|
09-02-2006, 15:29
|
|
|
חבר מתאריך: 15.10.04
הודעות: 1,404
|
|
אחים בקרב - הפרק הראשון
הפרק הראשון של "אחים בקרב" התרגום לספר "Band of Brothers", קיים באתר הבא: http://www.text.org.il/index.php?book=0506104
וכן מצורף פה למטה:
באדיבות הוצאת כנרת אנו מביאים לפניכם
פרק מתוך הספר
פרק 1
כי רצינו את הכנפיים
מחנה טוקואה, יולי - דצמבר 1942
חיילי פלוגה ה', חטיבת החי"ר המוצנחת 506, הדיוויזיה המוטסת ה-101 של צבא ארצות הברית, הגיעו מרקעים שונים ומחלקים שונים של הארץ. הם היו חוואים וכורי פחם, אנשים מן ההר ואנשי המעמד הבינוני. ארבעה הגיעו מאוניברסיטאות - אחד מהארוורד, אחד מייל ושניים מ-UCLA. רק אחד מהם בא מ"הצבא הישן", ומעטים בלבד הגיעו מן המשמר הלאומי או מיחידות המילואים. היו אלה חיילים אזרחים. הם התכנסו יחדיו בקיץ של 1942 - שנה שבה היו האירופים בעיצומה של מלחמה מזה שלוש שנים. עד שלהי האביב של שנת 1944 הפכה הקבוצה לפלוגת עִלית בחיל הרגלים המוטס.
בשעה מוקדמת בבוקרו של יום הפלישה, בפעולתה הקרבית הראשונה, לכדה פלוגה ה' סוללה גרמנית של תותחי 105 מ"מ, ששלטה על חוף יוטה מתחתיה, והוציאה אותה מכלל פעולה. הפלוגה פילסה את הדרך לתוך קרנטאן, נלחמה בהולנד, אחזה במבואות בסטוניה, הובילה את מתקפת הנגד ב"קרב הבליטה", השתתפה במערכה על הריין ותפסה את קן הנשרים של היטלר בברכטסגאדן. הנפגעים בפלוגה זו הגיעו ל-150 אחוז. בשיא יעילותה - היינו: בהולנד באוקטובר 1944, ובארדנים בינואר 1945 - היתה זו פלוגת הרובאים הטובה ביותר בעולם. משנסתיימה מלאכתה, התפרקה הפלוגה וחייליה שבו הביתה.
כל אחד ממאה וארבעים החיילים ושבעת הקצינים של הפלוגה המקורית הגיע בנתיב שונה למקום התהוותה - מחנה טוקואה שבג'ורג'יה - ועם זאת מאפייניהם היו משותפים. הם היו צעירים שנולדו לאחר מלחמת העולם הראשונה. הם היו לבנים, משום שבצבא ארצות הברית היתה נהוגה בעת מלחמת העולם השנייה הפרדה גזעית. למעט שלושה חריגים, הם היו רווקים. רובם עסקו בציד ובספורט אחר בבית-הספר התיכון. הצעירים הללו היו מיוחדים בערכים שאימצו לעצמם. הם ייחסו חשיבות מיוחדת לבריאות גופנית, לסמכות מִדרגית, ולהשתייכות ליחידת עִלית. הם היו אידיאליסטים, להוטים להתמזג בקבוצה הנלחמת למען מטרה נעלה, לחפש יחידה שיוכלו להזדהות עמה, להצטרף אליה, להיות חלק ממנה - יחידה שתשמש להם מעין משפחה.
הם התנדבו לצנחנים, כך אמרו, בגלל הריגושים והכבוד הכרוכים בכך, וכן בשל המענק החודשי בשיעור של 50 דולר (לחוגרים) או 100 דולר (לקצינים) שהצנחנים זכאים לו. אבל לאמיתו של דבר, הם התנדבו לצנוח ממטוסים בשל שתי סיבות אישיות עמוקות: הסיבה הראשונה היתה - במילים של רוברט ריידאר - "הרצון להיות טוב יותר מהאחרים תפס אותנו חזק." כל אחד בדרכו שלו התנסה במה שהתנסה ריצ'רד וינטרס והגיע כמוהו למסקנה שעדיף לעשות את המיטב ולעבור כך את הצבא מאשר להסתובב עם החיילים העלובים והנחותים שפגשו בתחנות הגיוס או במחנות האימון הבסיסי. הם ביקשו לעשות בתקופת שירותם משהו חיובי, להתנסות בחוויה מאלפת - חוויה המעניקה בגרות ואתגרים.
שנית, מאחר שידעו כי הם עומדים להיכנס לקרבות, הרי שלא רצו לעשות זאת כאשר מימינם ומשמאלם מצויים מגויסים בעלי אימון ירוד, התאמה לקויה ומוטיבציה נמוכה. ובאשר לבחירה בין צנחן שהוא חוד החנית של מתקפת הצבא ובין חייל רגלי רגיל שאינו יכול לבטוח בבחור הסמוך אליו, הם הגיעו למסקנה שיהיו חשופים לסיכון רב יותר בחיל רגלים פשוט. בעת הפתיחה באש, הם העדיפו להביט בבחור שלצִדם בגובה העיניים, ולא למטה בגובה הנעליים.
הבחורים הללו סבלו מאוד מהשפל הגדול, והצלקות ניכרו בהם היטב. רבים מהם התבגרו בלי די מזון, בנעליים בלויות ובבגדים מרופטים, ודאי וודאי בלי מכונית ולא אחת אף בלי מקלט רדיו בביתם. לימודיהם הופסקו - אם בעטיו של השפל אם בגלל המלחמה.
"ובכל זאת, על אף הרקע הזה, היתה לי ועדיין מקננת בלבי אהבה לארץ הזאת," הכריז הארי ולש ארבעים ושמונה שנים לאחר מכן. חרף כל תלונותיהם המוצדקות על החיים שלא האירו להם פנים, הם לא חשו מרירות בשל כך ולא שמרו טינה לארצם.
הם נחלצו מן השפל כשהם מצוידים בתכונות רבות אחרות - תכונות חיוביות. היו אלה אנשים לא-תלותיים, מורגלים בעבודה קשה ובמילוי הוראות. פעילות ספורטיבית או ציד, או שניהם גם יחד, נטעו בהם תחושה של הכרה בערכם ונסכו בהם ביטחון עצמי.
