מול האח
מול האח ישבו זוג הדרקונים האוהב והתחבקו ברוך. הם דיברו על היום שעבר עליהם ועל הימים הקודמים הם דיברו על החברים שלהם ועל המשפחה כשפתאום הפתיע אלכס בשאלה
"את חושבת שכדאי שנהרוג את מלך ההר?"
איזבל כמעט נחנקה מהתה שבדיוק לגמה ממנו.
"מאיפה זה בא? ולמה עכשיו?"
"נו למה את לא עונה?"
איזבל חשבה. היא הסתכלה על בעלה בדאגה ורק הנידה בראשה
"אל תסתכלי עלי כאילו אני משוגענ'ס, הרי שתינו יודעים שמאז שהפושטק הקטן ירש את ההר אנחנו חיים באיום תמידי."
"אלכס אולי קצת לא נעים לנו עכשיו אבל להרוג?"
אלכס כמעט בכה בשלב זה. הוא רצה להרוג.
"איזבל תסתכלי עלינו. נועדנו להרוג. כשאני רוצה אני יורק אש מהפה. אבל כבר נהיה לי אפר מרוב החוסר שימוש בו. ואת? הציפורניים שלך נהיו צהובות ומרוב כורי עכביש הם לא יצאו לך"
"אלכס אל תגזים אני יכולה להוציא את הציפורניים ואתה יכול לירוק אש. זה לא אומר שנעשה את זה!"
"למה ללללא?"
לאחר הפצרות רבות הסכימה איזבל רק לנסות להוציא את הציפורניים שלה. לשמחת אלכס היא לא הצליחה אח היא לא השתכנעה "תירק אש"
אלכס לפתע חש אי נעימות. הוא התאמן על זה כבר כמה שבועות. הוא פחד שהוא לא יצליח להסתיר את זה אך למזלו איזבל האמינה.
"את רואה? אם הנבך הזה יחליט לתקוף אותנו. אנחנו נמות"
"אז אולי נדבר איתו אלכס?"
"שום דיבורים! הוא נער צעיר והנוער של היום אוהבים רק אלימות"
"אבל אלכס...אין לנו סיכוי נגדו!"
"בואי ננסה איזבל. נכנס את כל זקני המערות ונתאמן ביחד"
וכך היה. כל זקני הדרקונים הגיעו למערה של אלכס ואיזבל הזכרים שביניהם ידעו למה. הנקבות היו בשוק מהרעיון.
"מה את חושבת על זה איזבל?" שאלה בלה המודאגת.
איזבל היססה מעט ואז הרימה את ראשה וענתה "למען נכדינו, אנו חייבים."
אלכס סיים את הפגישה בשאגה שהרעידה את ההר כולו. הזכרים שבין הדרקונים הגניבו חיוכים אחד לשני.
לאחר חודשיים כולם היו מוכנים לצאת לקרב. ושלא תטעו, גם הנרי- מלך ההר וצבאו.
דרקוני המערות היו הרבה פחות במספר ובמיומנות. בדבר אחד הם גברו על צבאו של הנרי- נחישות. הם האמינו במטרתם והם רצו להגיע אליה כל כך. הזכרים שבדרקונים רצו להרוג. סוף סוף להראות מה הם יודעים.
הנקבות שבדרקונים רצו אושר ושלווה ובטיחות לנכדיהם וילדיהם וניניהם.
ביום היציאה לקרב כל הדרקונים היו נחושים בדעתם. והם יצאו לקרב.
ציפורניים נשלפו נתקעו ננעצו,
אש נאחזה בכל פינה ואפילו בכמה דרקונים,
שריטות חבלות פציעות דם,
והרבה הרג.
ביום השלישי למלחמה הנרי ורק שלושה מחייליו נשארו. הצבא של אלכס נשאר עומד בקושי, אבל עומד.
הנרי הרים דגל לבן והזקנים חגגו את ניצחונם.
באותו ערב מול האח ישבו זוג הדרקונים האוהב והתחבקו ברוך. אלכס- המלך ואיזבל- המלכה דיברו על החירות ועל הנס שקרה.