בלגן אטומי
מאת אלי שאלתיאל

בניגוד לגרסה הרשמית משבר הטילים לא התנהל כמו מערבון ידוע מראש עם אמריקאים טובים ורוסים רעים, אבל השפעותיו ניכרות עד היום
תגיות: ג'ון קנדי, היסטוריה אמריקאית

One Minute to Midnight: Kennedy, Khrushchev, and Castro on the Brink of Nuclear War
28.95$ .Michael Dobbs. Knopf, 426pp



"משבר הטילים" בקובה, באוקטובר 1962, סופר ונותח לכאורה מכל זווית אפשרית. האירוע שתואר כשיאה של המלחמה הקרה נפרש כדרמה אנושית רבת יצרים ומרתקת. מייקל דובס, מחברו של הניסיון המחודש להפיח רוח חיים בימי אוקטובר 1962 המאיימים, יודע כי ייתקל בגבות מורמות כשיבקש להציע עוד גלגול של פרשייה חבוטה, לכאורה, זו. "דקה לחצות", הוא מספר לקוראיו כבר בראשית המסע, אינו חיבור המתיימר להביא את הסיפור כולו, כפי שלא נחשף מעודו. אדרבה, גילוייו החדשים, אלה שהצליח לאתר ולתאר, רק מעידים כמה נסתרים מעינינו גם היום, כמעט 50 שנים מאוחר יותר, האירועים שמוגדרים כאלה שהיו קרובים ביותר לעורר מלחמה גרעינית עולמית כוללת. איני יודע הכל, אומר המחבר, אך מה שגיליתי עד כה מלמד עד כמה הסיפור הלעוס שהגישו לנו לא משקף את מה שקרה באמת. הגרסה המיתולוגית הרווחת על 13 ימים של סכנה החלה להירקם כבר ימים אחדים לאחר שהוסר האיום, וטילי ברית המועצות הוסרו מהאתרים שבהם הוצבו בקובה.

למשפחת קנדי - כלומר, לנשיא ג'ון ולאחיו התובע הכללי רוברט - היה עניין מובהק להפיץ בציבור

גרסה משופצת, מבריקה, של האירועים, ולצורך כך רתמו לעגלתם אנשים מוכשרים ויעילים מן הפמליה הזוהרת שהקיפה תמיד את הנשיא הצעיר, ובראשם ההיסטוריון רב ההשפעה ארתור שלזינגר הבן. המיתוס שהם רקחו, פוסק מייקל דובס, עומד בעינו עד היום ומסתיר את לקחיו האמיתיים של אותו אירוע מכונן.

מקנדי ועד בוש
אפשר היה לחיות עם עוד מיתוס על אירועים מכריעים בהיסטוריה הקצרה שלנו, פוסק המחבר, אלמלא היינו משוכנעים כי לסילוף ולעיוות מתוזמר זה היו, ועדיין יש, השלכות מזיקות מאוד והשפעות לא רצויות על מקבלי ההחלטות בתחומי מדיניות החוץ של ארצות הברית. קנדי ואנשיו מיהרו להכתיר את סילוק הטילים מקובה כניצחון גדול וסוחף של נחישותו וחוכמתו של הנשיא הצעיר. הסובייטים נבהלו וחזרו בהם מכוונותיהם התוקפניות, כך אמר שלזינגר מעל כל במה אפשרית, משום שהם נתקלו בנכונותה המפורשת של ארצות הברית להתגונן ולהשתמש בכוחה הרב. מכאן לא היתה ארוכה הדרך לאימוץ כללי הדיפלומטיה של אוניות המלחמה.

