פרש - לבנון שלי - יומן מסע של לוחם בגדס"ר צנחנים מהקרבות בבינת ג'בייל

לבנון שלי

לבנון שלי החלה ביולי 2006, תוך כדי לחימה ברגעי מנוחה החלטנו אני וכמה חבר'ה לכתוב מין יומן מסע גם בשביל להתנתק קצת ממה שקורה בחוץ וגם לדבר עם הנייר כי עם החבר'ה לא תמיד אפשר לדבר על מה שחושבים או מרגישים. אני משרת ביחידה מובחרת של הצנחנים שמורכבת משלוש יחידות משנה יחידת הסיור, יחידת החבלה המוצנחת ויחידת העורב (נגד טנקים) אני שייך ליחידת החבלה (פלחה"ן) ונמצא בצוות סמלים ורוב הסיפור יהיה עליו וכמובן מנקודת מבט שלי בלבד.

אני לא כתב גדול והשפה תהייה פה הכי פשוטה שבעולם ואולי אפילו עם מספר שגיאות כתיב כך שמי שיקרה את זה שיבין אותי..ואני לא בטוח בכלל שאתן למישהו לקרוא את זה...אולי אזרוק את הנייר לפח מיד אחרי שמלחמה תיגמר ואולי אדפיס את זה ואפרסם על מנת שמי שלא היה בפנים קצת ירגיש איך ...ואני גם יודע שיש הרבה אנשים שאוהבים לקרוא יומני מסע למינהם... אז אולי זה יעביר להם כמה רגעי שעמום.

יום שבת 15/7/2006: 3 ימים לפני כן סיימנו פעילות בשכם והיינו אמורים לצאת הביתה חמשוש ולחזור לג'נין להמשך פעילות. הודיעו לנו שאנחנו מוקפצים לבסיס אימונים באליקים על מנת לערוך שם את ההכנות ואימונים מתאימים לשטח לבנוני. אנו מתאמנים כל שישי+שבת ואמורים להגיע לצפון בסביבות היום שני, אך מגיעות התראות על פריצות בגדר על הגבול והחליטו להקפיץ את היחידה כבר בשבת בערב. בהגעה לצפון הצוות שלי מחולק למספר חלקים ואנו יוצאים להשכיב מארבים על הגדר למשך 72 שעות.

ביום ראשון כבר שמעתי שהיו פגיעות בחיפה ומגדל העמק שזה הפריע לי מאוד כי אחותי גרה בחיפה ואמא שלי במגדל העמק.

יום שני 17/7 שעות הצהריים: כל פעם ליד המכשירים יש שני אנשים, ועכשיו אני וולאדי עושים משמרת. אנחנו רואים ש3 ק"מ בתוך לבנון יש מיוערת שנקראת "מיוערת יונתן" ובתוכה יש יער וזיהינו 2 יציאות של רקטות שעפו לכיוון ישראל ודיווחנו על כך בקשר אך לא הייתה שום תגובה, לקראת הערב שוב במשמרת שלנו אנו מזהים שיגור נוסף מאותו מקום בדיוק ומתחילים ממש להציק בקשר למפקד הגזרה ולוחצים עליהם שיעשו משהו כבר!!! לאחר מכן עלו מולנו בקשר וביקשו את המיקום המדויק...הכוונו אותם על פי מפת קוד שהייתה לנו בדיוק של מטרים, לאחר ההכוונה הכיפה היתה מופצצת במשך חצי שעה ללא הפסקה ואני וולאדי קפצנו מרוב אושר שעשינו משהו ממש חשוב כאן וכנראה גם השמדנו 2 משגרים של טילים וכנראה גם את המפעילים שלהם...8) לקראת הבוקר יום למחרת קיפלנו את המארב ואז עם כל היחידה ירדנו לבסיס האימונים ליד יקנעם.

יום רביעי 19/7: הגענו לבסיס אימונים "אליקים" לאחר עצירה טובה בקניון ביקנעם וקצת אוכל טוב. אחה"צ החלו לזרום דיווחים שיחידת מגלן היתה בשטח לבנון באחת השמורות, הם נתקלו ויש להם מספר הרוגים והם עדיין בשטח. ("שמורות טבע של לבנון": סתם לידע כללי...דבר לא נעים בכלל, כל השבילים של ממלוכדים, המון מחבלים ומשגרים של טילים, אף פעם לא נעים לכניסה). לאחר הדיווחים הקפיצו את הצוות שלי וצוות סמרי"ם לצפון. הגינו ליישוב אביבים וחיכינו להתפתחויות. בזמן הזה הודיעו שפינו את כל הנפגעים והוציאו את מגלן ונכון לעכשיו אין צורך בכניסה מידית, תוך כדי החלו לזרום המון קצינים בכירים ליישוב עם משאיות שבתוכם מין חדרי מלחמה קטנים על מנת לגבש תוכניות למתקפה. כבר אז הבנו שנכנס כבר בזמן הקרוב פנימה ושהוטל עלינו להיכנס ראשונים ולפתוח במלחמה. רוב החבר'ה רצו להיכנס וכך גם אני רציתי לטעום מזה ולהיכנס ללבנון האגדית. לעט לעט התגבשה התוכנית והחלו לרוץ שמועות על מה שיהיה. מה שבטוח זה שנכנסים כבר היום בלילה ונכנסים ראשונים ולבד...בלי שום כוח אחר ובלי חיפויים משום צד...לכל יחידה מצורפים 2 טנקים, אחרי זה כל אחד נהייה יותר בשקט עם עצמו, חושב על מה שיהיה, תמיד תרוץ איזה מחשבה בראש על פצועים, מסתכלים סביב מנסים לנחש מי לא יחזור, ואולי בכלל זה אני? וכוווווווווולם כולל כולם פחדו מי שיאמר שלפני הכניסה הראשונה שלו לא פחד אז הוא שקרן, אם זאת היה רצון אדיר להיכנס ואדרנלין. זהו התוכניות גובשה: יחס"ר צנחנים תכנס רגלית כדי לכבוש את הכפר מרון-ערס שנמצא על הר גבוה בדרום לבנון.

התחלנו לארגן את הציוד הכי טוב שאפשר, כל אחד לפי תפקידו. תפקיד שלי היה קלע חוד ומכשירן ("חוליית חוד":בת שלושה חיילים ומפקד חולייה שתמיד הולכת ראשונה וסורקת בתים בשטח בנוי) קלע=אמצעים מדויקים על הנשק המגדילים פי4 ואמצעי ראיית לילה, מכשירן=יש לי מכשיר תרמי שמזה חום וקור וככה אני רואה אנשים בלילה על פי טמפרטורת גוף. החוליה שלי היו: ליס-מפקד הצוות, אור-נגב (מקלע קל), ולאדי-נווט+קלע (שהוא גם החבר הכי טוב שלי בצוות). מאחורנו כל הצוות 16 במספר + כמה נספחים שהצטרפו.

אני וולאדי להוטים להגיע רחוק, לפחות את ביירות,ליס זורם ואור סוג של פחדן קיצוני שחושב שהחיים שלו שווים יותר משל כולם.

בלילה של יום רביעי נסענו עם הרכבים שלנו עד לגדר של הגבול ועצרנו ליד המטעים של שזיפים, שם ירדנו מרכבים הסתדרנו בסדר תנועה והתחלנו ללכת לעט לעט לפריצה בגדר. (שהכינו בשבילנו חיל ההנדסה כי היו שם מוקשים) סדר תנועה היה פלס"ר (פלוגת הסיור) ואחריהם אנחנו, פלחה"ן (פלוגת החבלה וההנדסה), פלוגת העורב (נגד טנקים) נשארה לקבל משימות אחרות.

הגענו לגדר, הצטרפו אלינו 4 טנקים, הדופק מתחיל לעלות, פחד ביחד עם אדרנלין והתרגשות, הרגשה אדירה...לזה חונכתי, עברתי מסלול, בשביל זה התגייסתי, לא להרבה יוצא לחוות דבר כזה, כל המדינה מאחוריך, בשבילה אני נלחם, יורים לי טילים על הבית!

