עקב גודלם וסרבולם של האשכולות הקודמים (1, 2, 3), אנו פותחים אשכול נוסף. אנא השתדלו להתמקד בספרים הנוגעים לתחום שלנו. כדי למנוע גדילה מיותרת של האשכול, לפני פרסום המלצה חובה לבדוק האם כבר פורסמה המלצה שכזו באשכולות הקודמים (כדי לבדוק, יש להיכנס אל האשכול הישן ולאחר שכל האשכול עלה להקיש יחד Ctrl + F, ולרשום את שם הספר או המחבר).

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

ביקורת על הספר "מַטֶרהוֹרן"\ מאת גל פרל

ביקורת על הספר "מַטֶרהוֹרן"\ מאת גל פרל

רשומה רגילה

לקח לקרל מרלנטס, קצין נחתים מעוטר שלחם בווייטנאם, 35 שנים עד שהצליח לגעת בפצעים הפתוחים ולהוציא תחת ידיו רומן אודות המלחמה ההיא. התוצאה היא ספר מטלטל, אודות וייטנאם ומלחמות מאז שחר ההיסטוריה, ובעיקר על פלוגת מארינס אחת, בלתי נשכחת. ספר שמוכרחים לקרוא, שנשאר איתך גם הרבה אחרי שסיימת את הקריאה.

"אנשים ניסו ואנשים מתו בטיפוס על המטרהורן." (עמוד 32)


"מַטֶרהוֹרן" (הוצאת כתר, 2014)

לקח לקרל מַרלַנטס 35 שנים להשלים את כתיבת הרומן הזה, שהחל לכתוב בשנת 1977. 35 שנים שבהן רקד מסביב לנקודות הכואבות, לרגעים שנאבק לזכור ולחוויות שכבר לא ישכח. מרלנטס, קצין נחתיםמעוטר, לחם בווייטנאם ב-1969. על שהוביל מתקפהעל יעד מבוצר שבידי צבא צפון-וייטנאם הוענק לו צלב הצי (העיטור השני בחשיבותו בכוחות המזוינים של ארה"ב). ספרו "מַטֶרהוֹרן" (הוצאת כתר, 2014) מתאר אירועים דומים לאלה שעברו עליו במהלך המלחמה והוא הקדיש אותו לילדיו, "שגדלו עם כל הטוב והרע שבהיותם ילדיו של נחת קרבי לשעבר." (עמוד 5)


הנחתים מניפים הדגל בקרב איוו-ג'ימה, במלחמת העולם השנייה . צילום: ג'ו רוזנטל.

חיל הנחתים (United States Marine Corps), שאנשיו הם גיבורי הספר, הוא חיל רגלים קל ונייד בעיקרו הכפוף לצי ארה"ב ומתמחה בנחיתות סער אמפיביות ומוסקות. החיל עשה לעצמו שם ב-120 השנים האחרונות על שום יכולתם של אנשיו להשלים את המשימה גם כאשר הם בנחיתות קשה ולחוצים אל הקיר. כך בקרבות שאטו תיירי ויער באלו במלחמת העולם הראשונה, עבור בקרבות גוואדלקנל, טארווה ואייוו ג'ימה במלחמת העולם השנייה. גם בקוריאה לא נפקד מקומם בנחיתה באינצ'ון ובמאגר צ'ואסין.

בווייטנאם הוטלה על הנחתים המלאכה המלוכלכת שבציד והרג הוייטקונג ויחידות צבא צפון-וייטנאם בג'ונגלים המאיימים. ה"מארינס" תמיד נחשבו ל"בן המקופח" של המטות המשולבים בתקציב, כוח אדם וציוד. לאור זאת גיבשו לעצמם הנחתים גאוות יחידה ׁׂ(Esprit de corps) קשוחה ומסורת של מקצוענות וקוד המתמצה במילים "Semper fidelis", בלטינית "נאמן תמיד", לכאורה למדינה אולם "מבחינת הנחתים, המשמעות הראשונה במעלה היא נאמנות לחברים לנשק." (עמוד 630)


סגן הנחתים קרל מרלנטס מקבל את עיטור צלב הצי על גבורתו במלחמת וייטנאם. מקור.

המחבר מציין בפתח הספר כי חלק ניכר מן האירועים ומן המקומות בדויים אך מתבססים על חוויותיו ועל אירועים שאכן קרו. מנגד מבהיר מרלנטס כי "רומנים זקוקים לנבלים ולגיבורים, ואלה שמופעים ברומן זה הם פרי דימיונו של המחבר. שירתי תחת פיקודם של שני מג"דים מעולים, שאחד מהם נפל בקרב, והקמב"ץ שלהם היה קצין מטה גדול. אני מאושר על שזכיתי לשרת במחיצתם של קצינים ובד"א שגילמו באישיותם את האופי, המיומנות והגבורה האופייניים לחיל הנחתים. הנחתים גברו על תשישות ועל מכשלות של אומץ לב, שיקול דעת וכוח רצון, וכאדם אני גאה להימנות עם שורותיהם." (עמוד 8)


מנוחת הלוחם. נחת במנוחה מהלחימה. מלחמת וייטנאם, שנת 1969.

הרומן מגולל את סיפור החודשיים הראשונים לשירותו של הסג"מ הטרי ויינו מלאס, מפקד מחלקה בנחתים שמגיע היישר אל היורה הרותחת של מלחמת וייטנאם, לפלוגה בראבו שמחזיקה בפסגת רכס מטר – מַטֶרהוֹרן (ומכאן שם הספר) – שבסמוך לגבול צפון-וייטנאם. הר חסר חשיבות אסטרטגית, אחד מני רבים, עד שמפקד אוגדת הנחתים החמישית שהחליט לעשותו לבסיס קדמי של האוגדה, במטרה לעצור את התקדמותו של צבא צפון-וייטנאם.

מלאס, שהתגייס לחיל במסגרת העתודה האקדמית (ROTC) וקיווה לשירות קצר נטול אירועים בארה"ב אשר ייראה טוב בקורות החיים, מצא עצמו משרת כ"קצין נחתים אמיתי שעומד בראש מחלקת רובאים אמיתית של חיל הנחתים. קצין נחתים אמיתי שמפוחד כמעט עד אובדן בינתו. בגלל רצונו להיראות טוב כשיחזור הביתה מהמלחמה, הוא עלול לא לחזור הביתה כלל." (עמוד 19) האירוע הראשון בו הוא נדרש לטפל – עלוקה שחדרה לאיבר המין של אחד מחייליו הזקוק לפינוי אווירי דחוף – מבהיר לו כמאמר דורותי ב"קוסם מארץ עוץ" שהוא כבר לא בקנזס.

מלאס מוביל את אנשיו במלחמה אכזרית, חסרת תהילה ומטרה אם אי פעם היתה אחת כזו, כנגד אויב עקשן המנסה לעקור שוב ושוב את הנחתים מההר, ונדרש להתמודד עם מוראות המלחמה‏, המתח הבין-גזעי שבין שחורים ללבנים (סוגיה טעונה במיוחד שהמחבר הצליח בכישרונו לתארה כך שהיא הולמת בקורא במלוא כיעורה) ועם הדרג הפיקודי הבכיר שאינו מכיר במצוקות הנחתים שבשטח. מי שקורא את הספר לא יכול שלא להתעצב אל ליבו מתמימותם של מלאס וחבריו באמונתם בחשיבות המלחמה ובכך שנשיא ארה"ב "לא משקר. בטח הוא יודע משהו שאנחנו לא יודעים." (עמוד 119). שלוש שנים מאוחר יותר התמודדה אמריקה עם פרשת ווטרגייט והתברר כי כולם משקרים, גם הנשיא.


נחתים מסתערים על עמדת אויב, בעת מלחמת ויינטאם.

בשיאו של הספר נדרשת הפלוגה לכבוש מחדש את המטרהורן. הפלוגה, מנותקת ומבודדת על ההר משאר הגדוד, יוצאת להסתערות נואשת התובעת מן הפלוגה את כל שיש בידה לתת. מלאס, דואב ופצוע, מוצא עצמו בדילמה לא פשוטה (שמרלנטס חווה באופן אישי) במהלך התקפה על הבונקר שבידי האויב:

"מלאס הביט בפניו של הצעיר, שהבעתן השתנתה מהחלטיות לאימה והלאה להשלמה. ועדיין הוא לא לחץ על ההדק. "רק אל תזרוק את הדבר המחורבן הזה," לחש, בידיעה שהחייל הצפוני הצעיר אינו מסוגל לשמוע או להבין אותו. "רק אל תזרוק את הדבר המחורבן הזה, ואני לא יורה. פשוט עזוב את זה. אבל מלאס ראה את השנאה שמילאה את פניו של הצעיר. השנאה שהשאירה אותו בשוחתו, שהניעה אותו להילחם בלי שום סיכוי להישאר בחיים. ואפילו עכשיו, חשב מלאס, הבחור בטח מנחש שאם הוא לא יזרוק את הרימון, מלאס לא יירה בו. אבל הוא זרק את הרימון בכל זאת, בשפתיים מופשלות מעל שיניו. לך תזדיין, חשב מלאס במרירות כשריחף הרימון לעברו. הוא לחץ על ההדק, והאם-16 הגיב באש אוטומטית מלאה. הכדורים שיסעו את חזהו של הבחור ואת פנניו והעיפו את ריאותיו ואת מוחו אחורה." (עמוד 522)


נחתים מפנים חבר פצוע משדה הקרב במלחמת וייטנאם.

הרומן מתאר את הלחימה בווייטנאם, אבל מה שהופך אותו למופתי הוא האוניברסאליות שלו והיותו כרך נוסף ברשימת הספרים שתיארו למעשה באמצעות המקרה הבודד כל מלחמה ומלחמה משחר ההיסטוריה ועד מבצע "צוק איתן". על ההרס, האכזריות, הגבורה, הזוועה, הרעות והפחד. בעיקר הפחד. אף שהספר אינו תואם את הרוח הפטריוטית של ספרי המלחמה שנכתבו בארה"ב לאחר מלחמת העולם השנייה, ניכר כי המחבר הושפע מהם. הספר בהחלט יכול להיכנס לרשימת ספרי מלחמה הקאנוניים ובהם "במערב אין כל חדש" מאת רמארק, "מילכוד 22" מאת הלר, "זעקת הקרב" מאת ליאון יוריס, "הקו האדום" שכתב ג'ונס,, "שדרים" מאת מייקל הר וכן גם הנציגים הישראלים שברשימה ובהם "תש"ח" מאת יורם קניוק ו"גוף שני" שכתב בשעתו עפר שלח. הספר הוגדר על ידי ה"ניו יורק טיימס" כאחד מספרי המלחמה הטובים ביותר שנכתבו על מלחמת וייטנאם ובכלל.

עמנואל לוטם ביצע מלאכת התרגום לעילא ולעילא ומילון המושגים בסוף מסייע לקורא לחוש את הוויית המלחמה לעומקה, מתוך הבנה שלמה את עולמם של הנחתים באותן שנים. הקורא הישראלי (במיוחד מי ששירת, כמוני, ביחידה קרבית בצה"ל) ימצא את הספר מרתק, בין היתר בשל נקודות הדמיון הרבות בין הנחתים וצה"ל. מומלץ בחום רב.

(מתוך הבלוג "על הכוונת", 07.02.2015)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

(עמוד 22)




(עמוד 23)






(עמוד 24)

(הכתבה "יצירת תופת" מאת ציפי שמילוביץ, "ידיעות אחרונות" המוסף לשבת, 06.02.2015, עמודים 22-24)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

בהמשך לביקורת הנ"ל על "מַטֶרהוֹרן", לא יכולתי שלא להוסיף ביקורת על "העמק ה-13" מאת ג'ון מ' דל-וקיו. הסיפור מתרחש לקראת סוף מלחמת וייטנאם - גדוד של האוגדה המוטסת 101 יוצא לטהר את העמק השלוש עשרה, שלאורך נהר קה טה לאו, מלוחמי צבא צפון וייטנאם הקומוניסטית. הספר עוקב אחר לוחמי החי"ר הפשוטים במהלך הלחימה המתישה והאכזרית נגד אויב חמקמק והקטלני. הסיפור עצמו יורד לפרטי פרטים של הציוד התו"ל וסביבת הפעילות, אשר נותנים מסגרת לסיפור של יחסי הלוחמים אחד עם (ולפעמים נגד) השני. לא סתם ספר זה נחשב עד היום כאחד הספרים הטובים ביותר שנכתבו בארה"ב על מלחמת וויטנאם, ולמרות שהוא ירד מדפוס לפני שנים רבות מומלץ מאוד לנסות למצוא אותו בספריה ציבורית או חנויות יד שניה.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

הספר "רופא בדם" מאת אלישיב רייכנר ("ידיעות ספרים", 2011) הינו סיפורו של הד"ר שמואל גיליס שנרצח "על ידי מחבלים בפיגוע ירי בדרכו ממקום עבודתו בבית החולים הדסה לביתו בכרמי צור." (עמוד 9) בשנת 2001. רייכנר כתב העיתון "מקור ראשון" ופובליציסט מתאר את מסלול חייו של גיליס למן עלייתו ארצה, דרך לימודי הרפואה בעתודה האקדמית של צה"ל ושירותו כרופא בגדוד 931 של הנח"ל. לאחר מכן שימש גיליס כרופא יחידת העילית שלדג, בין היתר במבצעים להעלאת יהודי אתיופיה ובפשיטות בלבנון.

חלק זה של הספר הוא אולי המרתק מכל שכן יחידה זו לא נחשפה כמעט ודרך סיפור חייו של גיליס נחשף טפח מההווי המבצעי של היחידה. משום שלא עבר הכשרה מתאימה קודם לכן נדרש גיליס להוכיח את עצמו בעיני מפקד היחידה, אליק רון, שראה לנגד עיניו מודל אחר של רופא ביחידה מיוחדת. גיליס, נמוך וצנום, היה כה שונה מן הרופאים ששירתו ב"סיירת מטכ"ל בזמן שאליק רון שירת בה כמפקד." (עמוד 57) ואולם גיליס הוכיח את עצמו באין ספור אימונים ומבצעים. בסוף כהונתו אמר רון למחליפו בפיקוד על שלדג כי גיליס "הוא תותח." (עמוד 67)

"מבצע אחר של שלדג ששמואל השתתף בו באותה תקופה נערך במיידון, כפר ערבי הממוקם כשלושים קילומטר צפונית לגבול ישראל, בעומק לבנון. בעקבות הפגזות של צה"ל והשתלטות של מחבלי החיזבאללה ננטש הכפר על ידי תושביו והפך לבסיס של ארגון החיזבאללה. באחד הלילות בשנת 1987 נשלחו שנים-עשר לוחמים של שלדג והתמקמו בעמדות הסתתרות בפאתי הכפר. עם אור ראשון הם החלו לירות על המחבלים הרבים בכפר והרגו כשלושים מהם. מוני כץ, סגן מפקד הכוח באותו לילה ולימים מפקד היחידה, משבח את קור הרוח שאפיין את שמואל במהלך המבצע: "גם במהלך הירי שמר שמואל על שקט נפשי. על פניו היה כל הזמן חיוך קטן שנסך בנו ביטחון, חיוך שביקש להרגיע אותנו שלא נדאג ושנחזור הביתה בשלום." בסיום הירי חולצו הלוחמים לאחור במסוקים, בחסות ארטילריה כבדה של צה"ל, וחזרו לישראל." (עמודים 65-66)

רייכנר מתאר את גיליס כאדם צנוע וטוב לב אשר שילב עם עבודתו בבית החולים גם שירות מילואים כרופא ביחידת עילית. אשר היה מסור למטופליו, לעמיתיו הרופאים ולילדיו. בעבורי הספר פתח צוהר לחייו של איש מיוחד שהצטיין בכל אשר עשה. בראייה כללית יותר יצאו בעשור האחרון מספר ספרים הנותנים הצצה לעולם היחידות המיוחדות, החל ב"סיירת מטכ"ל" מאת משה זונדר, "צוות איתמר" ו"חוצה גבולות" מאת אבנר שור, "כי בתחבולות" מאת עדו ועינב אודות יחידת דובדבן, "כצל ציפור" מאת יאיר אנסבכר אודות יחידת מגלן, "צאלים ב'" מאת עמרי אסנהיים אודות אסון צאלים ב' של סיירת מטכ"ל ועוד ועוד. לא כל הספרים טובים, ומה גם כי בשל מגבלות הצנזורה תמיד יישאר עיקר הסיפור תחת מעטה החשאיות, אך המגמה העיקרית חיובית ותואמת מגמה שקיימת כבר שנים בארצות הברית ובבריטניה. גם ספר זה, אף שלא נכתב בכדי להאיר עולם זה, עושה כן אודות יחידת שלדג. המחבר השכיל שלא לחשוף סודות שלא לצורך מחד ולספר אודות אירועים שטרם נחשפו מאידך.

הקריאה בספר נעימה ומהנה וראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל,ביחידות המיוחדות, וכן חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית ובני נוער השואפים לשרת שירות משמעותי קרבי בצה"ל. אפשר בהחלט!!!

"רופא בדם" מאת אלישיב רייכנר,
יצא בעברית בהוצאת ידיעות ספרים,
בשנת 2011,
מכיל 228 עמודים.

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

"בפועל הייתי מין יחידת קומנדו הפועלת מעבר לקווי האויב, בקרבות מגע מטווחים קצרים – הולמת, משפרת עמדות, הולמת שוב, נסוגה על מנת להתקדם ולפגוע באויב, וחוזר חלילה." (עמודים 53-54)

"כוח צביקה" (הוצאת מודן, 2011) מאת צביקה גרינגולד ועמי דור-און מספר את סיפור לחימתו של צביקה גרינגולד בקרבת הבלימה במלחמת יום הכיפורים. גרינגולד, יליד קיבוץ לוחמי הגטאות, נשר מקורס טיס לחיל השריון ושירת בחטיבה 188 מטוראי ועד למפקד פלוגה בדרגת סגן. המלחמה פרצה בעת שעמד להשתחרר והיה למעשה, ללא תפקיד מוגדר. לאחר ש"בדממה הגדולה של יום הכיפורים שמענו לפתע קולות של מטוסי קרב חולפים מעלינו לכיוון רמת הגולן." (עמוד 28) מיהר למפקדת החטיבה וקבל הוראה מהסמח"ט דוד ישראלי לארגן כוח מאולתר של 3 טנקים ולחבור לכוחות החטיבה המנסים במאמץ נואש לבלום את הסורים. תיאוריו את הלך רוחם של צוותי הטנקים שקושש מן היקב ומן הגורן מטלטלים. מטריד לחשוב כמה אינטנסיביים ועצימים היו קרבות היום הראשון ברמה.

"אני רוצה את החבר'ה של צביקה מהר. אפילו עם כלי אחד או שנים, כל מה שיש להכניס פנימה מהר." (עמוד 74) הורה המח"ט איציק בן-שֹהם וגרינגולד מיהר עם כוח בן שני טנקים לחזית. עד מהרה הוא נותר טנק יחידי (הטנק השני התגלה כתקול). למרות זאת לא ויתר גרינגולד וחתר למגע וללחימה בסורים. "לא היה ספק שאני נמצא בעיצומה של הלחימה הפרטית של הטנק שלי, ושאיני צריך להמתין לפקודה מפורשת כדי להתחיל לירות. הטווח ביני לבין חזית הטנקים הסוריים היה רק 2,500-1,000 מטרים, ופתחתי בניהול קרב, תרגולת שהייתי אמון עליה היטב בזכות הניסיון שרכשתי בימי הקרב הרבים בעבר. איתרתי קבוצת מטרות, זיהיתי אותה בוודאות, כיוונתי היטב, ממצב את צלב הכוונת בדיוק אל ליבו של הטנק הסורי ונתתי פקודת אש. עקבתי אחרי הפגז במעופו, מתמקד באור הנותב הבוער באחוריו, ועקבתי, כמובן, גם אחרי הפגיעה. הוריתי מיד לנהג לנוע מעמדת הירי לאחור ולמצוא עמדת ירי חדשה." (עמוד 88)

במקביל הקפיד שלא לדווח בקשר על מספר הטנקים שאתו (למעשה חלק ניכר מן הזמן מנה כוח צביקה רק את הטנק הבודד שלו) על מנת שלא לחשוף את פגיעותו בפני מומחי הקשר של צבא סוריה המאזינים לרשתות הקשר הצה"ליות. "אני רוצה שתבטיח לי דבר אחד - שאף טנק סורי לא יעבור אותך לכוון נפח. כוחות מילואים בדרך אליך." (עמוד 110) הורה אל"ם איציק בן-שֹהם לגרינגולד בקשר והוא עשה ככל יכולתו לעמוד בכך. לאחר שנפגע טנק אחד עובר גרינגולד לטנק אחר ובהמשך לעוד טנק. 24 שעות רצופות של לחימה, ללא אוכל או שתייה, פצוע מכוויות. לא מוותר. נלחם.

