טוב, אז הסיפור שלי הוא פחות או יותר כזה:
לפני כמה חודשים התחלתי מסלול לוחם בחיל קרבי כלשהו והייתי ממש מבסוט, רק שהייתה לי מין הפרעה במצבי רוח [לא היה לזה קשר ישיר למסלול] שבסופו של דבר הביאה לכך שלא הייתי יכול להמשיך את המסלול, לצערי המאוד רב. עברתי לג'וב ומפה לשם דברים התגלגלו והמצב הנפשי שלי החמיר, ובבדיקה פסיכיאטרית ששלחו אותי אליה החלטתי שאני מספר את האמת. האמת זה אומר שבלי להרחיב על זה כאן, אני אגיד שהיה לי קצת קטע עם אובדנות. בסופו של דבר החליטו בברה"נ שלדעתם אני לא מתאים למסגרת הצבאית ושחררו אותי, למרות שמאוד התעקשתי להישאר. עכשיו אני אמור להתחיל טיפול באזרחות תוך ידיעה שכשדברים ישתפרו אני אחזור לצה"ל, לפחות בתור מתנדב או משהו.
למרות כל המצב הזה, עדיין החלום הכי גדול שלי הוא להיות לוחם ואני יודע שאם אני מתגבר על הבעיה שלי, אני מסוגל לזה. טוב, דיי עם החפירות. השאלה שלי היא האם יש סיכוי לדעתכם שאני אצליח להעלות פרופיל שוב ולהיות לוחם, או שסביר להניח שלא שיתנו לי כי אמרתי דברים קשים מדי ולא לפתח ציפיות? [למרות שכל מקרה לגופו] מה אתם אומרים?

אל תחפש כאן תשובות מוחלטות, אני מציע שתפנה בהודעה פרטית ל- chatulim מנהלת הפורום, היא תוכל לתת לך תשובה מניסיונה (ויש לה .....).

רוב כותבי הפורום הזה הינם מלש"בים, וקשה לי להאמין שמכאן תגיע תשובה בדוקה.

! This is Sparta

הדברים שאמרת כשלעצמם,לא משנים. מה שמשנה הוא המסקנה והאבחנה של הפסיכיאטר בעקבות אותם דברים. אם הבנתי נכון,אובחנת כחולה במחלה פסיכיאטרית כלשהי ואתה מטופל כיום באמצעים תרופתיים\פסיכותרפיים.

על פי הפקודות היבשות בצה"ל,מי ששוחרר על פרופיל 21 יכול לערער,אך אם אין לך חוות דעת מפסיכיאטר שקובע כי המחלה לא קיימת יותר,אין לערעור שלך סיכוי.

גם במידה ותהיה חוות דעת כזאת,הרי שלפי ספר הפרופילים,עבר של מחלה נפשית משמעותית ומאובחנת,לא יתן לך פרופיל של לוחם בכל מקרה.

מידע צרכני חשוב-לחצו כאן!

אחי תלא חושב שבכל זאת הוא יכול להגיע לחלום שלו?

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

I dont have an answer for you....

I personally went thru alot before my service, at a point where i was unwanted by the IDF and all i wanted was to serve for them.
I did end up a Lochem, but it was a battle that took a few years, and patience i never knew i had. Each day seemd like a week, each week like an iternity....

With enogh determination and consistancy (as well as being ok mentally and physicly) you can acheive what you want.

HOWEVER-
Please remember that the IDF is not a normal structure in socioty, and that the military has its own system and rules, and in many cases just thick headed stupid ones, which deny good people to acheive even a fringe of themselves wheer as in the regular world your approach to rebuilding yourself would be very different than from the Army but since this IS the Army and your desire is to be a Warrior the military has to take in to concideration your past when it comes to placing you in life threatening situations to yourself and fellow comrades...,
With all the greatness in being a Lochem, you are a person first. You should never overdo or push your limits to a breaking point in order to get something, no matter how much your heart desires.
Never do yourself wrong in order to feel right, and NEVER be dissapointed in yourself.
We all have a place and role to play, and your first priority should be first getting youirself back on your feet.
There are many things you can do to help out with by volenteering- MADA, Sherut leumi and even jiobs with in the IDF that are not front line combat positions. I have freinds who have done these things and they are no less of a operson than me or anyone eles.