לא היה להם ספק, כי הם עומדים להיקלע לסכנה גדולה. הם ידעו כי הם עומדים לעשות יותר ממה שמתחייב מתפקידם. הם התרעמו על כך שעליהם להקריב את שנות עלומיהם למען מלחמה שלא יזמו. הם ביקשו להטיל כדורי בסיס במקום רימונים, לירות ברובה ציידים (0.22) במקום ברובה אם-1. אולם לאחר שנקלעו למלחמה, החליטו להיות חיוביים ככל האפשר בקריירות הצבאיות שלהם. לא שידעו הרבה על היחידות המוטסות, למעט העובדה כי הן חדשות ועל טהרת ההתנדבות. נאמר להם כי האימון הפיזי קשה מכל מה שחוו מעודם או מכל אימון שתעבור יחידה כלשהי בצבא, אך האריות הצעירים הללו גילו להיטות וקוצר רוח לקראתו. הם ציפו שלאחר תום האימונים המפרכים הם יהיו מפותחים, חזקים וקשוחים יותר מכפי שהיו בטרם החלו בהם. כמו כן שאבו סיפוק מכך שהם מתאמנים עם אותם בחורים שבבוא העת יילחמו לצדם.
"השפל הגיע אל קצו," נזכר קארווד ליפטון באותו קיץ של שנת 1942, "ואני התחלתי בחיים חדשים שהיו עשויים לחולל בי תמורה עמוקה." הוא הדין לגבי כל האחרים.
סגן הרברט סובֶּל משיקגו היה החייל הראשון והמפקד של פלוגה ה' המתהווה, וסגן-משנה קלארנס הסטר מצפון קליפורניה שימש סגנו. סובֶּל היה יהודי ועירוני, בוגר המשמר הלאומי. הסטר החל כטוראי ולאחר מכן הוסמך לקצונה בבית-הספר לקצינים. רוב מדריכי המחלקה ועוזריהם היו בוגרים של בית-הספר לקצינים, בכלל זה סגן-משנה דיק וינטרס מפנסילבניה, וולטר מור ממסלולי המרוצים של קליפורניה ולואיס ניקסון מניו יורק ומאוניברסיטת ייל. ס"ל מאתסון היה בוגר "חיל אימון קציני מילואים". בגיל עשרים ושמונה, היה סובֶּל הקשיש שבחבורה, כאשר כל האחרים היו בני עשרים וארבע או אף צעירים יותר. פלוגה ה', יחד עם פלוגות ו' ו-ד' וכן פלוגות מִפקדת הגדוד, היו גדוד 2 של חטיבת חי"ר מוצנח 506. מפקד הגדוד היה מייג'ור רוברט סטרייר, קצין מילואים בן שלושים ואחת. מפקד החטיבה היה קולונל רוברט סינק, בוגר וסט פוינט משנת 1927. חטיבה 506 היתה יחידה ניסיונית, חטיבת רגלים מוצנחת ראשונה, שבה עתידים חייליה לקבל אימון בסיסי ואימוני צניחה ביחד, כיחידה אחת. חלפה שנה לפני שסופחה החטיבה לדיוויזיה המוטסת 101, המכונה "הנשרים הצווחים". קציני היחידה היו חדשים בתחום הזה של צניחה בדיוק כפי שהיו חייליה, ולפעמים הוותק של המורים לא עלה בהרבה על יום אחד בהשוואה לוותק של חיילי הכיתה שלימדו.
המש"קים המקוריים השתייכו ל"צבא הישן". "הסתכלנו עליהם," נזכר טוראי וולטר גורדון ממיסיסיפי, "כמעט כמו על אלוהים, כי היו להם כנפיים, הם היו צנחנים מוסמכים. אבל למה לדבר על צנחנים, מספיק שהם ידעו לעשות 'אחורה פנה' כדי להיות מעל טירונים חדשים שכמונו. אבל לאחר מכן, כשהסתכלנו לאחור, התייחסנו אליהם בבוז. הם לא היו מסוגלים להגיע לרמה של החבר'ה שלנו, שהתקדמו בינתיים וקיבלו דרגות של רב-טוראי וסמל."
הטוראים הראשונים בפלוגה ה' היו פרנק פרקונטה, הרמן האנסן, ויין סיסק וקארווד ליפטון. בתוך כמה ימים של התהוות הגיעה פלוגה ה' לתקן מלא של 132 חיילים ושמונה קצינים. היא חולקה לשלוש מחלקות וליחידת מפקדה. כל מחלקה מנתה שלוש כיתות בנות שנים-עשר רובאים ועוד צוות מרגמה בן שישה איש. בהיותה יחידת רגלים קלה, היתה פלוגה ה´ מצוידת במכונת ירייה אחת לכל כיתת רובאים ומרגמת 60 מ"מ אחת בכל צוות מרגמה.
רק מעטים מחיילי פלוגה ה' המקוריים הצליחו לעבור את אימוני טוקואה. "קצינים היו באים והולכים," העיר וינטרס. "די היה להעיף בהם מבט כדי לדעת שהם לא יחזיקו מעמד. חלקם בחורים שהיו פשוט כמו שק תפוחי אדמה. הם היו כל כך מסורבלים עד שלא ידעו אפילו איך ליפול." היתה זו תופעה אופיינית בקרב אלה שניסו להתקבל לחטיבת הצנחנים 506: היה צורך ב-500 קצינים מתנדבים כדי ש-148 יעברו בהצלחה את אימוני טוקואה; וכן ב-5,300 מגויסים מתנדבים כדי להגיע למכסה של 1,800 בוגרים. הסטטיסטיקה מוכיחה שטוקואה אכן היתה אתגר. משימתו של קולונל סינק היתה להעביר לחיילים אימון בסיסי, להקשיח אותם, ללמדם את יסודות תורת הלחימה של החי"ר, להכין אותם לבית-הספר לצניחה ולבנות חטיבה שיוכל להובילה לקרב. "עסקנו במיון חיילים," נזכר סגן הסטר, "בהפרדת השמנת מהחלב הרזה, בסינון השפנים."