לקראת הבוקר כבר היינו בתנועה בפנים היה כבר אחרי 4 והאור החל לעלות (שזה גרוע כי אנחנו מעדיפים להלחם בלילה), התחלנו להתקרב לעלייה של הכפר, ועדיין לא נורא כדור אחד, וכבר חשבתי שכולם שם מתו מהפגזות של צה"ל כמה שעות לפני כן. התחלנו לעלות לכפר, מדרום מערב היה כפר עוין נוסף בשם "ירון". פתאום החל עלינו ירי מטורף מכיוון הכפר, וגם שמענו כמה פיצוצים, התחלנו לקבל דיווחים ראשונים בקשר שיש פצועים של הטנקים ופגיע של טילי נ"ט (נגד טנקים). פלס"ר כבר היו בתוך בתים ואנחנו עדיין בעלייה על טרסות..ביקשו מאיתנו להביא את החולייה הרפואית וצוות סמרים לקח אותם לפצועים.. בזמן הזה היינו די חשופים והיה כבר אור הבוקר ואז הירי של הנשקים קצת נפסק, וזה היה מחשיד, השקט היה מספר שניות עד שהתחילו לרות עלינו את "הסאגר" שם הכרנו אותו לראשונה ("סאגר"-טיל נגד טנקים, שמי שמפעיל אותו שולט על כיוון הטיסה שלו, יש לו רעש ייחודי ומיוחד). 2 טילים פגעו במרחק של 20 מטר מאיתנו ואף אחד מהם לא התפוצץ..ושמישהו עכשיו יגיד לי שזה סתם מזל ושאין אלוהים!

לפני מלחמה התפללתי חזק ואני יודע שיש המון אנשים שמתפללים עבור החיילים ובמיוחד עבור היחידה שלי, ויצאתי בהרגשה שאנחנו חוזרים מלבנון בלי נפגעים. אני סומך על אבא שבשמיים ובטוח שלא יעזוב אותי ואת אלא שלצידי ושהכל יהיה לפי הרצון שלו וחבל שיש פה אנשים שלא מאמינים בו כלל, וכל דבר שקורה קוראים לזה מזל.

סוף סוף עלינו לכפר ונכנסנו לאיזה בית שם ראיתי תמונה ממוסגרת של נסראללה, ניפצתי וקרעתי אותה מרוב עייפות ועצבים שבגללו אנחנו תקועים בחרא הזה. עזבנו את הבית והתחלנו לרוץ מזרחה שם היינו אמורים לתפוס מספר בתים, תוך כדי היתה אש מטורפת וכל הזמן נורו סאגרים, טנק נוסף נפגע והכוחות שלנו סחבו אות הפצועים שלהם תחת אש תופת כדי לחלץ אותם לטנק שלא נפגע כדי שייקח אותם לגדר.

תפסנו בית כל הצוות, הוא היה קמתיים ונשכבנו במרחב מוגן ותפסנו עמדות בחלונות, לאחר כמה זמן התחלנו לחטוף גם קטיושות. שלחו אותנו (חוליית חוד) לסרוק את הקומה השניה של הבית, איך שהוצאנו את האף החוצה התחיל ירי מבית הקרוב אלינו שהיה ליד המסגד. עלינו לקומה שניה וגילינו חתיכה של קטיושה תקועה בריצפה, כשניסינו לצאת כל פעם נפתח הירי מהביתה, היינו בטוחים שזה בא מהמסגד, ואז עשינו פיתיון קטן וכל פעם מישהו רץ ליד הפתח ואנחנו ניסינו לזהות מאיפה בא הירי. תוך כדי הוחלט לסרוק עוד בתים ועברנו בית, שכל הצוות מאחורנו נכנסנו לבית בן כמה קומות שפתח שלו זיהינו טיל כתף זרוק (אחרי כמה ימים הבנו שזה הטיל שפגע בטנק), תוך כדי הירי מהבית הסמוך עדיין לא נפסק, בינתיים התמקמנו בבית. ביצענו ירי מהבית צפונה ומזרחה כדי לאפשר לצוותים אחרים להתמקם בבתים שלהם. ואז גילינו מאיפה בא הירי, בית קטן שלא היה בנוי עד הסוף, התחלנו לבצע לשם ירי וכמו כן ירינו לשם 2 טילי לאו (טיל נגד טנקים חד פעמי) וגם ירי רימונים (ממטול)..והירי מהבית נפסק (ממממ...מעניין למה). תוך כדי קיבלנו דיווחים שממקום שעלינו לכפר אחרינו עלו אגוז וחטפו 5 הרוגים.

בלילה עזבנו את הבית ועברנו לבית דרומי, (אסור היה להיות באותו בית הרבה זמן כי אז הם מכווינים עלינו קטיושות וסאגרים).

בבית תפסנו עמדות וחולייה שלי קיבלה כמו תמיד את העמדה החשוכה והמפחידה ביותר, וכל הלילה מי ששמר אכל סרט שמישהו עולה לו במדרגות ושהוא שומע רעשים.

בלבנון הלילות כמו בסרט שר הטבעות, הכל ערפל כבר וסמיך לא רואים אף כוכב ולא היה ירח בשמיים ויש ריח של אבק שריפה.

בבוקר ניצלנו את הערפל ועברנו לבית שהיינו בו יום קודם לכן, וצוות סמרים הלכו לסרוק את הבית שממנו בא הירי, וגילו שם כמה דברים מעניינים: גופה של מחבל, נשק מסוג קלצ'ניקוב, אפוד, 2 משגרי רקטות וטיל סאגר...מאוחר יותר הם השמידו את הדברים עם חומרי חבלה. גם הבנו מאוחר יותר שהמחבל כיוון את הטיל לבית של המפקד גדוד שלנו ורגע לפני שירה הוא נפגע מירי שביצענו.

נשלחנו לסרוק בית לשהייה ממושכת, סרקנו שתי כניסות באחת מהן גילינו אפוד זרוק, נשק מסוג M16 רימונים תוצרת רוסיה (רוסים חארות!) כמה מחסניות, מדים של חיזבאללה, 2 מימיות ואפוד מגן. ואז נכנסנו לכניסה השניה וסרקנו את הבית היה שם חדר מופגז לגמרי מירי של צה"ל הבית היה 3 קומות והתמקמנו בקומה האמצעית.

והנה קטע נחמד: היום כבר יום שבת זאת אומרת ככה, אנחנו בפעילות הזאת מיום רביעי בלילה אז יום חמישי + יום שישי + יום שבת = 3 ימים ולילות ועדיין לא הזכרתי את עניין האוכל, אז הסיבה לכך היא שהאספקה לא הגיע אלינו! ניסו להביא לנו אוכל עם טנק ביום חמישי אך הוא נפגע מטיל. נכנסו ללבנון עם 3 ליטר מים ובלי אוכל בכלל. הנה 63 שעות ללא אוכל צום ממש נחמד ומומלץ, הבטן לא רק ירדה אלא גם נדבקה לגב, פשוט דייטה מטורפת, הדבר הפחות נעים שגם המים נגמרו. התפללתי שאלוהים יתן אנרגיות שנוכל לתפקד כרגיל, בסריקות כבר היו לי קצת סחרחורות ומפקד הצוות שלנו התייבש והקיא. באחד הסריקות מצאתי חבילת שוקולד וביום שבת ב 11.20 האספקה הצליחה להגיע ופתחנו בארוחה שקללה חצי לחמינה, שתי פרוסות לחם, קצת שועית וגולש ונשארנו באותו בית יום נוסף. בשהייה המתח קצת ירד ודיברנו, ובאתי לקום מהריצפה ושלומי הושיט לי יד כדי לעזור לי ופתאום טיל עבר לנו ליד הבית והרעיד את כולו, אסף נפל לפינה, שלומי נפל עלי, הוילונות עפו פנימה אחרי כמה שניות משום מה פשוט התפוצצנו מצחוק.