גרינגולד מגולל בספר גם את המשך הקרבות, את מלחמת ההתשה במובלעת הסורית ואת ההתמודדות עם המתח, והעומס הרגשי עד כדי פוסט טראומה שיצרה מלחמת יום הכיפורים אצלו ואצל לוחמים נוספים. עוד שוזר צביקה בספר את סיפורם של מקימי קיבוץ לוחמי הגטאות בו גדל, ובהם הוריו, אשר ניצלו מן השואה וטוען כי מורשתם היא היא שחייבה אותו לגלות נחישות ודבקות כה רבה במשימה נוכח אויב במספרים עדיפים כל כך.

בנאום שנשא בעת סיור בפולין, סמוך לחורבות הבונקר של מורדי גטו ורשה ברחוב מילא מספר 18, אמר גרינגולד כי מעולם לא ענד את עיטור הגבורה שהוענק לו. "האות הזה – העשוי מתכת בצורת מגן דוד, ועליו החרב ועלה הזית המשולב בה- תלוי על רצועת בד צהובה. עכשיו, כאן, מול הריסות הבונקר הזה, אני מרגיש שהיה עלי להביא עימי את העיטור הזה ולענוד אותו בגאווה, כדי רוחות הגיבורים המתים האלה יראו אותי ויבחינו ב'טלאי הצהוב' מדגם ישראל הלוחמת על חייה, ויהיו גאים בי, הצאצא שלהם, החי על פי מורשתם." (עמוד 203)

והקורא אוחז בו ולא מרפה, ואינו יכול שלא להשתאות נוכח אומץ הלב שהפגינו לוחמי צה"ל נוכח תנאי פתיחה קשים ונחיתות מספרית מובהקת. הקריאה גם גרמה לי להרהר בסרט "זעם" (בו מפקד בראד פיט על טנק בודד בקרב על גרמניה במלחמת העולם השנייה) ולהבין לעומק עד כמה היה קשה המצב ועד כמה באמת היו אלה הפרטים שהצילו את המצב כשהמדינה היתה נתונה בליקוי מאורות אסטרטגי. הקריאה בספר מרתקת ומלמדת. מומלץ בחום רב ללוחמי ומפקדי צה"ל, לחובבי מדע המדינה וההיסטוריה הצבאית יש מה ללמוד!!!

"כוח צביקה" מאת צביקה גרינגולד ועמי דור-און,
הוצאה: מודן,
שנה: 2011,
מספר עמודים: 211.

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.am-oved.co.il/Media/Uploads/%D7%A2%D7%98%D7%99%D7%A4%D7%94_-_%D7%9E%D7%91%D7%A6%D7%A2_%D7%A7%D7%A6%D7%99%D7%A6%D7%94(1).jpg]


"הניצחון במלחמה לא מושג בידי אנשים כביל דארבי, המסתערים על החוף ברובים עשנים, ולא בידי אנשים כלוורטון, שלגם את ספל התה בנפול הפצצות. הניצחון במלחמות מושג בידי אנשי התכנון, המחשבים כראוי לכמה מנות מזון ואמצעים למניעת היריון זקוק צבא פולש; בידי טקטיקנים המתווים את האסטרטגיה הגדולה; בידי גנרלים הנותנים השראה לפקודיהם; בידי פוליטיקאים המגייסים את כוח הרצון למלחמה; ובידי סופרים המתרגמים את המלחמה למילים. הניצחון במלחמות מושג הודות לפעולות של עוצמה, עוז נפש ותחבולות. אך הן מתרחשות גם בזכות מעללי דמיון." (עמוד 279)

הספר "מבצע קציצה" מאת בן מקנטייר (הוצאת עם עובד, 2010) מתאר את אחד ממבצעי ההונאה המרתקים ביותר בהיסטוריה הצבאית ובמלחמת העולם השנייה. במלחמה, כך קבע וינסטון צ'רצ'יל, האמת כה יקרה עד כי עליה להיות מוגנת באמצעות שקרים כשומרי ראש. סוגיית עיתוי הפלישה לסיציליה בשנת 1943 ועצם קיומה היו אמת שכזו. במטרה להונות את המודיעין הגרמני יזם הביון הבריטי מבצע הטעייה מורכב שכונה בשם הקוד "קציצה". ראש הביון הימי של הצי הבריטי אדמירל ג'ון גודפרי אשר "היה המופת לדמותו של "M" בסיפורי בונד של פלמינג." (עמוד 18 עמד על הצורך במבצע זה בעקבות רעיון שהגה עוזרו "לוטננט קומנדר איאן פלמינג (Fleming), שיכתוב לימים את ספרי ג'יימס בונד. פלמינג ניחן, כדברי גודפרי, ב"כישרון יוצא דופן" לתכנון מודיעין." (עמוד 18) הרעיון לכאורה פשוט מאוד: מלבישים גופה במדי קצין בריטי ומציידים אותה במסמכים המכילים מידע אודות התכנית המבצעית (המזויפת) לפלישת בעלות הברית לאירופה. את הגופה משליכים מול חופי ספרד הניטרלית (ששיתפה פעולה עם הנאצים) ומוודאים כי המסמכים יגיעו לידי הביון הגרמני. גודפרי הטיל את המשימה על קומנדר יואן מונטגיו איש "המילואים של הצי המלכותי" (עמוד 35), שבחייו האזרחים היה עורך דיו (ונהנה מאוד מן האפשרות שניה לו כיהודי, להשפיע על הניצחון על היטלר), ועל עוזרו צ'ולמונדליי.

השניים הסתייעו בשני קצינים בצי הבריטי: לוטננט ביל ג'וול מפקד הצוללת הבריטית "סראף" ואלן הילגארת', נספח הצי הבריטי לענייני מודיעין בשגרירות הבריטית בספרד וידידו האישי של ראש הממשלה צ'רצ'יל. הילגארת' "החל ללמוד בבית הספר של הצי המלכותי כשהיה בן שלוש-עשרה, לחם במלחמת העולם הראשונה כפרח קצונה בן ארבע-עשרה (משימתו הראשונה היתה לסייע לרופא הספינה במהלך הקרב על הליגולנד ביית', כלומר, להשליך איברים קטועים לים) ושיפד את הטורקי הראשון שלו בכידון קודם שמלאו לו שש-עשרה. בגליפולי מצא עצמו מפקד על אסדת נחיתה, לאחר שכל הקצינים נהרגו." (עמוד 138) במלחמת העולם השנייה, שימש כנציג המודיעין בספרד ווידא כי הגרמנים יבלעו את הפיתיון. המחבר מציג בספרו, נוסף על מעשה ההונאה עצמו, גם את צידה השני של הגבעה, כלומר את האופן שבו התקבל המידע המטעה בקרב הביון הגרמני. המחבר בדק גם את מסמכי המודיעין שבארכיונים הגרמנים וגילה כי מספר אנשי מודיעין הטילו ספק באמיתות המידע, אבל מרותה של הקונצפציה היתה חזקה מהם. מנגד, טוען מקנטייר כי בהחלט יתכן שקצין ההערכה הראשי בוורמאכט, לוטננט-קולונל אלקסיס ברון פון רון, איש מודיעין מקצועי שזכה להערכתו של היטלר עצמו, העריך שזו הונאה. אולם פון רון, שהתנגד לנאצים ורצה במפלתם, לא גילה לממונים עליו במטכ"ל הגרמני את חשדותיו ו קבע שפלישת בעלות הברית תתרחש ביוון.

מקנטייר ערך מחקר יסודי לצורך כתיבת הספר ונשען על מאגר גדול של מסמכים פרטיים, ספרי זיכרונות, יומנים וחמר תיעודי מארכיוניMI5 ואגף המודיעין של הצי הבריטי שנחשפו רק בשנים האחרונות. באופן אישי מצאתי עניין רב בסיפורים הקטנים בצד הספר אודות פעילויות מודיעיניות חשאיות ואישים שפועלם הכריע את המלחמה לשבט או לחסד. כך למשל הוא מתאר מבצע שבו היה מעורב קומנדר איאן פלמינג. "באפריל 1945, בעיצומה של הנסיגה הנאצית, תפסה יחידת קומנדו מודיעין של הצי הבריטי – שהוקמה בידי איאן פלמינג, הוא ולא אחר – את כל ארכיוני האדמירליות הגרמנית במצודת טמבאך (Tamcach) הסמוכה לקובורג. פלמינג עצמו נסע לגרמניה לפקח על היחידה, שאותה כינה "האינדיאנים" שלו, ולוודא את הבאתם של התיקים הגרמניים לבריטניה בלא פגע." (עמוד 210) המבצע אפשר לבריטים להבין עד כמה הצליח מבצע ההונאה. פעולה אחרת, מעניינת לא פחות נגעה למשימת סיור שביצעה הצוללת "סראף" בפיקוד לוטננט ביל ג'וול זמן מה בטרם מבצע קציצה. כקורא מושבע של ספרים אודות המלחמה, בדגש על כאלו שעוסקים ביחידות מיוחדות ופעולות מודיעיניות, נהניתי לגלות עוד פרטים אודות הקולונל דארבי, מייסד גדודי הריינג'רס, עליו קראתי בספר "ראשי החנית" מאת ג'יימס אלטיירי:

"בעקבות הפלישה לצפון אפריקה שייטה ה"סראף" בים התיכון, עשתה עוד כמה וכמה מבצעי צוללות מסורתיים, ותקפה כל כלי שיט של האויב שנקרה בדרכה. בתוך שבועות ספורים טיבעה ארבע אוניות משא שהובילו מטען לכוחותיו של רומל, והוציאה מכלל פעולה משחתת איטלקית. בשובו לנמל אלג'יר הניף ג'וול בעל הנטיות הפיראטיות את דגל שודדי הים. בסוף דצמבר 1942 הוטלה על ה"סראף" משימה חשאית חדשה: סיור באי גליטה שבים התיכון, מרחק כמאה קילומטרים מחוף אפריקה. האי נכבש בידי כוחות גרמניים ואיטלקיים ושימש בסיס תצפית למעקב אחר תנועות הצי של בעלות הברית. משימתו של ג'וול – שקיבלה את שם הצופן "מבצע אקדח אפונים" (Peashooter) – היתה לסייר באי בחשאי ולקבוע אם יש סיכוי לכוח קומנדו שיתקוף את האי בפיקודו של אמריקני, קולונל ויליאם אורלנדו דארבי (Darby) מהריינג'רס של ארצות הברית. בשבעה-עשר בדצמבר יצא ג'וול לדרך לגליטה, ועל סיפונו נוסע, ביל דארבי.
דארבי היה, כדברי ג'וול, "לוחם קשוח ומיומן", אוהב סכנות לא פחות מג'וול עצמו. גדוד הריינג'רס הראשון, יחידת עלית שעברה אימוני תקיפה מיוחדים (מקבילה לקומנדו הנחתים המלכותי) הוקמה בפיקודו של דארבי בשנת 1942. מאז כבר הספיקה לפעול בצפון אפריקה ולהפגין עוז נפש ונאמנות למפקד: "נילחם בכל אתגר, נלך אחרי דארבי לכל אתר..." "אל דארבו", כפי שכינו אותו חייליו, בן השלושים, נראה כאילו נחצב מתוך הבזלת של ארקנסו: שלוש פעמים בריירה שלו דחה קידום כדי להוסיף ולעמוד בראש אנשיו, חבורה מגוונת שכללה חצוצרן ג'ז, בלש של בתי מלון, מהמר וקומץ כורי פחם קשוחים. בארזיו שבצפון אפריקה הוביל דארבי את גדוד הריינג'רס הראשון לקרב, אגב השלכת רימונים מול אש מקלעים כבדה, "תמיד בולט בראש חייליו".
בדרך לגליטה שעשע דארבי את ג'וול ואת צוותו בסיפורים גסים. במשך יומיים שייטה ה"סראף" סביב האי בחיפוש אחר נקודות עגינה אפשריות, בעוד האמריקני מצלם. "אני חושב שנצליח" הכריז דארבי. לבסוף נקבע כי אין להקצות כוחות להסתערות על גליטה ו"מבצע אקדח אפונים" בוטל." (עמוד 173) כמו ג'וול לקח גם דארבי חלק מכריע בפלישה לסיציליה.

הספר מומלץ בחום לחובבי ההיסטוריה הצבאית, לקציני צה"ל, ולמי שאוהב לקרוא סיפור טוב שהיה באמת. הסופר ג'ון לה-קארה המליץ בשעתו על הספר וקבע כי הוא "מעולה, חקור בשקידה ומסופר להפליא, משעשע עד מאוד, ולעתים אף מרגש" והספר אכן כזה, ומנגד אינו טרחני ומשמים כפי שספר היסטוריה עשוי להיות. מקנטייר הוציא תחת ידו ספר ששווה גם לקרוא בחוף הים עם בקבוק בירה בצד בעת חופשה באי יווני (או בסיציליה). מומלץ בחום רב!!!

"מבצע קציצה" מאת בן מקנטייר,
יצא באנגלית "Operation Mincemeat",
By Ben Macintyre,
בשנת 2010,
יצא בעברית בהוצאת עם עובד,
בשנת 2010,
תרגום: כרמית גיא,
מכיל 384 עמודים.

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

ביקורת על הספר "חיילי רפאים"\ מאת גל פרל פינקל

ביקורת על הספר "חיילי רפאים"\ מאת גל פרל פינקל

הספר "חיילי רפאים" מתאר את אחת הפשיטות הנועזות במלחמת העולם השנייה, שלמרות שהיתה מוצלחת במיוחד אבדה בים השכחה של ההיסטוריה, עד שעיתונאי חוקר אחד חשף אותה מחדש.

(מתוך הבלוג "על הכוונת", 25.06.2015)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://nuritha.co.il/sites/default/files/styles/book_picture_150x225/public/127257.jpg?itok=meVVdl3X]

""אתן לך רמז. מי האדם השנוא ביתור בעולם?"
"זה קל. שוטר הסיור מורטון קליינברג ממשטרת לוס אנג'לס. אתמול הוא רשם לי דו"ח על מהירות. אין לך מושג כמה אני שונא את האיש הזה.. למה, אנחנו צריכים לחסל אותו?"
"לא אותו."
זיגלר העיף בהווארד מבט חד. חברו התרכז בכביש שלפניו, אבל הבחין שבעיניו האדישות בדרך-כלל מנצנצת אש שאותה לא ראה שם זה שנים. הו, אלוהים... "סדאם ידידנו? אנחנו הולכים לבקר אצלו? זה העניין?"
"ניחוש נכון. אתה יכול לבחור את הפרס. דוב-צעצוע או שקית של סוכריות לקריץ."" (עמודים 88-89)

"צל מעל בבל" מאת דייוויד מייסון (הוצאת מעריב, 1993), הוא מותחן בדיוני המתרחש בשנות ה-90' ונסוב אודות ניסיון להתנקש בחיי שליט עיראק סדאם חוסיין. מי שייקרא את הספר מתוך פרספקטיבה היסטורית ויביא בחשבון את האופן שבו הסתיימה מלחמת המפרץ כמו גם את הכנות סיירת מטכ"ל למבצע "שיח אטד" – שהסתיימו בטרגדיה שזכתה לכינוי "אסון צאלים ב'" – יגלה כי העלילה אינה מופרכת כלל ועיקר.

מחבר הספר, מייסון, "נולד ב-1951, התחנך באיטון, ב-1970 התגייס לחיל המשמר הוולשי ובשנים 1975-1974 שירת בצבא הסולטן בנסיכות עומאן, שם זכה לעיטור גבורה של הסולטן העומאני על חלקו בשתי פעולות הצלה נועזות. באחת חילץ פצועים תחת אש כבדה ובשנייה הציל פצועים משדה מוקשים על פי צוק סלע חשוף. מייסון – צלף מומחה לירי ברובה ובאקדח שהינו גם לשונאי השולט בנוסף לאנגלית גם בערבית, בצרפתית ובגרמנית – הצטרף עם שחרורו מן הצבא למשלחת מחקר סביב ציר הקוטב והוא מרבה בנסיעות סביב העולם." (כפי שנכתב בגב הספר) מכל האמור לעיל ניתן להניח כי הוא בקי בחומר "דרך הרגליים". אולם בנוסף לבקיאות זו המחבר הוציא מתחת ידיו ספר העומד בשורה אחת עם המיטב שבספרי המתח שכתבו טום קלנסי ופרדריק פורסיית ובהם "סכנה ברורה ומיידית" ו"המתווך".

ב-29 בספטמבר 1991 נפגשים איש העסקים הבריטי רוג'ר איישר ושר בממשלה, וקושרים קשר לרצוח את סדאם חוסיין. לאחר מכן מגייס איש העסקים, סר פיטר דרטינגטון, את אנשי חברת האבטחה הפרטית אקס. אף סקיוריטיס למשימה. כאן נכנס לתמונה גיבור הספר – "אד הווארד היה בן ארבעים וחמש שנים. הוא היה גבה-קומה, רזה ובעל עיניים כהות, ומאחוריו היו שש-עשרה שנים של ניסיון צבאי; משנת 1966 עד שנת 1979 שירת כקצין בחיל-הנחתים המלכותי ובשירות הספינות המיוחד, ה-SBS." (עמוד 34)

הווארד הוא בן דמותו של גיבור סדרת הריגול הבריטית המשובחת "המובחרים" (The Sandbaggers), ניל ברנסייד (אותו גילם רוי מרסדן). כמותו הוא יוצא חיל הנחתים המלכותי וכמוהו "הוא חידה מושלמת. לעולם אינך יודע מה הוא חושב. מה אומרות העיניים הכהות, נטולות-ההבעה הללו, ומה מתרחש בתוך המוח המחושב והמתכנן שמאחוריהן? הווארד הוא גאון ארגוני, וכנראה החייל הטוב ביותר – ובוודאי המנוסה ביותר – ביניהם." (עמוד 229) את מבצע ההתנקשות הוא מתכנן את כמבצע צבאי לכל דבר.

הוא מגייס למשימה שמונה מאנשיו בחברת האבטחה כולם יוצא הכוחות המיוחדים הבריטים ובהם גם שותפו האמריקני מייק זיגלר, "קצין ה-SEALS" (עמוד 88) לשעבר. אנשי הצוות, במתכונת "

לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.", מתכונים למשימה כאילו היו עדיין בשירות פעיל. במקביל מגייס הווארד לצוות את דני מקדונלד. סייר ומדריך ציד סקוטי צעיר, שהינו צלף אומן. לצד האתגר שבביצוע חדירה חשאית לעירק והתנקשות בחייו של סדאם חוסיין נדרש הווארד להתמודד עם אתגר נוסף – החשש מחשיפה ומעצר על ידי כוחות הביטחון הבריטים והאמריקנים. אולם להווארד הוא האיש הנכון למשימה. מאז "התגייס לגדוד ה-42 של חיל הנחתים המלכותי." (עמוד 75) בילה שנים בפעילות מבצעית ענפה והמבצע הזה עתיד להיות החשוב בחייו.

בעוד הצוות מסתנן לסעודיה בראשית אפריל 1992, מצליח מקס גודייל, סגן מנהל סוכנות ה-MI5, לעלות על עקבותיהם. סוכנויות הביון של ממשלות בריטניה וארצות הברית מנסות לעוצרם וכמוהם גם השלטונות העירקים. אבל הגמול שהובטח, ההכנות המדוקדקות, והעובדה שעבור הצוות כישלון הוא לא אופציה מהווים משקל נגד. מה גם שלאחד מחברי הצוות יש עניין אישי בביצוע ההתנקשות.

מייסון יודע את מלאכתו היטב. כמי שחווה את הלחימה המדברית על בשרו הוא מתאר נכונה את הווי הלוחמים, המושגים והתרגולות. כך כאשר הוא מתאר את ההכנות והאימונים למשימה וכך כאשר הוא מתאר את הפעולה עצמה ואת הלחימה כנגד הצבא העירקי, שכאילו יצאו ממיטב הסצנות בסדרות הטלוויזיה "24" ו"מכת מחץ" (Strike Back). "הווארד ראה שאשר ואקפורד נמצאים באגף הימני. הוא פנה שמאלה, בידיעה שזיגלר יימצא שם. בהדרגה החלה האש הצולבת שירו הארבעה לגבות את מחירה. העירקים, עיוורים בחושך, מבולבלים, עייפים ומופתעים לחלוטין, לא השתוו ליריביהם. אחד-אחד הם התגלו ונורו." (עמוד 429)

תרגומו של יוסף אשכול משובח. הקפדה על מונחים והעברית טובה, אך לא שוברת שיניים. המתח נשמר לאורך כל הספר כאשר הסיום הדרמטי מביא את עלילה לנקודת שיא ונשאר עם הקורא זמן רב לאחר שנסתיימה הקריאה. מומלץ בחום רב!!!!

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

יכולתי לפרט - מיהו האיש ומה עשה, אבל כל כך הרבה נאמר כבר....
הספר מקבץ את כל אלה, ומפרט היטב את כל הפיתוחים שעשה לסקוב.
חבל על כל מילה נוספת - קנו, קיראו ותיהנו!