So i wish you only the best, that you should get back on your feet, have the confidence in yourself to do so, and find what is right for you and be happy doing it.
Whatever the outcome is be proud of yourself.
Now that i'm out of service and moving along with my life, i realize that even if I wasnt a Lochem id still have been proud of myself, for the fact that i even got in to the IDF was my own victory and acheivment and after so much time of frustraition and heartbreak i finally did it.

Just take care of yourself, find the place thats right for you and always be proud of your acheivments.

Behatzlacha!

למי שאין כוח לקרוא את כל האנגלית.....אני מתרגם.

אין לי תשובה בשבילך.......
אני עברתי הרבה לפני השירות הצבאי שלי,בגלל שצה"ל דחה אותי,ואני רציתי לשרת. בסופו של דבר סיימתי כלוחם,אבל זה היה מאבק שנמשך מספר שנים,ודרש סבלנות שמעולם לא ידעתי שיש לי. כל יום נראה כמו שבוע,וכל שבוע-כמו נצח.
עם מספיק נחישות ועקשנות (בנוסף כמובן,לבריאות נפשית ופיזית) אתה יכול להשיג את מה שאתה רוצה.

בכל מקרה
תזכור,שלמרות כל הגדולה שבלהיות לוחם,אתה קודם כל בן אדם. אל תגזים,או תדחוף את עצמך לנקודת שבירה רק כדי להשיג משהו,לא משנה עד כמה אתה רוצה אותו. אל תעשה טעויות,כדי להרגיש שאתה עושה את הדבר הנכון,ולעולם אל תתאכזב מעצמך. לכולנו יש מקום בעולם,ותפקיד לעשות,והעדיפות הראשונה שלך צריכה להיות עכשיו, להתייצב ולעמוד על הרגליים.
יש הרבה דברים שאתה יכול לעזור ולהתנדב בהם-מד"א,שירות לאומי,ואפילו התנדבות לצה"ל בתפקידים שהם לא תפקידי לחימה. יש לי חברים שהתנדבו בדברים האלו,והם לא פחות בני אדם מאנשים אחרים.

אז אני מאחל לך את כל הטוב שבעולם,שתחזור לעמוד על הרגליים,שיהיה לך את הביטחון בעצמך לעשות את מה שאתה מאמין בו,ושתמצא את מה שנכון בשבילך,ואת מה שאתה שמח לעשות.
לא משנה מה תהיה התוצאה של מה שתעשה,תמיד תהיה גאה בעצמך.
עכשיו שסיימתי את השירות הצבאי שלי,ואני ממשיך בחיי,אני מבין שאפילו אם לא הייתי לוחם,עדיין הייתי גאה בעצמי על העובדה שבכלל התגייסתי לצבא,שבשבילי היתה ניצחון והישג,ושהצלחתי להשיג אותה אחרי כל כך הרבה זמן של שברון לב ותסכול.

רק תשמור על עצמך,תמצא את הדבר שנכון בשבילך,ותמיד תהיה גאה במה שהשגת.

עד כאן התרגום.



(את דעתי האישית כתבתי בתגובה שלמעלה,אבל הבחור כתב כל כך יפה.......לא התאפקתי.גם ככה לא תירגמתי מספיק יפה כדי להביע את כל מה שהוא אמר,אז מי שיכול,שיקרא את התגובה באנגלית)

מידע צרכני חשוב-לחצו כאן!

יש לך מושג איפה הבחור פה שירת?

לא.אתה יכול לשאול אותו.

מידע צרכני חשוב-לחצו כאן!

תודה לכולם על התגובות..
לצערי הבעיה שלי אכן אובחנה על ידי פסיכיאטר שנתן לה גם שם לא כ"כ נחמד..קיצור, בלאגנים. אבל אני משתדל להאמין שעוד יש לי תקווה.
והייתי בשריון, אבל אם אני חוזר למסלול, אני מעדיף חי"ר [לא ששריון זה רע].

וואו.