בלילה יצאנו רק חוליית חוד להביא אספקה נוספת מבית אחר.

יום ראשון 23/7: יום רביעי שאנחנו בפנים, כל הבוקר ערבים, ירי טילים, ירי ארטילריה שלנו, קטיושות והיו גם 3 פגיות בבית של צוות סמרים, אין נפגעים תודה לאל. אחה"צ קצת נרגע, ואנשים פה נכנסו קצת לשאננות, ואכלנו גם יותר טוב וזה העלה לנו קצת מצב רוח, היה הרבה צחוקים. וגילינו גם שקומה שניה כולה מופגזת אך חדר שירותים נותר שלם, ושם גילינו גם קצת מים בברז, ואפילו משחת שיניים על הכיור, מה גדולה הייתה שמחת הלוחמים 8). גלעד המטוליסט (שהיה איתי ביחד בבית ספר) התחיל לכתוב מין יומם מסע, ואני נדלקתי על הרעיון וכתבתי אחריו, הצטרף גם לעסק ליס המפקד שלנו.

לפני ארוחה ישבנו במדרגות, והימרנו מתי נצא קצת להתרענן בארץ, אני היתי די אופטימי ואמרתי שבסופ"ש, ג'רבי הצטרף אלי להימור, וכל השאר צחקו עלינו..ראובני אמר יום שלישי הבא ובן סירא הצטרף אליו, ואז בא גלעד ושאל מה ההימורים, ואז אמר שהוא חושב שיום רביעי הזה כבר נהייה בארץ...כמובן התגלגלנו עליו מצחוק. (אני כמובן צדקתיבסוף).

שלא ישעמם לנו יותר מידי כבר התחילו לגבש תוכנית לכיבוש כפר בינג'-ביל שנמצא יותר צפונה, ושם כל העסק חם יותר, יותר חיזבאללה, יותר מטענים וטילים, והכפר הוא חצי עיר...לא מזיז לי כ"כ, העיקר שאבא ישמור מנפגעים, ושניתן להם בראש שלא יתעסקו יותר איתנו.

הוחלט על תנועה לבניג'-בל, ואמרו שנצא ב20.00 וכבר 2 בלילה ואנחנו עדיין בתוך הבית, בקרע יש המון ירי ופיצוצים וגם ירי ארטילרי שמכינים לנו את הכפר לחדירה, די התרגלנו לרעש מסביב. לקראת 2:30 התחלנו תנועה ועצרנו באיזה בית כדי להוריד תיקים ואחרי זה התחלנו תנועה מארבה כדי לעקוף את הכפר ולתקוף מצפון. בזמן שעלינו צפונה יותר, באו לכפר שכבשנו לפני זה גדוד 890,ו101 של הצנחנים, וכמה גדודים של גולני.

גולני הייו אמורים להגיע לבינג'-בל ממזרח, אנחנו בעת התנועה קיבלנו מודיעין שכנראה יש חוליה של מחבלים שמנסה להתגנב לכוחות שלנו, כבר היה 4 בבוקר, וכמובן לא יהיה אישור להמשיך במתקפה, היינו מוכנים להתקלות, והחלפנו אמצעי לילה באמצעי יום. כעבור כמה זמן שום דבר לא קרה והוחלט לתפוס בתים ולחכות ללילה הבא. תפסנו כמה טירות ממש יפות והלכנו לישון קצת, מעט התבאסתי שלא תקפנו כי כבר היתי מוכן נפשית ורציתי לגמור עם זה כבר.

לקראת הצהריים כבר היו די הרבה צחוקים בצוות ואיתנו בבית היו גם צוות צעיר של מרץ 05 והם סיפרו שבאחד הבתים נפלה עליהם קטיושה 2 מטר ממישהו ולא התפוצצה, והוא לקח תנ"ך והלך לישון.

24/7: היום יש מזג אויר מאוד טוב ביום, רוח טובה וקיצית ואפילו קיבלנו קצת תוספת של מים. היתי רגוע ועם מצב רוח טוב.

התחילו להגיע שמועות שיש פצועים לגולני ול-890, לגולני כנראה היה דו"צ (ירי אחד על השני) גולני אוהבים דוצי"ים העיקר שאת התחביב הזה ישאירו לעצמם, כמו כן קיבלנו ידיעה שיש לחיזבאללה 35 הרוגים שזה תמיד נחמד זה אומר שנתקל ב35 מחבלים פחות. בינתיים התוכנית שהיחידה שלנו תוביל פלס"ר ועורב יתמקמו ממערב לכפר ואנחנו נמשיך ונכנס מצפון.

כל המלחמה הזאת די שיעור לחיים, מעריכים את החיים יותר ויש התמודדות עם מצבים שמכשלים אותך ואני מיום ליום סומך יותר על אלוהים וזה נותן לי רוגע ושקט נפשי. לקראת 13:00 אכלנו ממש מעט ודי כיתרנו על זה שלפני מתקפה נלך על בטן ריקה והאמת גם לי כמעט היתה נקודת שבירה קטנה. יש כ"כ הרבה תרומות היום ללוחמים וג'ובניקים נהנים מזה על חשבוננו, ופה אני מקבל רבע לחמניה עם קצת שועית וליטר מים ל48 שעות, ממש התעצבנו על זה, אבל נרגענו די מהר כי בצוות לומדים בסוף לצחוק על כל צרה שלא תבוא, רק ביקשתי מאלוהים שימלא אותנו נפשית ופיזית כי אנחנו נזדקק לזה ללילה. אנשים פה די חוששים מהמתקפה בלילה כי אנחנו ראשונים ויחידים שבאים מצפון בלי שום חיפוי הדדי מאף אחד, אני חושב שיהיה בסדר, אלוהים ישמור, יש לי הסכם איתו. עכשיו 19:11 היציאה אמורה להיות ב20:00 עם חושך ראשון. שמענו ידיעות מהארץ שכתבו על החידה שלנו בעיתון ובחדשות וקיבלנו המון חיזוקים נפשיים מאזרחי ישראל ואמרו שהם גאים בנו, זה מחזק בצורה שאי אפשר לתאר בכלל, אמרו גם שלחימה תקח עוד שבוע שבועיים (אם הזמן למדנו לא לאמין למה שאומרים בצבא).

כל מה שבא לי עכשיו זה להיכנס הביתה, לאסוף את כל המשפחה שלי, לפוצץ את המקרר באוכל טעים וביוגורטים ולשבור את המפתח בתוך הדלת כניסה שאף אחד לא ייכנס ולא ייצא. אמרו פה גם שאחרי שהמלחמה תיגמר רוצים שאהיה סמל של צוות לוחמים של מרץ 05, אמרתי להם שקודם שנצא מפה אחרי זה מצידי גם אהיה רמטכ"ל. זה נחמד לראות אנשים שמתכננים דברים מה יעשו אחרי הצבא, דברים פשוטים עכשיו נראים כהגשמת חלום מטורף: אוכל, שתיה, צימרים, נופש, משפחה, אסיפת צוות במסעדה...מקווה שכולם יגשימו את מה שבא להם.

לקראת הלילה החלפנו גרביים, הרגשה נהדרת ואפילו קיבלנו בקבוק ליטר וחצי נוסף של מים, בשבילי מים שם על משקל זהב, בזמן שלא היה מים קיבלתי כנראה איזה שריטה עמוקה וגם כשאני בבית עכשיו אני מצמוד לבקבוק מלא ואם הוא לא לידי אני משתגע קצת.

אלא הם דברים האחרונים שאני כותב להיום, מקווה שפעם הבא אכתוב שיש ברקע צחוקים ולא בכי, כשאשכב כבר בתוך איזה בית בבינג'-בל.

יום שלישי 27/7: 8) אני מתחיל את הכתיבה עם חיוך ענק...