יצא בהוצאת ידיעות ספרים.

http://nuritha.co.il/he/node/36966




"הלוחמים פשטו עם שחר" מאת מיכאל בר-זהר וניסים משעל (הוצאת ידיעות ספרים, 2015) מתאר שלושים מבצעים גדולים של צה"ל מאז הקמת המדינה ועד ימיים אלו. כל פרק בספר סוקר מבצע אחר, נוסף על תמונות מן המבצע וכן עדות של לוחם או מפקד שלקח בו חלק. המבצעים כשלעצמם מרתקים, ועל רובם נכתבו כבר בעבר כתבות, מאמרים ואף ספרים. כך לדוגמה כשמדובר בהפצצת הכור בעיראק, בקרב המתלה, במבצע אביב נעורים ועוד... יחד עם זאת לא ניתן שלא להתרגש מן העדויות, אחת הנקודות היותר טובות בספר, אף כי לעיתים דומה כי המחברים היו יכולים לבחור בדמות בעלת תפקיד מרכזי יותר באירוע, למשל במוקי בצר במקום בתמיר פרדו במבצע אנטבה, על פי רוב מדובר באישיות שלה תפקיד מפתח במבצע.

בין המבצעים המיוחדים שנסקרו בספר ניתן למצוא כמה מן הבולטים שמורשת הקרב של הכוחות המיוחדים של צה"ל, בהם למשל, הפשיטה על האי גרין (יולי 1969) שביצעו שייטת 13 וסיירת מטכ"ל. עמי אילון, לוחם ומפקד בקומנדו הימי (לימים גם מפקדו) אשר שירת בהמשך כמפקד חיל הים וכראש השב"כ העיד בספר אודות חלקו בפשיטה. ""אני מגיע לגג ואז מתברר שבניגוד למה שהערכנו אין מחסה ואני חשוף לחלוטין לירי של אש מצרית. אני מרים את הראש והכדורים שורקים מעלי והנתזים שורטים לי את המצח, ואני מבין שאני במצב של על החיים או על המוות... אני מחליט להסתער ואחרי מסתער חברי זלי ושנינו פורצים לעמדה. אני מחסל שני חיילים מצרים וזלי עוד שניים... משם המשכנו בלחימה לעמדות האחרות...
"במונחים של היום יש סימן שאלה גדול אם המבצע הזה היה צריך להתבצע. אני לא חושב שהוא הביא לתפנית במלחמת ההתשה וגם לא הופגנו בו יכולת מקצועית ורמת ביצוע מיוחדת, כפי שנאמר לאחר הפעולה.
"אבל באותם ימים היתה למבצע השפעה דרמטית על צה"ל, על האמונה בעצמנו, על המורל של החברה הישראלית וגם על הכוחות המצריים לאורך התעלה.
"אני חייב להודות שמנקודת ראות של השייטת, זה חשף את חוסר המקצועיות שלנו, כי זה היה מבצע מיוחד וחדשני שכוח של צוללים מנצל את חשאיות הצלילה כדי להגיע ליעד של האויב ומתחיל את קרב האש ברגע שהוא מוציא את הראש מהמים"." (עמוד 96)

מבצע בולט אחר הוא מבצע "איזוטופ" (מאי 1972) – פעולת ההשתלטות על מטוס סבנה שארכה רק 90 שניות. אהוד ברק, מפקד סיירת מטכ"ל, נתן את האות והלוחמים, לבושים בסרבלים לבנים כטכנאי אל-על, פרצו דרך כל פתחי המטוס. אחד ממפקדי הצווים בסיירת, עומר "ערן זיהה את אל-אטראש, ירה בו והרגו." (עמוד 120) מרדכי רחמים, איש מילואים של סיירת מטכ"ל ומאבטח מטוסים בשב"כ שהיה ככל הנראה המיומן מבין הלוחמים בשימוש באקדח, פרץ קדימה במטרה לנטרל את חומרי הנפץ. "לאחר חיסול אל-אטראש נכנס רחמים והחל להתקדם לעבר חרטום המטוס. רפעת ירה לעברו מפתח תא הטייסים, רחמים ירה עד שרוקן את המחסנית ועצר מאחורי מושב כדי להחליפה. בינתיים חמק רפעת לתא השירותים ורחמים התקדם לעברו והרגו." (עמוד 120) חוליות לוחמים בפיקוד עוזי דיין (לימים אלוף) ובנימין נתניהו (לימים ראש ממשלה) לכדו את שתי המחבלות. במהלך ההשתלטות נפצע נתניהו בידו מכדור שפלט אחד הלוחמים. לוחם אחר, איציק גונן, נפצע בידו מאש המחבלים.

עדותו של ראש הממשלה נתניהו, לוחם ומפקד צוות בסיירת מטכ"ל, אודות פעולת ההשתלטות מאפשרת לקורא לחוש כאילו גם הוא עומד על כנף המטוס. ""מה שנחרת עמוק בזיכרוני הוא הרגע לפני הפריצה, כשעמדנו בסרבלים לבנים של טכנאים על כנף המטוס והמתנו לקבלת האישור לפרוץ לתוכו. כל מי שחווה את חוויית ההמתנה בטרם הסתערות אל מול האש יודע שברגעים אלה כל לוחם מתכנס לתוך עצמו.
"לפנות בוקר הגעתי ליחידה ולא היה שם איש. הבנו שקורה משהו בשדה התעופה, נסענו לשם והתארגנו מהר בצוותים. יוני הגיע ואמר לי: 'אני צריך להיות שם.' הוא הסביר שהוא הלוחם המנוסה ביחידה, טיעון שהיה קשה להתווכח איתו כיוון שהוא נכון. אמרתי לו שאני חייב להוביל את החיילים שלי, והוא התעקש להחליף אותי בפיקוד. סירבתי. והוא אמר: 'אז נשתתף שנינו.' שאלתי אותו: ' מה נגיד להורים אם יקרה משהו לאחד מאיתנו?' בסוף פנינו לאהוד ברק שיחליט ואהוד קבע שאני אצא עם חיילי.
"כשניתן האות לפריצה, דפקנו על דלת החירום מעל הכנף, היא השתחררה וזרקנו אותה על המסלול. כדורי המחבלים שרקו סביבנו ופגעו בבת הערובה מרי-הולצברג אנדרסון; גם זה היה רגע שעד היום חרות בזיכרוני.
"בעוד אנו מחפשים את המחבלים הצביע אחד הנוסעים על אישה שישבה בין המושבים וצעק 'היא מחבלת.' משכתי בשערותיה, והסתבר שהיא חבשה פאה. משכתי שוב ושאלתי אותה איפה המטענים. מרקו אשכנזי רץ לעברנו ואמר 'ביבי, אני אטפל בה.' ראיתי שהאקדח ביד שלו דרוך. כיוון שהמחבלת לא היתה חמושה, אמרתי לו 'מרקו, לא!' אבל זה היה מאוחר מדי. האקדח כבר פלט כדור שפגע בה ובאותה הזדמנו פגע גם בי.
"המשמעות החשובה ביותר של מבצע 'סבנה' היא אישוש העיקרון שכאשר יש אופציה צבאית – מבצעים! מבצע 'סבנה' היה מבצע פורץ דרך בהיבט של התנגדות לחטיפת מטוסיו ושל לוחמה עיקשת בטרור. מאז השתנו השיטות של הטרוריסטים ועמן גם המחיר הכואב של פגיעת מחבלים מתאבדים, טילים ועוד. אבל הטרור לא ייפסק אם לא נילחם בו והסכנה לא תיעלם אם לא נטפל בה"." (עמודים 121-122)

על מבצע אביב נעורים (אפריל 1973), אחת הפעולות הבולטות שביצע צה"ל בלוחמה בטרור, העיד אהוד ברק, מפקד סיירת מטכ"ל דאז (ולימים רמטכ"ל, ראש ממשלה ושר ביטחון) כי היה מבצע מורכב וחדשני. ""כארבעה חודשים קודם לכן אמר לנו האלוף קותי אדם שבבניינים הללו בבֵּירות גרים כמה מראשי הפת"ח, ושאל אם נוכל לבצע. אמרנו שאולי נוכל, העברנו שאלות למוסד, קיבלנו תשובות, והעניין נרגע. תכננו תוכניות אחרות – פשיטה על מועדון קצינים בסוריה ושחרור טייסים מהכלא ליד דמשק.
"הייתי עם אשתי בסוף שבוע באילת כשהזעיקו אותי ללשכת הרמטכ"ל. דדו אמר לי - 'הנה, הבניינים האלה.' הקצח"ר מנו שקד הציע לתקוף עם כוח של חטיבה 35.
לי זה נראה כמו תקיפה של יעד מבוצר – מגיעים עם ארבעים חבר'ה, מציבים חסימות ברחובות, פושטים בכל בית... אמרתי – 'עם כוח כל כך גדול אי-אפשר, צריך בהפתעה. צריך לעשות זאת עם 14-15 אנשים, לבוא באזרחי עם מכוניות אמריקניות ולהרוג אותם.' זה אושר.
"אמרתי לאנשים שלי - 'נהרוג אותם במיטות.' אבל אמיתי נחמני, מפקד אחת החוליות, ועמית בן-חורין, אמרו לי: 'מה זה להרוג אותם במיטות? אנחנו הורגים אנשים במיטות? מה הם עשו שמוצדק להרוג אותם? זה מתיישב עם טוהר הנשק?' אמרתי: 'הם אנשים רעים, מסוכנים, עובדים עם ערפאת.' אמרו: 'יפה, אבל אתה לא סמכות. אנחנו רוצים לדעת שהרמטכ"ל חושב שזה מוצדק.' אמרתי: 'טוב,' אבל דחיתי זאת. עמית הזכיר לי את מה שאמרתי שוב ושוב, בסוף הבאתי את הרמטכ"ל – והוא הסביר להם.
"הם ביצעו את המשימה היטב. שניהם נהרגו במלחמת יום הכיפורים"." (עמודים 135-136)

הספר מכיל בתוכו גם מבצעים עדכניים יותר דוגמת מבצע עופרת יצוקה (דצמבר 2008-ינואר 2009). אף שמדובר במבצע חשוב ומרשים לא ברור מדוע נכלל בספר שכן אין בו כמעט היבטים של "פשיטה עם שחר" כפי שהוגדר בכותרת. גם בעדות מפקד הלחימה הקרקעית במבצע אלוף פיקוד הדרום יואב גלנט, יוצא הקומנדו הימי (ולימים שר השיכון והבינוי) אין בכדי לתת הסבר. מנגד מדובר בעדות חשובה אודות מבצע שזהו אחד הספרים היחידים העוסק בו. ""יצאנו למבצע על מנת להכות בחמאס וליצור הרתעה, ולגרום לו להפסיק את ירי הטילים לזמן ממושך. לא פחות חשוב בעיני היה הצורך לצרוב בתודעתו שהוא ישלם מחיר כבד על פגיעה באזרחי מדינת ישראל ובריבונותה. החמאס הופתע מעיתוי הפעולה, מעוצמת התקיפה, מהכניסה הנרחבת של כוחות קרקעיים לשטח וכן מעיתוי הנסיגה ומהמהירות שבה היא בוצעה.
"זו היתה הפעם הראשונה שצה״ל הכה בהיקף כה רחב בחמאס. התקיפה בוצעה באופן ממוקד, מתמשך ואינטנסיבי. הוטלו אלפי פצצות והותקפו מאות יעדים, ובהם מפקדות, מצבורי נשק, מנהרות, בונקרים ומשרדי ממשלה. התמרון הקרקעי בוצע בסדר כוחות אוגדתי מוגבר, ובכל רגע נתון היו בתוך הרצועה כ-7,000 לוחמים. פעולת הכוחות בזמן המבצע הצטיינה בשיתוף פעולה הדוק בין כוחות האוויר, הים, היבשה והמודיעין.
"שבועיים לאחר תחילת המבצע המלצתי לרמטכ״ל לבצע את השלב השלישי בתוכנית המקורית: לנתק את רצועת עזה מסיני על ידי כיתור וכיבוש רפיח. המהלך הזה היה מביא לקטיעת צינור ההברחות של אמצעי לחימה, מחבלים מתאבדים ועוד. אבל התוכנית לא אושרה כי היתה עלולה לעלות באבידות רבות.
"בחלוף כארבע שנים, ניתן לומר שהצלחת המבצע היא למעלה מהמצופה. הובהר לחמאס שדם אזרחי ישראל איננו הפקר ופגיעה בריבונותנו היא בלתי-נסבלת, ועל אלו ישלם מחירים כבדים"." (עמוד 19)

הספר כתוב הטב והמחברים (כותבים מוכשרים ועתירי ניסיון) מתארים את הפעולות בצורה המרתקת את הקורא לספר. המבצעים שנכללו בספר נחקרו בקפידה. בוצעו ראיונות עם אישי מפתח ובוררו סוגיות חשובות. גם הקרדיט מחולק כראוי. מנגד, לא תמיד נבחר הקרב המרכזי בלחימה. כך למשל בפרק אודות קרב הבופור. ספק רב אם למרות היותו מרכזי בתודעה הציבורית לגבי המלחמה, היה מהותי ללחימה עצמה כמו למשל, קרב ההתקדמות של חטיבת הצנחנים הסדירה בפיקוד יה-יה משפך נהר ההאוולי לביירות. מבצע אחר שנבחר בכדי לתאר את ימי השהייה בלבנון הוא מבצע "כחול וחום" (ועדותו של האלוף רם רוטברג, דאז מפקד כוח בשייטת 13, מספקת הצצה חטופה למה שעבר על הכוחות). נשאלת השאלה מדוע לא נבחר מבצע "נוף פראי" (במהלכו נהרג בנו של השייח נאסראללה) או מבצע "מהלך מבריק" אותם ביצעה יחידת אגוז בשנות התשעים? והיו כמובן גם מבצעים אחרים המשקפים טוב יותר את ההוויה המבצעית בלבנון ואת המבצעים המיוחדים ובהם הריגת השייח' מוסאווי וחטיפת עובייד ודיראני.

בעיה נוספת היא שצה"ל המצטייר מן הספר הוא צבא שאינו יודע כישלון מהו, מעולם לא עמד בפני בעיה מבצעית או אסטרטגית שלא היה יכול לה או לחילופין לחם בעימות אשר ערער את אמות המוסר שלו. ניתן להבין את רצון המחברים לכלול בספר את פשיטת כוח שייטת 13 בצור, במהלך מלחמת לבנון השנייה. הפשיטה אכן היתה כל מה שאמר עליה אחד מפקדי הכוח הפושט, אלוף-משנה ר', לוחם שייטת ולימים מפקד שייטת 13, "במבצע הזה הופגנה יכולת מקצועית גבוהה ביותר. הוכחנו לחיזבאללה שאנחנו יכולים להגיע לכל אחד מהם, בכיר ככל שיהיה ואיפה שלא יהיה; אף אחד מהם לא יכול להרגיש בטוח. סגרנו מעגל במהירות עם המחבלים שהיו אחראים לירי הטילים על חדרה. זה היה מבצע שמאפיין את השייטת: דבקות במטרה, לחימה בתנאים קשים, חדירה לעומק שטח האויב ואמונה ביכולתנו." (עמוד 250) אולם מבצע זה, נועז ככל שיהיה (והוא נועז מאוד), אינו נחשב להצלחה מלאה משום שהיעד, איש חזבאללה בכיר, לא נתפס בידי הכוח. הדבר אינו מצוין בפרק כלל.

נוסף על כך ראוי היה לבחור דווקא באחרים ואולי אף לתת מקום ליחידות ולמבצעים שכללו יחידות פחות מיוחצ"נות ומתוקשרות. במלחמה כמו גם במבצעים אינספור כנגד הטרור הפלסטיני, בלטו לוחמי צה"ל המשרתים ביחידות הנושאות על גבן את המשא הכבד של הביטחון השוטף כמו גם נשלחות אל פני המלחמה החזקה. מח"ט כפיר לשעבר, אודי בן מוחה, התייחס לספר (במהדורתו "צה"ל המבצעים הגדולים") בראיון ואמר כי: "ללוחמי החטיבה יש גם סיפורי גבורה שלא זכו עד כה לאזכור. "העיתונאי נסים משעל פרסם לאחרונה ספר על המבצעים הגדולים של צה"ל. אנחנו הצענו לו לכתוב על שני מבצעים שהחטיבה ביצעה, אך הוא לא הכניס אותם לספר. שלחתי לו מכתב אישי ובו הסברתי כמה זה חשוב להכניס את המבצעים 'דרך המלך', תחת פיקודו של מפקד אוגדת עזה באותה תקופה, שמואל זכאי, ו'צעד מזרחי', תחת פיקודו של אלוף אביב כוכבי. אלה שני מבצעים מאוד משמעותיים שהתרחשו בשכונת זייתון בעזה. הם נקודת תפנית עבור החטיבה ובכלל, נגד הטרור הפלסטיני." (מתוך הכתבה "הלוחמים בכפיר סוללים לעצמם את הדרך" מאת אמיר בוחבוט, באתר וואלה!, 15 במאי 2013) נכון הדבר.

מבצעי צה"ל ראויים לספר שיתעדם. פועלם המרשים של לוחמי ומפקדי צה"ל בכמעט 66 שנות המדינה בהחלט ראוי לכך. לצד הביקורת שמופיעה לעיל יש לציין כי המחברים הוציאו תחת ידם ספר חובה עבור כל מי שרוצה לדעת קצת יותר על פעולותיו של צבא הגנה לישראל. מומלץ!!!

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

(עמוד 34)



(עמוד 36)



(עמוד 38)



(עמוד 40)

(הכתבה "סיירת בצר" מאת אמירה לם, "ידיעות אחרונות" מוסף 7 ימים, 28.08.2015, עמדוים 34-40)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

"יריתי כל הזמן לכל הכיוונים. ביקשתי ררנ"ט ויריתי. הנהג עזר לי מדי פעם. כשגמרתי את המחסניות בחגור, הוא הביא לבקשתי את הטרנזיסטור של מחסניות ה'קלשניקוב'. זה מה שהציל אותי. לפתע חטפתי כדור ברגל ועפתי אחורה כמה מטרים. הכדור נורה מצד שמאל ועבר מתחת לשרשרות הזחל"ם. מצד ימין ירו עלי חיילים סוריים מכוח החסימה. מלפנים ירו עלי עם תול"ר בי-10, וירו עלי כל הזמן מצד שמאל, הרדיאטור של הזחל"ם נוקב ככברה, כי לא סגרנו את מדפי המנוע. בזמן הזה הבנתי שאני משם כבר לא יוצא בחיים." (עדות אל"מ במיל' מודי בן-ש"ך, מ"פ בגולני בקרב החרמון הראשון, 8 באוקטובר, עמוד 214)

"המערכה בחרמון" מאת מאת אל"מ במיל' משה גבעתי (הוצאת מודן, 2015) הינו, אולי, המחקר השלם והמקיף ביותר שנעשה על הלחימה לכיבוש רכסי החרמון במלחמת יום הכיפורים ולאחריה (שכן מלחמת ההתשה במובלעת הסורית לא פסחה על מרחב זה). הקרבות, בהם לחמו מיטב יחידות צה"ל בסדיר ובמילואים כנגד יחידות הקומנדו הסורי, מרתקים ויש מה ללמוד מהם גם כיום, ארבעים שנים לאחר שהתפזר האש וכבתה האש.

הספר מתאר באופן סדור ורהוט את האופן שבו כבש הקומנדו הסורי במבצע מוטס את מוצב החרמון הישראלי לידי צבא סוריה ב-6 באוקטובר 1973. זהו מבצע מרשים שאין בעצם העובדה שבוצע כנגד מוצב ישראלי בכדי למנוע ממפקדי צה"ל ללמוד אותו ולהפיק ממנו לקחים רבים. לאחר מכן מתאר המחבר כיצד יצאו כוחות חטיבת גולני בפיקוד המח"ט אמיר דרורי (מהדורה ישראלית של ג'ון ויין בקור רוחו ושלוותו), לכבוש מחדש את מוצב החרמון ב-8 באוקטובר. בקרב זה נפלו חייליו של דרורי למארב סורי כשהם בשטח נחות, וספגו אבידות רבות. אחד הכוחות הבודדים שהצליחו לפגוע באופן משמעותי באויב היה זה עליו פיקד סגן מוטי רוזן, סמ"פ מגדוד 17 (קורס המ"כים של גולני), שביצע איגוף והתמקם בעורפם של הכוחות הסורים.

