במקור נכתב על ידי adimar
אני "מקבל" שהמערכת לא יעילה כי אני מודע למגבלות של ניהול ממשלתי. אני בהחלט בעד יעול כל עוד הדבר אפשרי, אבל את התוצאות של הגישה הנפוצה של סופרי האגורות באוצר, שמנקודת ראותם קודם צריך להחליט על גודל "הקיצוץ הרצוי" ואח"כ ולהטיל על מערכת הבטחון להתמודד איתו ראינו במלחמת לבנון השניה. בעיקבות קיצוץ חד בתקציב צה"ל הפסיק להתאמן.
בסיבות לביצועים הנמוכים בלבנון השניה (יחסית למצופה), לא אשמה רק חרב
הקיצוצים בלבדה, כי אם גם סיבות אחרות חשובות לא פחות: מחקרים עדכניים בתחום
מטילים דווקא את האשם העיקרי על הדרג המדיני, זה שלא ידע איך להתנהל, והיה
שרוי במצב יחסית חריג מבחינה הסטורית: לא היו בין קברניטיו הבכירים אנשים בעלי
רקע בטחוני או כל נסיון צבאי.
אם כבר כן רוצים לתלות, ולו את חלק מהאשם בחרב הקיצוצים, נציין שכאשר אמרו
לצבא "לך קצץ", מקבלי ההחלטות בדרג האמור בחרו שלא בקיצוץ איכות חייהם ושכרם
של עובדי ומשרתי המערכת (חלילה וחס), קיצוץ שהיה יכול לשמור את אותה רמה
בטחונית ומבלי לפגוע בה, אלא דווקא הלכו כבנות יענה וקיצצו איפה שקל:
במחסנים, בציוד, באימונים, בימי מילואים. אולי כי מחסן ימ"ח לא יודע לזעוק
ואין לו וועד עובדים שיגן עליו ?
הרעיון הבעיתי (הייתי משתמש במונח קצת יותר חריף אבל באמת אין לי רצון להעליב אף אחד) של מקום טוב באמצע הינו פתרון של חשבונאים. ההוצאה הביטחונית לא נגזרת ממוצאים ושיקולים של בו נהיה כמו כולם, הוצאה בטחונית נגזרת מצורך. ולמדינת ישראל יש צורך בצבא גדול הרבה יותר מרוב מדינות העולם. אף אחד לא מאיים על רוב מדינות העולם.
אישית הייתי ממליץ שלא לזלזל בחשבונאים. בסופו של יום חיים עולים כסף, והמשאב
צריך להתחלק על פני מספר מגוון של אפיקים, ולהתחלק בתבונה.
עליו מחד להספיק לכולם, ומאידך זוכרים שהוא סופי וכל שמוש שאינו מושכל בו מביא
אותנו בסופו של דבר לעמוד מול שוקת שבורה. הרי מה יעזור אם יהיה לנו רובה אבל לא מזון לאכול ?
והנה דוגמא מעשית שמשווה חיים מול חיים: מפאת ההוצאה הגדולה על בטחון, אנחנו למשל משלמים רמת
מיסוי מטורפת על כלי רכב, למעשה הגבוהה בעולם. בעטיה אנו נאלצים לסוע
במכוניות ישנות יותר, קטנות יותר, בטיחותיות פחות ומזהמות יותר.
למעשה, אנו "משלמים" מדי שנה נתח מסוים של הרוגים בדרכים ומתים כפועל מזיהום
אויר, רק משום הכורח להסתפק במכוניות ישנות, פחות בטוחות, ויותר מזהמות.
האם מישהו נתן לכך את הדעת ?
האם מישהו בחן את עלות "הקורבן הבטחוני" אל מול עלות קורבן תאונת דרכים או סרטן הריאות ?
בתקופת המלחמה הקרה מי שמימן את חסר ההוצאה הביטחונית האירופי, הוא משלם המיסים בארצות הברית. האירופאים השאירו את עצמם חשופים לחלוטין להתקפה ורק הכוח האמריקאי הגן עליהם. אם אתה רוצה לראות הוכחה למצב הפתטי הזה תסתכל על מה שקורה היום בלוב. האירופאים החליטו להתערב בקול תרועה רמה, והם כל הזמן מתחננים לסיוע של ארצות הברית כדי לרסן כוח מיזערי של קדפי. ההגנה של דרום קוריאה מבוססת על אותו עקרון של בוא נתחנן לארה"ב.
יש לי חדשה בשבילך, אף נשיא אמריקאי לא ישלח חיילים אמריקאים למות בשביל ישראל. לנו אין ברירה אלה לממן את הבטחון שלנו בעצמנו. (הסיוע הביטחוני האמריקאי הוא סיבסוד התעשיה הבטחונית שלהם ובכל מיקרה הוא בעל שווי שולי כ- 1.5% תוצר, למיטב זכרוני, שבגלל ההכרח להוציא אותם בארה"ב שווים משהו כמו 1% תוצר).
סבור הנני ביחד עימך, שעלינו להיות תמיד עם היד על הדופק ועם החרב במצב היכון.
שכאן לא יהיה לאף אחד ספק, כאן לא ימצאו חולקים.
אבל חובה עלינו בחוכמה ובמחשבה תחילה, לבחון את הנושא לעומקו. ההשקעה
בחרב שמומלץ אקדמאית בעולם שלא תעבור את רף 4% התוצר, כאשר אצלנו נמצאת
על 10%, מצביעה כנראה על מצב שהוא לא תקין, או לומר לא סביר ולא מתאים.
האמת כידוע, עוברת היכן שהוא באמצע (לאו דווקא בדיוק באמצע).
עדי
|