|
02-04-2007, 17:51
|
|
מנהל פורומי צבא ובטחון, מילואים והלוחות
|
|
חבר מתאריך: 07.04.02
הודעות: 23,839
|
|
|
האם הכוונה למאמר הבא?
אני מניח שלא. אני מאד רוצה לקרוא את המאמר המדובר. שלחתי לך הודעה פרטית כיצד להעלות אותו.
מלחמת לבנון השניה: ניצחון? תבוסה?
יצחק בן-ישראל
בעידן המודרני, בו הכפפנו הכל לרייטינג ולפוסט מודרניזם, לא נותרו בידנו כלים לשפוט את המציאות "כשלעצמה". אם המציאות היא סובייקטיבית, וחשוב רק מה ש"הושתל" בתודעת ההמון באמצעות "ספינים" תקשורתיים, אזי השיפוט מתעקם והשפה מאבדת את דיוקה ואת מטרתה הראשונית. לאסוננו, גם צה"ל נפל קורבן לעיוות הפוסט מודרני הזה, והתוצאות מוטלות לפנינו.
המלחמה הפוסט-מודרנית הראשונה
קיצור תולדות האדם והתרבות: בראשית היתה הנאיביות. האדם הנאיבי היה קל לשליטה, האמין במה שאמרו לו ומילא את רצון השלטון ללא היסוס ופקפוק. ברבות השנים הוא טעם מעץ הדעת והחל לגלות ספקנות. הכנסיה נכנסה לפעולה ודרשה ממנו להפקיד את שיקול הדעת בידה. גם זה לא נמשך לנצח. הרנסאנס בקע, והאדם החל לשאול שאלות נוקבות על מקומו ביקום ועל טבע הדברים. "ידע הוא כוח," אמר הלורד פרנסיס בייקון במאה ה-16, והתכוון לידע מדעי, שיאפשר שליטה בטבע. בכך נפתחה הדרך למהפכה המדעית של ניוטון ושל חבריו. עידן המודרניות הפציע. הוויכוחים לא יוכרעו עוד על-ידי דוגמות שהכתיבו אלילי שווא ואנשים בעלי אוטוריטה. רשות הדיבור נתונה לעובדות. אלו ורק אלו יקבעו מה אמיתי ומה שקרי.
כך נולדה תנועת הנאורות (Enlightenment), שבאה לעולם במאה ה-18, בעקבות פועלם של הוגים ופילוסופים צרפתים (האנציקלופדיסטים) וגרמנים (משה מנדלסון ועמנואל קאנט). היתה זו התפתחות טבעית של המרד בכנסיה, שהחל ברנסאנס והגיע לשיאו ברפורמציה של לותר במאה ה-16, במהפכה המדעית במאה ה-17 ובמהפכה התעשייתית שבאה בעקבותיה. מיתוסים מקובלים נופצו, פרות קדושות נשחטו. הדוגמות הישנות פינו מקומן לשיפוטו הרציונאלי של הפרט. התבונה תפסה את מקומו של האלוהים. האנושות החלה לצעוד בנתיב שהתווה קאנט בקריאתו: "העז לדעת."
קו ברור של התפתחות חיובית מאפיין, לכאורה, את ההיסטוריה של אירופה המערבית מאז הרנסאנס ועד ימינו. האדם השתחרר מכבלי הדת. התבונה הפכה להיות קנה המידה לשיפוט. המדע והטכנולוגיה התפתחו בקצב מדהים. תנאי החיים והבריאות של ההמונים שופרו ללא הכר, וניתן לצפות לעתיד שכולו טוב. על רקע זה באו מלחמות העולם במאה העשרים, ו"הגדיל לעשות" המשטר הנאצי הרצחני - שצמח במחוזות בו נולדה הנאורות – והיה כמקלחת צוננין על חזון העולם הרציונלי. העולם המודרני, הצועד לעבר קדמה ונאורות הוכה אל החומש.
