנו הרבה יותר מפותחים ממה שאתה חושב. יש לנו כבר קשת אוטומטית ולפני הציד אנחנו מצטבעים בצבעים נושמים ומודרניים, גונבה לאוזני שמועה שגם אתה היית פעם בשדות הציד שלנו. כדאי שתקפוץ פעם ונעשן את מקטרת השלום ונחשוב ביחד איך אפשר לשכלל את ההשמצות, ניתן לך קפה ונוציא אותך לסיור בוקר במוצבים... ברזני הנמר כבר השתחרר ובכלל יש לנו הרבה בעיות גם בלי שיורדים עלינו בעיתונים. אנחנו יוצאים הביתה לעתים רחוקות והיחס 'החמים' של האוכלוסייה 'ממש' מחמם לנו את הלב. אנחנו נקרעים במלוא מובן המלה ויש לנו בעיה רצינית של מוראל. תרד על יגאל אלון ועל גולדה, אבל תעזוב אותנו במנוחה. כי באמת קשה לנו... תעקוץ את אלה שטוב להם'. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, בשלוש מבין ארבע פלוגות בכל גדוד בגולני היו המ"פים פנימיונים, מרביתם בוגרי מחזור ט"ו, בתוספת חיזוק מסוים של בני המחזור הקודם ושל המחזור המקביל בפנימייה הצבאית בתל אביב. גם בשכבת הוותיקים היה ייצוג נאה לבית הספר. המח"ט היה פנימיון, וגם הקמ"ן (שבתחילת דרכו הצבאית אפילו הדריך את המחזור של ויאטר ופסו), מג"ד אחד וסמג"ד. התחושה היתה שהכיתה עושה פה היסטוריה חסרת תקדים. בקבוצת פקודות שנערכה בצומת ראש פינה במוצאי שבת 6.10, לאורו של פנס לוקס, נדמה היה שכל הנוכחים הם בעצם מאותו הכפר. האווירה היתה משועשעת למדי. אף אחד לא הריח את עוצמת האסון המתרחש. למרבה האבסורד, המלחמה היתה שעתו היפה ביותר של פסו. עד אליה היו זמנים שבהם התקשה לא מעט. בבה"ד 1 הוא נקלע למצב שבעתיו כמעט הודח, וגם כמ"פ מעמדו לא תמיד היה איתן. החלה האש ברמת הגולן, ואת מה שלא עשתה לו השגרה - הביאה המלחמה. במפגשים שהיו לפלוגה ג' עם הסורים פסו היה האיש. כשיחידת קומנדו שלהם נחתה במסוקים ליד מחנה נפח הוא היה נועז ונחוש. מנהיגותו התעצבה תוך כדי הקרבות, לקרב החרמון הוא כבר מגיע כמ"פ החוד. היעד העיקרי, גבעה 16 - זה היה החץ שאותו קיבל. נתראה למעלה, אמר לקמב"ץ החטיבתי, בן מחזור גם הוא. ויאטר, מ"פ א', מיד בעקבותיו בסדר התנועה, נשלח לגבעה 17 הסמוכה כשהסתבכו המהלכים. בדיוק כמו שאומר השיר, מי שעוד רצה לחיות אסור היה לו להיות שם. שלושה מ"פים פתחו את קרב החרמון השני. ויאטר, פסו ומפקד הסיירת שמריהו ויניק, שבמקביל נשלח באיגוף לרכבל העליון. שלושתם נהרגו בקרב. שני מפקדי פלוגות נוספים שהשתתפו בלחימה - מיקי מוסברג, מ"פ מסייעת 51, ואפי אייזנפלד, מ"פ בקורס מ"כים - לא האריכו ימים גם הם. שנים ספורות לאחר מכן מוסברג נספה בתאונת דרכים, ואייזנפלד מת מסרטן. בשני הקרבות שהיו על החרמון אבדו 80 לוחמים. קרבות הגבורה של גולני על העיניים של המדינה לא תמיד לוו, בלשון המעטה, גם במלאכת מחשבת של תכנון.

ערב הזיכרון בכרמיאל נחתם בתמונות נעורים של שוקי ויגאל, כשברקע קולות הקרב האותנטיים כפי שהוקלטו אז בקשר בזמן אמת. אלה היו דקות מצמררות, גם עיניים ערלות לא יכלו לעמוד בכאב. חצי יובל חלף, אבל עדיין זה נשמע כמו שידור חי. יוסי אבוטבול, הקשר של ויאטר, מדווח בקור רוח על מיקומו, על אש כוחותינו שנוחתת עליו, על שוקי שנפגע. הוא מפסיק רק כשפגע בו כדור והרגו. שוקי, שפונה לבית החולים בעפולה, אושפז במצב אנוש במחלקת טיפול נמרץ. ציון (זיו) זלוף, הסמג"ד, בא לבקרו בבית החולים כשבכיסו דרגות סרן להעניק לו. הוא הגיע ישר מהמובלעת, הוא היה אופטימי, הוא לא ידע עד כמה חמור המצב עד שפגש בהורים. הוא התעקש להיכנס לחדר, הרופאים לא הסכימו בתחילה. כשיצא, מוכה מהמראה, הוא עוד התחייב לאבא של שוקי שיחד עוד יזכו לתת לו את הסרן. שבועיים וחצי אחרי קרב החרמון ויאטר מת מפצעיו. כשהגיעה הבשורה המרה למחנות חלאס היה כבר לפלוגה א' מ"פ חדש, גם הוא מבוגרי מחזור ט"ו, שנתון שהמלחמה שופפה את קומתו. הם, שכל כך האמינו באמיתות מוחלטות, יותר לא בוטחים באיש. שישה הרוגים היו למחזור במלחמה שאליה נכנסו בהרגשה של ממשיכי יהודה המכבי. מאז יצאו ממנה, לפחות זה, הם נרתעים ממיתוסים. מהחזון של 'להתראות בישיבות המטכ"ל' נותר בצה"ל רק אחד שהגיע." ("הארץ", 28.04.1998)

המחזור הנ"ל הניב זולת ויאטר ופסו, גם את מחבר הכתבה העיתונאי אביחי בקר (מ"פ בגדוד 12 שנפצע במלחמה), את מודי בן ש"ך ויועד לודר (זליבנסקי) שהיו מפקדי סיירת גולני, את רמי מתן שהיה מ"פ מצטיין בשריון בחטיבה 14, את אביחי רונצקי שכיהן כרב הראשי לצה"ל ואת נציג המחזור במטכ"ל - דורון אלמוג.

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

מודי בן ש"ך ורמי מתן השתחררו משירות קבע בדרגת רס"ן והגיעו במילואים לדרגת אל"מ.

צודק. על שניהם אגב, אמרו מפקדיהם בדיעבד (אמיר דרורי ואמנון רשף) כי היו ראויים על פעולותיהם והדרך בה הנהיגו ופיקדו בשדה הקרב לעיטור.

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)