טוראי אד טיפר תיאר את יומו הראשון בפלוגה כך, "הסתכלתי למעלה על הר קוראהי הקרוב לבסיס ואמרתי למישהו, 'אני מתערב איתך שכשנגמור כאן את תוכנית האימונים, הדבר האחרון שהם ירצו שנעשה הוא לטפס לפסגת ההר הזה.' (קוראהי היה דומה יותר לגבעה מאשר להר, ובכל זאת התנשא לגובה 300 מטר מעל מגרש המסדרים וחלש על הסביבה.) כמה דקות לאחר מכן, מישהו שרק במשרוקית. הסתדרנו בשורה, קיבלנו פקודה לנעול נעליים גבוהות וללבוש מכנסי התעמלות, ביצענו את הפקודה ושוב הסתדרנו בשורה - ואז רצנו את מרבית המסלול בן חמשת הקילומטרים עד לפסגה ואחר כך את הדרך חזרה." כמה מחבריהם נשרו במהלך אותו יום ראשון בפלוגה. בתוך שבוע ימים הם רצו - או לפחות ביצעו הליכה מהירה - במסלול הזה אל הפסגה וחזרה כעניין שבשִגרה.
בתום השבוע השני, המשיך טיפר, "נאמר לנו, 'תירגעו. אין ריצות היום.' לקחו אותנו אל חדר האוכל ושם קיבלנו ארוחה ענקית של ספגטי לארוחת צהריים. כאשר יצאנו מחדר האוכל, נשמעה שריקה, והודיעו לנו: 'התוכניות השתנו. אנחנו כן רצים.' עשינו את הדרך אל פסגת הקוראהי וחזרה כשאנו מלווים בשני אמבולנסים, וחיילים לא פסקו מלהקיא כל הדרך. אלה שנשרו וקיבלו את הצעת החובשים לנסוע חזרה באמבולנסים, מצאו את עצמם עפים מהיחידה בו ביום."
נאמר לחיילים כי קוראהי היא מילה אינדיאנית שפירושה "יחידים במינם" וכי מצפים מהם שיילחמו ברוח זו, ברמה ייחודית. ואכן, זו הפכה לקריאת הקרב של חטיבה 506.
הקצינים והחיילים רצו במעלה הקוראהי ובמורדו שלוש או ארבע פעמים בשבוע. הם הגיעו לכושר שאיפשר להם לרוץ הלוך ושוב במסלול של יותר מתשעה קילומטרים בחמישים דקות. נוסף על כך הם עברו את מסלול המכשולים המפרך מדי יום ביומו וכן שכיבות סמיכה ועליות מתח, כפיפות ברכיים עמוקות ותרגילי התעמלות נוספים.
כשלא ביצעו תרגילי התעמלות, למדו החיילים את יסודות אימון הפרט. הם החלו בתרגילי סדר ואחר כך עברו לצעדות ליליות עם חגור מלא. במסע הראשון הם גמעו כ-18 קילומטר ובכל מסע נוסף התוספו שניים או שלושה קילומטרים. ההליכות הללו בוצעו בלי הפסקות, בלי עישון סיגריות ובלי מים. "היינו אומללים, מותשים, וחשבנו שאם לא נקבל לגימה של מים נתמוטט בוודאות," נזכר טוראי ברטון "פאט" קריסטנסון. בתום הליכה כזו היה סובֶּל בודק לכל אחד את המימייה כדי לוודא שהיא עדיין מלאה.
אלה שעמדו במשימות עברו הלאה הודות לנחישות אישית רבה ובשל שאיפתם של החיילים להכרה ציבורית בעובדת היותם מיוחדים במינם. כמו לכל היחידות המובחרות ברחבי העולם, היו גם לדיוויזיה המוטסת תגים וסמלים משלה. עם סיום בית-הספר לצניחה קיבל החייל כנפי כסף שנענדו על הכיס השמאלי של המעיל הקצר, תג בד שהוצמד לכתף השמאלית, תג נוסף לכובע; וכן הוענקה להם הזכות לנעול נעלי צנחנים ולתחוב את שולי מכנסיהם לתוך הנעליים הגבוהות. גורדון אמר: "היום [1990] אין לכך משמעות רבה, אבל באותה תקופה היינו מוכנים כולנו למסור את חיינו עבור הזכות להציג לראווה את כל הסמלים של המוטסת." המנוחה היחידה היתה בעת ההרצאות. אלה ניתנו על כלי נשק, קריאת מצפן ומפות, טקטיקה של חיל רגלים, שימוש בקודים, איתות, טלפון שדה, ציוד אלחוטי, מרכזת טלפונים וסלילת קווים וכן על שיטות חבלה. באשר לתרגולי לחימה בידיים ריקות ושימוש בכידון, אלה החזירו לשימוש את השרירים הרועדים. כאשר נופקו להם רובים, נאמר להם להתייחס לנשק האישי כפי שהם מתייחסים לאישה, כלומר: בעדינות. הנשק נועד ללוות אותם באשר ילכו, לישון עמו בשדה, ללמוד להכירו בצורה אינטימית. הם הגיעו למיומנות שאיפשרה להם לפרק את הנשק ואחר כך להרכיבו בעיניים קשורות.
כדי להכין את החיילים לקראת בית-הספר לצניחה, עמד לרשות טוקואה מגדל תרגול שגובהו הגיע ל-18 מטר לערך. החייל נכנס לרתמת מצנח שהיה קשור לרצועת מיתרים באורך כשבעה מטרים וחצי, ואלה היו קשורים לגלגלת שהפעילה כבל. קפיצה מן המגדל חגור ברתמת המצנח וגלישה לאורך הכבל אל משטח הנחיתה יצרה תחושה של צניחה ונחיתה אמיתיות.
כל הפעולות הללו לוו בצעקות החיילים כאיש אחד, בקריאות קצובות, בשירה וגם בקיטורים. השפה היתה גסה. המגויסים הללו בני התשע-עשרה והעשרים, שהיו פטורים ממגבלות הבית והתרבות ואשר הוטלו יחדיו לתוך חברה גברית בלעדית לאחר שבאו מכל רחבי אמריקה, השתמשו במילים כאחד מחומרי הדבק החברתי. המילה השכיחה לאין ערוך מכל האחרות היתה "דפוק" או "מזוין" על כל הטיותיה. המילים האלו החליפו שמות תואר, שמות עצם ופעלים. הן שימשו, לדוגמה, לתאר את הטבחים: "הטבחים המזוינים," או "הדפוקים האלה"; את מה שעשו: "שוב פעם דפקו את הכול"; ואת מה שיצרו. דייוויד קניון ובסטר, שלמד בהארוורד ספרות אנגלית כחוג עיקרי, הודה שהוא התקשה להסתגל לשפה "המגעילה, החדגונית וחסרת הדמיון של החיילים." השפה הזו גרמה לילד-הנעשה-גבר הזה לחוש את עצמו קשוח, ומה שחשוב יותר - להרגיש אחד מהחבר'ה, שייך לקבוצה. אפילו ובסטר עצמו התרגל ללשון הזו, הגם שמעולם לא חיבב אותה.