"במהלך הקרב לא ראיתי את החבר'ה מגדוד 51, אבל שמעתי את הפקודות שיודק'ה נתן בקשר לכוחות שלו, והבנתי שהם במצב קשה. יודק'ה ניסה לדרבן אותם להתקדם לפנים ומישהו מהסיירת הסביר למה זה בלתי אפשרי. לפני שדיווחתי שאני רואה את הסורים, מיקמתי את הכוח בעמדות אש, בעיקר את הרובאים את המקלעוניסטים, את המא"גיסט ואת המרגמה 52 מ"מ, ופתחנו באש לעברם. הייתה עוד משקפת בכוח ונתתי אותה למס' 2 של המא"ג, סמי אשקר, שירה בתיאום עם המא"גיסט, טל דקל, ירינו אש מבוקרת לעברם כשאני מנהל את האש.
החיילים ירו היטב. הבחנתי גם בפגיעות של המרגמה 52 מ"מ שירה גדוד 51. ראינו שהחיילים הסורים נפגעים ונופלים." (עמוד 191)

לאחר מכן מתאר המחבר את

לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן. שבמהלכו כבשו כוחות חטיבת גולני מוצב החרמון הישראלי. גבעתי מתאר כיצד העפילו לוחמי גולני במעלה החרמון, תחת אש, וכיצד בעוד חיילי שתיים מן הפלוגות נכתשים על היעדים, נשלחה פלוגה ב' (במהלך שהיה יכול להטות את הכף לטובת צה"ל) באיגוף לגבעה 19, אולם בגלל טעות גסה בניווט שביצע המ"פ הגיעו לגבעה 24. "טעות הניווט של המ"פ הביאה לכך שעד סיום הקרב מרבית הפלוגה לא השתתפה בו ושלושה לוחמים נפגעו מאש כוחותינו." (עמוד 331) המ"פ, מיותר לציין הודח מן החטיבה ושובץ בשריון שם התקדם לדרגת סא"ל. מרתק במיוחד הוא האופן בו פיקד לבסוף על הקרב קצין האג"ם החטיבתי, רס"ן יואב גולן (לוי), יוצא סיירת שקד שהיה זה תפקידו הראשון בגולני. "בדיעבד נראה שמה שהכריע סופית את הסורים והבריח אותם הם התעקשות הלוחמים שהמשיכו להחזיק בעמדותיהם ולנהל קרב צליפות עם הסורים על גבעה 16 ועל השלוחות שממזרח לה; הארטילריה שהנחית קצין האג"ם, משקיבל את הפיקוד על הקרב על גבעה 17 ועל המדרון המזרחי של גבעה 16, בעיקר פגזי הזרחן שהונחתו על גבעה 17 כדי לסיעע בפינוי נפגעי פלוגה א'; ואש המרגמות ה-81 מ"מ של גדוד 17 מחדר." (עמוד 364)

עוד מתוארת לחימת כוח מסיירת מטכ"ל (יחידה 269) בפיקוד יוני נתניהו ועוזי דיין שהיה פרוס בחסימה ברכס דובדבן. כאשר ברחו הסורים מן המוצב הישראלי ומרכס החרמון "לוחמי יחידה 269 ירדו לקראתם, ובמהלך השעות הבאות ניהלו עמם חילופי אש, שבו חייל סורי אחד והרגו את מרביתם. באחת ההיתקלויות, בשעה 08:00 בערך, נפצע קל סרן עוזי דיין מכדור שירה לעברו חייל סורי." (עמודים 398-399) במקביל נכבש מוצב החרמון הסורי שבשיא החרמון על-ידי חטיבת הצנחנים במילואים 317 שביצעה מבצע איגוף אנכי מוסק. מרתק לקרוא את עדותו של חזי שלח (אביו של הח"כ עפר שלח) מפקד גדוד המילואים של הצנחנים 471 אשר הוטס במבצע מוסק לשיא החרמון. לאחר הנחיתה מתאר שלח כיצד פעל גדודו בשטח הררי מרוחק ומנותק מכמעט כל סיוע ותגבורת.

"המשכנו לנוע על הרכסים כשהכביש מימיננו. הלכנו על קו הרכס בפריסה של עשרה חיילים מלפנים, כשמאחוריהם נעה הפלוגה בתנועה מאובטחת, מסודרת שורות-שורות, וסרקנו את השטח. החפ"ק הגדודי הלך באמצע הפלוגה כי רצינו לשלוט בארטילריה במהלך התנועה. הארטילריה נחתה קרוב מאוד בהתאם למילות ההפעלה. אחרי שניים-שלושה מטחים התרגלנו לרסס. הוריתי לשי להתקדם עד שהוא "מריח את הרסיסים." החפ"ק של נדל והגדוד של אלישע נעו על הציר מצד ימין שלנו. מדי פעם שאלתי את נדל היכן הוא נמצא, ופעם אחת אני זוכר שנזפתי בו על שהם עברו אותנו קדימה. היה מאוד חשוך, לא רציתי שיתקילו אותו. נענו כשלוש שעות עם ארטילריה במדרון תלול מאוד ללא אף ירייה. מעט לפני השעה 22:00 הגענו לנקודה 4. שי עצר במורדות הגבעה, והייתי צריך להחליט אם הוא ממשיך או שפלוגה ד תמשיך. שי היה מ"פ שמאוד סמכתי עליו. שאלי אותו כיצד הוא מרגיש, והוא השיב שאין לו בעיה להמשיך. לפיכך הודעתי לרפי דגני שיישאר מאחור והוריתי לשי לנוע במבנה תוך פריסת חיפויים. לאחר כמה דקות כבר הייתה היתקלות. הוריתי לו בקשר שיש לו זמן שלא ימהר ולא יסתער אלא יטהר לאט סלע אחרי סלע. שאלתי את נדל לגבי הלו"ז, והוא שאל אם אני יכול קצת להזדרז. יתכן שאלישע גם לחץ עליו, כי היעד העיקרי היה מוצב החרמון הסורי. השבתי שאשתדל, אבל עלולות להיות הרבה אבדות, ואני מעדיף להתקדם לאט ובזהירות." (עמודים 291-292)

הספר הינו תמצית מחקר מעמיק שערך אל"ם (במילואים) משה גבעתי עבור המחלקה להיסטוריה של צה"ל. המחבר (למרות שם משפחתו) שירת בחטיבת גולני בכל מסלול התפקידים - מלוחם ועד מפקד גדוד. במלחמת יום הכיפורים לחם כמפקד פלוגה בחטיבה ולקח חלק בשני קרבות החרמון. לאחר שחרורו מצה"ל בדרגת אל"ם הפך לסופר והיסטוריון צבאי. בספר משולבים כאמור, גם עדויות מצד לוחמים ומפקדים שחוו את הלחימה לצד מרשמי קרב ותצלומים הממחישים את שאירע שם.

על הקרב נכתבו כבר מספר ספרים ("הקרב על החרמון" מאת אילן כפיר הוא האחרון שבהם ו"אינדיאנים על גבעה 16" מאת אביחי בקר הוא הטוב שבהם) אולם הספר הוא המחקר המקיף והיסודי ביותר אודות הקרב וכתיבתו של גבעתי הופכת את הקריאה בו לנעימה וקלה. אינדקס טוב היה הופך את הספר למוצלח יותר אך גם במתכונתו הנוכחית מדובר בספר מקיף ומלמד. הקריאה בו נעימה ומהנה וראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחילות השדה בכלל והרגלים בפרט, וכן חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית וכמובן כל מי שצה"ל והשירות את המדינה יקרים לליבו.

"המערכה בחרמון" מאת משה גבעתי,
יצא בעברית בהוצאת מודן,
בשנת 2015,
מכיל 589 עמודים.

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

בכל היחידות בכל המבצעים\ מאת גל פרל פינקל

בכל היחידות בכל המבצעים\ מאת גל פרל פינקל

ספרו של מוקי בצר, שהוצאתו לאור התעכבה זמן רב, הוא עדותו מרתקת של אחד הלוחמים הנועזים ביותר בצה"ל ששירת בכל היחידות ובכל המבצעים.

(מתוך הבלוג "על הכוונת", 05.09.2015)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/722/671.html


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.booknet.co.il/imgs/site/prod/4800037228b.jpg]


לאחר מלחמת ששת הימים, נכזבה תוחלתה של מדינת ישראל, לזכות בשלום ולאורך כל גבולותיה החדשים, נמשכה הלחימה נגדה בדרכים שונות. קברניטי המדינה, ביקשו לכפות על מדינות ערב, להפסיק את האש והטילו משימה זו על צה״ל. למטרה זו יזמו מפקדים בצה״ל פעולות מיוחדות, משולבות ונועזות בעומק שטח האויב (אזורי הנילוס במצרים ודמשק בסוריה), שהתבססו בחלקן הגדול, על היכולות החדשות לאיגוף אווירי וימי שהקנתה ההצטיידות של כוחות צה״ל באוויר ובים – במסוקי תובלת סער, במטוסים, בסירות ובספינות טילים.
מקצת הפעולות הללו, כגון לקיחת המכ״ם המצרי, פיצוץ מטוסי חברות התעופה הערביות בשדה התעופה בביירות וכיבוש האי שדואן, זכו להד נרחב בעולם ותרמו באופן משמעותי להאדרת תדמיתו של צה״ל. לפעולות האלה היתה השפעה חשובה על מידת הביטחון שחשו אזרחי ישראל בכוחו של צה״ל.
אלוף (במיל&#1523 ד״ר חיים נדל, שהיה שותף לחלק הארי של המבצעים המיוחדים והמשולבים של כוחות צה״ל בתפקידיו כראש ענף מבצעים במטכ״ל וכמפקד חטיבת הצנחנים הסדירה, מתאר ומנתח את התפתחותם ואת השפעותיהם של המבצעים הללו. הספר מציג לראשונה תמונה מקיפה ומקצועית של התקופה שבה פרץ צה״ל גיאוגרפית ותודעתית את המסגרת של קווי הגבול הקרקעיים. בשל כל אלה, המעז מנצח הוא ספר חובה להבנת התפתחות המבצעים המיוחדים והמשולבים בצה״ל.
* * *
אלוף (במיל&#1523 ד״ר חיים נדל הנו איש סיפא וספרא, חוקר ומרצה בהיסטוריה צבאית. ספרו זה משלב את ניסיונו הרב כמפקד קרבי עם תובנות המחקר הארכיוני המדוקדק שערך לצורך הכתיבה. ספרו הקודם בין שתי המלחמות (1967 – 1973) ראה אור בשנת 2006.

הספר "ברק - מלחמות חיי" מאת אילן כפיר ודני דור (הוצאת כנרת – זמורה ביתן, 2015) הינו ביוגרפיה מקיפה אודות אהוד ברק, מי שהיה ראש ממשלה, שר ביטחון ורמטכ"ל. דומה כי לו היה מי מונה את חמשת אנשי הצבא שהצליחו, בצבא ומחוצה לו, להשפיע באופן עמוק ולהטביע חותם על מדינת ישראל למן הקמתה ועד עתה הרי שהרשימה היתה כוללת את יגאל אלון (ואולי גם יצחק שדה), משה דיין, יצחק רבין, אריאל שרון ואהוד ברק. אף כי מספר מעריציו זהה, ככל הנראה, למספר שונאיו הרי שאהוד ברק הצליח להשאיר חותם בל יימחה בתולדות עם ישראל. היו אולי מפקדים מרשימים ממנו, ידענים ממנו בתורת הקרב ולמרות עיטוריו גם אמיצים ממנו, ודאי שהיו אנשים עם יחסי אנוש טובים משלו, אולם כך או כך הרי שבסך השלם ברק הצליח להתברג לרשימה מאוד אקסקלוסיבית ובדין הצליח בכך. הספר הוא אמנם פרי עטם של דור וכפיר ואינו בחזקת אוטוביוגרפיה אולם הוא נכתב בסיוע ועל דעת ברק, כאשר באירועים שונים מופיעים ראיונות עדכניים עמו על אירועים ספציפיים ובהם התקיפה שלא היתה באיראן והנסיגה מלבנון.

הספר עוקב אחר מסלול חייו של ברק החל מילדותו בקיבוץ משמר השרון, עבור בגיוסו לגדוד 9 של החרמ"ש. לאחר מספר חודשי שירות המליץ חברו אברהם אמון אשר שירת בסיירת מטכ"ל המתגבשת למפקדו, אברהם ארנן, כי יגייס את ברק ליחידה. ברק עבר ביחידה מסלול הכשרה בהצטיינות. מכאן עובר הספר לתאר את שירותו של ברק ואת המבצעים השונים אשר בהם נטל חלק ואת אלו שיזם, תיכנן והוציא אל הפועל כמפקד. הספר כתוב היטב והחלק שעוסק בתקופת שירותו של ברק ביחידה, מלוחם ועד למפקדה מרתק במיוחד אף כי מחדש אך במעט. בספר מוזכרים לוחמים ומפקדים נודעים לתהילה דוגמת חברו הטוב, יוני נתניהו, "שהיה אז מפקד פלוגה בצנחנים והמתין לשיבוץ בתפקיד פיקודי חדש בחטיבה" (עמוד 67), ומוקי בצר: "שהיה בעבר מפקד צוות בכיר בסיירת צנחנים ונאלץ לפרוש ממנה לאחר שהסתכסך עם הקחצ"ר רפול" (עמוד 68).

דווקא בשני התיאורים הללו עולה אחד הליקויים של הספר. אף שאת עיקר התחקיר לספר ביצע התחקירן והסופר המוכשר איתי אילנאי (יוצא יחידת מגלן שאף כתב ספר על על יחידת 669) הרי שכאן מקרה בוחן המראה כי התחקיר במקרים מסוימים לא היה יסודי דיו. נתניהו הבכור היה אמנם קצין צנחנים מצטיין אולם הוא השתחרר מהצבא זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים והתגייס מחדש לאחריה ליחידה בהמלצת אחיו הצעיר, ביבי. המקרה של בצר הוא, שוב, מקרה של חוסר דיוק. שכן הוא אמנם השלים מסלול לוחם בסיירת הצנחנים, סירב לחתום קבע ארוך לבקשת המח"ט דאז, רפול (שלא היה באותם ימים קצח"ר כי אם מח"ט הצנחנים) ועבר לסיירת שקד בה שימש כמ"מ ומעולם לא פיקד על צוות בסיירת החטיבתית. בהמשך שירת כסמ"פ סיירת צנחנים וכמ"פ באגוז. היתה לי בשעתו מרצה שטענה שכאשר היא מוצאת טעות בהערת שוליים אחת הדבר גורם לה לפקפק באיכות העבודה כולה, ולא בכדי. כלל זה כוחו יפה גם בביוגרפיה זו.

במיוחד מעניין לקרוא אודות מה שניתן להגדיר כרגע השיא של ברק כמפקד היחידה, מבצע אביב נעורים. כשהם נוחתים מן הים, מחופשים לאזרחים (ולנשים) הגיע כוח הסיירת לקרבת הבניינים בהם התגוררו בכיר ארגון הטרור ספטמבר השחור. "אהוד זיהה את דלת הזכוכית בבית הדירות שבו גר "היעד" של מוקי בצר. הדלת היתה פתוחה, ובעמדת השוער לא היה איש. מוקי בצר ואנשי החוליה החלו לטפס במדרגות. אהוד ועמירם לוין, גם הוא מאופר בכבדות ובפאה בלונדינית, חיכו ליד דלת הכניסה.
מתוך מכונית דופין, שחנתה בצד השני של הרחוב, יצא לפתע צעיר לבוש מעיל עור חמוש באקדח. זה היה שומר הראש של אבו יוסוף נג'אר. הצעיר החמוש נדהם כאשר הברונטית והבלונדינית פתחו את רוכסני הז'קטים שלהן, שלפו תת-מקלעים, פתחו באש לעברו. שומר הראש נפצע אבל הצליח לחמוק חזרה לעבר מכונית הדופין ולתפוס מחסה מאחוריה. אהוד ועמירם ריססו את המכונית באש ופגעו גם בו וגם בצופר הרכב, וזה החל לפעול ברעש מחריש אוזניים.
ההיתקלות בשומר הראש וחילופי האש ביטלו את יתרון ההפתעה. חוליות החיסול החישו את קצב הטיפוס בחדרי המדרגות. אהוד, בתצפית בכניסה לבתים, הבחין באורות נדלקים בזה אחר זה בדירות מסוימות בשני הבניינים. הוא ספר במהירות את הקומות ווידא שהאורות נדלקו בקומה השישית של הבית שבו פעל מוקי בצר ובקומה השנייה והרביעית בבניין האחר. זה היה האות המוסכם שהחוליות בעמדת פריצה לדירות.
מוקי בצר, בדילוג מהיר של שלוש מדרגות בכל צעד, הגיע לפתח דירתו של רב-המחבלים אבו יוסוף. לוני רפאלי, עדיין בתחפושת הפאה הבלונדינית, אבל כבר ללא השמלה, היה לצדו.
השעה היתה 1:29 אחר חצות.
אהוד שמע שלוש נקישות במכשיר הקשר והגיב בחמש נקישות משלו, איתות למוקי בצר לפרוץ לדירה. בצר פרץ את הדלת במטען נפץ קטן. על פי המידע, אבו יוסוף אמור היה להיות בחדר השינה, באגף השמאלי של הדירה. בצר ורפאלי הבחינו באיש לבוש פיג'מה שזינק מהמיטה, וזיהו אותו מיד. יוני נתניהו, שפרץ אחריהם לדירה, הבחין שהוא מנסה לשלוף אקדח וירה בו מקרוב. אשתו, שניסתה לסוכך עליו, נפגעה גם היא. אבו יוסוף הספיק לצעוק משהו לפני שצנח על השטיח. לוני ויוני אספו במהירות מסמכים שמצאו בדירה והחלו לרדת בריצה במדרגות" (עמודים 96-97).

גם כאן ישנו לפחות "אי דיוק" (בלשון המעטה) מצד הכותבים שכן בצר העיד חזור והעד כי ב"אבו יוסוף", הוא אבו יוסוף אל נג'אר, סגנו של ערפאת, ראש מנגנון המודיעין המבצעי וראש ארגון "ספטמבר השחור", ירו כלל חברי החוליה. במקביל, כמתואר בספר, הרגו שתי חוליות לוחמים נוספות מן היחידה שניים מן הבכירים שבארגון ספטמבר השחור. במקביל נקלע הכוח בפיקוד ליפקין לתסבוכת בעת תקיפת מפקדת החזית העממית הסמוכה. התפתח "קרב בין כוח הצנחנים בפיקוד אמנון ליפקין ובין שני מחבלים שסיירו בכניסה למבנה. שני לוחמי סיירת צנחנים, חגי מעיין ואבידע שור, לבושים במכנסי ג'ינס, פתחו באש מאקדחים עם משתיקי קול לעבר המחבלים. אחד מהם נהרג, והשני נפצע והזעיק עזרה בצעקות. מכל עבר נפתחה אש לעבר הצנחנים אבידע שור נהרג מיד, וחגי מעיין נפצע אנושות ומת מפצעיו. קצין נוסף בכוח, יגאל פרסלר, לימים יועץ ראש הממשה לטרור, נפצע קשה. ליפקין תיפקד בקור רוח וקרא בקשר למנחם זוטורסקי, מפקד פלוגת החה"ן, להכניס חומר נפץ לבניין. זוטורסקי וסגנו אהרן סבג הכינו את מטען הנפץ לפיצוץ תחת אש בעוד הכוח על נפגעיו נסוג לעבר נקודת המפגש בחוף עם אנשי חיל הים, החריד פיצוץ עז את מרכז ביירות, כשבניין מפקדת החזית העממית קרס וקבר תחתיו עשרות מחבלים" (עמוד 99)

דווקא לגבי תפקודו ומעשיו של ברק במבצע, על פי כלל הגרסאות אודותיו שקראתי, הספר מדייק. "אביב נעורים היה השיא, הפסגה במבצעי סיירת מטכ"ל, ודאי מתוך אותם מבצעים שנחשפו וזכו לפרסום" (עמוד 100) זה כבר עניין לפרשנות, כאשר אני לדידי חושב שסוגיית המרחק במבצע "הצגת תכלית" לחיסול אבו ג'יהאד עשתה אותו למבצע מרשים יותר, אם כי לא פורץ דרך וכי מבצע אנטבה הוא הוא הפעולה המרשימה ביותר שבה לקחה חלק היחידה. הערת אגב ברק היה שותף מלא לתכנון כולן, ואין חולק כי "אביב נעורים" היווה פריצת דרך מבצעית מרשימה. יתרה מזאת, ברק היה המפקד המשפיע והדומיננטי ביותר של היחידה, אשר מיצב אותה כיחידת הכוחות המיוחדים המובילה של צה"ל, ועשה זאת תוך הפגנת מעוף, יצירתיות, מנהיגות ותעוזה, ואת זאת אי אפשר לקחת ממנו.

עם זאת בספר ישנם לא מעט (שוב, בלשון המעטה) "אי דיוקים" שקושרים לברק כתרים שלא בצדק, וכמעט תמיד מוצאים אותו מכל פרשה צח כשלג או לחלופין משמיטים את האירוע או את חלקו של ברק בו, ובכלל זה אירועים דוגמת "סולטן יעקב", פרשת עלילת השווא שהעליל הרמטכ"ל משה לוי על דן שומרון עלילה אודות העדפתו המינית באמצעות יחידת האזנות של אמ"ן בעת שברק שימש כראש אמ"ן וכמובן כל פרשת צאלים ב'. בנוסף מצטייר ברק כמוציא והמביא באירועים שונים ובהם מבצע ההתנקשות בחיי אבו ג'יהאד, סגנו של יאסר ערפאת. "התכנון היה של סגן הרמטכ"ל, ואילו הביצוע – של מפקד סיירת מטכ"ל משה בוגי יעלון, קיבוצניק מגרופית, שהגיע ליחידה מהצנחנים ולימים הגיע לפסגה: רמטכ"ל ושר ביטחון" (עמוד 136) מקריאת הספר (אף כי לא כך אירע באמת) עולה כי רק מקרה, ולא דרגה ותפקיד, מנעו מברק להיות גם פה, 15 שנים לאחר אביב נעורים, זה שלוחץ על ההדק.