היו שראו בכך תוצאה בלתי נמנעת דווקא של רעיונות הנאורות, וסברו כי שורש הרע הוא בניפוץ המיתוסים הסיטוני. כדי לא להשתעבד למיתוס, חייבת התבונה להטיל ספק בכל, ואפילו בעצמה! כך איבד, לדעתם, האדם "הנאור" את העוגן הרציונלי שלו. מקס הורקהיימר, בספר שכתב עם תיאודור אדורנו (הדיאלקטיקה של הנאורות, 1944), מאשים את בייקון, ואיתו את הרעיון המדעי כולו בזריעת זרע החורבן. לתפיסתו, השאיפה לכוח הפכה את האדם הנאור למכונה תכליתית, מנוכרת, שאינה מכירה עוד בצדדים האנושיים של הפעילות המדעית, וסופה ש"מכונה תכליתית" זו היא שהעלתה את המשטר הנאצי. לטענתו, "בדרך למדע של ימינו מוותרים בני האדם על המשמעות. הם ממירים את המושג בנוסחה. כל מה שמסרב לסור למרותה של מידת החישוב והתועלת נחשב בעיני הנאורות למפוקפק. כשניתן לתועלתנות להתפתח ללא דיכוי חיצוני, שוב אין לעצור אותה."
וכך הוא מגיע למסקנה, כי "הנאורות היא טוטליטארית, ומתייחסת לדברים כדרך שהרודן מתייחס לבני-אדם." הנאורות הביאה להתפתחות המדע, וזה הביא להתפתחות הטכנולוגיה, המאפשרת לשלוט באנשים. נחוץ אפוא מרד נגד "השלטון ללא מצרים" של המדע והנאורות, ומרד זה צריך להתחיל בשיבה אל המיתוס ובכפירה בכוחן האובייקטיבי של "העובדות" להפריך מיתוסים. הרי בסופו של דבר אין עובדה שאינה מעוגנת בהנחה מסוימת, ולכן אין לעובדה שום עמדה שהיא "אובייקטיבית" יותר מן ההנחה ה"סובייקטיבית" עליה היא מושתתת, טענו הורקהיימר וחבריו לאסכולת פרנקפורט.
רעיונות אלו נפוצו חיש קל בחברה המערבית. גל שני של שחיטת פרות קדושות החל בסוף המאה העשרים. הפעם, שחיטת פרות המדע והנאורות. המרכיב הסובייקטיבי בכל "עובדה" נחשף ללא רחמים. המשקפיים נעשו חשובים כמו העולם עצמו. מכאן התקצרה הדרך לשלב הבא: לא רק שאין "עובדה" שהיא לגמרי "אובייקטיבית" ובלתי תלויה במשקפי הצופה. השלב הסופי הוא האמונה שרק המשקפיים חשובים, והמרכיב "האובייקטיבי" נעלם לחלוטין. אין בעצם "אמת" ואין "שקר". הכול נהפך ל"סיפור" (או ל"נאראטיב", כפי שזה מכונה בימינו).
האדם המודרני, שאך זה נחלץ מציפורני הנאיביות, הפך לפוסט-מודרני ואיבד את אחיזתו ב"מציאות". וליתר דיוק, ה"מציאות" עצמה נעלמה.
כך מוצאת עצמה החברה המערבית במאה העשרים ואחת במצב בו מומחיות ומקצוענות אינם עוד נכס. כל ילד יודע מי זו נינט ומה אמר ההוגה הדגול ג'קו אייזנברג. אולם מי יודע מה חושבים משה ליסק או בן עמי שרפשטיין? ומי הם בכלל? (חתני פרס ישראל – י.ב.י). האסטרולוגיה זוכה ליותר זמן שידור מהאסטרונומיה. המונח "יועץ אסטרטגי" לא מקפל עוד בתוכו לימוד קפדני של נושאי ביטחון ומלחמות או טכניקות מתמטיות של בחירה אופטימלית בין חלופות, אלא מבטא את מה שחשוב כיום באמת: ספינים תקשורתיים. ומדוע? כי אין כל חשיבות למה שקורה באמת. "להיות פירושו להיות נתפס" (בהכרה), אמר הפילוסוף המודרני בארקלי במאה השבע-עשרה. "לא נכון," עונים לו הפוסט-מודרניים: "להיות פירושו להתקיים בתודעת ההמון, וזו נקבעת בתקשורת". בקצרה, להיות פירושו להופיע בטלוויזיה.