החיילים למדו יותר מאשר לקלל, יותר מן השימוש ברובה, יותר מכך שגבולות הסבולת הגופנית שלהם חורגים לאין שיעור ממה שדימו בעבר. הם למדו צייתנות מיידית בלא עוררין. על עבירות קלות הם נענשו בו במקום, בדרך כלל על ידי אילוצם לבצע עשרים שכיבות סמיכה. על עבירות חמורות יותר שילם החייל בביטול הפס לסוף שבוע או בצעדה של כמה שעות בחגור מלא על מגרש המסדרים. לצבא היתה אימרה בנושא זה, כפי שאמר על כך גורדון: "איננו יכולים לגרום לכם לעשות משהו, אבל אנחנו יכולים לגרום לכם להצטער שלא עשיתם זאת." התלכדות החיילים בשל אומללותם המשותפת, תחושת הגיבוש עקב הספירה והשירה המִקצבית והחוויות המשותפות - כל אלה הפכו אותם למשפחה.
הפלוגה למדה לפעול כיחידה. בתוך ימים מספר מאז הקמת פלוגה ה' יכלו 140 חייליה לבצע תפניות של 90 ו-180 מעלות או אף תפנית לאחור, כאיש אחד; לצאת להליכה מהירה או לריצה מלאה; להשתטח ארצה לביצוע שכיבות סמיכה או לצעוק "כן המפקד!" או "לא המפקד!" בקול אחד.
כל אלה היו חלק מטקסי החניכה הרווחים בכל הצבאות. הוא הדין לגבי לימוד השתייה. המשקה הכמעט בלעדי היה בירה והוא נצרך בשק"ם, מאחר שלא היו בסביבה מקומות יישוב. לקראת סוף הערב תמיד נמצא מישהו שיעליב מישהו אחר תוך הטחת השמצות באמו, באהובתו, בעירו או בדתו. ואז היתה מתחילה קטטה, כמיטב המסורת של חיילים נערים, שגרמה לחוטמים זבי דם, לפנסים בעיניים, לפני שהנצים שירכו את רגליהם חזרה אל קסרקטיניהם, צווחים במלוא גרונם שירי מלחמה, תומכים איש ברעהו לבל ייפול, נהיים חברים.
מתוך החוויות המשותפות הללו צמחה לה קִרבה שזר לא יכירנה. חברים לנשק הם קרובים יותר מסתם חברים, קרובים יותר מאחים. מערכת היחסים של רעות שונה מזו של נאהבים. ההיכרות ביניהם חסרת גבולות, והאמון שנותן איש ברעהו הוא מוחלט. הם לומדים להכיר זה את סיפור חייו של זה, לדעת מה עשו כולם לפני שהגיעו לצבא, היכן ומדוע התנדבו, מה אהבו לאכול ולשתות, באילו יכולות וכישורים התברכו. במהלכו של מסע לילי הם ידעו לזהות מי השתעל, ובמהלך תמרון לילי הם לא יתקשו לזהות את צלליתו של מי מהם המתגנב בין עצי החורשה.
סולם ההזדהות שלהם נמתח מלמעלה למטה: מן הצבא - למוטסת - לחטיבה 506 - לגדוד השני - לפלוגה ה' - למחלקה - ולכיתה. טוראי קרט גייבל מחטיבת הצנחנים 513 תיאר את התנסותו במילים שכל אחד מחיילי פלוגה ה' היה יכול להשתמש בהן: ג'ייק, ג'ו ואני נהיינו שלושתנו ל... ישות אחת. היו ישויות רבות בהתארגנויות ההדוקות שלנו. קבוצות של שלושה או ארבעה, בדרך כלל מאותה כיתה או מהרכב קטן אחר, מרכיבים מרכזיים בקרב המשפחות שהיו היחידות הקטנות, זוהו בנקל כישויות... השיתוף הזה... צמח והתגבש למרקם שלעולם אין נוטשים אותו או חוזרים עליו. תכופות היו שלוש ישויות כאלו יוצרות כיתה, וזו היתה מגיעה להישגי לחימה מופלאים. החיילים האלה התעקשו, פשוטו כמשמעו, לרעוב, לקפוא ואף למות איש למען רעהו. והכיתה היתה משתדלת להגן עליהם או לחלץ אותם מקשיים בלי להתייחס, ולו במידה מינימלית, להשלכות החמורות העלולות לנבוע מכך, תוך שאינם חדלים לקלל את אלה שהפכו את ההתערבות להכרחית. כיתת רובאים שכזו, או חוליית מקלע, יחידת סיור, או קבוצת גששים - כל אחד מאלה היווה מעין רקיחה מיסטית."
הפילוסוף ג'. גלן גריי ניסח זאת בצורה קולעת ביותר ביצירתו הקלסית, הלוחמים (The Warriors): "התארגנות למען מטרה ציבורית וקונקרטית בארגונים של עתות שלום רחוקה מאוד מלעורר אותה מידה של רֵעות המוכרת בדרך כלל בעִתות מלחמה... אותה תחושת רעות מגיעה בשיאה לאקסטזה... חיילים הם חברים אמיתיים רק כאשר כל אחד מהם מוכן למסור את חייו למען זולתו, בלא הרהור ובלי מחשבה על אובדן אישי."
אותה רעות, שהתהוותה במהלך האימונים והתחשלה בקרבות, נמשכה שנות חיים. ארבעים ותשע שנים אחרי טוקואה כתב טוראי דון מלרקי מאורגון על קיץ 1942: "ובכן היתה זו תחילתה של החוויה המפעימה ביותר בחיי, כחייל בפלוגה ה'. מאז לא עובר יום בלי שאודה לאדולף היטלר על שאיפשר לי להיות קשור לאותה קבוצת גברים מוכשרת ומעוררת ההשראה מאין כמוה שהכרתי מעודי." כל אחד שנמנה עם פלוגה ה' ורואיין על ידי מחבר ספר זה התבטא בצורה דומה.