הנסיגה מלבנון היא עוד אחד מהפרקים המדגימים את אופיו הבעייתי של נשוא הביוגרפיה. מופז, "קצין קרבי שהוכיח את עצמו בתפקידים פיקודיים גם בסיירת מטכ"ל וגם בחטיבת הצנחנים שעליה פיקד" (עמוד 229) נתפס בעיני ברק כמי שמונה לרמטכ"ל כשאינו בשל ומוכן לתפקיד. בספר ישנה אמירה, שבמידה והיא נכונה היא מגוחכת, כי מופז התנגד לתכניתו של ברק לסגת מלבנון משום שהוא "נוטר לו על כך שבאמצע שנות ה-70, כששימש עוזר ראש אמ"ן למבצעים דחה מבצע שהציע לו מופז, אז סגן מפקד סיירת מטכ"ל" (עמוד 230). בדיעבד, ברק צדק כשהחליט על הנסיגה. אולם מותר להניח כי מופז, במידה שהתנגד לה, עשה כן משיקולים עניינים ולא בשל מבצע שנדחה לפני 30 שנים. גם הטענות כנגד פיקוד צפון ומוכנותו ובראשו מפקד הפיקוד גבי אשכנזי, "קצין מוערך שצמח בגולני והפך עם השנים לאחד מסמליה המובהקים של החטיבה" (עמוד 345), לפינוי מגוחכות ואינן עומדות במבחן המציאות.

מכל אשר נכתב בספר אהבתי במיוחד מכתב שכתב ברק לאחיו הצעיר, אבינועם, אשר עמד בפני גיוס. המכתב, שאהוד ברק כתב בעת שהיה קצין צעיר ביחידה, הזכיר לי מאוד את "מכתבי יוני" ולימים כאשר כתבתי לאחי מכתבים, בעת שהיה לוחם בצנחנים, שאבתי ממנו, כמו מאסופת מכתביו של יוני ז"ל ומניסיוני שלי בצנחנים השראה: "במשך השנים אני הולך בדרך מסוימת... הדרך משולה לשביל צר המטפס במעלה הר. מצד אחד הוא מבטיח בקצהו סיפוק ומחזה מרהיב... מאידך הוא צר... התהום משני הצדדים... הרגל עשויה למעוד ואבן עלולה להידרדר מתחת הרגליים ולסחוב אותך אתה. בקשה אחת בלבד לי אליך, לך באותה הדרך, עם כל הסיכונים, שמע ממי שכבר עבר כברת דרך רצינית... זה כדאי..." (עמוד 48).

הספר קריא מאוד, מעניין ונעים לקרוא, אולם לספר יש אג'נדה ברורה (ספר כמעט תעמולתי) והוא אינו נאמן לשום אמת זולת זו שמוציאה את ברק טוב מכל סיטואציה בחייו, ואין זה משנה אם מדובר בעימות על תפקיד בצבא או על הרצון להשיג נתח מן הפעילות המבצעית, או על פרשה סבוכה כגון הריב המתוקשר בין שר הביטחון שר הביטחון ברק לבין הרמטכ"ל גבי אשכנזי מדובר כאמור בביוגרפיה קולחת המספרת סיפור מרתק ובאמצעותו חלק נרחב מן הסיפור של מדינת ישראל (מן הפריזמה הביטחונית כמובן). מומלץ!!!!

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

נראה שזה שעתוק של הביוגרפיה הקודמת שלו שיצאה לקראת הבחירות שזכה בהן +תוספות מהשנים האחרונות.

"את ה"אין ברירה" ראיתי במו עיני בליל 15-16 באוקטובר, כאשר מפקד יחידת החה"ן – צנחנים, אביק טמיר, בחר את 36 האנשים שיצלחו ראשונים. הייתי עד לוויכוח בין תל-אביבי שלא נבחר לקיבוצניק שצוות, כאשר התל-אביבי אומר: "לך יש מה להפסיד, יש לך משפחה, ילדים," והקיבוצניק סירב לוותר." (עמוד 14)

הספר "אחי גיבורי התעלה" מאת אילן כפיר המתאר את קרבות חזית הדרום במלחמת יום הכיפורים, החל מצליחת התעלה על ידי המצרים בפרוץ המלחמה, עבור בקרבות הבלימה ובמבצע "אברי לב" וכלה בכיתור הארמיה השלישית. היתה זו, כפי שנכתב בגב הספר, מלחמה על הבית, על העורף, על המדינה, שמאז 1948 לא היתה בסכנה קיומית גדולה כל-כך. כפיר לחם במלחמה בשורות חטיבת הצנחנים במילואים 247 (זו ששחררה את ירושלים וצלחה את התעלה) עליה פיקד אל"מ (לימים אלוף) דני מט. כחובש בפלוגת ההנדסה החטיבתית של הצנחנים (פלחה"ן) היה בכוח הראשון שצלח את תעלת סואץ, במסגרת מבצע "אבירי לב" בליל 15 - 16 באוקטובר 1973. כפיר היה שם, באחת משש סירות הגומי הראשונות שצלחו את תעלת סואץ. מילת הקוד "אקפולקו" ששידר מפקד הכוח, רב-סרן אבישי "אביק" טמיר, שפירושה כי נכבש ראש הגשר ממערב לתעלה, מסמלת את המפנה במלחמה.

"30 שנה אני הולך עם הספר הזה בלב." (עמוד 15) מעיד המחבר בראשית ספרו. כפיר, כתב צבאי ותיק, סופר ומוציא לאור, חיבר מספר ספרים על המלחמה. למרות שלחם בה, ושהוא סופר עתיר ניסיון בתחום זהו (ככלל ספריו של כפיר) ספר בעייתי. טוב לעיתים, קולח ומרתק, ומעניין, אבל לא חף מטעויות, מלא הרואיקה מיותרת וכמעט שאינו מחדש דבר וחבל שכך. אין צורך בגילויים גדולים, אפשר היה להסתפק בלספר סיפור היטב. מנגד, כפיר יודע לספר סיפור, והדבר ניכר בספר. חשוב לומר, כפיר יודע לכתוב. ספריו (בעיקר אלו על מלחמת יום כיפור אבל גם הביוגרפיות הפוליטיות) כתובים היטב, בשפה עשירה ובאופן שאוחז בקורא ולא מרפה.

הספר נפתח כמה ימים בטרם המלחמה, ותופס (לטעמי, שהרי כיליד 1983 איני יודע) יפה יפה את הוויית הימים ההם. כך למשל, כשהוא את מתאר כיצד ב"תחושת אחריות הוביל מפקד גדוד 890, יצחק מרדכי, את אנשיו ל"לחווה הסינית", מתחם דיביזיוני ענק של המצרים. אחרי שנלחם עם אנשיו 17 שעות ברציפות, כשבשטח עשרות הרוגים ופצועים, הוא נקרא לחזור ולהילחם שוב על אותו יעד. הוא פנה לאנשיו שנותרו ואמר להם: "מי שמסרב לצאת לשם, יכול לקום ולעזוב. לא יהיו לי טענות אליו, אבין אותו." איש לא קם. אחרי הקרב אמר לשרידי הגדוד: "היינו חייבים לעשות זאת, בינינו ובין תל-אביב לא היה אף אחד."
מג"ד 890 הוביל את אנשיו לקרב בתחושת אחריות: או שיש צליחה וניצחון, או ביתור ואסון. הוא ידע על הוראת שר הביטחון משה דיין: "או שהלילה פותחים את הצירים, או שמחזירים, אם ניתן יהיה, את הצנחנים ואת הטנקים בחזרה." (עמוד 14) על האופן שבו הוביל את גדוד הצנחנים בקרב, ובעיקר על האופן ששיקם את הגדוד הפגוע לאחר הקרב להמשך משימות, עוטר מרדכי בעיטור העוז.

בספר מנתח כפיר את עיקר הקרבות הגדולים ובהם קרבות הבלימה, החווה הסינית, חמוטל, מיסורי, הצליחה, ראש הגשר, החיץ החקלאי והעיר סואץ. אולם, כפיר נתפס לא פעם לאי-דיוקים, מקדש את הגבורה מחד גיסא ונמנע מביקורת באופן גורף מאידך גיסא עד כי קשה באמת לקחת את הספר ברצינות. ניכר בדברים כי המחבר שאף להספיק ולהוציא את הספר במקביל לאירועי 30 השנים לפרוץ המלחמה. אמת, הקרבות בחזית הדרום תוארו לא פעם בעבר. ועדיין ראוי היה להקדיש ספר אחד לסיפור כולו. חבל שכפיר לא ניצל את 30 השנים שחלפו כדי להוציא ספר ראוי יותר, כי המוצר המוגמר לוקה בחסר, ורק בשל הבורות השוררת בקרב בני הדור הצעיר (ובהם אני) לבדה אני מתנחם שיש לו תכלית.

כפי שכבר צוין הספר מלא טעויות עובדתיות. אף שהספר אורגן ונערך היטב היטב, הרי שהוא נעדר אובייקטיביות – שכן כפיר הוא בן הדור שלחם במלחמה והושיע את המדינה. ניצחון דור זה, כפי שהגדיר זאת בנאומו הח"כ

לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן. (שאביו לחם במלחמה כמפקד גדוד צנחנים בקרב לכיבוש החרמון), הוא "ניצחונם של האזרחים, אלה שלבשו את מדי הצבא הסדיר ואלה שנזעקו מבתיהם באמצע הצום, ובעוז רוחם הפכו את תמונת הקרב." (מתוך נאומו בכנסת לרגל 40 שנה למלחמה, 15 אוקטובר 2013) אולם סגידה לניצחון זה, כפי שנעשית בספר זה, מהווה המשך לעיוורון בו לקו קברניטי המדינה בטרם המלחמה. הספר אינו מבאר מדוע התרגשה המלחמה על ישראל – קו ניצי דוחה פשרות שבו נקטה הממשלה מחד, והיעדר הבנה של משמעות החלטה זו ובכלל זה הכנה מתאימה של הצבא לעימות שיגיע.

בסך הכל הספר לא רע. הקריאה בו נעימה ומהנה וראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחילות השדה בכלל והרגלים בפרט, וכן חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית וכמובן כל מי שצה"ל והשירות את המדינה יקרים לליבו. אולם "אחי גיבורי התעלה", כפי שכתב עודד מגידו על ספר אחר מאת אילן כפיר, הוא: "ספר מלחמה פופולרי, לטוב ולרע. אפשר לקרוא אותו ולקבל תמונה כללית המתארת פחות או יותר את אירועי המערכה. בשום אופן אין לראות בו מקור מהימן לאירועים אלה. ייתכן שעריכה קפדנית ומקצועית, שתיעשה על ידי מי שמתמצאים בתולדות המלחמה, תוכל לתקן את הליקויים הרבים שבספר, דבר שיאפשר את הוצאתו לאור במהדורה חדשה ואמינה יותר." (‫מתוך המאמר "החווה הסינית": ערפל קרב" מאת עודד מגידו, הארץ, 24.09.2012)

"אחי גיבורי התעלה" מאת אילן כפיר,
יצא בעברית בהוצאת ידיעות ספרים,
בשנת 2003,
מכיל 350 עמודים.

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

ספר עם קסם אישי\ מאת גל פרל פינקל

ספר עם קסם אישי\ מאת גל פרל פינקל

לאחרונה יצאה מהדורה חדשה לספר "בית-הספר לקסם אישי" מאת נלסון דה-מיל. קריאה חוזרת בעותק הישן לצד הכותרות בעיתונים אודות רוסיה של פוטין מוכיחה – המלחמה הקרה נותרה מעניינת.

(מתוך הבלוג "על הכוונת", 19.12.2015)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

קראתי אותו כמה שנים לאחר שיצא (ומדובר בתקופה שלאחר סיום המלחמה הקרה) והוא בהחלט הצליח לפעמים לצמרר. היום אולי אין את הקונטקסט הזה, ועדיין מדובר בספר מוצלח ומומלץ.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

ארץ הבלגן\ מאת גל פרל פינקל

ארץ הבלגן\ מאת גל פרל פינקל

יועז הנדל מתאר בספרו מסע פוליטי לאומי והיסטורי אבל גם אישי בישראל, שמצטיירת כחברה שבטית, המתמודדת עם אתגרים מחוץ ומבית.

(מתוך הבלוג "על הכוונת", 02.01.2016)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

מארק אוֹוֶן היה לוחם ביחידת העילית של הצי האמריקאי, "אריות הים", במשך 13 שנים. במסגרת שירותו הוא השתתף במבצע החיסול של אוסמה בן לאדן ובאינספור מבצעים סודיים אחרים. ספרו הקודם של אוֹוֶן, המתאר את החיסול של בן לאדן, עורר שערורייה בארצות הברית ונאסר להפצה ברחבי העולם, שכן לטענת משרד ההגנה האמריקאי חשף מידע מסווג.
ב"לא גיבור" מתאר אוֹוֶן את המסלול שעבר מילד באלסקה ללוחם באחת היחידות המובחרות והמסווגות ביותר בעולם, מהאימונים המפרכים ועד המבצעים המסוכנים בעיראק ובאפגניסטן. לצד אלה, אוֹוֶן מספר על הדרך שעשה כאדם וכלוחם: איך התגבר על פחד הגבהים שלו (תלוי בין שמים וארץ על צוק במדבר נבאדה), איך למד להתמודד עם מצבי לחץ (באמצע קרב יריות) ואיך ידע לסמוך על חבריו בעיניים עצומות ולתקשר עם מפקדיו (לפני מבצע שנראה לו כמשימת התאבדות).

"לא גיבור" חושף בפעם הראשונה לפני הקורא הישראלי את דרכי הפעולה של אחת היחידות המסקרנות והמפורסמות בעולם ופותח צוהר לעולמם של הלוחמים המשרתים בה.

****חבל שכתר הוצאה לאור לא פרסמה את ספרו הקודם ("אין יום קל " NO EASY DAY &#1474
**** חלק מחלקי הספר צונזרו במקביל למהדורה האמריקאית - לכן יש פסים שחורים במהלך הספר

לא גיבור
כתר הוצאה לאור
216 עמודים - 69 ש''ח

את הביוגרפיה הרשמית של השייטת כבר אחרים כתבו. אבל במקביל מתנהל סיפור נסתר - מסעות, צלילות, שחיות, שיט, סיפורים, אגדות, בדיחות, חוויות אימון, מבצעים או חיי שגרה. כל אלה עוברים בשייטת מדור לדור, ומקצתם נעלמו במערכת, אם בכוונה אם לאו.

בספר הזה נאספה פלברה חוצת דורות של השייטת, שנכתבה כעלילה על ידי לוחם ותיק ביחידה.
העלילה מגוללת בעיקר סיפורים הומוריסטיים בצד מבצע סודי שהתנהל בעורף האויב.
לבנות המין החזק, הקשורות ללוחם בדרך כלשהי, ניתנת הזדמנות לטעום מהמר ומהמתוק אשר עבר בן זוגן.

"פלברה אחת שלוש" גם נותן טיפים לנערים השואפים להיות לוחמים בקומנדו הימי, ומספר על כמה מהדברים הצפויים להם, למשל, רומן שעלול להיקטע בגלל קשיי המסלול והתמודדות עם קשיים פיזיים ונפשיים הכרוכים בלהיות לוחם בשייטת 13.

פלברה אחת שלוש- איתי דרור
הוצאה פרטית
79 ש''ח בחנויות הספרים

שלא ייגמר לי הלילה\ מאת גל פרל פינקל

שלא ייגמר לי הלילה\ מאת גל פרל פינקל

הספר "לילה ארוך בפריז" מאת דב אלפון הוא מותחן ריגול טוב במיוחד הנקרא בנשימה עצורה ומציג לקוראים שתי דמויות מלאות קסם, שגם החריקות הקלות שבו לא מצליחות להרוס. סביר שתמצאו את עצמכם שרים במהלך הקריאה את השיר "שלא ייגמר לי הלילה".

(מתוך הבלוג "על הכוונת", 11.09.2016)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

שלא ייגמר לי הלילה\ מאת גל פרל פינקל

שלא ייגמר לי הלילה\ מאת גל פרל פינקל

הספר "לילה ארוך בפריז" מאת דב אלפון הוא מותחן ריגול טוב במיוחד הנקרא בנשימה עצורה ומציג לקוראים שתי דמויות מלאות קסם, שגם החריקות הקלות שבו לא מצליחות להרוס. סביר שתמצאו את עצמכם שרים במהלך הקריאה את השיר "שלא ייגמר לי הלילה".

סמל אגף המודיעין של צה"ל, (מקור: ויקיפדיה).

הספר "לילה ארוך בפריז" מאת דב אלפון (הוצאת זמורה-ביתן, 2016) הוא מותחן ריגול מושלם לחופשה קצרה בחו"ל. האמת, לא בטוח שהוא ישרוד את הטיסה. המתח נבנה מהר והעלילה סוחפת את הקורא ומקשה עליו להינתק מן הספר בטרם יגיע לפתרון התעלומה. הספר נפתח עם חטיפתו של צעיר ישראלי רגע לאחר שנחת בשדה התעופה שארל דה גול. סגן אוריאנה טלמור, קצינת ביטחון צעירה, יפה ומבריקה, במדור המיוחד של 8200 (הידועה בכינויה "שמונה-מאתיים"), מוצאת את עצמה בלב פרשיית ריגול ותככים המתרחשת במקביל בצרפת, ישראל ובמקומות נוספים. לצדה ניצב מפקדו החדש של המדור המיוחד, אלוף-משנה זאב עבאדי, "ערס שרמנטי" (עמוד 86), כהגדרת אוריאנה, אבל הרבה יותר מזה. "יש לפחות שלוש טקטיקות חקירה שקרויות על שמו. והוא אכן גם ידוע כמי שבחר להפתעת הכול להעיד לטובת סרבני 8200" (עמוד 163). לקורא מתברר מהר מאוד שכמו עם עוגיות עבאדי, אחרי הביס הראשון אי אפשר שלא לגמור את כל השקית.

כאשר מתרחשת חטיפה של ישראלי נוסף בפריז, מבינים השניים כי יש הרבה יותר לפרשה מכפי שנראה בתחילה. "יש שתי דרכים להסתיר מידע, למדה אוריאנה בקורס הבסיסי בבה"ד-15. הדרך הראשונה היא להחביא אותו, וזו היתה הדרך המקובלת. נעילת מגירות, הצפנת קבצים, כספות מוסתרות – כל אלה היו בלתי יעילים, כי הם חשפו את עצם קיומו של מידע מוסתר. הדרך השנייה היא להציג את המידע כאילו אינו חשוב כלל, לקבור אותו באוקיינוס של מידע נוסף, משעמם ככל האפשר" (עמוד 33). למרות שמעולם לא נפגשו, חייבים עבאדי ואוריאנה למצוא דרך לשתף פעולה מתחת לרדאר כשמולם ניצבים יחידת קומנדו סינית קטלנית ואיל הימורים מושחת מאוסטרליה שנעזר ביועץ פוליטי מושחת בלשכת ראש הממשלה. לכל אלו מתווסף גם ומפקח משטרה צרפתי אחד, ז'ול דפיסיל שמו, אובד עצות, מבולבל ומשעשע שדומה שנוצר בצלמו ובדמותו של המפקח קלוזו.


אלפון הוציא מתחת ידו מותחן ריגול מרתק.

נראה שהספר הוא הראשון בסדרה שתתאר את עלילות אנשי המדור המיוחד, גוף שהמחבר מעיד כי אינו קיים במציאות, יחידת עלית לחקירות וביטחון שדה של אגף המודיעין (אמ"ן), שכפוף ליחידה 8200, בתורה היחידה האמונה על איסוף מודיעין אותות (סיגינט) של אמ"ן, שאף נחשבת לגדולה שביחידות צה"ל. לאחר שורה של תקלות באמ"ן ובגופים מקבילים בעולם, ובהם ה-NSA האמריקני שפרשת אדוארד סנודן פגעה בו אנושות,"הרמטכ"ל החליט על הקמת המדור המיוחד, והמגייסים שלו מיד פנו אליה – חניכה מצטיינת בקורס, חוקרת מצטיינת של המחלקה, עם רצף של פענוחים בתיקים שקצינים אחרים מזמן זנחו" (עמוד 68). עד מהרה מתברר לקורא שאוריאנה היא הרבה יותר מפרצוף יפה. עולם המודיעין זורם בעורקיה מגיל צעיר ואביה, כך קובע ראש מערך האיסוף בחיל, "היה מודל לכל איש מודיעין באמ"ן" (עמוד 54).

יש כמה חריקות, אבל בשוליים

דב אלפון, בעצמו סרן במיל' ב-8200, (מקור: ויקיפדיה).

זהו ספרו הראשון של אלפון, בעצמו סרן במילואים ביחידה 8200, המשמש כשליח "הארץ" לפריז ומאחוריו קריירה ארוכה כעיתונאי וכעורך, וניכר כי קדם לו תחקיר מעמיק. הספר מתכתב עם שורת פרשיות אקטואליות החל במציאות הגיאופוליטית-ביטחונית של האזור וקשריו של ראש הממשלה עם תורמי בעלי ממון מחו"ל (שלדון מישהו?), עבור בפרשת סנודן וספיחיה וכלה בקשרים ההדוקים שבין קהילת המודיעין האמריקנית לישראלית. אלפון גם מתאר היטב את עולם הביון המודרני, שבו כל תכתובת מיורטת וכל שיחה מוקלטת. אלפון מגלה גם בקיאות מרשימה במאבקי הכוחות בתוככי חיל המודיעין ובצבא בכלל. כך למשל, הוא כותב כי "גורמים רבים באמ"ן הזהירו ש-8200 כבר אינה יחידת איסוף, אלא מעין משק סגור שמייצר בעצמו את כל שרשרת המודיעין" (עמוד 25).