אהבתי את התגובה שלך.

אממ..תודה..

אני יכול להגיד לך דבר אחד. ככל שאתה עובר יותר זמן באזרחות וחי חיים "נורמליים" (ויש לך גיבוי מפסיכיאטר שיכול להעיד על כך,) כך עולים הסיכוים שיקבלו אותך (בחזרה.)

Keep away from people who try to belittle your ambitions. Small people always do that, but the really great ones make you feel that you, too, can become great.

.

הנשר הקטן- תודה לך! תרגמת את זה מצויין (הרבה יותר טוב ממה שאני הייתי כותב- יישר כח!)

אני מצטער שכבתי באנגלית- הייתי במשרד ואין לנו עברית)...

אני הולך לכתוב כמה שאני יכול כדי לתאר את החוויה שלי, ומקווה שאולי זה יעזור למישהו שגם סבל מהתמודדות עם דברים לא נעימים בזמן כ"כ חזוב בחיים כנער מתבגר ומתגייס עם כל חששות וכאבים. אני מתנצל מראש על המדילה שאני עומד לכתוב ומבין למי שאין סבלנות

- OUT OF TIMEעל תקשיב לא"א חוץ מעצמך והאלו שסובבים אותך ונותנים בלך את האמון ועזרה..

המערכת הצבאית שלנו כ"כ גדולה שתלך לקב"ן /פסיכיאטר בפקמ"ז שיחרוץ את גורלך ויקרא לך איש מטורף ונשבע לך שהמערכת הצבאית לעולם לא תיקח אותך ואז תראה פסיכולוג אחר באותו פיקוד או פיקוד אחר שיגיד שטויות ושאין שוב סיבה שלא תשרת...

מה שנור אמר פה הוא נכון- הבעיה של דברים כאלו הם שהם תמיד יכולים לחזור. אך צריך להזהר כשאומרים את זה למישהו מכיוון שאסורלחרוץ גורלות ובטח שלא דרך האינטרנת וחייבים להיות אופטימיים...

מהנסיון שלי עם המערכת הצבאית כשמדובר בעינין נפשיים זה יכול להיות לכאן ולכאן.
השאלה כאן האם זה מצב של דיכאון, התקפי חרדה שאפר לשלוט בו ע"י נטלת תרופות ועזרה מקצועית או שזה משהאו טיפה יותר מסובך. אתה לא צריך לענות לי ולא מצפה ממך מכיון שזהו דבר מאוד אישי ואינטימי ועצם זה שאתה מוכן לבוא לכאן ולכתוב אומר שאתה בכיוון הנכון ואתה מודע לכך שיש בעיה ואתה מתמודד איתה בצורה שלך.

שתבין- אתה לא פריק. לכולנו היו רגעים קשים של חרדה ודיכאון. שלא הבנו מה קורה לנו ועצם האי-ידיע של זה הפחיד אונו יותר ויותר והרגשנו יותר מנותקים מהשאר בגלל היותנו כביכול "מטורפים", "משוגעים" פריקים וכו. אז זהו שאתה ממש לא. תתפלא לדעת שאחד מכל 3 משפחות יש אדם נוטל תרופות למצבים כאלו, ורק בצבא המאוד מקצועי ומעודכן בעולם המדע עדיןי מסתכלים עליך בתור מטורף עם דיאגנוזות של הק.ג.ב ונראה לי לפעמים הפסיכיאטרים בצה"ל יותר מנותקים מהמציאות וחסרי כל קשר לסובב אותם מהאנשים שממתינים לראות אותם בחדר המתנה (חוויות אישיות שלי)....

אני אישת כבר בתיכון סבלתי קשות מהתקפי חרדה. ההתקפות גרמו לי בנוסף ל


Agraphobia-
Aפשוט לא יכלתי לצאת מהבית. זה כמעט ניתק אותי מהעולם וכמעט גמר אותי. זה היה מטורף- ביום אני בבית ספר ומשחק כדורל והכל בסדר, אבל בלילה אני שוכב במיתה ומרגיש כאילו אני במצב של מוות ופחד שא"א אפשר להסביר


לרוב הייתי בסדר אבל עצם הידיעה שיש לי איזהשהו "בעיה" לא עזר לי ותמיד היה לי בראש ומנע ממני לקחת את הצעד הנוסף החיים מהפחד שמשהו ישתבש ויהיה לי התקף.....