המש"קים יצאו מתוך החוגרים. אלה החליפו את הטיפוסים של הקאדר הישן שעזבו את פלוגה ה' ככל שהאימונים נהיו קשים ונמרצים יותר. בתוך שנה, כל שלושה-עשר הסמלים בפלוגה יצאו מתוך הקבוצה המקורית של טוראים, בכלל זה רס"ר ויליאם אוואנס, הסמ"רים ג'יימס דיל, סולטי האריס ומיירון ראני, והסמלים ליאו בויל, ביל גארניר, קארווד ליפטון, ג´ון מרטין, רוברט ריידאר ואיימוס טיילור. "אלה היו אנשים שניחנו במנהיגות טבעית," כפי שאמר אחד הטוראים, "אנשים שכיבדנו והיינו מוכנים ללכת אחריהם באש ובמים."
הקצינים היו גם הם מיוחדים וזכו להערכה כללית, לבד ממפקד הפלוגה, סובֶּל. "לא יכולנו להאמין שאנשים מיוחדים כמו וינטרס, מאתסון, ניקסון והאחרים קיימים בכלל," נזכר טוראי ריידאר. "היו אלה אנשים מעולים, והמחשבה שהיה אכפת להם מאיתנו, שהם הקדישו לנו מזמנם ושהתאמצו יחד איתנו, היתה בעינינו נס. הם לימדו אותנו לתת אמון. וינטרס," המשיך ריידאר, "חולל מהפך בחיינו. הוא היה ידידותי והתעניין באמת ובתמים בנו ובאימון הגופני שלנו. הוא היה ביישן כמעט - לא היה מסוגל להגיד 'חרא' גם כשדרכו עליו." גורדון אמר שאם מישהו קרא לעברו, "בוא הנה, סגן, יש לך דייט הלילה?" וינטרס היה מסמיק כמו עגבנייה.
מאתסון, שעד מהרה התקדם ונהיה שליש גדודי ואשר בסופו של דבר הגיע לדרגת מייג'ור ג'נרל בקבע, היה בעל המודעות הצבאית הגבוהה ביותר מבין כל הקצינים הצעירים. הסטר היה "אבהי", ניקסון היה מוחצן וססגוני. וינטרס היה רחוק משני אלה וגם הומור ועִקשות לא נמצאו בו. "מעולם לא התיימר דיק וינטרס להיות אלוהים ומעולם לא פעל בצורה אחרת מזו של חייל!" כך ריידאר. הוא היה קצין שהניע את החיילים לביצועים, מאחר שהוא לא ציפה אלא לטוב ביותר, "ואתה חיבבת אותו כל כך, שפשוט לא היית מסוגל לאכזב אותו." הדבר האחרון שאפשר לומר עליו הוא, שחיילי פלוגה ה' סגדו או סוגדים לו.
לסגן-משנה וינטרס היתה בעיה אחת רצינית ומתמשכת - סגן סובֶּל (שעד מהרה עמד לעלות לדרגת קפטן). המפקד סובֶּל היה גבר גבוה למדי, דק גִזרה וראשו עוטה שיער שחור עבות. עיניו היו שני חריצים דקים, אפו גדול ונשרי. היו לו פנים ארוכים וסנטר נסוג לאחור. הוא היה סוכן מכירות של ביגוד ולא ידע דבר על פעילות מתחת לכיפת השמים. היה זה איש מגושם, חסר קואורדינציה ורחוק מלהיות אתלט. כל חייל בפלוגה היה במצב פיזי טוב ממנו. גינוניו היו "משונים" והוא "דיבר אחרת." נטפה ממנו יהירות. הוא היה עריץ קטן אשר הוצב בעמדה שהעניקה לו כוח מוחלט. אם חייל מסוים לא מצא חן בעיניו - היתה הסיבה אשר היתה - הוא היה מכשיל אותו על עבירה קלה שבקלות, אמיתית או מדומה כאחד.
היתה באיש הזה מידה של אכזריות. בביקורות שנערכו בשבתות הוא היה עובר על פני השורה, נעצר ליד חייל שלא מצא חן בעיניו מסיבה כלשהי וסימן אותו בשל "אוזניים מלוכלכות". לאחר ששלל משלושה או ארבעה חיילים את אישורי החופשה לסוף שבוע מאותו נימוק, הוא היה עובר לסעיף אשמה אחר - "חח-רצועה קדמי מלוכלך" - ומרתק לבסיס עוד חצי תריסר חיילים בשל אותו תירוץ. אם מישהו איחר לחזור לבסיס במוצאי יום ראשון, היה סובֶּל מטפל בו כך: בערב שלמחרת, לאחר יום אימונים מלא, הוא היה מורה לו לחפור בור במידות X2X22 מטר באמצעות כלי החפירה התקניים שלו. ומשסיים האומלל את חפירת הבור, היה מורה לו סובֶּל למלא אותו מחדש.v סובֶּל היה נחוש להפוך את פלוגתו למצטיינת בכל החטיבה. השיטה שלו להבטיח את השגת היעד היתה לתבוע יותר מחיילי פלוגה ה'. הם התאמנו שעות ארוכות יותר, רצו מהר יותר, עברו אימונים מפרכים יותר. סובֶּל הוביל את ריצת הפלוגה במעלה הקוראהי, ראשו מיטלטל בקפיציות, זרועותיו מתנופפות, שולח מבטים מדי פעם מעבר לכתפו לבדוק אם מישהו לא עומד בקצב. בכפות רגליו הגדולות והשטוחות היה רץ כמו ברווז הנתון במצוקה. הוא היה צועק, "היפונים באים לתפוס אותך!" או "קדימה סילבר!"
"אני זוכר הרבה פעמים אחרי ריצה ארוכה," אמר טיפר. "כשכל אחד על סף אפיסת כוחות וממתין בתוך השורה לפקודה 'חופשיים!' סובֶּל היה רץ הלוך ושוב מול החיילים וצועק, 'לא לזוז, לא לזוז!' הוא לא היה מוכן לפזר אותנו עד שהנחנו את דעתו מבחינת המשמעת להתחזות לפסלים על פי פקודתו - מה שהיה בלתי אפשרי, כמובן. אבל נאלצנו לעשות את מה שרצה ומתי שרצה. כי רצינו את הכנפיים."