אתמול לאחר שינה טובה של מספר שעות יצאנו ב22:30 לכיוון בינג'-בל, והגענו לאחר כמה דקות לבית מסוים, לא בדיוק בית אלא בניין, נו לא בדיוק בניין אלא ווילה, קיצר טירה של ממש..בית עצום ומפואר עם דשא וגנים ומפלים, זוהי היתה נקודת התארגנות של כל היחס"ר, ניפגשנו שם כל שלושת היחידות, מילאנו מים, והובלנו את כולם לתחילת הדרך. הליכה לא היתה מהירה מלווה במסוק ומזל"ט, מלווה בערפל וחושך מצריים ורק קיוויתי שלא ניכנס לאור בוקר, כי כנראה אז יהיו נפגעים במספר דו-סיפרתי. לא הפסקתי להסתכל בשעון ובאמצי ראיית לילה, שיערתי שנגיע לקראת 3:30 וכך היה, רק שפתאום כל העסק נעצר, וחיכינו עד שפלס"ר ועורב יתפסו את המקומות שלהם ואת הבתים, ותוך כדי שלחו את צוות מסרים לפוצץ כמה דברים.

התחלתי ממש להתעצבן למה מבזבזים כ"כ הרבה זמן ויכולים לאבד את גורם ההפתעה. עוד מעט כבר אור, ויהיה ערפל כבר, אף אמצעי לא יהיה יעיל לשום טווח, לילות פה פשוט מושלמים לעבודה, חושך מצריים מה עוד אפשר לבקש?! באמת שאחרי המלחמה אני מאוד מקווה שכמה דרגות בכירות ימצאו את עצמם בכלא.

כמובן כמו תמיד המשכנו תנועה באור ראשון, בהליכה שהיא כמו ריצה שאפנו לתפוס את הבתים שלנו כמה שיותר מהר. הנה אנחנו כבר רואים את המבנים, רחוק מכל כוח אחר, חוליה שלנו רצה ראשונה והתחלנו לסרוק את הבית, הוא היה גדול ומפואר, לידנו בית של סמרי"ם...זהו מקבלים דיווחים שכולם בתוך הבתים, תודה לאל, זה כל מה שרציתי, להגיע למצב שכולם יהיו בבתים. גם קיבלנו בית יפה, מרוהט ועם מלא אוכל בתוכו, אספקה הבא כבר תהייה במסוקים. התחלקנו לעמדות וחיכינו לתגובה שלא איחרה לבוא, 4 טילי נ"ט דפקו לנו בתוך הבית, אין נפגעים.

את האמת הפסקתי להתרגש מטילים גם כשלפעמים אני נופל מההדף שלהם. עוד לא נולד הכלב המטונף הזה ולא יוולד שיעצור את ישראל!!!

הכל נהייה שקט, עמדתי בחלון והערפל לעט לעט התפזר, וראיתי איזשהו ג'יפ נוסע במהירות לתוך כפר, ההוראה היתה לראות בכל דבר שזז, וכשהוא התקרב פתחתי עליו באש ובדיוק היה לי מעצור (חוק מרפיום)..תפעלתי אותו במהירות ושיחררתי עוד כמה כדורים שפגעו ברכב וריסקו אותו קצת והוא נסע בזיגזגים והוא ואז נעלם בכפר. ואז עלה מודיעין שחיזבאללה רוצים לכתר לנו את הבתים וירינו ירי להרתע לכל הכיוונים, ואנחנו בצוות פשוט ירינו על מרצדסים שהיו בכפר. בכיף בדקתי את הנשק שלי על מרצדס שעמדה 200 מ' ממני, ופטרתי אותה מכל החלונות שתתאוור קצת.

לא הפסקתי להודות לאלוהים לאלוהים על הנסים שהוא מריץ פה ושמעביר אותנו חלק בכל דבר..בזמן שלכולם יש נפגעים, אנחנו נמצאים הכי רחוק מהגבול ובלי שום שריטה.

מידי פעם קיבלנו טילים לבית ..והגבנו בכך שכיוונו ארטילריה ומסוקים ומטוסים שהפציצו דרכים בכניסה לעיר. עכשיו קצת יותר רגוע, כולם ישנים, כמה אנשים מכינים אוכל במטבח.

כל הספרים שקראתי על לבנון היו דרמטים עם אנשים שדיברנו בעצב וכ'ו, אני לא רוצה שהסיפור שלי יהיה כזה, אני מאמין בכל כולי במלחמה הזאת, ומוכן לעשות הכל כידי שיפסיקו לירות לי טילים על הבית, ובכל צעד אלוהים איתנו, אפשר לראות את זה בבירור, אז למה לי להיות דרמטי?

יום חמישי 27/7: היום אנחנו חוגגים שבוע בפנים, אתמול לא היה לי מצב רוח לכתוב דבר, היתי קצת עייף מכל זה, ורק חיפשתי פינות שאפשר להיות לבד ולישון קצת ככה היום עובר מהר יותר. לקראת הערב זיהינו במשקפת טנק אויב, והודענו בקשר, כולם היו בשוק, כי לחיזבאללה אין טנקים, מיד מסוק הוזק לאויר ואמר שבאמת יש טנק באמצע הכפר מסוג סורי, ירה לעברו 2 טלים (שאגב כל אחד מהם עולה 250 אלף שקל) ואז הבנו את העניין זה היה פשוט פסל, טנק שלא בשימוש ששמו ליופי.

שלשום לקראת הערב קיבלו פקודה להוציא אותנו לארץ להתרעננות וכולם שמחו ממש, שמחה לא היתה ארוכה כי אחרי שעתיים ביטלו את זה וקיבלנו שינוי משימות, לרדת קצת דרומה ולהצטרף למעגל הבתים של עורב והפלס"ר, אחת הסיבות היא שחיזבאללה רצה לכבוש את הבתים שלנו חזרה מכיוון שהיינו שני בתים מבודדים ששלטו על ציר כניסה לעיר. לקראת הערב התחילו לרות עלינו ממש הרבה טילי נ"ט והבנו שהם הולכים לעשות את מה שהם תכננו, ולהפיל את הבתים האלה בכל מחיר. עכשיו לא היה לנו מה לעשות ורצו שנצא 10 אנשים להתקפת נגד לכיוון צפון קיצר 10 אנשים שימותו על בטוח, היתי מין הסתם בין העשרה האלה בגלל חוליית חוד, אחרי שצמח פתאום למפקדים טיפה של שכל הם ויתרו על הרעיון ואני שמחתי להישאר בחיים. עכשיו הוכרז מצב חירום, וכל הגזרה היתה לטובת החילוץ שלנו מהבתים האלה. חטיבה בכוננות, מטוסים ומסוקים באויר, וארטילריה..כל זה לטובתנו. המון בלבול וירי מסביב והוחלט שפוט ננסה להתגנב החוצה בלי שישימו לב. בחושך כאשר היה ירי שלנו ושלהם התגנבו החוצה ובתנועה זרירה הגענו למעגל הבתים של פלס"ר והעורב ןתפסנו בית משלנו, נרגעתי, ההרגשה השתפרה..החזבאללה המשיכו להפגיז את הבתים שהיינו בהם עד הבוקר, ורק אז גילו שאנחנו מזמן לא שם.

בלילה גם קיבלנו אספקה ממסוקים אוכל, מים , גרביים ועוד..אפילו ממתקים ומגבונים לחים. במהלך השהייה נודע לנו שבבוקר חיילי גולני יצאו באור יום החוצה ונתקלו באויב ונהרגו 13 חיילים 7 פצועים ו15 חיזבאללונים...אחד הפצועים היה חבר שהכרתי מהפנימייה הצבאית שלמדתי בה, הדיווחים המשיכו לזרום ואמרו גם שבבית המפואר שסיפרתי עליו מקודם התמקם המח"ט (מפקד החטיבה) והם חטפו טיל לתוך הבית טיש להם קצין הרוג ו3 פצועים, היה זה יום שחור עם הרבה נפגעים לכוחותינו, ולנו יש מלאך שומר מלמעלה.