למרות העלילה המותחת והעובדה שקל להישבות בקסמן של שתי הדמויות הראשיות, יש כמה חריקות שצורמות לקורא. ראשית, אף שלא ניתן שלא להתאהב באוריאנה למן הרגע שבו היא מופיעה, החוצפה והבוז שהיא מגלה כלפי סמכות אינם סבירים בעליל. קצינה בדרגת סגן בצה"ל אינה משיבה כך לרל"ש של ראש אמ"ן או לתת-אלוף, ובוודאי שבשיחתה הראשונה עם מפקדה החדש, קצין עטור תהילה והישגים בדרגת אל"מ, תגיד לו, "לך תזדיין, עבאדי" (עמוד 89).


"דואט בביירות", ספר מעט אמין יותר.

לא ניתן להימנע מהשוואה לספרים אחרים בז'אנר שיצאו כאן, ובהם סדרת ספריו של רוני דונביץ' וחלק מספריו של מישקה בן דוד. גיבורו של דונביץ' בספר "עמוק מבפנים"(הוצאת כנרת, 2011), אלכס ברטל, בוגר יחידה מובחרת ו"ראש אגף מבצעים במוסד, הוא האיש שתרצה שיהיה לצדך כשיורים עליך אש תופת" (עמוד 16). גדי, גיבור "דואט בביירות" (הוצאת כתר, 2002) מאת בן דוד, שירת "כקצין צנחנים" (עמוד 330) ופיקד על "החוליה" של המוסד, צוות נבחר של לוחמי המוסד לפעולות מיוחדות. לעומתם, אף שאנשי 8200, הנבחרים בקפידה, נחשבים למי שמצטיינים באיסוף מודיעיני באמצעים טכנולוגיים מתקדמים, הרי שהם אינם חוקרים, מנתחי מודיעין ובוודאי שאינם אנשי מבצעים. למרות שעבאדי הוא דמות נהדרת שקל לאהוב, לא ברור מהי ההכשרה שבזכותה הוא מרשה לעצמו לרדוף אחר אנשי קומנדו סינים.

"שלא ייגמר לי הלילה"

אלפון יודע לכתוב, זה ברור. העלילה קופצת מבין הדפים, הדמויות אמינות, על האינטרסים המניעים אותן, משחקי הכוח וגם המציאות בה הן פועלות. מי שמכיר את ההוויה הצבאית בישראל (כמעט כולם) יזהה בבירור את הטיפוסים שמתאר אלפון, ובהם מלחכי הפנכה, הקצינים שחושבים את עצמם בשל חברותם לעולם הסוד, "ניסיון של ג'ובניקים ממודיעין להרגיש לוחמי סיירת" (עמוד 119) וגם את החיילים והמפקדים, גם אם מעטים, שבאמת מתייחסים לתפקידם כאל שליחות. גם הבחירה של אלפון להציג לקוראים חלק מן הדמויות רק באמצעות תפקידן ויהיו אלה היועץ הפוליטי, ראש אמ"ן ואחרים, מוצלחת במיוחד. הדיאלוגים השנונים רק מוסיפים להנאה. כשעבאדי, לדוגמה, מבקש מרון ברק, קב"ט אל על בפריז, את רשימת הנוסעים בטיסה מסרב האחרון בטענה שאסור לחברה לשמור את רשימת הנוסעים אחרי שטיסה נוחתת. "'אני יודע,' ענה עבאדי בפייסנות, "אבל גם אסור לכם להתקין מצלמה סמויה בשדה תעופה זר, והנה תראה אותך'" (עמוד 53).

"שלא ייגמר לי הלילה", שרה להקת הנשמות הטהורות, ואכן הקוראים ימצאו את עצמם מקווים שלא ייגמר להם הלילה הארוך בפריז.

(מתוך הבלוג "על הכוונת", 11.09.2016)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

"אי-אפשר להטיל ספק באכזריותה של המלחמה בצפון-מערב צרפת. ולמרות לגלוגיהם של התועמלנים הסובייטים, אין ספק שהקרב על נורמנדי הוא בר השוואה עם החזית המזרחית. בשלושת חודשי הקרבות איבדו הגרמנים קרוב ל-24,000 הרוגים ו-200,000 מחייליהם נשבו בידי בעלות-הברית. קבוצת הארמיות ה-21, שמנתה יחידות בריטיות, קנדיות ופולניות, איבדה 83,045 הרוגים, והאמריקאים 125,847. נוסף על כך כך איבדו חילות האוויר של בעלות-הברית 16,714 הרוגים ונעדרים" (עמוד 533).

"הפלישה לנורמנדי" (הוצאת יבנה ובונוס, 2011) מאת פרופסור אנטוני ביוור מתאר את המערכה המכרעת בנורמנדי במלחמת העולם השנייה. מבצע הנחיתה בחופי נורמנדי ב-6 ביוני 1944 היה חסר תקדים בהיסטוריה הצבאית. אולם לאחר שהכוח הנוחת ביסס את ראשי הגשר על החוף התברר במהרה פיקוד הבכיר, כי המערכה על צרפת מורכבת בהרבה. המחבר, פרופסור אנטוני ביוור למד בווינצ'סטר קולג' ובאקדמיה המלכותית הצבאית בסנדהרסט. בשנת 65' התגייס לצבא הבריטי ושירת כחמש שנים כקצין בגדוד הפרשים ה-11 בין היתר בגרמניה. הוא חקר את המערכה בנורמנדי שנים ארוכות. ייחודו של הספר (בניגוד לספרים המשובחים אודות מבצע אוברלורד שכתבו בשעתו קורנליוס ראיין וסטיבן אמברוז) הוא בכך שהוסיף ותיאר את המערכה בצרפת, ולא הסתפק בתיאור הנחיתה והלחימה על ראש הגשר.

אם זאת המחבר ניתח בצורה מקיפה גם את האירועים הדרמטיים של הפלישה ביומה הראשון. אחת הפרשות היותר מרתקות במהלך הפלישה נוגעת למתקפה שביצעה פלוגה D של הגדוד ה-2, אוקספורדשייר אנד באקינגהמשייר לייט אינפנטרי, מהדיביזיה המוטסת ה-6 הבריטית. "ארבע דיביזיות מוטסות המריאו בכ-1200 מטוסים. הדיביזיה הבריטית ה-6 טסה לעבר מזרח נהר האורן כדי לאבטח את אגפו השמאלי של מונטגומרי. הדיביזיות המוטסות ה-101 וה-82 של ארצות הברית יוצנחו בחצי האי קוטנטן כדי לתפוס נקודות מפתח, במיוחד על השבילים שחצו את השטחים המוצפים מאחורי חוף יוטה.
הקבוצה הראשונה שהמריאה הייתה פלוגה D של הגדוד ה-2, אוקספורדשייר אנד באקינגהמשייר לייט אינפנטרי. היא יצאה אף לפני יחידות הסיירים שהקדימו את הכוח העיקרי כדי לסמן את אתרי ההצנחה. הפלוגה הזאת, בפיקודו של מייג'ור ג'ון האוורד, הוטסה בשישה דאוני הורסה שנגררו על-ידי מפציצי האליפקס. קצינים וחיילים השחירו את פניהם וחבשו קסדות צניחה עגולות בעלות רשתות הסוואה. הם היו חמושים בתמהיל של רובים, תת-מקלעי סטן ומקלעי ברן רבים. ההאליפקסים הטיסו אותם ממזרח לצי הפלישה לכיוון עיירת הקיט קובור, שם הייתה פרצה בין הסוללות הגרמניות נגד מטוסים. הדאונים היו בגובה 5,000 רגל כאשר הם נותקו מן המטוסים. האוורד אמר להם להספיק עם השירים שלהם, שאותם הם שאגו רוב הדרך מעל התעלה. מאותו רגע ואילך לא נשמע קול מבלד הרוח. הטייסים היטו את הכנפיים והפנו את כלי הטיס השביר מערבה. לאחר ירידה מהירה הם התיישרו בגובה 1,000 רגל לקראת הגעה.
מטרותיהם היו שני גשרים סמוכים זה לזה, האחד מעל לנהר האורן והאחר מעל לתעלת קאן. היה עליהם להשתלט עליהם לפני שהגרמנים יספיקו לפוצץ אותם במטענים. האוורד, שמיקם את עצמו מול הדלת בדאון הראשון, יכול היה לראות את נצנוצם של שני נתיבי המים המקבילים למטה. ההורסה שלו נסחף אל המטרה. שני הטייסים הנחיתו את כלי המגושם בדיוק מדהים. אחרי טילטולים, דילוגים, וגלישה לאורך השדה, נעצר חרטום הדאון בתוך סבך של חוטי תיל. שני הטייסים איבדו את הכרתם בהתנגשות, אך הם הצליחו לנחות 15 מטר מהפילובוקס ליד הגשר.
כמה מדאוני ההורסה העשויים דיקט (הם כונו בסלידה "קרון מתים") התפרקו כשנגעו בקרקע, כך שהחיילים הזדחלו החוצה מן הצדדים השבורים ומן הדלתות. תוך דקות הטילו ראשוני היוצאים מדאונו של האוורד רימונים אל תוך הפילבוקס בצדה המערבי של תעלת קאן דרך חרכיו. בלי להמתין חצו יתר חיילי המחלקה בהסתערות את הגשר בפיקודו של ליוטננט דן ברודריג'. האוורד וידא בתקופת ההמתנה שהם יהיו בשיא הכושר הגופני באמצעות ריצות-שטח, אך עד שהמחלקתו של ברודריג' הגיעה לצד השני, התעשתו השומרים הגרמניים והתחילו לירות. ברודריג' נפצע פציעה קטלנית מירייה בצווארו ומת זמן קצר לאחר מכן.
הגיעה עוד מחלקה בפיקודו של ליוטננט סנדי סמית', שהמשיך להנהיג אותה אף-על-פי שידו נשברה בצורה קשה בזמן הנחיתה. אחרי קרב יריות עז, קצר למרבה המזל, הושלמה ההשתלטות על הגשר מעל לתעלת קאן. האוורד היה מודאג לאחר שלו שמע דבר מן המחלקה, שהוטל עליה לתפוס את הגשר שמעל לאורן, מאות מטרים ספורים משם, אך אז הגיע שדר כי הם השתלטו עליו בלי שהגרמנים ירו כלל. מפקדה, ליוטננט דניס פוקס, לא הסתיר הנאה מסוימת בקבלו את פני המחלקה הבאה, שאנשיה הגיעו מתנשפים בכבדות לאחר שנחתו קרוב לקילומטר מן היעד. כשנשאל מה מצב העניינים, הוא ענה, "עד כה התרגיל מתנהל מצוין, אבל אינני מצליח למצוא שום שופט מחורבן."
הווארד הורה מיד על הגנה היקפית וחילק את מחלקתו של פוקס לצוותי סיור קרביים, שאותם שלח לבדוק את הכפר הסמוך, בנוביל. מילות הצופן המוזרות שנבחרו כדי לבשר על הצלחה בשני הגשרים – "האם" וג'אם" – שודרו בקשר אלחוטי. האוורד התקשה להאמין שמבצע מורכב כזה התנהל כולו לפי התכנית. אבל אז, בשעה 01:30 שמעו המחלקות ששמרו על הגשרים את רעש הזחלים של כלי-רכב משוריינים מעבר לבנוביל" (עמודים 70-72).

הכוח הקטן של האוורד היה מבודד, בעומק האויב, וללא סיוע. "הבריגדה המוצנחת ה-5 נחתה מזרחה זמן-מה לפני ששני הגשרים נתפסו. היה זה כאשר גדודיה התארגנו, שאנשיו של מייג'ור האוורד שמעו את השקשוקים והחריקות של כלי הרכב המשוריינים המתקרבים מכיוון בנוביל. הנשק היחיד נגד טנקים שהיה זמין היה מטול פיא"ט אחד ושתי פצצות. סמל ת'ורנטון רץ קדימה ועמו הכלי הכבד. ביודעו כי הוא יעיל רק מטווח קרוב, הוא תפס עמדת ירי סמוך לכביש. למרבה המזל הרכב שהתקרב היה משוריין ולא טנק. ת'ורנטון הוציא אותו מכלל פעולה עם הפצצה הראשונה, והרכב שמאחוריו נסוג במהירות. הוא ואנשיו שבו ניצולים רבים מהמשוריין, כולל המפקד הגרמני המקומי, מיור שמידט, שבא מרנוויל כדי לראות אם הגשרים אכן נתפסו.
זמן קצר לאחר מכן תוגבר כוח המשמר הקטן של האוורד על-ידי הגדוד ה-7 בפיקודו של ליוטננט קולונל פיין-קופין, שם ראוי לדמות ברומן מאת אוולין וו. התגבורות הללו איפשרו להרחיב באופן משמעותי את ראש הגשר ולהשתלט על חלק גדול של הסביבה בגדה המערבית של התעלה, כולל רובו של הכפר בנוביל. בה בעת התמקם הגדוד ה-12 בעמדות הגנה לאורך ערוץ נמוך לצד האורן. הגדוד ה-13 נכנס לרנוויל והיה נכון למתקפת-נגד, בעוד אחת הפלוגות שלו התחילה לפנות את אזור הנחיתה של הדאונים" (עמודים 77-78).

פרשה מרתקת אחרת שתיאר המחבר נגעה למשימת גדוד הריינג'רז ה-2 (גדוד קומנדו) לכבוש את סוללת התותחים (שלא בדיוק היו שם) שעל צוקי פואנט דו אוק. "שעה שפלוגה של הריינג'רז ה-2 נחתה בקצה המערבי של אומהה באבידות כבדות יחד עם פלוגה A של ה-116, מטרתו העיקרתי של יתר הגדוד הייתה הסוללה על פואנט דו אוק, שהייתה רחוקה בהרבה מסביב ללשון היבשה. אך מזלם של הריינג'רז האלה לא שפר עליהם.
ליוטננט קולונל ג'יימס א. ראדר, מפקד הריינג'רז ה-2, הבין בדרך לפואנט דו אוק, כי ההגאי שלהם מנווט אותם מזרחה מדי, כמעט לחוף אומהה. משתוקן הכיוון אבדה חצי שעה נוספת במאבק נגד הזרם בעיקול לפואנט דו אוק. כאשר הסירות התמקמו מתחת לצוק, נורו אנקולי ברזל למעלה באמצעות רקטות, המצאה בריטית לטיפוס אל יעדים. רבים מהאנקולים הגיעו נמוך מדי, בין היתר מפני שהחבלים היו כבדים משום שנרטבו ממי ים, אך רבים תפסו אחיזה, והחיילים הראשונים התחילו לטפס על הצוק. נעשה שימוש בסולמות של כבאי לונדון. הגרמנים לא יכלו להאמין שהאנקולים מגיעים למעלה מאסדת הנחיתה שמתחת לצוק. למטה האינפנטרי-דיביזיון ה-352 דווח כי "מספינות מלחמה בלב ים, האויב יורה פגזים מיוחדים על הצוקים, שמהם משתלשל סולם חבלים.
חיילי הכוח הגרמני על פסגת הצוק ניסו לירות למטה על תוקפיהם ולהשליך עליהם רימונים, אך סיוע קרוב מהמשחתת האמריקנית סאטרלי והבריטית טאליבונט אילץ אותם להוריד את הראש בשלבים הראשונים. הסאטרלי נשארה עם הריינג'רז כל היום, נכונה לסייע להם. אומץ לבם ומיומנותם של הריינג'רז הראשונים שטיפסו על הצוק איפשרו להם לתפוס אחיזה בפסגה. הם תוגברו במהרה באחרים. להפתעתם הם גילו שלא היו בסוללה שום תותחים כבדים. התותחים הוצבו מעט פנימה בתוך השטח והם טופלו תוך זמן קצר" (עמוד 120).

הקריאה בספר מלמדת כי הצבא הגרמני, הוורמאכט, היה אולי הצבא היעיל והאיכותי ביותר בהיסטוריה של המלחמות. חייליו, גם בנחיתות מספרית ובתנאים קשים, הסבו אבדות כבדות לצבאות שלחמו נגדו ביחס של אחד לשלוש. אף שבעלות-הברית, ובהמשך להם גם היסטוריונים דוגמת סטיבן אמברוז (שכתב את "אחים בקרב" המופתי אודות פלוגת הצנחנים Easy מהדיוויזייה המוטסת ה-101 ואת "יום הפלישה" אודות הפלישה על נורמנדי), האדירו את פועלם של החיילים והמפקדים שלחמו בשירותן הרי שלא זו הייתה המציאות. הגרמנים הפגינו יכולת גבוהה פי כמה, והדבר מרשים עוד יותר נוכח העובדה שכלל מבצעי הצבא הגרמני נוהלו תחת כובד ידו של היטלר. הכוחות המוטסים, גדודי הריינג'רז והקומנדו שבצבאות בריטניה וארצות הברית הוכיחו כי לא היו טובים מהם במלחמה ההיא. אך אלו היו יחידות מובחרות, שזכו בפיקוד, הכשרה וכוח-אדם מעולים. בהשוואה אליהן הפגינו שאר יחידות השדה באותם צבאות רפיון וחסרו נחישות ולוחמנות. גם בתחום המצביאות היה לגרמנים יתרון מובנה. מקרב פיקוד השדה הבכיר של בעלות הברית רק פאטון התגלה כמי שחש בנוח בניהול יצירתי ועתיר דמיון של כוחות גדולים.

עוד מדגיש הספר את העובדה שזולת חוף אומהה, אחד משני החופים שבהם נחתו האמריקנים, לא כללה הפלישה האמפיבית קרבות של ממש. בסך הכל, אם כי לא בלי נפגעים, נחתו הכוחות הבריטים בחופי סורד, ג'ונו, גולד מבלי להתקל בהתנגדות ממשית, וכמוהם האמריקנים בחוף יוטה. העובדה שהמחבר, היסטוריון צבאי מן המעולים שישנם, לא בחר לכלול בספרו הסברים על טיבם של הכוחות הלוחמים מקשה על הקורא עד מאוד. אף שלמומחים בתחום ברורים המושגים כדאי היה לכותב הספר לצאת מנקודת הנחה ששמה של יחידה אינו מבאר את יכולותיה, הכשרתה וייעודה. כך למשל, לקורא עשוי המושג "ריינג'רז" להיות לא ברור דיו, וחבל. גם היעדרו של אינדקס מקשה על הקריאה. תרגום הספר אינו מיטבי וכולל בתוכו מונחים רבים מדי שנותרו באנגלית (אף שנכתבו בעברית). למרות החולשות הרי שכרגיל, ביוור הוציא מתחת ידו מחקר ראוי ומרתק שחף הגלוריפיקציה ומנתח באיזמל חד את המערכה המכרעת והדרמטית ביותר במלחמת העולם השנייה. מומלץ בחום!!!

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

"מלחמות אמורות לפתור סכסוכים שאינם נפתרים בדרכי שלום. מלחמות פורצות כדי לעצב מציאות מדינית חדשה או לאשש מציאות קיימת" (המשפט הפותח את הספר. עמוד 9).

"מלחמת קרים" מאת חזי שלח (הוצאת מעריב, 2009) הינו חיבור קצר באורכו אך מקיף, אשר כלל מחקר יסודי אודות המלחמה הנשכחת, אך החשובה הנ"ל. במלחמה (1853–1856) לחמה קואליצייה בריטית, צרפתית ועות'מאנית כנגד האימפריה הרוסית כחלק ממאבק ארוך בין המעצמות האירופיות להשתלטות על שטחים מהאימפריה העות'מאנית המתפוררת. אף שהמלחמה התנהלה בזירות רבות, החזית העיקרית בה הייתה בדרומה של רוסיה, בחצי-האי קרים שבדרום אוקראינה המודרנית לחופו הצפוני של הים השחור, ומכאן שמה.

אחד הפרקים המעניינים ביותר בספר הוא זה העוסק בהסתערות הבריגדה הרכובה הקלה הבריטית, תחת פיקודו של הלורד קרדיגן, להסתערות על הצבא הרוסי במסגרת קרב בלקלאווה, שהונצחה בשיר "הסתערות הבריגדה הקלה" מאת אלפרד לורד טניסון. בסיום ההסתערות, שנמשכה כ-20 דקות, רק 195 פרשים מתוך 673 נותרו בלא פגע. הגנרל הצרפתי בוסקה, שצפה במתרחש, העיר כי "זה מרהיב, אך זו אינה מלחמה. זה טירוף" (עמוד 132). סיפור מרתק אחר נוגעת הגנת הבסיס הבריטי בבלקלאווה מפני התקפות הצבא הרוסי, אשר "הוטלה על גנרל קולין קמבל, מפקדה המוערך של בריגדת היילנד מדיביזיה מס' 1. קמבל היה הקצין הבכיר בעל הניסיון הקרבי הרב ביותר" (עמוד 105) בחיל המשלוח הבריטי. באחד הרגעים היותר דרמטיים במערכה תקפה יחידה בת כ-2,500 פרשים רוסיים את פתחת בלקלאווה שעליה הגנה בריגדת היילנד.