גורדון פיתח משטמה של שנות חיים לסובֶּל. "עד שנחתנו בצרפת בשעות הראשונות ממש של יום הפלישה," אמר גורדון בשנת 1990, "המלחמה שלי נוהלה נגד האיש הזה." גורדון הצהיר בתוקף, יחד עם מגויסים אחרים, שסובֶּל לא ישרוד יותר מחמש דקות בקרב, לא כאשר חייליו מצוידים בתחמושת חיה. אם האויב לא יפגע בו, הרי שיש לפחות עשרה חיילים בפלוגה ה' שנשבעו כי יעשו זאת במקומו. מאחורי גבו של סובֶּל החיילים קיללו אותו, כאשר התואר הנפוץ ביותר שבו זיכו אותו היה "יהודי מזו..."
הקשיחות שנקט סובֶּל כלפי קציניו לא נפלה מזו שהפעיל כנגד חייליו. האימונים הפיזיים של הקצינים היו זהים לשלהם, אבל לאחר ששמעו את הפקודה "חופשיים" הסופית של היום הם היו חופשיים ללכת למיטות הקומתיים שלהם, בעוד שהקצינים היו צריכים ללמוד את חוברות ההדרכה לאימוני שדה ולעבור מבחן על המשימה שהטיל עליהם סובֶּל. וינטרס נזכר כי בעת שסובֶּל ניהול פגישות קצינים, "הוא הפגין שתלטנות. הוא לא היה מחסידי התן-וקח. היה לו קול גבוה וצורמני. הוא נטה לצעוק במקום לדבר בקול רגיל, וזה היה גורם לעצבנות ולקוצר רוח." קציניו של הקפטן סובֶּל כינו אותו "הברבור השחור".
לסובֶּל לא היו חברים. הקצינים השתדלו להימנע מחברתו במועדון הקצינים. איש לא יצא עמו לחופשה, איש לא ביקש את קִרבתו. איש בפלוגה ה' לא ידע משהו על חייו הקודמים, ולאיש לא היה אכפת שאינו יודע עליו דבר. לעומת זאת, היו לסובֶּל כמה אנשים כלבבו, והראשון שבהם היה סמל ראשון ויליאם אוואנס. סובֶּל ואוואנס היו מתמרנים באנשים זה נגד זה, מעניקים או שוללים טובות הנאה לפי הצורך.
כל מי שהיה אי-פעם בצבא מכיר את הטיפוס הזה. סובֶּל היה הארכי-פדנט הקלסי. הוא ביטא חרדה מרבית בעניינים בעלי חשיבות מזערית. פול פיוסל, בספרו עתות מלחמה (Wartime), הציע הגדרה קולעת מאין כמותה: "ארכי-פדנטיות שעניינה התנהגות ההופכת את חיי הצבא לגרועים מכפי שהם צריכים להיות: הטרדה קטנונית של החלשים בידי החזקים; התכתשות גלויה לצורך השגת עוצמה, סמכות ויוקרה; סדיזם במעטה שקוף של משמעת הכרחית; נקמנות מתמשכת על עוולות נושנות; וכן עמידה על קוצו של יו"ד במקום על רוח הדברים או הפקודות. ארכי-פדנטיות נקראת כך על שום היותה נחותה וצרת אופקים ומתייחסת ברצינות לדברים של מה בכך."
לסובֶּל היתה סמכות כלפי חייליו, בעוד שווינטרס נהנה מרחשי כבוד של פקודיו. ההתנגשות בין השניים היתה בלתי נמנעת. איש לא אמר זאת בפה מלא, ולא כולם בפלוגה ה' עמדו על המתרחש, ווינטרס לא חפץ בעימות הזה, אלא שהשניים התחרו על עמדת המנהיג.
הטינה שחש סובֶּל כלפי וינטרס החלה במהלך השבוע הראשון בטוקואה. וינטרס העביר לפלוגה תרגילי התעמלות ועמד על משטח מוגבה, מדגים לחייליו את התרגילים, "עוזר לבחורים לעבור את התרגיל. החבר´ה האלה היו עירנים ונמרצים. ואני קיבלתי את כל תשומת הלב שלהם." ואז הגיע למקום קולונל סינק. הוא נעצר להסתכל. לאחר שווינטרס סיים, סינק ניגש אליו. "לוטננט," אמר המג"ד, "כמה פעמים עשתה הפלוגה תרגילי התעמלות עד עתה?"
"שלוש פעמים, המפקד," השיב וינטרס.
"תודה רבה," אמר סינק. כמה ימים לאחר מכן, בלי להיוועץ בסובֶּל, הוא העלה את וינטרס לדרגת סגן. מאותו יום היה וינטרס אדם מסומן בשביל סובֶּל. המפקד הטיל על המ"מ את התפקידים המלוכלכים ביותר שהיה מסוגל למצוא, כמו, למשל, בדיקת בתי-השימוש, או כקצין אחראי על חדר האוכל. פול פיוסל כתב: "אפשר לזהות את הארכי-פדנטיות מיד, משום שלעולם אין לה קשר כלשהו לזכייה במלחמה." וינטרס לא הסכים עמו. הוא האמין, כי לפחות חלק ממה שעשה סובֶּל - אם לא האופן שבו עשה מה שעשה - היה הכרחי. אם פלוגה ה' רצה רחוק ומהר יותר משאר הפלוגות, אם היא נשארה על מגרש המסדרים שעות ארוכות יותר, אם אימוני הכידון היו נקטעים מדי פעם בקריאה "היפונים הולכים לחסל אותך!" או משפטי זירוז אחרים, כנראה יש משהו בשיטה שלו שבאמצעותה בנה את הפלוגה המצטיינת מכל האחרות. מה שווינטרס התנגד לו, מעבר לשיטות הקטנוניות והשרירותיות, היה היעדר כושר השיפוט של סובֶּל. לאיש הזה לא היה לא היגיון בריא ולא ניסיון צבאי. הוא לא היה מסוגל לקרוא מפה. בתרגילי השדה נהג לפנות לסגן שלו ולשאול אותו: "הסטר, איפה אנחנו?" הסטר ניסה לאתר עבורו את המיקום בלי להביך אותו, "אבל כל החיילים ידעו בדיוק מה קורה."