כל היום זיהינו והכוונו כוחות ארטילריה וחיל האוויר על העיר והרגנו המון חיזבאללה. ראיתי שיש הרבה אנשים שבורים לגמרי, ועוד התקבלה ידיעה שאנחנו צריכים לחזור לצפון יותר לעומק של העיר..אך זה בוטל ורק לקראת הבוקר עברנו בית ונרגענו מעט. אני ישנתי כמו תינוק וחלמתי חלומות מתוקים באמת, היה לי שלווה ושקט נפשי לגמרי.

בהמשך לשהייה שלנו התפרצתי על כמה אנשים כי אני לא סובל אנשים עצלניים שלא עוזרים כי פשוט נשבר להם, בכל יחידה אני בטוח שיש כמה כאלה וזה לא בסדר ההפך במצבים כאלה צריך לעזור יותר מתמיד.

אבי לכטנבאום אחד האנשים שממש נחמד לדבר איתם, בילינו המון זמן בשיחות ודיבורים, אנחנו מדברים על הכל וגם הרבה על אלוהים כי הוא דוס...חח..סתם דתי..ובעיקר הוא כל הזמן דורש לדעת מה יהיה ולי גם אין תשובות אך אני מנסה לשאר ונותן לו אופציות אולי ככה ואולי ככה אולי זה מרגיע אותו קצת. הוא חושב שאם למדתי בפנימייה צבאית אני אמור להבין את המערכת חח, אז אני מסביר לו מה שנראה לי וקצת ממה שלמדתי מה אמור לרוץ בראש של הקצינים במצב הזה. אנחנו גם מדברים על דברים שנעשה אחרי שזה ייגמר ונהייה בארץ הוא רוצה דבר ראשון גלידת פרוזן-יוגורט ואני זורם איתו בקשר לגלידה והולך על 7 כדורי גלידה עם קצפת וסלט פירות, אבי הכי רוצה לראות את החברה שלו ואחרי זה את ההורים ואני קודם הורים ואז את אחותי ורק אז את החברה (שהיתה לי אז...)

יש לי גם מלא שיחות עם גדי החובש שהוא גם אחלה גבר ותמיד קצת מבואס מכל המלחמה הזאת.

בצהריים התקבלה ידיעה י מוצקה שאנחנו חוזרים לארץ לרענון, התכנון הוא הליכה רגלית ארוכה, קצת מסוכנת וכנראה נגיע באור ראשון. רצה שמועה שמחכה לנו המון אוכל טוב וטעים ופינוקים אחרים.

בהליכה ילוו ואתנו מזלט"ים, מסוקים והכי חשוב אבא שבשמיים. (שלומי ברקע מחכה אותי ואת וולאדי שאנחנו היחידים פה דוברי רוסית וגם תמיד ביחד).

חושך, יצאנו ואנחנו כבר בדרכנו ארצה, אני כבר ממש רוצה לחצות את קו הגדר להיכנס לארץ למרות שזה גם אמור להיות חלק מישראל השלמה כרגע אני מעדיף מאחורי הגבול. הליכה היתה קשה עם מלא עליות, סלעים בשטח הררי...לבסוף הגענו לגדר, ההרגשה נפלאה, פוגשים אותנו בחיבוקים ומצלמות, התרגשות ענקית, זהו לא אכפת לי מה יהיה הלאה ואני יודע שניכנס שוב, אבל בינתיים אני פה וכל מה שאני רוצה זה לנוח ולאכול.

הגענו עם אוטובוסים ליישוב אביבים והיו שם מלא שולחנות עם כל טוב מלא אוכל וממתקים, עשו לנו גם על האש וקיבלנו משלוחי מנות מאזרחים שדאגו לנו להכל. אחרי בדיקה של כל הציוד אספנו הכל ולקחו אותנו למלון גנוסר על חוף הכינרת.

מקלחת ראשונה אחרי 9 ימים היתה אגדית, מצעים על המיטה, מזגן, פירות שכ"כ רציתי כל הזמן הזה ואפילו טלויזיה...בלבנון לא הפסקתי לקרוא מהתנ"ך הקטן שהיה לי בכיס ועכשיו הוצאתי את התנ"ך הגדול האהוב עלי שיש לי אותו מגיל 6.

ארוחות, מפגשי הורים והמון תרומות וחבילות זה חלק מהפינוקים שהיו לי שם, הדבר הכי חשוב שאמא שלי ואחותי הצליחו להגיע וממש שמחתי לחבק אותם אחרי המון זמן שלא התראינו.

היו גם שיחות צוות והיו הרבה אנשים שלא האמינו במלחמה הזאת והיו דרמטים וזה עיצבן קצת...מה יש להיות דרמטים ??? אף אחד לא נהרג...אתה בריא ושלם...שום ארוע מטורף עם ים פצועים לא היה...לא היה מראות קשים מידי..אתה יושב פה עכל הדשא אוכל ושותה בריא ושלם על מה יש לך להתלונן?! תרים ת'ראש תגיד תודה ושתוק...זה ממש עיצבן אותי אבל כל אחד רשאי לחשוב מה שבא לו..אני ממש שמח שאני נח עכשיו וממש סמכתי שאני לוקח חלק בלהגן על המדינה שלי, מנכון שקוראות המון טעויות בדג הפיקודי הגבוה וגם בדרג המדיני אך גם את זה נשרוד בעזרת השם.

אחרי כמה ימים כבר התכוננו לכניסה שניה שלנו.

הכניסה השניה:

התוכנית: להגיע לקו האדום ולהוביל את החטיבה.

התחלנו תנועה והיינו במספר ימי חסד. היינו בתנועה רצופה בלי שום התנגדות. הגענו לקאוזה שזה כפר נוצרי קטן ושהיינו שם יום אחד, לאחר מכן המשכנו תנועה לאטירי אך באמצע נכנסנו לשמורת טבע ומישהו נקע את הרגל מהפלס"ר וזה עיקב אותנו, הלכנו ברגל יומיים מכיוון שבחיל האוויר סירבו להקצות לנו מסוקים ("תודה לחיל האוויר) כי פחדו שיפילו להם מסוק אך לא פחדו שבתנועה בשמורות הטבע יכולים להיות 30 הרוגים. אז עצרנו והיינו לילה בתוך שיח ולילה למחורת המשכנו בתנועה לכיוון אתירי. הדרך היתה די ארוכה, לקראת הסוף ליד הפכר עצמו בא מסוק והביא לנו אספקה, אז לקחנו קצת עלנו ותפסנו בתים.

תפסנו בית מפואר עם ג'קוזי והמון חדרי שירותים, היה המון זמן לנוח ולקרוא בתנ"ך הקטן שלי, גם מצאנו רדיו שעבד על סוללות ושמענו גלגל"צ. בלילות יצאנו מספר פעמים להביא אספקה, שכאן היתה חוסר אחריות גמורה של המפקדים כי על כל אחד מאיתנו היה תיק של 40 ק"ג ואף אחד לא החזיק את הנשק ולא היה מי שיחפה עלינו והמסוק כל הזמן הנחית אספקה באותו המקום ובנס לא קרה שם כלום.

לאחר מספר ימים הוחלט להתקדם עוד צפונה עד לקו האדום וברקע כבר היו דיבורים על הפסקת אש. כאשר הגענו לקו האדום התמקמנו בבית ואמרו שנשאר שם עד להפקסת האש ואז נצא. בערב פתאום משום מקום מתקבלת פקודה ללכת חזרה לבינג'-בל, וכולם התעצבנו מזה, והיתה בדיחה שרצה שבטח יושבים המפקדים השמנים האלה למעלה וראו שאין לנו נפגעים אז ישלחו אותנו בכוח לשם לקראת הפסקת אש כדי שגם לנו יהיו קצת.

בלילה כבר מצאנו את עצמנו בתנועה היחידה שלנו הובילה, צוות סמרים ואנחנו אחריהם.