"לקמבל לא נותר אלא לדהור לרוחב חזית הבריגדה שלו ולדרבן ולעודד את אנשיו שרבצו בעמדות שכיבה: "זכרו שמכאן אי אפשר לסגת. אתם תמותו במקום שבו אתם עומדים!" כאשר זינקו ממקומם אל מול הפרשים הרוסים סברו הללו שנקלעו למארב. ההיילנדרים פתחו באש חזקה, מלווה בכמה מטחי ארטילריה, והמפקד הרוסי מיהר להפנות את אנשיו שמאלה" (עמוד 180). מפקד הבריגדה, קמבל, פירש זאת כמתקפה על אגפו הימני והורה על יצירת חזית חדשה מולם ועל מטח אש חזיתי. לכך הגיב כוח הפרשים הרוסי באורח לא צפוי: הוא נסוג. בריגדת ההיילנד ירתה במהלך הקרב רק שלושה מטחים מרוכזים, אך היה די בהם בכדי להניס את הפרשים הרוסים שנסוגו כמעט ללא אבידות. כתב הטיימס הלונדוני, ויליאם הווארד ראסל, הביא את סיפור הקרב מן השטח לאנגליה וכינה את קמבל ואנשיו בכינוי, שהשתרש לימים בעולם המושגים של ההיסטוריה הצבאית, "הקו האדום הדק" (עמוד 120). שלח מציין כי למרות האומץ הרב שהפגינו אנשי בריגדת ההיילנד, שאף שלא הרגו רבים מחיילי האויב מנעו מהם לבצע את משימתם והניסום, הרי שהקרב נותר בזיכרון ההיסטורי בעיקר בשל נוכחות התקשורת בשטח. אבחנה זו, על משקל "אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, האם הוא השמיע צליל?", נותרה נכונה גם כיום.

מחבר הספר, חזי שלח, היה איש רב-פעלים וברוך כישרונות. יליד שנת 1934. איש עסקים, כלכלן והיסטוריון. "בעבר שירת שלח כאלוף-משנה בצנחנים" (מתוך הכתבה "מלחמה מהספרים" מאת עמית דובקין, מעריב, 16 בפברואר 1987). בנו, ח"כ עפר שלח, כתב כי אביו "היה אחד המפקדים הבולטים של מלחמת יום כיפור, למרות שכבר ביום שנולדתי הוא לא היה איש צבא קבע. הוא היה אחד המנהלים המובילים במשק בזמנו, איש ישר ומוכשר כמו שלא עושים יותר. בזמנו החופשי היה מבקר המוזיקה הקלאסית של כמה עיתונים, כתב ספר על מלחמות נפוליאון, והושיע ידידים אינספור מצרה. אני מניח שאת הדברים החשובים באמת שכחתי.

כשאתה צעיר והבן שלו, קורה לך הרבה מה שקרה לי בבקו"ם: בוועדת הקבלה לצנחנים הסתכל עלי הפסיכולוג כאילו הוא מכיר אותי, למרות שהיה ברור שהוא לא. אחר כך הוא שאל אם אני רוצה לצנחנים כדי להתמודד עם המורשת של אבא שלי, מה שהבהיר לי שני דברים – שהוא היה חייל שלו במילואים, ושיש אנשים שלשאול שאלות טיפשיות בא להם טבעי, ויש כאלה שצריכים בשביל זה תואר שני באוניברסיטה. עניתי את הדבר הסביר היחיד, שאם הייתי רוצה להיות ג'ובניק הוא בטח היה שואל אותי אם אני עושה את זה כדי לברוח מהמורשת של אבא שלי" (מתוך הכתבה "חיים, נקודה" מאת עפר שלח, בלייזר, גיליון ספטמבר 2006). שלח חיבר מספר ספרי עיון שונים בנושאים היסטוריים וכתב יחד עם בנו, עפר, מדריך לספרו של ג'יימס ג'ויס "יוליסס", שראה אור בשנת 2012, לאחר מותו בגיל 76.

שלח ערך מחקר מקיף ויסודי ומתאר את המלחמה הנשכחת, אשר נוהלה באופן מסורבל, באופן מרתק מתובל בהומור ובביקורת מרומזת על תהליכי קבלת החלטות וביצוען גם בימינו אלה. בפרק המבוא לספר, כותב שלח כי "הקורא הישראלי לא ייאלץ להתאמץ כדי לזהות לפחות במלחמה אחת שחווה הוא עצמו את סימני האיוולת שאפיינה את מלחמת קרים, ובהם: ניהול חובבני, בלא מטרות ברורות או בנות השגה ברמה המדינית וברמה הצבאית, הערכה לקויה – בלשון המעטה – של היכולת להגשים מטרות צבאיות שנקבעו במרוצת הלחימה ושאיפתם של מנהיגים להוכיח שהם עולים על קודמיהם בתעוזתם ובהנחתת מהלומות על האויב, שאיפה הגובלת בפלילים. מפתח למערה אינו עילה למלחמה, כשם שחטיפת שני חיילים אינה עילה למלחמה, אך תגובה דיפלומטית או צבאית עלולות לחרוג מכלל שליטה ויהפך למלחמה מיותרת, בין שהיא מכוונת ובין שאינה מכוונת" (עמוד 10).

ספר מומלץ לקציני צה"ל, חובבי מורשת קרב והיסטוריה צבאית, וחוקרים אקדמאים מתחום ההיסטוריה והיחב"ל. שווה קריאה!!!

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

שלום לכולם ,
מצטער אם זה לא האשכול הנכון אך לא מצאתי אשכול יותר מתאים .
רציתי לשתף את חברי הפורום בפנינה לדעתי , חנות ספרים בשם "סיפור חוזר" , בגדול - חנות המוכרת כל ספר ב20 ש"ח , ניתן למצוא סניף כמעט בכל עיר ויש שם המון מציאות(בעיקר ספרים ישנים שכבר לא ניתן למצוא) !
מצרף תמונות של חלק מהספרים הקשורים לפורום .

"סיפור חוזר" אינה חנות בודדת אלא חברה העוסקת באיסוף הפצה ומכירת ספרים יד שניה. החברה מפעילה רשת של 10 חנויות בפריסה ארצית, אך זה ממש לא הכל: החברה מחזיקה במאות בתי קפה ועסקים מדף ספרים להשאלה בחינם ללקוחות, לקוח המעוניין בספר משלם עבורו מחיר קבוע של 20 ש"ח ולא משנה אם הוא חדש לגמרי או מלפני 10 שנים.

לא ניתן למכור לחברה ספרים יד שניה אלא רק לתרום - עבור כל ספר שנתרם מקבלים הנחה בלתי נצברת של 5 ש"ח בקניה של ספר אחר. את הספרים ניתן להביא ישירות לחנויות, או ליצור קשר דרך אתר החברה עם נציגים שאוספים ספרים ישירות מהלקוחות בתיאום מראש.

אחד הפרטים החשובים בעניין הוא שמדובר בחברה שיקומית. רוב עובדי החברה הינם בעלי מוגבלויות (אוטיזם, פיגור שכלי וכו') שעובדים למחייתם, מה שלצערנו לא קורה מספיק בארץ. התנהלות מול הלקוחות בחנות מהווים מרכיב חשוב בשיקום, ולכן מומלץ לבקר מדי פעם באחת החנויות - גם אם לא מצאתם ספר, עדיין נתתם יד למטרה חשובה.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

והכל נמצא באתר כולל מנגנון התראות.

הייתי צריך לחשוד מיד כשראיתי מי בין הכותבים....
....ואולי הבעיה בכלל בי? כגודל הציפיות כן גודל האכזבה.

אז כדי לחסוך לכם קצת עגמת נפש - נא לבצע תיאום ציפיות בצורה מסודרת, רבותי הנכבדים.

* אם חשבתם שתקבלו את תולדות התעשיות הביטחוניות - אז, כן, יש פרק קטן על מפעל סודי של תע"ש לייצור תחמושת זעירה. כולנו היינו שם בסביבות כתה ו'.
* אם חשבתם שיש סיפורים מרתקים - לא יותר מאיזו כתבת צבע עיתונאית שצריכה למלא עמוד ורבע בין חדשות הרכב למדור הבישול במוסף לחנוכה.
* אם חשבתם שבאמת תבינו סוף כל סוף איך אנחנו מוצלחים כל כך - התשובה הניצחת והחוזרת על עצמה היא שכאלה אנחנו. גאונים ברדקיסטים לא שגרתיים וחסרי כל אמות מידה בינלאומיות לעבודה מסודרת. עכשיו הבנתם? לא? אז תוסיפו מנה גדושה של טפיחה עצמית על השכם ללא פרופורציה ברורה כלשהי...
* נתונים טכניים? הס מלהזכיר, אולם אל תיפול רוחכם - ביחבוטים דווקא יש. דוגמה? שמעתם על פיצצת הברזל AGM-65? די לחכימא ברמיזה.

לסיכום - אם אתם מקוראי הפורום הזה, לפחות מזה 3-4 שנים, הספר הזה מיותר לכם.

האדומה הגדולה הראשונה | מאת גל פרל פינקל
חלק מהמאמר מצורף

האדומה הגדולה הראשונה | מאת גל פרל פינקל

הנחיתה של בעלות הברית בנורמנדי סימנה את תבוסתה של גרמניה. ספר חדש מתאר את הקרב בחוף אומהה שאותו הכריעו בנחישות החיילים הפשוטים, למרות שהכול כבר השתבש

...למאגר הזה מצטרף עתה "המתים, ואלה העומדים למות" (הוצאת קוראים, 2018) מאת ד"ר ג’ון מקמאנוס, מומחה להיסטוריה אמריקנית וצבאית מאוניברסיטת טנסי, שמתאר את לחימת דיביזיית הרגלים ה-1 בצבא היבשה האמריקני. דיביזיה המכונה "האדומה הגדולה הראשונה", שהיא אחת האוגדות האמריקניות המפורסמות ביותר שנתיב הקרבות שלה נמשך מלחימה בצרפת במלחמת העולם הראשונה ועד למלחמות עיראק ואפגניסטן, המתוארת בקרב החשוב ביותר שלה – בחוף אומהה שבנורמנדי ביום הפלישה. צ'רלס מקדונלד, שפיקד במלחמת העולם השנייה על פלוגת רגלים בצבא היבשה האמריקני בקרב הארדנים, כתב כי כשמדובר ב"פלוגה רובאית, הרי פירוש הדבר הוא שמדובר באנשים הלוחמים בפועל-ממש במלחמה". לפנינו אם כן ספר על דיביזיה שלמה כזו.

בהקדמה שכתב המתרגם, עמוס רגב, הוא ציין כי בתהילה זכו אנשי יחידות הצנחנים והקומנדו, "אבל את הקרב הזה בחוף אומהה הכריעו החיילים הפשוטים, מיחידה "רגילה". כי כך מוכרעות מלחמות ברוב המקרים: על-ידי כוחות רגילים. הדיביזיה ה-1 הייתה "רגילה", אך גם שונה יחידה עם אופי, גאווה, שחצנות, ניסיון. כשקוראים עליה, אי אפשר שלא לראות קווי דמיון לתחרות בין יחידות גם בצה"ל: בין "גולני" ל"גבעתי" ול"חטיבת הצנחנים", למשל" (עמוד 14).

הדיביזיה הייתה יחידה ותיקה ומנוסה שלחמה קודם לכן באפריקה ובסיציליה. מפקד הארמיה האמריקנית ה-1, הגנרל עומר בראדלי, לא שש להטיל עליה להוביל פלישה משמעותית נוספת, אך בשל המשימה הקשה שהוטלה עליו, לנחות בחוף, להקים אזור צבירת-כוח, ולהשמיד את האויב הגרמני, החליט ש"לא היה מקום לגינוני מחוות של צדק. חשתי חובה לעשות שימוש במיטב הכוחות שעמדו לרשותי" (עמוד 32). וכך נבחרה הדיביזיה להוביל את הפלישה.

שבעה חודשים התכוננה הדיביזיה באנגליה למשימה. "האימונים חקקו באנשים סוג של זיכרון מוכני. כל לוחם תרגל הסתערות על החוף כל כך הרבה פעמים, ולעתים כל כך תכופות, עד שהוא יוכל להסתער כמעט באורח אוטומטי – ובמיוחד, אם תהיה לו מנהיגות ראויה – ואפילו בנסיבות הקשות ביותר" (עמוד 47). גם הגרמנים, בפיקוד רומל, התכוננו היטב והקימו ברצועת החוף שורת עמדות אש וביצורים. בנוסף מיקשו הגרמנים את החוף ופרסו בו מכשולים הנדסיים רבים שיפריעו לנחיתת כוחות מן הים. רומל האמין כי אם יבססו בעלות הברית ראש חוף איתן לא יוכלו כוחותיו להדוף את הפלישה למערב אירופה, ועל-כן "אנחנו חייבים לעצור אותם במים, לא רק לעכב אותם אלא לחסל את כל ציודו של האויב בעודו על פני המים" (עמוד 54).

כפי שאירע לכוחות נוספים בשעות הבוקר המוקדמות של ה-6 ביוני 1944, גם התכנית של הדיביזייה "האדומה הגדולה הראשונה" לא שרדה את המגע עם האויב. כל מה שיכול היה להשתבש השתבש. פלוגות נחתו במקום הלא נכון, בשטח נחות תחת אש כבדה. שתי פלוגות שריון פרקו מוקדם מדי בים והטנקים שלהם שקעו. מתוך 56 הטנקים והכלים ההנדסיים שנועדו להגיע לחוף ולסייע לדיביזיה רק 16 הצליחו להגיע. הסמל ג'ון אלרי, ותיק קרבות בצפון-אפריקה וסיציליה, העיד ש"היה זה הריכוז הכבד ביותר של פצמ"רים, פגזי ארטילריה וכדורי מקלע שנתקלתי בו אי פעם" (עמוד 124).

"המלחמה היא ממלכת אי הוודאות", כתב קלאוזוביץ וכך אירע גם הפעם. בחוף שרר כאוס. יחידות ספגו נפגעים רבים עוד בטרם פרקו מן הנחתת. רק 14 מלוחמי מחלקה בת 32 לוחמים הצליחו להגיע לחוף. סרן ג'ו דוסון שירת "כבר שנתיים בדיביזיית החי"ר ה-1, בעיקר כקצין מטה, והשתתף בלא מעט פעילות, אבל מעולם, עד לבוקר זה, לא פיקד על גייסות בקרב" (עמוד 109). בחוף אומהה הוא פיקד על פלוגה G בחטיבה ה-16. הוא הוביל בדרך היחידה שידע "מקדימה, בדוגמה אישית, במתן עדיפות רק לביצוע המשימה ולאנשיו" (עמוד 110). במהלך הבוקר זיהתה קבוצה קטנה של חיילים מהפלוגה בפיקודו נקודת חולשה בקווי ההגנה הגרמניים והתקדמה במעלה הצוקים אל פנים הארץ. דוסון שהוביל ראשון זיהה עמדת מקלע מאוישת. "הוא שלף נצרות משני רימונים, והטילם למעלה לעבר עמדת המקלע. הגרמנים ראו אותו ברגע האחרון וניסו להטות את קנה המקלע אליו, אבל זה היה מאוחר מדי. הרימונים התפוצצו בין שני המקלענים והרגו אותם" (עמוד 116), וכך נוצרה הפירצה המשמעותית הראשונה בקו ההגנה הגרמני ששימשה בהמשך את שאר כוחות הדיביזיה.

במקביל נחת בחוף קולונל ג'ורג' טיילור, "חייל חי"ר בכל רמ"ח אבריו" (עמוד 154), שפיקד על צוות הקרב החטיבתי ה-16, כוח החוד של הדיביזיה. למרות אש התופת שירו הגרמנים לעבר החפ"ק שלו, מן הרגע שיצא מן המים נותר זקוף, צעד קדימה ושאג על אנשיו להתחיל לזוז. טיילור אמר אז לאנשיו: "יש רק שני סוגים של אנשים כאן! המתים! ואלה שימותו! אז בואו לעזאזל נסתלק מהחוף הזה ולפחות נמות ביבשת" (עמוד 157). הם נעו בעקבותיו, היישר לעבר עמדות הגרמנים, והמשפט הפך לחלק מהמיתוס של נורמנדי (ומכאן שם הספר). טיילור עוטר על גבורתו בצלב השירות המצוין – העיטור השני בחשיבותו בצבא האמריקני – וכמוהו גם דוסון.

התעלמות מהצבא הגרמני

לנגד עיני הקורא פורס מקמאנוס את המשגים הקשים שעשו מתכנני הפלישה שכללו הערכת-חסר של תכנית ההגנה על החוף ושל יחידות הוורמאכט שעליהן הוטל לממשה, והערכת-יתר בכמות הציוד שנדרשו חיילי החי"ר האמריקנים לשאת, שהכביד עליהם והפכם למטרות קלות – סוגיה שנותרה רלוונטית גם כיום. הדיביזיה ספגה 1,174 נפגעים, מהם 461 הרוגים ונעדרים. למרות זאת גילו לוחמיה ומפקדיה נחישות, גבורה ודבקות במשימה עד שסובבו, כמאמר הכתב הצבאי דון וייטהד, "את המפתח שפתח את הדלת לניצחון באירופה" (עמוד 245).

ממש באותה השעה שחיילי הדיביזיה "האדומה הגדולה הראשונה" לחמו בחופי נורמנדי, כבר לחמו כוחות מוטסים בפנים הארץ. כך למשל, תיאר סטיבן אמברוז בספרו "יום הפלישה" (הוצאת זמורה-ביתן, 2002), כיצד "תקפו לוטננט ריצ'רד וינטרס ועשרה מאנשי פלוגה E של רגימנט חיל הרגלים המוצנח ה-506, את חמישים אנשי יחידת האבטחה של סוללת תותחי ה-105 מ"מ באחוזת ברקור. לגרמנים, המחופרים מאחורי משוכות הקוצים, היתה מערכת נרחבת של חפירות מקושרות זו לזו והיו להם מקלעים, מרגמות ושדות אש נקיים. לכוח של וינטרס, בגודל כיתה, היו מרגמה קלה אחת, שני מקלעים קלים, שני טומיגנים וחמישה רובים. אבל אף שווינטרס ואנשיו סבלו מנחיתות מספרית ביחס של אחד לחמישה, ואף שתקפו אויב מחופר, הם הכריעו אותו מכיוון שנקטו טקטיקה שתירגלו באימונים, בתוספת היגיון בריא ומידה של אומץ לב מחושב.

במחיר של ארבעה הרוגים ושני פצועים, הרגו וינטרס ואנשיו חמישה-עשר גרמנים, פצעו הרבה יותר, לקחו תריסר שבויים והשמידו ארבעה תותחי 105 מ"מ. האמריקנים עשו את המלאכה במהירות ובהעזה של התקפה אגפית, שהוביל וינטרס, בסיוע אש מרתקת של מרגמה ומקלעים. אחד מגורמי ההצלחה היה העובדה שזאת היתה התנסותם הקרבית הראשונה" (עמוד 267). כוחות שכאלו, דוגמת פלוגת הצנחנים של וינטרס, היו הופכים מנותקים אילולא היו לוחמי "האדומה הגדולה הראשונה" מבקיעים ברצועת החוף וחוברים אליהם.

אף שלחימת הכוחות באומהה תוארה בהרחבה, הרי שלחימת דיביזיית החי"ר ה-1, שהכריעה את הלחימה בחוף המרכזי בו נחתו האמריקנים, נותרה משום מה הרחק מאור הזרקורים. כאן נעוצה חשיבותו של הספר שמציג זווית חדשה על חוף אומהה שטרם נסקרה בעבר. הספר שהוציא מקמאנוס מתחת ידו קריא מאוד ומלאכת התרגום שעשה רגב טובה ומדויקת מאוד. ניכר גם שביצע מחקר מקיף. עם זאת, היעדר מפתח, שאכן קיים במהדורה האנגלית, ועץ מרשם יחידתי מקשים על הקורא למקם כל פלוגה וכוח בחוף ולהבין את תפקידו ומצבו בתמונת הקרב הכללית.

בנוסף לוקה הספר מבעיה רווחת, בה לוקים גם ספריו המרתקים של אמברוז, והיא העלאה על נס את גבורת החייל האמריקני תוך התעלמות מכך שהצבא הגרמני, על חייליו ומפקדיו, היה מיומן ויעיל מצבאות בעלות הברית והפגין יכולת לחימה והתאוששות ממשברים גבוהה פי-כמה. "אין כל פגם ביצירת תיעוד רומנטי של החוויה הצבאית המחמם את לבותיהם של קוראים רבים, כל עוד הם מבינים את מגבלותיו ככתיבה היסטורית", כתב בשעתו ההיסטוריון הבריטי, סר מקס הסטינגס, והעיר שספרים שכאלו חסרים ניתוח אובייקטיבי. גם כך, מדובר בספר קריא ומרתק שמאיר את הלחימה בחוף אומהה בנורמנדי באור חדש ומתאר את פועלם של הרובאים שלחמו בפועל-ממש במלחמה והביאו למפנה במערכה.