הצבא כמובן ממש אבל ממש לא רצה אותי וזה רק דירדר אותי עוד כי סה"כ הייתי בן אדם כמו כל השאר שעשה ביס, מסיבות, בנות וכו ומסתדר לאט לאט ופתאום הצבא אומר לי לא. זה זרק אותי אחורה ובאמת פכע בי מאוד...
היה לי עובד סוציאלי בביספר שהיה בן אדם מיוחד במינו, והוא האמין בי ולא ויתר. הוא המשיך לנסות לעודד אותי והסביר לי כמה חשוב להלחם להכנס לתוך הצבא- לא בגלל שאני חייב למישהו משהו, אלא בגלל שאני חייסב לעצמי. עצם אי-שירות זה פגיע במי שאני וקוצר אותי באמצע החיים במסלול שהוא נורמטיבי... הוא המליץ שאלך למכינה קדם צבאית ואם אני אוכל לסיים את השנה ם, במסגרת רחוק מהבית, כשאני צריך לדאו לעצמי זה או יבנה אותי או שנקח את משם.
לקח לךי מעל שנה, של שליחת מכתבים, מיילים, פקסים, טלפונים, והגעה ללשכת הגיוס על בסיס שבועי וכמעט יום יומי- וכל יום אותו התשובה. לא!

לאחר שנה של המון זמן לעצמי, התמודדות רחוק מהבית וכו גיבש אותי ובפעם הראשונה, לאט לאט הבנתי שאני יכול ושאין ממה לחשוש. כמובן שהיו את הרגעים הקשים שהייתי חייב לחזור הביתה- אבל עצם זה שחזרתי למחרת או אפילו שבוע לאחר מכן למכינה זה היה צעד עצום בשבילי מיוון שהתמודתי עם הפחדים שלי.

לאחר שנה נתנו לי בצורה כמעט מזלזלת לעשות מיון חוזר וקיבלו אותי עם 45 נפשי אני הייתי הבן אדם הכי מאושר בעולם- לא היה אכפט לי איזה פרופםיל יש לי אני מתגייס וזה היה צעד ענק בשבילי. הרגשתי שכבשתי את הפסגה הכי גבוהה בעולם וא"א לא יכל לעצור אותי...

בגיוס שלי עברתי שוב כמ רעיונות עם פסיכולוגיים ותדהמתי הם החליטו לתת לי פרופיל 97. לא ידעתי מאיפה זה בא ולא התווכחתי. פשוט כך הפחתי ן רגע לחייל נפשי ללחייל עם פרופיל לוחם. התגייסתי עם מיועדים לחטיבת חי"ר למחרת.
לצערי, לאחר זמן קצר בזמן גיבוש היחט"יות פרצה אצלי שו התקף חדה מאוד קשה וחזק ואילץ אותי לדבר עם המפקדים שלי. לאחר כמה דיבורים עם המג"ד ועם אנשים מקצוע החליטו ללוח אותי בחזרה לבקו
ם ושוב למיין פרוםים חדש. זה היה גיהנום- הכל הלך כ"כ טוב ופתאום נעצר באותו מהירות שזה התחיל... הצבא החליט להוריד לי את הפרופיל ל 64 נפשי ואמרו שאני מתחיל תירונות 02 ושזה הולך להיות ממבחן בשבילי. שיבצו אותי עם קבוצה של חברה עם בעיות נפשיות שנמצאים בצבא על איזהו חריג והרגשתי נוא. לרוב החברה באמת היו משוגעים עם שריטות ברשא ולרוב הייתי צריך לבודד את עצמי מהם אך היו כמה חברשה נהדרים שאני איתם בקשר עד היום שגם הם, חברה נורמאלים שהיו מתמודדים עם חרדה ודכאון אך היו אנשים מדהימים ומוכשרים שבעולם החיצוני הם בסדר גמור ואפילו פופולארים, אך בתוך החדר שלהם, לבד, יש להם סודות שהיו חיים איתם ומתמודדים לבד בלי לדעת עם מי לדבר כי פחדו שיחשבו שהם מטורפים.