סובֶּל הגיע להחלטות בלא הרהור ובלי להתייעץ, והחלטותיו החפוזות היו שגויות בדרך כלל. לילה אחד יצאה הפלוגה לתרגיל מחוץ לבסיס, בחורשה סמוכה לטוקואה. היא היתה אמורה להיות במגננה, להישאר בשקט בעמדות ולאפשר לאויב להיכנס לשטח האש שלה. "היתה זו משימה קלה," נזכר וינטרס באותו מקרה, "בלי שום בעיה מיוחדת. רק לפרוס את האנשים בשטח, למקם אותם בעמדות ולהגיד לכולם להיות שקטים. וכך אנחנו ממתינים, ממתינים וממתינים, עד שלפתע עברה בין העצים רוח קלה, והעלים החלו לרשרש וסובֶּל קפץ כנשוך נחש. 'הם באים! הם באים!' אלוהים אדירים! אילו היינו בקרב של ממש, הרי כל הפלוגה היתה נמחקת, לעזאזל. ואני חשבתי לעצמי, ´אני לא יכול לצאת לקרב עם האיש הזה! אין לו טיפת שכל בראש, לכל הרוחות!'"
וינטרס הכיר בכך שסובֶּל הוא "חסיד משמעת ומצליח לבנות יופי של פלוגה. בכל פעם שהסתכלת על פלוגה ה' יכולת לראות שהחבר'ה להוטים להצטיין. בכל מה שעשינו, היינו הכי טובים." טוראי ריידאר אמר על סובֶּל, "הוא קילף ממך את הצורה האזרחית שבה נהגת לעשות דברים והשיל גם את הכבוד שלך ובכל זאת הפכת להיות אחד מהחיילים הטובים ביותר בצבא." לדעתו של וינטרס, הצרה היתה שסובֶּל לא היה מסוגל להבחין "באי-השקט ובבוז שקיננו ורחשו בקרב החיילים. אפשר להוביל אנשים באמצעות הפחד או בדרך של דוגמה אישית. אנחנו הובלנו באמצעות הפחד."
שאלתי כל חייל שראיינתי לצורך כתיבת ספר זה אם הקִרבה המיוחדת במינה, הלכידות היחידתית המרשימה, השתמרותה המופלאה של תחושת הזהות עם פלוגה ה' - האם כל אלה הושגו בזכות או למרות סובֶּל. אלה שלא השיבו "גם וגם," אמרו שהיה זה בגללו. רוד סטרול הסתכל לי בעיניים ואמר בצורה פסקנית, "הרברט סובֶּל יצר את פלוגה ה'." אחרים אמרו דברים דומים. אבל כמעט כולם שנאו אותו. תחושת השנאה הזו סייעה בגיבוש הפלוגה. "אין כל ספק בכך," אמר וינטרס. "כולם חלקו את התחושה הזו. קצינים זוטרים, מש"קים, חוגרים - כולנו חשנו אותו דבר בדיוק." אבל, הוסיף וינטרס, "התחושה הזו גיבשה אותנו. הצטרכנו לשרוד את סובֶּל."
כה רבה היתה שנאתם אליו, עד שגם במקרים שבהם היה זכאי לרחשי כבוד מצדם, לא הצליח לקבל את המגיע לו. במחנה טוקואה היה על כולם, קצינים וחוגרים כאחד, לעבור מבחן כושר. באותה עת הם היו בכושר כה גבוה, עד שאיש לא היה מודאג באמת מן המבחן הזה. כמעט כולם היו מסוגלים, לדוגמה, לבצע שלושים וחמש או ארבעים שכיבות סמיכה, בעוד שהדרישה היתה שלושים בלבד. אבל היתה התרגשות גדולה, לדברי טיפר, כי "ידענו שסובֶּל מסוגל לעשות בקושי עשרים שכיבות סמיכה. הוא תמיד הפסיק בנקודה זו כשהוביל את תרגילי ההתעמלות של הפלוגה. אם המבחן הזה יהיה הוגן, הרי שסובֶּל ייפול ולא יעבור אותו.
"המבחן של סובֶּל היה הוגן מאחר שנעשה בפומבי. הייתי חלק מקהל לא-מקרי-במיוחד במרחק של 15 מטר לערך. כשהגיע לעשרים שכיבות סמיכה ניכר עליו שהיה סחוט, אך הוא המשיך הלאה. לאחר עשרים וארבע או עשרים וחמש, הזרועות שלו רעדו והוא האדים, אך המשיך אם גם באִטיות. איך הצליח סובֶּל להשלים את שלושים שכיבות הסמיכה אינני יודע, אבל עובדה שהוא עשה זאת. עמדנו שם בלי להוציא הגה, מנידים בראשינו, אך לא חייכנו. נחישות לא היתה חסרה לו לסובֶּל. אנחנו התנחמנו ברעיון שהוא עדיין בדיחה, מה שלא יהיה."
הצנחנים היו מתנדבים. כל חייל או קצין היה חופשי לקום ולעזוב בכל עת. רבים עשו זאת, אך לא סובֶּל. הוא יכול היה להתחמק מן האתגר להיות קצין במוטסת ולמצוא לעצמו תפקיד מטה בפלוגת אספקה, אבל הנחישות שלו להצליח לא נפלה מזו של איש מאנשי הפלוגה.
דחיפת פלוגה ה' להישגים גבוהים מאלה של פלוגה ד' ופלוגה ו' היתה משימה קשה, מאחר שמפקד גדוד 2, מייג'ור סטרייר, היה קנאי באותה מידה כמעט כמו סובֶּל. בחג ההודיה הרשה המח"ט סינק לחטיבה שלו לחגוג ולהירגע, אבל מייג'ור סטרייר החליט כי זה הזמן שבו גדוד 2 צריך לעבור אימון שדה בן יומיים. האימון כלל מסעות, התקפה נגד יעד מבוצר, אזעקת אב"כ באמצע הלילה ומעבר למנות קרב K (קופסאות שימורים המכילות סוג של תבשיל בשר, מציות, סוכריות ואבקת מיץ פירות).
סטרייר דאג לכך שחג ההודיה יהיה בלתי נשכח עוד יותר, כאשר אירגן לגדוד שלו תרגיל "קרביים של חזיר". הוא מתח חוטי תיל בשדה בגובה 45 סנטימטר מעל האדמה. מקלענים ירו מעל רשת התיל הפרוסה. מתחתיה פיזר סטרייר איברים פנימיים של חזירים שזה מקרוב נשחטו: לבבות, ריאות, מעיים, כבדים, ועוד מכל טוב הארץ. החיילים זחלו בתוך הדייסה המדממת והמגעילה. ליפטון נזכר כי "הצבא מבחין בין זחילת תינוק ובין זחילה על גחון כשל הנחש. אנחנו זחלנו על גחוננו." איש מאיתנו לא שכח מעולם אותה חוויה.