(המאמר פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון", בתאריך 05.04.2018)

(מתוך הבלוג "על הכוונת" , 08.04.2018)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

לחשוב כמו רמטכ"ל | מאת גל פרל פינקל
חלק מהמאמר מצורף

לחשוב כמו רמטכ"ל | מאת גל פרל פינקל
מהחווה הסינית ועד אנטבה וממלחמת לבנון ועד שחרור שליט – האלוף איילנד משתמש בסיפור קורות חייו כבסיס ללקחים בנושאי פיקוד וחינוך ואסטרטגיה לניהול מלחמה ושלום

בגיוס אוגוסט 1974 נפל דבר בצנחנים והוחלט לגייס מחזור סדיר ראשון לפלוגת הנ"ט, ה"עורב", של החטיבה. את הטירונות עשה הצוות בפלוגה של גדוד‭ ,890 ‬שעליה פיקד אז סגן צעיר בשם גיורא איילנד. סגן הרמטכ"ל הנוכחי, האלוף אביב כוכבי, סגן הרמטכ"ל (שהתגייס לגדוד ב-82'), אמר בשעתו ש"התפתחה בצנחנים אחרי טראומת 73' תרבות ספרטנית, חסרת פרופורציות. התרבות הזו קידשה את הקושי כקושי ואת הלחץ כלחץ ובעצם החמיצה את העניין הכי משמעותי שלימים תיקנו בחטיבה, שהוא הצורך לבנות איתנות ואפקטיביות לחימה". השיטה אז הייתה לשבור את המגויס הטרי ולבנות אותו, בהנחה שיחזיק מעמד, כלוחם. על מאמץ הפירוק וההרכבה של הצוות – ואבא שלי בתוכו – הופקדו המפק"ץ, יגאל סלינגר שהגיע מסיירת צנחנים, ומ"כים בעלי ראש יצירתי לטרטורים ובהם אמאל אסעד, לימים תא"ל. למרות כל זאת, חברי הצוות, שנשארו בקשר עד היום, זוכרים את הטירונות לחיוב, לא מעט בגלל המ"פ שלהם, שבלט כבר אז כבחור חריף ושקול.

לאחרונה פרסם גיורא איילנד, שברבות השנים היה גם אלוף וראש המל"ל, אוטוביוגרפיה, "לא נרדם בלילות" (הוצאת ידיעות ספרים, 2018) שמה. ההערכה הרבה שאבי (שבעקבותיו הלכנו, אחי הצעיר ואני, לצנחנים) רוחש לו הביאה אותי למהר ולקרוא בו. בספר משתמש המחבר בתחנות חייו כפלטפורמה להעברת הלקחים והשיעורים שלמד במעלה הדרך על אודות פיקוד, חינוך, טקטיקה ואסטרטגיה. איילנד, שבצבא היה מאלה המסוגלים גם לרוץ עם סכין בין השיניים וגם לחשוב בעת ובעונה אחת, הוציא מתחת ידו ספר קולח ובהיר, שיעניין את הקורא הישראלי אך מוטב שיגיע גם למקבלי ההחלטות במדינה.

ביקורת עצמית

גיורא איילנד התגייס ב־1970 ובמלחמת יום הכיפורים היה "כבר קצין בצנחנים" (עמ' 20). עוד קודם לכן למד כי מפקד קרבי נדרש "להבין אינטואיטיבית מה האויב עומד לעשות, להעריך נכון את הזמן והמרחב ולמצוא את הפתרון הצבאי הנכון ביותר" (עמ' 17), אבל הקרב בחווה הסינית, שבו לחם לצד מג"ד 890, יצחק מרדכי, היה מבחן קשה במיוחד.

המשימה הייתה לפתוח את אחד הצירים אל תעלת סואץ כדי למנוע את ניתוק כוח הצנחנים והשריון שצלח את התעלה לילה קודם. הגדוד נתקל במערך מצרי אדיר, במקום בחוליות הנ"ט הספורות שכנגדן נשלח, וספג 41 הרוגים וכ־110 פצועים. המשימה לא הושלמה, אך בזכות העובדה שהצנחנים ריתקו את תשומת הלב של המערך המצרי אליהם נפתח הציר המקביל לתנועה מסיבית של צה"ל, צליחת התעלה הצליחה והושגה הכרעה בחזית הדרום. הוא עצמו, ששב לגדוד אחרי חילוץ חיילים שנתקעו סמוך לעמדות המצריות, היה בטוח שלאור הנפגעים הרבים הגדוד יהיה בטראומה. להפתעתו, "חזר גדוד 890 והתנער כעוף החול" (עמ' 42) ועוד באותו לילה שב לתפקד כמסגרת לוחמת ולמחרת חצה את התעלה והוסיף להילחם. הקרדיט, כתב, מגיע למג"ד, מרדכי, שכן הוא "האדם היחיד שהיה יכול לנער את מאות החיילים, לארגן מחדש את השורות ולהכניס רוח קרב" (עמ' 48).

כמ"פ השתתף איילנד במבצע אנטבה. הוא, שחשב שמתוכננת פעולה לחטיפת מחבלים בכירים בירדן ובלבנון כקלפי מיקוח במשא ומתן עם חוטפי טיסת אייר פראנס 139, ‬הופתע לגלות ש"המשימה היא לטוס לאוגנדה ולשחרר את החטופים" (עמ' 79). בהקדמה הוא מציין כי יש לו קושי להירדם בלילה, ומכאן שם הספר. והנה, במהלך הטיסה לנמל התעופה אנטבה "המטוס היטלטל, אך בכל זאת ישנתי מצוין" (עמ' 81). בני הערובה הוחזקו בטרמינל הישן שעליו השתלטה סיירת מטכ"ל בפיקוד יוני נתניהו ואילו על הצנחנים, ובהם הכוח שעליו פיקד, הוטל להשתלט על הטרמינל החדש, והם כמעט לא נתקלו בהתנגדות.

החריגה הטרגית היחידה התרחשה כאשר ירה שוטר אוגנדי באחד מחייליו, סורין הרשקו, שהיה לבדו, והותירו משותק לכל חייו. איילנד, שהקפיד בספר להציג את שגיאותיו בכל פרק ואירוע ללא כחל ושרק, ציין שהדבר אירע בשל טעות שלו בשליטה בכוח. לקח אחר שלמד מהמבצע מתייחס לנועזות. "בעת תכנון מבצע החילוץ נשקלו חלופות נוספות, לכאורה מסוכנות פחות מזו שלבסוף נבחרה, אלא שדווקא הדרך הנועזת – נחיתה היישר ב'לוע הארי' – היא שהביאה להצלחה. ככל שהמבצע נועז יותר, כך האויב צופה אותו פחות" (עמ' 84).

נגד עריפת ראשים

למרות שכיהן בשורה של תפקידי מפתח, הרי שאחד התפקידים המשמעותיים ביותר שמילא היה ראש חטיבת (רח"ט) המבצעים של צה"ל. זהו, אולי, תפקיד התא"ל החשוב בצבא, שכן הוא נדרש, כמאמר העצה שנתן לו קודמו בתפקיד, גבי אשכנזי, "לחשוב כמו רמטכ"ל ולפעול כמו קמב"ץ" (עמ' 188). במסגרת תפקידו בחן את הכשלים שהובילו למלחמת יום הכיפורים ומצא כי "הבעיה לא היתה רק המודיעין ואפילו לא הדחייה לרגע האחרון של גיוס המילואים. הבעיה היתה שאת הצבא הסדיר פשוט לא הפעילו כהלכה" (עמ' 30-29).

צה"ל, במקום להגן ולבלום, חתר להתקיף אף שלא היה ערוך לכך. המחיר היה כבד מנשוא. בנוסף, הזהיר המחבר מפני יכולתו של המוח האנושי להדחיק ולהתעלם מכל עובדה שאינה מתיישבת עם המציאות כפי שהיה רוצה שתהיה. אחדות הדעים במטכ"ל וההיצמדות לקונספציה ב־‭,'73‬ אף שהמודיעין סתר אותה בבירור, הן דוגמה כואבת לכך ולא היחידה.

כמפקד, דגל במתן מרחב פעולה גדול לפקודיו ונהג לומר להם את ה"מה" ולהותיר בידם להחליט "איך". בגישה זו יש סיכון, שכן בהיעדר פיקוח הדוק עלולות להתרחש תקלות, אולם רק כך ניתן להכשיר מפקדים עם "ראש גדול" ואחריות. כמה מהם הפכו לימים למפקדים בולטים בעצמם, ובהם אלוף (מיל') פרופ' ישי בר, ש"היה חייל בפלוגת אוגוסט 74'" (עמוד 94), אלוף יאיר גולן, יוצא פלוגת הנ"ט של הצנחנים שהיה צוער שלו בבה"ד 1, ואת נאומו השנוי במחלוקת בערב יום השואה 2016 שיבח איילנד כ"מעשה אמיץ" (עמוד 182), ונ', לימים בכיר במוסד, שהיה קמב"ץ ומ"פ תחת איילנד, כשפיקד על גדוד 50 של הצנחנים.

כאלוף במילואים תיחקר את חטיפת גלעד שליט ואירוע המרמרה ונמנע, ככל הנראה מתוך אותה תפיסה, מהמלצות הדחה. "אם נדיח קצינים בכל פעם שכשלו מקצועית, נישאר עם צבא בינוני מאוד" (עמ' 378), כתב, ולא בכדי. תרבות עריפת הראשים במקומותינו כבר הפכה רווחת, לעיתים מתוך הנחה, מוטעית לרוב, שהדחת האיש האחראי לכשל תפתור את הבעיה. לרוב הכשל הוא מערכתי הרבה יותר משהוא פרסונלי, והצבא מפסיד מפקדים טובים שמוטב היה להוסיף ולעשות שימוש בכישוריהם ובלקחים שלמדו משיעור קשה.

בניגוד לגישתו, הרי שבצה"ל מאז 1973 הצטמצמו חופש הפעולה של הדרגים הזוטרים והציפיות מהם. ההשלכות השליליות של התופעה ניכרו במלחמת לבנון הראשונה והשנייה. יתרה מכך, כתב, "המוטו של המפקדים במלחמת יום הכיפורים היה: "זה מה יש ועם זה ננצח". מאז הפכו הדברים למורכבים יותר, ומפקדי היחידות החלו לפתח ציפיות מוגזמות כי הבעיות, בין שמדובר במודיעין חסר ובין באמצעים חסרים, ייפתרו על ידי המפקדות הגבוהות" (עמ' 148). בנקודה זו נראה שהמחבר התרפק על העבר שלא בצדק. "זה מה יש ועם זה ננצח" נותר טבוע עמוק במערך הלוחם של צה"ל ובמפקדיו.

(המאמר פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון", בתאריך 25.05.2018)

(מתוך הבלוג "על הכוונת", 27.05.2018)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

ברצוני לשתף את חברי הפורום בספר שכתב חבר טוב ואני בטוח שחובבי צבא בכלל ותעופה בפרט יהנו לקרוא אותו.

https://www.mendele.co.il/product/dlatotmarom/

הספר "דלתות מרום" מאת חמי רון, שנכתב בהשראת שירו של בוב דילן, knockin' on heaven's door"", מעלה שאלות העומדות בבסיס הווייתו של הטייס, הלוחם והאדם.

בסיפור דמיוני, שניכרת בו עבודת תחקיר יסודית, שוזר רון פרטים אוטנטיים על התנהלות טייסי חיל האוויר ומעניק הצצה אל דמותם; רון שובר את הסטריאוטיפ של הטייס השחצן קר הרוח, ומראה פרופיל של אדם חושב, מתלבט ורגיש המנסה להתמודד עם כובד אחריותו.
ברומן קצר ועדין נפתח צוהר אל עולמם הפנימי-אישי של האנשים הנלחמים בתווך האווירי, עולם בו החלטות שנלקחות בשבריר שנייה עשויות להיות הרות גורל.

דרך הטיסות, גיחות התקיפה וקרבות האוויר, עוקב הסיפור אחר ההתקרבות אל הקו המוסרי אשר חצייתו הופכת הפצצה אווירית מפעולת הגנה לחטא נפשע.

איפה עובר הקו המתעתע בין המותר והאסור?

האם הלוחם בתא הטייס יידע להבחין בו בהגיעו אליו?

עד כמה דרגי הפיקוד דואגים לשמור על הלוחם הבודד מלחצות את אותו הקו?

"דלתות מרום" מתמודד עם שאלות אלה. עומק הדילמות מתבהר עם הכרות הדמויות, הקשר בניהן ויחסן אל הדרג הפיקודי.

חמי רון, בעל תואר בפסיכולוגיה, הוא בן לטייס חיל האוויר ששירת במלחמת ששת הימים ועד מלחמת שלום הגליל. רון עסוק זמן רב בדילמות מולן ניצבים לוחמים בכלל וצוותי-אוויר בפרט, הנדרשים בנוסף לפעולת הלחימה לשלוט במכונות עתירות טכנולוגיה במרחב הדינמי ורב המימדים של הטיסה.

ציטוט:

"של מי זה?" "בוב דילן." "באמת?" "כן." "לא ידעתי." "הקשבת פעם למילים?" שאל אותו ירום. "לא ממש, זה על מישהו מסומם שהולך למות או משהו והוא כבר רואה ת’דלתות של גן עדן, לא?" ירום צחק, "לא, לא. האמת היא שהוא מדבר על איש חוק שמרגיש שהוא כבר לא יכול לאכוף אותו." ירום לחץ על כפתור והשיר החל להתנגן שוב. "אתה מבין? נהיה חשוך מכדי לראות. יש עננה שחורה שיורדת. אלה ייסורי מצפון על העוולות שמותר לו כביכול לעשות בשם החוק. הוא מרגיש שהוא חוטא מול המצפון האישי שלו למען מטרה נעלה ונשגב." אודי מעולם לא התעמק במילות השיר של בוב דילן. הוא לא חשב על תג שהוסר או על ענן שחור וארוך. אודי גם לא התעניין בצבא ומפקדים או בסיכות וסמלים. הוא רק רצה לטוס ולהוכיח עד כמה הוא טוב. ירום חשב הרבה על משמעויות חבויות שמסתתרות בין שורות של שירים, בין סעיפיו של תדריך מודיעין, בין הידיעות במהדורת חדשות. בין מילים של אנשים. הוא קיווה שאלה יעזרו לו לצלוח תקופה של המתנה וגעגועים. אולם כשהערכות המודיעין הפכו למציאות של לחימה בוערת, שני החברים נדרשו לפעול ונקראו שוב ושוב לתא הטייס, נשלחו לפגוע ולהרוס על מנת להגן. אודי וירום ביצעו את משימותיהם במלואן, הם תמרנו את מטוסיהם בין ירי טילים ופגיעה במטרות, אך במקביל, היה עליהם ללמוד לתמרן בין חברות לאהבה, בין פקודות להיגיון, בין מותר לאסור.

סקירת הספר החשוב "פני הקרב", שמדגישה את הצורך לקרוא כדי להיות מוכנים ללחימה

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

ספר חדש של רס"ן מיל' יותם דגן איש שייטת 13

https://www.amazon.com/gp/product/9...0?ie=UTF8&psc=1

https://www.idoputer.com/?fbclid=Iw...y1Z5yJYI8wSNq9A





https://www.mako.co.il/pzm-magazine...zbSiGBtHpLQKN70

המטכ"ל – "גוף שמתמחה בניהול ובקבלת החלטות" | מאת גל פרל פינקל

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

המוכנות של הצבא לא תספיק, אם לא יהיה מי שיחליט נכון | גל פרל פינקל

... לפני כחודשיים כתב אל"מ (מיל.) בעז זלמנוביץ בבלוג שלו סקירה אודות הספר "בדרכי שלי" (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2018) מאת האלוף (מיל.) דורון רובין, והמליץ עליו בחום. בעקבות הסקירה שבתי לספר והבנתי מדוע כתב זלמנוביץ את שכתב.

"התגייסתי לצנחנים ב־1963. עשיתי מסלול של 14 חודשים, נשלחתי לקורס קצינים, וסיימתי אותו כחניך מצטיין פלוגתי" (עמוד 17), כתב רובין. משם הוא עשה מסלול ארוך, כמפקד מחלקה ופלוגה, סמג"ד הנח"ל המוצנח בפשיטה על המכ"ם המצרי, וכמפקד גדוד 202 בצנחנים במלחמת יום הכיפורים.

שם, ובשורה של תפקידים בהמשך (עד שפרש כאלוף), קנה לעצמו שם של מפקד נועז, יסודי, מקצועי שהוביל מלפנים, אבל גם של מי שאינו חושש לומר את האמת שלו, בין שהיא נוחה או לא נוחה למפקדיו.

כמג"ד הטמיע בגדוד את גישתו ש"גדוד 202 צריך להיות מסוגל לעשות הכול ולעשות זאת לבד" (עמוד 32), בשורה של אימונים מותאמים. הגישה השתלמה, ובקרב ואדי מבעוק רובין הפיק את המרב מגדודו, תוך שהוא ממצה את האמצעים והסיוע שעמדו לרשותו וקצר את פירות ההכנות טרם המלחמה.

בהקדמה לספר תיאר האלוף (מיל.) דורון אלמוג, שהיה מ"פ בגדוד (ולימים מג"ד בצנחנים כשרובין המח"ט), כיצד לאורך כל הקרב שמע את "דורון ברשת הקשר פוקד בקור רוח על חבורת המפקדים. מנסה להוציא מכל אחד מהם את המקסימום" (עמוד 8)...

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

"המפקד הבכיר הוא איש פסימי, העושה מלאכתו באופטימיות גדולה"

... בחוברת הראשונה, "על הפיקוד" (הוצאת אמ"ץ תוה"ד, 2011), מנה גולן בפתח החוברת את השיעורים בפיקוד ומנהיגות שלמד ממפקדיו. גולן התגייס "לפלוגת ה"עורב" של חטיבת הצנחנים" (עמוד 11), היא פלוגת הנ"ט החטיבתית, ועשה בחטיבה את שירותו מלוחם ועד למפקד גדוד.

בין היתר ביקש המחבר לשתף את הקוראים באופן שבו השפיעו עליו, כחייל וכמפקד צעיר, שורה של מפקדים בצנחנים. בין היתר ביקש לאמץ את יכולתו הדידקטית של מפקד הגדוד שלו בקורס הקצינים, גיורא איילנד (צנחן אף הוא), "שהתבטאה בכושר פישוט של נושאים מורכבים ליסודותיהם" (עמוד 11).

במהלך הקורס לחם הגדוד, בפיקוד איילנד, במלחמת לבנון הראשונה. מחצית מקורס הקצינים שהה גולן בלבנון. בשעתו כתב במאמר כי מהלחימה זכורות לו "תמונות מפאתיה המזרחיים של ביירות תוך ניהול קרבות פנים מול פנים עם לוחמים שיורים לעברנו בנשק קל ורקטות אר.פי.ג'י.". זו בדיוק הסיבה שבגללה העריך גולן את יכולתו של איילנד לפשט ולבאר לו ולחבריו את המציאות המורכבת.

אירוע נוסף שהשפיע עליו, כמפקד צוות צעיר, היה שיחה שקיים עם צוותו המח"ט, שמואל ארד, בעת תרגיל גדודי, בה תיאר להם את הנעשה בחטיבה. "עלינו השיחה עשתה רושם אדיר. כך נוהגים צנחנים אמיתיים: ראש גדול, וראיית התמונה הרחבה של מצב העניינים" (עמוד 12).

כשהיה מ"פ בגדוד 50 (אז של הצנחנים) היה המג"ד יצחק איתן, שלימים פיקד עליו כמפקד בה"ד 1 והוא מג"ד בבית-הספר לקצינים, וכאלוף פיקוד מרכז והוא מח"ט הנח"ל באנתיפאדה השנייה. איתן, ציין, היה קפדן ושיטתי ונהג לתחקר את מפקדי הפלוגות שלו לאחר כל תרגיל או פעולה. "מכיוון שזו הייתה תקופה עתירת פעילות מבצעית, יצא שרוב התחקירים נעשו בשטח: פעם אחת באוהל שאך הוקם, ולרוב על סלע חשוף על גבעה עלומה אי-שם בלבנון. אם תרצו, שיטתיות בכל תנאי, גם כשתנאי הסביבה אינם מעודדים זאת" (עמוד 11). גולן מאוד העריך זאת.

ממפקד החטיבה שאול מופז, תחתיו שירת כמפקד פלוגת הנ"ט החטיבתית, לקח מספר עקרונות ובהם "יחס מחמיר לתקלות קלות ערך, תכנון ארוך טווח וקפדני בכל תחום, והתעקשות בלתי מתפשרת על קידום הראויים בלבד" (עמוד 12). כהונת גולן כמ"פ הפלנ"ט הייתה רצופת מבצעים מוצלחים, ובהם מבצע "רפואה שלמה", בקיץ 1986, במהלכו ירו גולן ואנשיו טילי נ"ט ופגעו במחבלי חזבאללה בכפר צדיקין. מופז השפיע מאוד על גולן, ולמעשה היה מי שהשאיר אותו בצבא....

(מתוך הבלוג "על הכוונת", 15 במאי 2018)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)