סיימתי את בטירונות שלי בהצטיינות (כן, אני גאה שסיימתי טירונות 02 בהצ!!) ואפילו בעזרת הקב"ן הפיקודי שהייתי רואה בזמן הטירונות הקצר קבלתי כמה הצעות ובאמת חשבתי ש "הופה, מצאתי משהו מענין" אך ביום השיבוצים לא לקחו את דברי הקב"ן ברצינות, ושלחו אותי לחור בדרום והיות עובד רס"ר. כאן עברתי תקופה לא קלה במחינת יחס צבא-חייל אך השתפרתי עם הזמן לחר חצי שנה כבר ירדתי מהתרופות שלי והיתתי בסדר גמור. לאח חצי שנה של תפקוד מציון (אפילו שיהיה בסיס חרא, עם אנשים חאות שכל הבסיס היה חמולה אחת גדולה מהאיזור שחיילים חברים על הנגדים ועם הסתחסחת עם חייל נדפקת פתאום המפקדים לא נחמדים אליך והחיים נהיים קשים) ולבסוף החליו בבקו"ם עם המלצות של הקב
ן ופסיכיאטר פיקודי שאני כשיר לעבור קורסים והעלו לי את הפרופיל ל 82 נפשי (שהבנתי לאחר מכן שזהו משהו מאוד נדיר ולא פגשתי א,א עם פרופיל כזה). הפרופיל נתן לי את היכולת לשרת היחידה קדמית, אך לא כלוחם, אבל שובף אני לא התוכחתי, ולקחתי את הזדמנות כמתנה משמים. למזלי הפסיכיאטר שטיפל בי היה מחליף לפסיכיאטר הרגיל שהיה פשוט ן אדם מטורף שלא היה מקשיב למילה שלך וגורם לך להרגיש שאתה לא בןאדם והמחלף היה בחור קנדי חביב שהמליץ שאני ישאר איתו מכיוון שהוא רואה אותי כבר חודשיים אז פשוט המשכתי איתו.
הוא נורא רצה שאני יצליח וקבע לי מיון עם הפסיכולוג של יחידה מסווגת באמ"ן כדי להתרשם ואלי גם לקבל תפקיד. לצערי לא היה מקום בשבילי ביחידה, וגם הוא אישית חשב שאני לא יסתדר במסדרת שלהם אבל דאג לכך שאני יצור קשר עם עוד כמה מקומות וככה הגעתי ליחידה מובחרת בראיון אישי אם המפקד ושפחתי את הלב. אמרתי לו שהו החלום שלי, ואני קיבלתי את העובדה שאני לא יהי לוחם אצלו או אצל אא אחר, אבל עם אני יכול לעזור ללוחמים, אני יעשה זאת בצורה הטובה ביותר. לאחר טלפון לראש מכינה שלי (שהוא הכיר אשית) קיבל חו"ד עלי הוא חיך ואמר ברוך הבא ואמר לק. שלישות שהייתה בשיחה להתחיל בתהליך משיכה ליחידה. ככה בלי שום קורסים או נסיון, עבדדי בתחום המודיעין ביחידה. הקמ"ן לקח אותי תחת חסותו ופשוט נתן לי את הכלים כדי להתפתח ועם הזמן קיבלתיעוד ועוד תעסוקה עם שידע שצברתי והנחישות להמשיך. לאחר 8חודשים ביחידה קבלתי את תפקיד פיקודי ביחידה שלי בתחום שבו התעסקתי ומש התחלתי להכיר עוד ועוד אנשים ויחידות וגזרות. לאחר התיעציות וכמה פגישות הוחלט להוריד לי את הסעיף הנפשי ונתנו לי את האופציה לעבור מיונים ליחידות המובחרות (כמובן זה כלל את כל האלמנתים השלישותיים עם דרגות, פזם וכו) אבל הלכתי על זה...