הגילוי הראשון של הלוך המחשבה הכוחני והיהיר הזה התגלה בהתנהגותה של ארצות הברית בווייטנאם, כבר בימי נשיאותו של ג'ון פ' קנדי: לאמריקאים לא היה כל ספק כי הווייטנאמים לא יהססו למראה העוצמה האמריקאית הנחשפת לפניהם, וייכנעו. הם יעשו שיקול קר של רווח והפסד, כשם שעשה ניקיטה חרושצ'וב כשהחליט לסגת מכוונותיו התוקפניות בקובה. מה חבל, טוען דובס, שקברניטי מדיניות החוץ האלימה של ארצות הברית לא ידעו שמי שמקבלים את ההחלטות בג'ונגלים של וייטנאם אינם בוגרי החוג למינהל עסקים בהרווארד, ורזי תורת המשחקים ושיקוליה אינם נהירים להם. משום מה הם לקחו ברצינות את איומיה של ארצות הברית והשיבו אש.

דובס אינו מתקשה, כמובן, לזהות את עקבותיה של המורשת הקנדית גם בהתנהגותה של ארצות הברית בעיראק, בימי נשיאותו של ג'ורג' וו' בוש. לקנדי, מזכיר מחבר הספר, היה ניסיון צבאי מוכח מימי מלחמת העולם השנייה, והוא ידע את מגבלות הכוח - המיתוס נדרש לתדמית שלו כמנהיג שאינו ירא והולך עד הקצה, אף שבמציאות קנדי התנהג לגמרי אחרת; יורשו בבית הלבן של ימינו, אינו חדל לפאר את התנהלותו האמיצה. אך בוש, פוסק דובס, ובעיקר האנשים סביבו מבית המדרש הניאו-קונסרווטיווי, נוטים לאמץ את המיתוס הקובני כפשוטו. להם לא היה ספק כי הפעלת כוח לא מוגבלת תחולל את הפתרון הרצוי.

דוקטור סטריינג'לאב לוחץ
הספר, המבוסס על דיווחים קצרים ומתומצתים של התפתחויות הדרמה בחזיתות השונות, מיטיב לספר את השלבים, מהגילוי של הטילים בקובה על ידי מטוסי הביון האמריקאיים, ועד להחלטתו של חרושצ'וב לסלק את הטילים מהאי.

מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית, ניקיטה סרגייביץ' חרושצ'וב, במוסקווה, הנשיא פידל קסטרו בהוואנה והנשיא ג'ון קנדי בוואשינגטון היו, כמובן, הגיבורים הראשיים. והמחבר שוזר קטעי רקע הפורשים את מניעיהם של שני המנהיגים, חרושצ'וב וקנדי, את ההיסטוריה הקצרה של ההיכרות ביניהם, את מוקדי העימות בין המעצמות, והכל נארג למסכת הגדולה של המלחמה הקרה.

האמריקאים לא היססו לתאר את החלטתו של מנהיג ברית המועצות להציב טילים בעלי ראשי נפץ גרעיניים בקובה כאות ועדות לכוונות הזדון של ממלכת הרשע - הרי לנו סימן לכוונות ההשתלטות של הקומוניזם הבינלאומי, שמרכזו במוסקווה, על העולם; נכונותו של פידל קסטרו להציב את הטילים באי הסמוך כל כך לחופי פלורידה רק חיזקה בהנהגה האמריקאית את ההכרה שקסטרו הוא אויב מושבע שיש להסירו מן השלטון, וכל אמצעי כשר לכך. אך את החלק הזה בסיפור, את ניסיונותיו הנואשים של ממשל קנדי לסלק מקובה את "המזוקנים", הסתיר המיתוס הרשמי מעיני הציבור האמריקאי. הוא גם הסתיר את העובדה, שבראש המנגנון החתרני הזה, שלא היסס לגייס לשורותיו גם פושעים מ?עדים ומאפיונרים, עמד רוברט קנדי, האיש שכלפי חוץ הוצג כקדוש וכאידיאליסט של משפחת קנדי.