עד סוף חודש נובמבר הסתיים האימון הבסיסי. כל חייל בפלוגה היה בקי בתחום התמחותו - אם זה מרגמות, מקלעים, רובים, קשר, חבישה או כל תחום אחר. כל אחד היה מסוגל לבצע כל תפקיד במחלקה, לפחות ברמה הבסיסית. כל טוראי הכיר את תפקידיו של רב-טוראי ושל סמל והיה מוכן לקבל על על עצמו את התפקיד בעת הצורך. כל מי שהצליח לעמוד במטלות של טוקואה עבר דרך חתחתים של הצקות והטרדות שהביאו אותו לסף מרידה. "כל אחד מאיתנו חשב," אמר קריסטנסון, "אחרי שעברתי את זה, אני מסוגל לספוג כל מה שיפילו עלי."
יום או יומיים לפני עזיבת מחנה טוקואה, קולונל סינק קרא מאמר ב-Reader's Digest ונושאו - שיא בסבולת הליכה שקבע גדוד בצבא היפני, לאחר שצעד 160 ק"מ בחצי האי המלזי בשבעים ושתיים שעות. "החיילים שלי יכולים לשפר את השיא הזה," הצהיר סינק. מאחר שגדוד 2 בפיקודו עבר את האימונים הקשים ביותר, החליט סינק לקחת את הגדוד הזה כדי להוכיח את קביעתו. גדוד 1 נסע ברכבת לפורט בנינג, גדוד 3 נסע ברכבת לאטלנטה, ואילו גדוד 2 עשה את הדרך ברגל.
ב-1 בדצמבר, בשעה 07:00, יצאו לדרך הפלוגות ד', ה', ו' ופלוגות המפקדה, כאשר כל חייל מצויד בנשקו ובחגור קרבי מלא. אם לרובאים היה קשה בתנאים הללו, הרי שהיה קשה שבעתיים לאנשים כמו מלרקי בחוליית המרגמה או כמו גורדון שנשא מקלע. סטרייר בחר במסלול באורך 190 ק"מ, מתוכם 100 ק"מ של דרכי עפר באזורים נידחים. מזג האוויר היה גרוע - גשם קפוא ושלג קל לפרקים - ומכאן שדרכי העפר היו בוציות וחלקלקות. ובסטר תיאר את המסע כך: "ביום הראשון בוססנו ונפלנו בבוץ האדום ולא הפסקנו לקלל ולגדף ולספור את הדקות עד ההפסקה הבאה." הם צעדו במשך כל היום, נכנסו לשעת הדמדומים והמשיכו בעלטה. הגשם והשלג פסקו, אך עד מהרה צלפה בהם רוח קרה ודוקרנית.
עד השעה 23:00 עשה הגדוד 65 ק"מ. סטרייר בחר את המקום לחניית לילה: גבעה חשופה וסחופת רוחות, בלי עצים, שיחים או כל מחסה אחר. הטמפרטורה הספיקה לצלול עמוק כמה מעלות מתחת לאפס. החיילים קיבלו לחם מרוח בחמאה ובריבה, משום שלא הצליחו להדליק את תנורי השדה. כאשר התעוררו בשעה 06:00, השטח היה מכוסה כולו בשכבת כפור עבה. נעליים וגרביים קפאו והתמצקו. הקצינים והחיילים נאלצו להסיר כליל את השרוכים כדי לנעול את הנעליים הגבוהות על כפות הרגליים הנפוחות. רובים, מרגמות ומקלעים הפכו מקשה אחת עם שכבת הכפור. שני חצאי אוהל הסיירים השמיעו קול פיצוח של קליפות בוטנים.
בתחילת היום השני נדרשו להם כמה וכמה קילומטרים כדי לחמם את השרירים התפוסים הכואבים, אבל היום השלישי היה הגרוע מכולם. לאחר גמיעה של כ-130 ק"מ נותרו 50 להליכה, כאשר מתוכם 30 ק"מ לפחות על הכביש הראשי המוליך לאטלנטה. הסתבר שעם כל קשיי ההליכה בבוץ, היה קשה אף יותר ללכת על משטח האספלט. הגדוד חנה אותו לילה בשטחי אוניברסיטת אוגלתורפ, בפאתי העיר אטלנטה.
מלרקי וחברו, וורן "סקיפ" מאק, הקימו את אוהל הסיירים שלהם ונשכבו לנוח. ואז נמסר שהאוכל מוכן. מלרקי לא היה מסוגל לקום מרבצו. הוא זחל על ידיו וברכיו אל תור האוכל. המ"מ שלו, וינטרס, נתן בו מבט קצר ואמר לו שיעלה למחרת בבוקר על האמבולנס, וייסע בו ליעד הסופי - "פייב פוינטס" שבמרכז אטלנטה.
אבל מלרקי גמר אומר שהוא מסוגל להמשיך ברגל. הוא הדין לגבי כל האחרים כמעט. בינתיים השמועה על המסע עשתה לה כנפיים ברחבי ג'ורג'יה, והוא זכה לכיסוי בעיתונים וברדיו. קהל רב עמד והריע לחיילים לאורך מסלול המסע. סטרייר אירגן מבעוד מועד תזמורת שפגשה אותם כקילומטר לפני "פייב פוינטס". מלרקי, שנאבק והמשיך חרף כאביו העזים, אמר: "קרה לי דבר מוזר כאשר אותה תזמורת החלה לנגן. עם הישמע הצלילים הזדקפתי, הכאבים נעלמו וסיימתי את המסע כאילו היה זה מצעד ראווה במחנה טוקואה."
הם עשו את המרחק של 190 ק"מ ב-75 שעות. זמן ההליכה עצמה היה 33 שעות ושלושים דקות - או קרוב ל-6.5 ק"מ בשעה. מתוך 586 החיילים והקצינים של הגדוד שנים-עשר בלבד לא הצליחו לסיים את המסע, הגם שבמהלך היום האחרון היו כאלה שנזקקו לתמיכה של חבריהם. קולונל סינק היה גאה כמובן בביצועי הגדוד. "אף חייל לא נפל בדרך," הוא אמר לעיתונות, "ואם כבר נפל מישהו, הוא עשה זאת כשפניו לפנים." מחלקה 3 של פלוגה ה' בפיקודו של סגן מור היתה היחידה בגדוד שכל חייל שלה עשה כל צעד במסע הארוך בכוחות עצמו. כפרס על על כך הובילה המחלקה הזו את המצעד דרך רחובות אטלנטה.
© כל הזכויות שמורות לכנרת הוצאה לאור
|
|