בקיצור, כמעט 6 שנים לאחר כל זה, התקבלתי ליחידה מיוחדת, נהייתי לוחם, השתתפתי בניסויים מעיניינים ומסוווגים והמשכתי למצות את עצמי.
לצערי, ולמרבה האירוניה אני נפצעתי בפעילות ולא יכלתי לחזור להיות לוחם, אך את שלי כבר עשיתי, והייתי במצב של שקט נפשי ידעתה שעברי גיהנום והגעתי לגן עדן של עצמי.
לאחר הפצעיה כבר הייתי מוכר, ולאחר שבועיים קצרים עברתי ליחידה שאשפר להגיד "מקבילה" (אך עם אופי שונה לחלוטין ועם תגיד למישהו מביחידות הנ"ל שהם דומים זה לא יאהבו אותך )
ושם התעסקתי בתחומים הכנולוגייםומודיעינים של היחידה...

לאחר מלחמת לבנון 2 השתחרתי, כמישהו שהתחיל בבוץ והצליח לעבור מכשול לאחר מכשול.
היום אני גר ועובד בארה"ב בתפקיד עוזר מנהל פרוייקט ותחום המו"פ לתחום הלוט"ר ואופטיקה טקטית...

חבר, אני גאה שמה שעשיתי ועושה, אך אני יכול להגיד שגם על לא הייתי מרגיש תהילה של חייל/לוחם ביחידה מיוחדת, אני עדיין הייתי גאה בעצמי. המלחמה הכי קשה שלי, המאמץ שלי, הפחדים שלי, ההתמודדות עם מצבי לחץ וחשיבה מהירה ושיקול דעת, היום אני מבין, היה לפני וובזמן הגיוס שלי. כל מה שבא לאחר מכן הוא פשוט לא משתווה למה שעברתי לפני כן.

אתה ואני לא יודעים את העתיד שלנו, תלחם על חלומותף עקרונות, אבל על תהיה Greedy"'- אל תזרוק את האופציה להיות לוחם בישראל כדי להיות לוחם "רק חי"ר"...

אני מקווה בשבילך, שתמצא את השקט הנפשי שלך, ושאפילו עם אתה תומך לחימה, שריוניר, חיר"ניק או מטכל"יסת נועז, זה היה בגלל השיקולים הנכוניםף ושזה ל יקבע ממך מחיר מאוחר יותר בחיים.
תמיד תהיה גאה במי שאתה, אתה לא מוזר, אתה בטח שלא מטורף... אתה סה"כ בחור שיש לא חששות בעולם הגדול ובפעם הראשונה צריך להתמודד עם הראיו להיות לבד, רחוק מהבית ולדאוג לעצמו. כל זה יכול לגרום לבן אדם חרדה ודכאון.. זה לא אומר שאתה פריק. אתה בן אדם בריא בנפש ובגוף, וסה"כ צריך את העזרה למצוא לעצמך את הדרך והמסלול שמתאים לך.

הגאווה שלי כחייל צה"ל כשהיהתי "רק" ש.ג הוא מה שנתן לי את השקט והענווה כלוחם.
אם אני יכול להיות גאה בעצמי כש.ג- אתה יכול להיות גאה בעצמך בכל מקום שרק תגיע אליו

אתה תמיד מוזמן לדבר איתי בפרטי ואני אשמח לשתף אותך בחוויות ולנסות לעודד ולדבר.
עלה והצלח!

בלי להיכנס לפרטים טכניים שלא ידועים כמו מה היו הבעיות שצצו, איך הן טופלו, ומה חוות הדעת של הפסיכיאטר, תמיד קיים סיכוי שגם אחרי טיפול המחלה תתפרץ שוב. כיוון שהטריגר שגרם להתפרצות שלה היו התנאים בשירות קרבי, ספק רב אם יתנו לך לחזור, למרות הטיפול (בהתחשב בעובדה שטיפול תרופתי ו\או פסיכותרפיה אינם מועילים ב-100 אחוז אם אתה ממשיך לחיות בתנאים שגרמו להתפרצות מלכתחילה).

just be infored that i may reply in engloish (deppending on where i am). but please feel free to contact me if you ever need to talk.
good luck!