מאז סילוקו של מנהיג קובה, בטיסטה, עושה דברם המושחת של האמריקאים, מן השלטון ב-1959, עשתה ארצות הברית כל שביכולתה להשתלט על האי. טענותיו של פידל קסטרו - והסיבה להזמנת ברית המועצות להציב טילים בארצו - כי ארצות הברית השכנה מתכוונת לפלוש לארצו, להשתלט עליה, לא היתה אפוא חסרת יסוד לחלוטין. אכן, ברית המועצות ומנהיגה הופתעו מאוד כאשר התגלה להם אוהד כה נאמן ונלהב באזור כה בלתי צפוי של העולם.

חרושצ'וב, מזכיר לנו המחבר, לא היה בקי מאין כמותו ברזי המרקסיזם, אך היה קומוניסט נאמן ונלהב שהאמין בכל לבו ובמלוא הכרתו כי ההיסטוריה לצדו ואין לעצור את מהלכה: הקומוניזם ישתלט בסופו של דבר על העולם כולו. וכאשר נפתחה לפניו האפשרות לסייע קצת בזירוז התהליך הזה, לא התעלם ממנה. העובדה שלא התרשם עמוקות מן הנשיא הצעיר של ארצות הברית, וכי מפגישתם היחידה בווינה הסיק שקנדי הוא יצור חלש ונרפה, אכן רק חיזקה אותו בהכרעתו להיענות להזמנת הקומוניסט הלטיני הנלהב.

אך בניגוד לתיאור המסלף קובע המחבר בסיכום ספרו, כי חרושצ'וב, בדיוק כמו קנדי, לא רצה להוליך את העולם למלחמה שאיש לא ייצא ממנה חי. בהזדמנות הראשונה שהוצעה לו להסתלק מן ההימור, בלא שכבודו יינזק באופן שאין לשאתו, הוא אכן "מיצמץ ראשון" והסתלק. אשרינו, אומר מייקל דובס, שבשעה כה הרת גורל לאנושות ניצבו בשני קודקודי השלטון המכריעים מנהיגים נבונים ורציונלים.

כשהתגלו עוד ועוד פרטים על היקף הנוכחות הסובייטית בקובה, נדרשה הכרעה ברורה וחותכת. הספר מתבסס על פרוטוקולים של הישיבות הסודיות בבית הלבן כדי לתאר את התפלגות הדעות בסביבת יועציו של הנשיא. היו מי שדרשו מתינות, זהירות ושיקול דעת, ולעומתם, כצפוי, ניצבו הגנרלים שדרשו תגובה מהירה וחד משמעית - פלישה לקובה, ויהי מה. בולט בחבורה היה הגנרל קרטיס למי (LeMay), מהווטרנים של מלחמת העולם השנייה, קצין נמהר שלימים ביסס סטנלי קובריק עליו את דמותו של הגנרל המטורף בסרטו "דוקטור סטריינג'לאב". אבל קנדי היסס, ובסופו של דבר הכריע, בתבונה רבה, להטיל מצור ימי על האי המתמרד.

לא בדיוק בצהרי היום
המפגש הראשון בין ספינות סובייטיות לאוניות אמריקאיות המנסות לכפות את המצור היה נקודת ציון חשובה שלימד על ההתפתחויות העתידיות של המשבר. לא קשה לתאר את הדרמה שהתחוללה בלב ים בעת שאוניות סובייטיות ואמריקאיות עמדו זו מול זו, קברניטיהן מביטים זה ב"לבן של העיניים" של זה ומחליטים לכאן או לכאן: לקפל זנב ולסגת, או לנסות ולפרוץ את המצור בדרך לקובה.

ואכן, בגרסאות הרשמיות של "משבר הטילים" תואר המפגש הזה כך שכשניצבו שני הצדדים הנצים זה מול זה, נבלמו הסובייטים, ובפחדם כי רב נסוגו כלעומת שבאו. הגיבורים האמריקאים, כמו במערבונים של המערב הפרוע, ניצחו.