המלחמה הפוסט-מודרנית בלבנון
קשה להבין מה קרה לנו בעימות האחרון עם החיזבאללה בלבנון, ללא ההבנה כמה עמוק חדרה הפוסט-מודרניות לכל תחומי חיינו. איך למשל מנצחים במלחמה? פעם חשבנו לתומנו, כי ניצחון הוא מהלך שמשנה את מצב קיים למצב טוב יותר עבורנו. זו כמובן נאיביות וקיבעון מחשבתי, לפי הזרם המחשבתי העכשווי. אין בכלל "מצב". יש רק תדמית ומודעות. גם ניצחון והפסד בקרב הם עניין תודעתי, ואין להם שום משמעות אובייקטיבית. כל צד יכול לטעון שהוא ניצח, ושלום על ישראל. הכול בעיני המסתכל. ובכלל, כדאי להפסיק להשתמש במונחים מבלבלים. מספיק "לנצח" בתקשורת כדי לנצח. ואם נקשה ונשאל איך עם שלם חושב, ערב יום הכיפורים, שלא ניצחנו? האם אין זה מעיד שבכל זאת יש כאן משהו אובייקטיבי? האם יכול להיות שרבים כל כך טועים? התשובה הפוסט-מודרנית ברורה: התקשורת לא מלאה את תפקידה. במקום ליצור ולהעביר לעולם את המסר הברור שניצחנו, היא פתחה בביקורת חסרת תקדים, ויצרה את "העובדה" של ניצחון החיזבאללה.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://ofakim.org.il/zope/home/he/1161037456/1161037846/ben-israel_33_ap.jpg?display=small]
לפי הזרם המחשבתי העכשווי, גם ניצחון והפסד בקרב הם עניין תודעתי. צילום:איי-פיפליטים לבנונים צופים בהופעה של נסראללה ברשת אל-מנאר.
בעולם פוסט-מודרני אין שום סיבה לדרוש מומחיות כלשהי משר ביטחון בענייני משרדו. נהפוך הוא. מוטב שהוא יהיה משוחרר ממחויבות הנובעת מהבנה מקצועית כלשהי. כי מהי הבנה כזו אם לא השתעבדות ל"עובדות", שאינן אלא קונספציות סובייקטיביות, המציגות אשליה של "אמת"? הרי אין בהבנה המקצועית יותר מאשר מיסוד הדיעה המקובלת. הלא כן?
אפשר היה לחשוב כי בסופו של דבר לא תהיה השפעה כה מכרעת על צה"ל לזרם מחשבתי הרסני כזה. הרי במקרה של הצבא, בדיני נפשות אנו עוסקים, ושום "ספין" תקשורתי לא יחפה על כישלון מבצעי. לצערי, הסבורים כך טועים. בחברה שנסחפה להאמין כי הכול יהיה טוב אם אך נרצה בכך ואם נקפיד לשנן זאת לעצמנו השכם והערב, לא נשאר צה"ל מאחור. המכירים אותו מקרוב יודעים כי השפה הפוסט-מודרנית חלחלה לתוכו זה מכבר. חיילי מילואים התקשו להבין את הפקודות שקיבלו. המונחים כוונה, משימה, מטרה וכולי יצאו מהמילון. מונחים המתארים פעולות צבאיות פשוטות כמו כיבוש, השתלטות, ניצחון הזדרזו ללכת בעקבותיהם. נוסף דרג תכנוני שלם, שתפקידו לתרגם את ה"כוונה" ("דירקטיבה" היא נקראת היום) ל"אפקטים". שפה חדשה הונהגה, שאינה מתיימרת להיות "מדויקת" או "חד-משמעית", ולהקנות אשליה של אובייקטיביות ואמת אחת. עידן המטאפורות החל. ככל שהן עמומות יותר, הן נחשבות לתיאור טוב יותר (ומטעה פחות) של ה"מציאות" החמקמקה. סיפור מגדל בבל מתממש שנית לנגד עינינו.
הגיע הזמן לחשבון נפש אמיתי. נכון, הדרך אחורה, אל הנאיביות של פעם חסומה לתמיד. למדנו לקח חשוב. בכל עובדה ובכל נתון יש גם מרכיב סובייקטיבי שחשוב לחושפו ולהבינו. אבל לא הכול סובייקטיבי. למדינת ישראל יש אויבי אמת החורשים עליה רעה, וניצחון צריך להשיג בשדה הקרב ולא בטלוויזיה (אם כי גם זו זירה בעלת חשיבות). אם ברצוננו לקדם את פני הרעה, עלינו להתחבר מחדש אל המציאות ו"לסגת" לרעיונות הנאורות והקדמה המדעית שעוד לא אבד עליהם הכלח.
* פרופסור ואלוף (מיל.) יצחק בן ישראל הוא ראש התוכנית ללימודי ביטחון באוניברסיטת תל-אביב.
המאמר מתוך אופקים חדשים
_____________________________________
אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!
© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il
נערך לאחרונה ע"י יוסיפון בתאריך 02-04-2007 בשעה 17:55.
סיבה: הוספת קישור
|
|