התוכניות היתה להגיע מצפון ולתפוס בתים שולטים. הגענו קרוב לעיר והתחלנו ללכת יותר לעט כל הכוח היה בשאננות מטורפת, לא ירו עלינו 6 ימים אף לא כדור אחד, החוד של הסמרים הלך קצת יותר רחוק מכולם והתקרב לבתים. פתאום שמעתי צעקה "רימון"!, פיצוץ וירי מטורף עלינו מ3 כיוונים שונים, אני וולאדי קפצנו מאחורי קיר קטן וניסינו לזהות מאיפה הירי, אור כמובן ברח כמו פחדן כמה מטרים אחורה. גיליתי לידי גם את גדי החובש ובן סירא הקשר, כל הזמן חיפשתי מאיפה האש באמצעים שיש לי, ירי לא נפסק ונזרקו עוד מספר רימונים, החלו לרוץ דיווחים בקשר שרם (מפקד צוות סמרים) נפצע בכל הגוף מרסיסים של רימון ותוך דקות הוא כבר היה על אלונקה לידנו ופינו אותו אחורה, ממש שמחתי מתגובת היחידה, אף אחד לא קפא, פקודות ודיווחים רצו בקשר לא נפלנו להלם ולא כלום, אני אפילו די התלהבתי ושמחתי שנתקלנו ככה אנשים ייצאו משאננות שלהם. בהמשך גם גילינו שעוד 2 אנשים מחוליית חוד של הסמרים חטפו רסיסים לרגליים ונפצעו קל. זזנו קצת אחורה והיגפנו ממזרח כדי למצוא בתים טובים להגנה, הירי השתולל, גם לעורב ולפלס"ר באותו זמן היו התקלויות, ירי פשוט מכל מקום ופיצוצים שלנו ושלהם, המון דיווחים בקשר, מצבו של רם טוב והרופא כבר חבש אותו, אנחנו מתגנבים עם אלונקה לבית.

נכנסנו לבית והתמקמנו, הירי ממשיך תוך כדי הפלס"ר והעורב גם מדווחים על פצועים קל. היום עלה והירי נפסק. מה שהתברר שאף אחד בפיקוד ומודיעין לא ידע, זה שבטעות עלינו על כל מפקדת פיקוד הדרום של החיזבאללה. ביום הכל נרגע ורק נזהרנו מבית ענק ששלט על כל הכפר, קראנו לו המפלצת, זאת המפקדה ששורצת מחבלים.

המפלצת - צולם ע"י P99. ליחצו על התמונה לקבלת גודל מלא.

ביום בישלנו לעצמנו אורז וצ'יפס, ובלילה שוב שלחו אותנו להביא אספקה, כל הצוות עם תיקים חוץ מחוליית חוד שמאבטחת אותם. ביזיון, כל הפיקוד הבכיר ב י ז י ו ן! חבל שמפקדים שלא יודעים מה הם עושים עומדים בראש הצבא הזה להתחיל משר הביטחון עד לרמטכ"ל שהוא מחיל האוויר בכלל ומה הוא מבין מה עובר על חירני"ק בשטח, אז הוא נותן פקודות איך שבא לו ואנשים נפגעם.

אך זאת המלחמה ויש בה נפגעים עם זה אני מסכים ב100% אך גם מלחמה צריך לדעת לנהל.

אחרי שהבאנו אספקה על הבוקר הוחלט לעבור בתים, זאת אומרת לעבור ליד המפלצת ולהיחשף. כל היחידות התחילו להחליף מיקומים ולהתקרב פנימה לכפר. בלילה לפני זה גם הוצאנו את הפצועים ממסרנו אותם לטיפול לארץ במסוק.

התחלנו לרוץ שם באמצע הבוקר כמו ברווזים במטווח, ירי מהמפלצת לא נפסק לשניה. לעורב כבר היו מספר פצועים ןגם לפלס"ר.

התמקמנו בבתים חדשים וחיפינו אחד על השני. הבטיחו שתוך כמה זמן יבואו גם טהקים לגיזרה, שימוש בטנקים הופסק אחרי הכניסה הראשונה שלנו בגלל כמות הטילים שיש לערבים.

באחד העמדות כאשר ישבתי בחלון שמעתי יריה של אקדח והכדור פגע בעץ שבחלון 10 ס"מ מתחת לסנתר שלי, 10 ס"מ למעלה זה כל מה שהמחבל היה צריך לכוון כדי לפגוע לי בראש, זה הכל 10 לא יותר אפשר גם פחות. נס אדיר, ניסים לא נגמרים, באותה שניה אפילו נגמר לי הרוק בפה, אני יודע שהוא כיוון עלי על הראש שלי, הכתובת על הכדור היהת ברורה, אך אבא שבשמיים החליט אחרת, ואם אלוהים בעדנו מי נגדנו?! הא?! הא?! מחבל כלב מסריח לא יפגע בי אם אבא שלי החליט אחרת! נקודה וסוף פסוק! תודה לאל!

אחרי זה באמצע היום החליטו להעביר את הצוות שלי לבית אחר ורצנו כשכדרוים שורקים לנו ליד הראש ואני לא מיהרתי להכנס לבית זה היה די משעשע.

יש דיווחים על פצוע קשה לפלס"ר קיבל כדור לעורק הראשי ברגל ומדמם בטירוף, הוחלט לפנות אותו כי אם לא הוא ימות, מפקד הפלס"ר לא מוכן לסכן את הכוח שלו לפינוי והיחידה שלי מתנדבת למשימה. ליבשיץ שתפס פיקוד על צוות הסמרים לאחר שמפקד צוות נפצע נשלח לעזור לפצוע. כאשר הם בתוך הבית, הפלס"ר מחבירים את הפצוע שלהם, ואז מחוסר דיוק בפרטים ובאי העברת מסרים בקשר על ידי קצין של הפלס"ר הם פותחים בירי על הבית ופוגעים בליבשיץ, הוא נפגע אנושות ומת כמעט מיד אחרי זה, חובש נוסף נעמד ומקבל הלם קרב ולא זז יש ירי מטורף על הבית מכיוון המפלצת. מחליטים לפנות את שנהים החוצה, אנחנו לא יחידה של פחדנים! צוות סמרים לוקח את ליבשיץ ז"ל על האלונקה ומגנים עליו כאילו עדיין חי, אותו ואת מורן הפצוע של הפלס"ר מפנים תחת אש תופת באמצע היום לכיוון הטנק שהתנדב למשימת החילוץ.

ממש סיפור גבורה סיפרו לנו אנשים שראו את החילוץ מהאוויר, תוך כדי חילוץ מורן מת מפצעיו, טנק שנסע קדימה ואחורה באמצע העיר כדי לא להיפגע לקח את ההרוגים למסוק.

דיווחים בקשר על פצועים שאחד מהם משלנו, אנחנו עם הרגשה רעה על הלב, עדיין לא יודעים שהוא מזמן כבר לא פצוע וגם לא יודעים שזה ליבשיץ בכלל סוג של זהב טהור.

רק לקראת 6 בערב מתאספים בבית ומודיעים לנו שהוא נהרג רק אחרי שהודיעו למשפחה. הרגשה נוראה, כובד בחזה, זהו אלוהים החליט לשנות את ההחלטה שלו, הרגשה שאף אחד עכשיו לא מוגן, שיחקנו יותר מידי באש, באמצע היום בבינג'-בל עשינו משחקי חתול ועכבר.

באותו הזמן מתקבלת החלטה להוציא אותנו החוצה לארץ, אחרי 9 יום נוספים בפנים. עצבניים על הפיקוד אנחנו צועדים בכובד ראש חזרה, אף דמעה לא ירדה עד שחצינו את הגבול, ואז צוות סמרים פשוט היו שבורים, מבין לליבם יצא לי לאבד חבר קרוב. הרגשה קשה וכעס בעיקר.

יצאנו והתארחנו באכסניית פוריה ליד כנרת. היינו שם מספר ימים ונסענו ללוויות, אלוהים נתן ואלוהים לקח זה כל מה שיש לי להגיד, עצב נורא אך ממשיכים הלאה.