אלא שלדברי מייקל דובס סצינה כזו לא התרחשה מעולם: הספינות האמריקאיות הנחושות להציב מצור מעולם לא נפגשו במים הסוערים עם קפיטנים סובייטים נלהבים. יום, ואולי יותר, לפני אפשרות של מפגש שכזה בלב האוקיינוס, כששמע חרושצ'וב על הטלת המצור, הורה לכל ספינותיו לעצור את מהלכן ולהימנע מעימות ישיר עם שומרי הגבולות האמריקאים. אך התיאור הרשמי הלם את הדרמה וגם קידם את הרעיון של הכוח האמריקאי המכריע.

ובכל זאת, גם ספר זה אינו מנסה להפחית מעוצמת הסכנה שנשקפה לעולם כולו באוקטובר 1962. התיאור המפורט של האירועים נועד להעצים את ממדי הדרמה, אך גם לספר לנו כי יש יסוד של סילוף נורא בהצגה הפשטנית של המשבר, כאילו הניהול הנבון והרציונלי שלו הציל את העולם כולו מהשמדה ודאית.

ועדיין בספר הזה המשבר מצטייר כסיפור של ניצחון ענק של מדיניות החוץ האמריקאית ומזניח את ההבטים הלא צפויים והלא מבוקרים של השתלשלות העניינים: מקור הסכנה לא היה בבית הלבן או בקרמלין. בשני המקומות האלה ישבו אנשים שידעו את גודל הסכנה המאיימת על העולם כולו, ועשו כל שביכולתם למונעה. מה שהגרסה הרשמית אינה מרבה לספר לנו הוא ריבוי האפשרויות שהעולם יתלקח בלא שהמנהיגים יחפצו בכך. בימי המשבר היו יותר מדי נקודות חיכוך בלתי צפויות שאיימו ליטול את ההגה מידי המנהיגים. באחד משיאי המשבר, כאשר התברר לבית הלבן שהוא אינו שולט לגמרי באירועים, וכי קצרים בתקשורת מונעים ממנו מידע חיוני לקבלת החלטות, התפרץ בובי קנדי ואמר, "תמיד יש איזה בן זונה שלא מבין מה שאומרים לו". ואכן, הסכנה לעולם בימים הקריטיים ההם לא נבעה ממי שהחזיקו בהגה השלטון, ואפילו לא בידי הגנרלים המטורפים שששו ללחוץ על ההדק, אלא מידי "בני זונות" למיניהם בכל דרגי הביניים, ולמייקל דובס יש דוגמאות למכביר להמחיש טענה זו.

כך, שום גרסה של הסיפור הרשמי של המשבר לא מספרת לנו על מטוס ביון אמריקאי "יו-2" שיצא בימי שיא המשבר לסיור ריגול בקוטב הצפוני. טייסו איבד את דרכו, נקלע לסערה ופלש לעומק שטחה של ברית המועצות. המטוס האמריקאי נקלט במסכי הרדאר הסובייטיים, והיו קצינים רוסים לא מעטים שטענו כי המטוס שנצפה אינו אלא האות הראשון למתקפה גרעינית צפויה של ארצות הברית על ברית המועצות, ואם כך הדבר - יש לפתוח מיד במתקפת מנע וגמול. לא קשה לשער מה היו יכולים להיות תוצאותיו של מקרה שכזה.

מה שסותר את טענת השליטה המלאה של הקברניטים על התפתחות המשבר הוא העובדה שבוואשינגטון ידעו שאירוע כזה אפשרי, ולכן הורו להפסיק לאלתר את כל גיחות הריגול. אך מישהו שם בשטח, הרחק מן המוקד, לא שמע, לא ידע, ובכלל, כל ההוראות המבלבלות האלה מוואשינגטון לא נראו לו.