מקווה שאלוהים יחזק את המשפחה כי רואים שמשפחה ממש טוב וליבשיץ בא מבית טוב אוהב וחם.יהיה זכרו ברוך.

אחרי כמה ימים התכוננו למשימה מוסקת במטרה להשמיד משגרי טילים על הארץ. כשכבר ישבנו בתוך מסוק ועמדנו להמריא התקבלה ידיעה שאחד המסוקים שלנו הופל ואנחנו לא ממריאים, 5 טייסים הרוגים כוח שלנו יצא שלם.

לילה למחורת ניסינו להכנס רגלית וגם לזה לא היה אישור.

חזרנו לשהייה באיזה קיבוץ, להתאורר קצת.

עם הזמן שעבר הפריע לנו יותר ויותר שלא נותנים לנו לצאת הביתה, כל היחידות יצאו עד עכשיו ואנחנו כבר בלי בית 50 ימים, נמאס, מעצבן, מפקד החטיבה לא דואג לרענן את החיילים שלו, לא אכפת לא בכלל, ולמה שיהיה אכפת.בזיון. גם לקצינים אין כבר כוח ואפילו למפקד הגדוד, אבל אנחנו נעשה כל משימה על הצד הטוב ביותר.ומתקבלת פקודה לסריקת שמורות טבע, ומחליטים לאמן אותנו בשישי/שבת במקום להוציא הביתה...לאף אחד לא אכפת מהאימון וכולם ישנונים משלימים שעות שינה באימון הזה ומאוכזבים מהפיקוד.

ביום שבת בערב נכנסו פנימה לתוך השמורה, והיה ברור שלמשימה הזאת אין עתיד כי היא תפתח את המלחמה מחדש כי גם רצו שנשרוף אותה לגמרי את השמורה, לאחר 24 שעות מודיעים לנו על קיפול לארץ.

חזרנו לקיבוץ יפעת וסוף סוף יצאנו הביתה. השמחה היתה מטורפת, כולם מחויכים אך אנשים נשארו עם הרגשות כבדות בפנים ואין להם אימון במערכת וזה הכי גרוע, לי יש אימון מוחלט במערכת אבל המערכת שלי הוא אלוהים.

המלחמה הזאת לימדה אותי והתבגרתי בעוד קצת, חשבתי המון למדתי להעריך את החיים שלי, לא יצאתי מהמלחמה איזה דפוק, שרוט בשכל אולי רק הקטע עם המים חח. אני ישן בשקט ושמחתי שהיתה לי הזכות לאגן על הארץ שלי, הבעיה במדינה זה לא הצבא ולא הדרג המדיני (שזה גם בעיה חמורה) הבעיה שאנחנו לא ביחד כמו שהיינו פעם, אנחנו כבר לא אגרוף סגור, כל אחד חושב יותר על עצמו ולא לטובת הכלל, וזה ההבדל במלחמה הזאת לעומת מלחמות שהיו פעם, אני מודע לאנשים ולאגודות שתרמו ועזרו לנו אישית ולצבא בכלל ולתושבי הצפון, אבל זה חלק קטן של אנשים ממש קטן וזה עצוב. אנחנו צריכים להתלכד וככה אף אחד לא ינצח אותנו לא האויב ולא שום ראש ממש דפוק שלא יודע כלום. אולי זה נשמע פלצני אבל זאת דעתי, וגם קצת אמונה לא תזיק לאף אחד, אלוהים עשה המון נפלאות במלחמה הזאת.

מקווה שהמלחמה הבא תתנהל בצורה חכמה יותר ועד אז השבויים שלנו יהיו בבית, ואני אהיה בין הראשונים שייתיצב להלחם כי יש לנו רק בית אחד פה בארץ סתכלו מסביב בעולם מה עושים ליהודים ותתחילו להעריך מה שיש לכם.

תודה לכולם ותנו חיוך, 8) הכל לטובה.

קוראים לי ג'ניה
אשמח לתגובות, שאלות וכו

e-mail: hayal3@hotmail.com icq:289405703

Trijicon33,

Thank you for sharing your experiences and even more so, for the service of you and your friends in defending our nation. As someone who participated in the recent war as a reservist, I can very much appreciate what you and your colleagues in the sadir went through. The sadir units were usually the ones that had the most difficult missions, went the farthest distances for the longest time and encountered the heaviest fighting during the war. Despite the mediocre results of the war, which were due to mismanagement by the highest levels and no reflection whatsoever of the efforts and courage of the soldiers, I am both proud and reassured that there is another generation of motivated and capable people willing to continue defending our small country.

I received via email a “war diary” written by a young tank soldier (whom I do not know). At the beginning is a short introduction that I added to the original email about my own experience there. I thought it might be fitting to add it here because I think that he fought in the same area and maybe the same battles as you.

I hope you don’t find my English problematic, it’s just that even after living here for almost 20 years, my Hebrew writing is still terrible L

The first place my battalion got sent to was Maroon A-Ras. It is located on the top of a hill that overlooks not only into the Israeli towns to the south but also the Lebanese towns to the north. We entered on the night between August 1-2 after crossing the border and climbing a steep hill. We could hear and see the tracers of the tank unit that accompanied us firing at suspected enemy positions on the outskirts of the town. I couldn't discern any return fire but the tanks and artillery kept shooting all night. The village is only a kilometer north of the border but due to the bypassing route we took and extra caution, we arrived at the village only after dawn.

We had been sent to replace the Druze battalion "Herev" and as we entered the village, we met a company of them marching out back to Israel in preparation for their next mission. Up close they looked to me like just a bunch of fresh-faced young teenagers (which is what they were-I must have looked like some funny middle-aged guy to them).

Marching through the main road it was totally quiet but you could see that there was a lot of destruction all around. Some houses were leveled. Others had large holes made my tank shells or missiles. One house I passed had the front wall knocked down (I assume by some reversing tank) and you could see the sofas in the living room-surreal. Almost every house was scarred by bullet holes. As far as we could see, the was not a living soul left in the town save for 2 cats, 1 dog (which followed us back to Israel when we left) and a cow.

This was the village where the ground fighting had begun in the second week of the war. First a squad from a special unit had been ambushed here losing 2 soldiers. After wards, a company of the Egoz unit was sent in and lost 5 soldiers. Next, a battalion of paratroops had been sent in to conquer it and later the Druze battalion inherited the week long job of sweeping and clearing it. By the time we got there it was all over and the fighting had moved north to around Bint-Jabel. The group I was with basically sat in a house for the next 2-3 days to protect the southern flank of another group in the neighboring house which was observing and directing tank and missile fire into enemy positions around Bint-Jabel.

I can only imagine what those young soldiers must have undergone here.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------

:This was written by the 19 year old son of friends of ours, who was in Lebanon protecting his country, during the entire war of July-August 2006.

My Saddest Weekend Leave

August 28, 2006

Im home for the weekend, healthy and in one piece, except for some bruised fingers and damaged fingernails. I thank God everyday that Im still walking and in good shape. Its ironic that in my last email I told you about the Hizbullah, its history and intentions, and described a possible scenario that actually took place in mid-July, at the beginning of this latest of Israels wars.

Heres a chilling quote from my last email to you:

The Hizbullah, under the direction of Iran, is preparing and arming for terrorist missions in Israel. Their main purpose is to maintain a state of conflict in order to show the government of Lebanon that they have an important role in the defense of their country. In addition, they hate Israel and want to continue to wage war in small, high quality missions with emphasis on kidnapping of our soldiers and trading them for imprisoned Hizbullah and Palestinian prisoners.

Of all my messages to you to date, I feel that this is the most important one. I want to tell you of my experiences and observations from this war in Lebanon in order to offset the influence of a biased media

In mid-July I was on leave at home and saw a report in the Internet that 2 of our soldiers had been kidnapped on the northern border. Instinctively, I packed by knapsack and prepared myself for an early return to service. As I put on my uniform, I felt in my heart that the time has come for me to step up to this challenge and help bring our brothers home. Ten minutes later my commander called and informed me that the whole regiment is assembling in the north, battle-ready, for an incursion into southern Lebanon.