מה שקרה לאמריקאים, קרה גם לסובייטים. פידל קסטרו לא חדל להזהיר את בעלי בריתו כי האמריקאים מתכננים פלישה רבתי לאי - הוא לא טעה, כאמור, בהערכתו - ותבע שינקטו קו קשוח יותר כלפי הגילויים של הפרת הריבונות הקובנית. הוא דרש, למשל, למנוע את טיסות הריגול של השכנים מעל ארצו. חרושצ'וב דחה את בקשותיו של קסטרו והקפיד להבהיר לחייליו באי, שהם אינם רשאים להחליט על דעת עצמם על כל פעולה מלחמתית אלימה. אך גם פה, עצבי החיילים בשטח היו מתוחים. גם בקרב חיילי הצבא האדום שרוכזו באי הטרופי היו מי שהטיסות של האמריקאים הרגיזו אותם מאוד, ולבסוף גם נמצא המפקד שהחליט לעשות מעשה ולהפיל מטוס אויב.

היו אנשי צבא בסביבתו של קנדי, שגרסו כי אין לעבור בשתיקה על הפרה כה גסה של הבנה לא כתובה, הפוסקת כי לאמריקאים מותר לרגל ולצלם מעל לשטחה הריבוני של קובה. האפשרות שמלחמת עולם שלישית נוראה תפרוץ בלי שאיש חפץ בה, היתה אפוא מוחשית מאוד.

חשבון המנצחים והמפסידים ממשבר הטילים אף הוא סבוך ומורכב. שני הגיבורים הראשיים לא האריכו ימים על כס השלטון. קנדי נרצח, ואין לפסול את האפשרות שהרצח היה קשור לאירועי אוקטובר 1962. חרושצ'וב הודח, בסופו של דבר, בידי חבריו, ולעובדה שחלקו בפרשת הטילים תואר ככישלון מחפיר היה בלי ספק תפקיד מכריע בהתארגנות שסילקה אותו מכס ההנהגה. לכאורה, המנצח היחיד בשלישייה המובילה היה פידל קסטרו: האיש שבמובנים מסוימים חולל את המשבר מראשיתו. אך האומנם היה ניצחונו ברור וחד משמעי? הוא נותר על כיסאו והמשיך לשלוט בקובה יותר מ-40 שנים לאחר שסולקו ממנה הטילים הסובייטיים. הוא הצליח לשמור על הריבונות הקובנית, וגם על "הכבוד" הקובני. אך המחיר היה כבד: בדידות בינלאומית, פיגור כלכלי ותלות מוחלטת בגוש הסובייטי.

מייקל דובס סיים את כתיבת ספרו לפני שפרץ משבר גיאורגיה, והערכות על פרוץ מלחמה קרה חדשה נשמעות מכל עבר. ייתכן מאוד שלו נדרש לסכם את ספרו עכשיו, היה מוסיף לו לקח נוסף על מעלותיה וחסרונותיה של מדיניות הכוח והתגובה הנאותה לה.

הפרופ' אלי שאלתיאל הוא היסטוריון ועורך סדרת העיון "אופקים" בהוצאת עם עובד

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1023710.html

Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby

למרות שגם חוקרים ואנשים העוסקים בנושא ימצאו בו עניין רב, כולל גילויים שלא היו מוכרים קודמים והפניות למקורות ביבליוגרפיים, הרי שהספר נכתב בצורה כזו שגם הקורא הרגיל, שאינו בקיא לעומק בפרשה, יימצא בו העניין ויחוש שהוא קורא ספר מתח טוב. זאת, כאמור, מבלי לפגוע באיכויות המקצועיות של הספר.
משיחות עם חוקרים בארץ ובחו"ל שקראו את הספר, אני למד, שהגישה הככללית אליו היא חיובית ביותר.
אני את העותק שלי רכשתי בחו"ל, אך ניתן לרכוש את הספר בחנות "דיונון" (איני יודע אם הוא זמין במלאי), ומחירו כמדומני הוא כ-130 ש"ח.

"[Nuclear] war is unthinkable but not impossible, and therefore we must think about it" - Bernard Brodie