So how did it all start, and why is this my saddest weekend home? In brief, just before the war, the western democracies were focused on stopping Iran from developing nuclear weapons. In order to divert attention from this troublesome issue, the Iranian regime ordered the Hizbullah to attack Israel. It was no coincidence that the very day the Security Council met to discuss Irans violations, the Hizbullah fired missiles into our northern towns, crossed the border and kidnapped 2 of our soldiers who were on routine patrol.

A tank crew from my company, which was in position at the time, was ordered to enter Lebanon in order to attempt to stop the kidnappers from fleeing north. Upon crossing the border, advancing on a dirt path, the tank encountered an anti-tank explosive device that demolished it. I lost 4 friends that day. I heard about this on the train as I was going back to my unit. I tried to figure out who was on duty at that time, and which of my friends were already dead. This is my saddest weekend leave because I visited the 4 families who completed the 30-day mourning period, as our tradition dictates.

For the first 2 weeks of the war, we guarded the border and engaged in firefights with Hizbullah squads that attempted to cross the border and kill civilians and soldiers. We engaged them to push them back from the border to protect our northern towns and villages. All this time, the air force attacked Hizbullah targets in Lebanon, including roads and bridges, in an attempt to stop Hizbullah from transferring the kidnapped soldiers to Syria and Iran and in order to put an end to the non-stop bombardment of Haifa, Carmiel and dozens of northern towns.

By the 3rd week, the Hizbullah squads retreated into the villages of southern Lebanon. The civilians had previously fled the area. Those villages became terrorist strongholds. The Hizbullah hid in underground bunkers that were prepared for this purpose and in the homes of civilians and fired rockets into Israel at will. In one case (to which I was witness), the Hizbullah terrorists held Lebanese civilians prisoner in their own home in order to prevent us from bombing them. At this point we had to enter Lebanon and try to root out the enemy.

Maroon A-Ras

This is small town in Lebanon near the Israel border, a major Hizbullah center, and site of my first actual combat experience.

4 am we received orders to prepare for a ground offensive in South Lebanon.

The next day, after much preparation and intelligence briefings, the action begins. Tanks and infantry move across the border in the middle of the night. The infantry moved forward quietly to take control of strategic buildings and the tanks fired at suspected enemy forces and scanned the area with special instruments.

The town is situated on a hill in a beautiful hilly countryside. In the valley below is a town named Yaroon. We were warned that the enemy in Yaroon could fire on us as we moved towards Maroon A-Ras. As we were moving up the hill in a column of 4 tanks each tank scanned the area around it. My crew, in the 4th tank, observed 2 men running from a house in Yaroon, one with a backpack or suitcase and the other carrying a long tube. We were certain that this was a Hizbullah squad preparing to fire an anti-tank missile (Sagger), which normally comes in a suitcase. We needed to check with our command if there were any of our forces in the area, to prevent friendly fire. We received the go-ahead and fired 3 shells at the squad. When we saw that there was no more movement and the danger had passed, we went crazy with emotion, punching, high-fives, shouting.

The column advanced into the outskirts of Maroon A-Ras, and there was a strange and suspicious silence. The Hizbullah, having had 6 years of peace and freedom to train their forces, prepared a textbook ambush. They waited for us to enter the town, with no room to maneuver among the densely packed houses. Now the real battle began. My company commander was is the first tank in the column. We heard a huge explosion and his tank was hit but not penetrated. The battle continued, with missiles coming at us from all directions. A missile hit the 2nd tank. The tank stopped, and after a few seconds we heard the commander over the radio: we have several wounded, urgently need evacuation. The commander left his tank to lead a medical team back to his wounded soldiers for evacuation. The driver was left outside the tank to guard it, to prevent kidnapping of the wounded soldiers. He told me later that when he heard the footsteps of the medical team approaching the tank, he feared it may be the enemy, and considered shooting the wounded and himself rather than being kidnapped and tortured.

Where in the world do you find 19 year olds who have to confront these dilemmas?

One of the wounded lost both legs below the knees. He was moved quickly to our tank where we gave him emergency treatment during the drive back to Israel. A medical helicopter that flew him to hospital, met us at the border. While in high school I volunteered in ambulances and helped care for the injured. This incident affected me more than any before it because I evacuated a friend whose life was changed forever in an instant.

I found out later that there were around 50 Hizbullah terrorists scattered in various houses. These were villagers that live and work in the town. They receive a regular salary from the Hizbullah and have weapons, ammunition and other gear at home ready to launch an attack at any time. They dont wear uniforms and hide among the civilian population.?

The Innocent-Looking House

The media showed massive destruction of Lebanese homes and many civilian deaths due to Israels bombing raids. The following stories will show you how the Hizbullah used Moslem, Shiite civilians (their own constituency) as human shields.

After a week of fighting in Maroon A-Ras, we were able to enter the town safely and begin to uncover the Hizbullah preparations for this war. We moved from house to house, searching for munitions, documents, and control/command centers. In every home there was a picture of Nasrallah, along with rifles, grenades, munitions, RPGs and anti-tank weapons, mostly Russian-made.

In one home, there were no pictures, no munitions, nothing suspicious. This caught our attention. After an intensive search, we found a secret passageway in the living room under a couch. It led to an underground control center where we found communications and eavesdropping equipment, intelligence reports on Israeli army positions and military capabilities, munitions, and weapons. This control center was used to command Hizbullah attacks against Israel, all the while; a family lived in the house above it.

Bint Jbel

We received orders to move north in order to stop the launching of rockets into Israel. We approached the town of Bint Jbel, a large town whose population had fled north. We took positions outside of the town to observe the movement of the enemy and report on the launching of rockets. Late in the afternoon we observed smoke trails of rockets emanating from a house in the middle of the town. Later we learned that those rockets landed in Carmiel.

We knew that we had to stop them but there was one problem: we werent allowed to fire on the building because it was full of civilians. Apparently, it was determined that the building housed mentally challenged youth and poor families that had no means to flee the fighting. The rocket launcher parked on the ground level and the civilians lived in the levels above it. They served as human shields, making it impossible to stop the rocket fire. The launcher moved out into a courtyard to fire on Israel, then immediately backed up into the covered parking area. We found a way to create a diversion, the civilians fled the house, and then we were able to direct the air force to destroy the launcher.

The End

I never thought as a soldier that I would be involved in a war of this magnitude. It never occurred to me that I would find myself in Lebanon up against a well-trained well-armed ruthless enemy; never imagined that my friend, who worked with me yesterday, would lose his legs in a second. It was luck or God or chance that put me in the 4th tank and saved me from harm. In this war I learned a lot about life and how our army works: the importance of the various branches and how they work together. Our enemies will continue to attack us, and we will continue to oppose them and protect our country. I feel pride in our army, despite some of the shortcomings and failures, and appreciate the sacrifices of our reserve soldiers and civilians on the frontlines.

Throughout the war, many civilians visited us and showered us with snacks and small gifts. This gave us the strength to keep fighting: lacking in sleep, showers, and many of the small pleasures of life that we come to expect.

Blessed is the memory of my comrades who lost their lives protecting our country.

Noam Rumack

אפשרויות משלוח הודעות

אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים

אתה לא יכול להגיב לאשכולות

אתה לא יכול לצרף קבצים

אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל

סמיילים פעיל

קוד [IMG] פעיל

קוד HTML כבוי

כלי אשכול	חפש באשכול זה
הצג גירסת הדפסה שלח דף זה ב E-Mail	חפש באשכול זה: חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה	דרג אשכול זה
עבור למצב לינארי מצב כלאיים עבור למצב משורשר	דרג אשכול זה:

הדף נוצר ב 0.18 שניות עם 10 שאילתות
צור קשר - Fresh - למעלה