היסטוריה-כמה חיילים השתתפו במבצע אנטבה??

פרק 7
מפקד חטיבת גולני
"ב- 1975 הודיע לי ראש אכ"א, אלוף משה (מוסיק) גדרון, שהוחלט למנות אותי למפקד חטיבת גולני. זה היה הדבר שרציתי יותר מכל לעשות בצבא באותה עת. הודעתי על הבשורה בבית ולחברים, וציפיתי שהמינוי ייצא לפועל תוך שבוע, כפי שאמר לי מוסיק. נאלצתי לחכות כמעט שנתיים. ארבעה ימים לפני קבלת המינוי ודרגת האל"מ נאמר לי להתייצב מייד בבית- החולים תל- השומר, שם היה מאושפז הרמטכ"ל דאז, מוטה גור. מוטה ז"ל, כפי שיודעים כל אלה שהכירו אותו, היה איש של 'אינטגריטי': תמיד הקרין יושר, הגינות וישירות. עם כניסתי לחדרו הוא חייך והפטיר: 'אייזנברג, אני הולך לדפוק אותך'. חשבתי שהוא מתלוצץ, חייכתי גם אני ושאלתי: 'מה עשיתי הפעם?' מוטה הסביר לי בגילוי- לב, כי לשתי חטיבות החי"ר הסדירות באותה עת (גולני וצנחנים) יש לו שלושה מועמדים מצוינים, ומכיוון שאני הצעיר ביניהם, אצטרך להמתין לסבב המינויים הבא. בשונה מחלק מהרמטכ"לים האחרים שהיכרתי, פיו וליבו של מוטה היו שווים. הוא התנצל על חוסר שיקול- הדעת מבעוד זמן ועל עוגמת- הנפש. עם זאת אמר לי שהוא צופה לי שירות ארוך בצה"ל. לנוכח זאת הציע לי לעבור מייד הסבה לשריון ולהתמנות למפקד חטיבת שריון מילואים בסיני. בסבב הבא, כך אמר, אוכל לבחור אם ברצוני לשוב לגולני או לקבל חטיבת טנקים סדירה. כאן צריך לומר כי מפקד ביחידות השדה של צה"ל, הרוצה ומסוגל להתקדם במסלול הפיקודי- קרבי מעבר לדרגת אלוף- משנה, חייב בשלב כלשהו של שירותו לפקד על יחידת שריון. (על שירותי בשריון אספר ביתר פרטים במקום אחר בספר זה.) ואכן, בתום שנה וחצי קרא לי מוטה, הזכיר את השיחה בבית- החולים, והשאיר בידי את ההחלטה בדבר שובי לגולני. מובן שביקשתי לחזור. באתי לחטיבה, שהיתה באימונים באזור נבי- מוסא שבבקעת הירדן לשיחת חפיפה עם המח"ט היוצא. טרם הספקתי להחליף את כומתת השריון השחורה בכומתה החומה של גולני. בעודי משוחח באוהל אני שומע את נהג המח"ט אומר לאלחוטן שלו, 'אלוהים, סוף העולם הגיע- ממנים לגולני מח"ט שהוא שריונר...' עולם כמנהגו נוהג: אנשי השריון לא אהבו, בלשון המעטה, את המוסבים אליהם מיחידות החי"ר, שלא גדלו בתוך הטנקים, ואילו כאן בגולני, כבר חושדים אלה 'שלא ידעו את יוסף' שמצניחים עליהם מפקד שלא גדל בתוך התרבות הפנימית של גולני...

תקופת שירותי כמח"ט גולני היתה אחת היותר יפות בשירותי הצבאי. אם עלי לבחור את גולת- הכותרת דל תקופה זו, נדמה לי שסיפור החטיבה כמשתתפת במבצע אנטבה חזר והקנה לה את המעמד של 'אצולת' חיל הרגלים, גם במבצעים מיוחדים. קותי אדם, ראש אג"ם וסגן הרמטכ"ל בשנת 1976, טילפן אלי בעת שהחטיבה היתה באימוני לילה בבקעת הירדן, והזעיק אותי דחוף למטה- הכללי. 'נשוחח בעל- פה, אבל רצוי שכבר תכין כוח נבחר, שיהיה מוכן לתזוזה מיידית', היה המסר שלו. כשמצאתי אותו, הוא הסביר לי בקווים כלליים את המשימה- חילוץ החטופים על- ידי כוח צבאי מוטס. עוד אמר שדן שומרון, אז קצין חי"ר וצנחנים ראשי, התמנה למפקד הפעולה. עלי להודות שבתחילה פקפקתי ביכולתנו לבצע את המשימה על סמך המודיעין שהיה. גם פקפקתי עם ממשלת ישראל תאשר מבצע מסוג זה (אמנם אנשי- צבא אמורים שלא לעסוק בכך, אבל למציאות יש כוח משלה). בינתיים נוצרה דינמיקה, שתוך שעות ספורות הובילה לריכוז כוח שלנו יחד עם כוח הצנחנים וכוח סיירת מטכ"ל. עם הנעת נוהל הקרב הגיע שעתו היפה של צה"ל, שתמיד ידע להתכנס תחת מטרה מוגדרת ולהפיק מעצמו את המירב. הפקודות, התדריכים, התרגילים על מודל הביאו, תוך שעות ספורות ממש, להרגשה שאפשר יהיה לבצע את המשימה, מה גם שהצטבר חומר מודיעיני עשיר יותר. בחרתי לעצמי את הכוח, שבעיקרו התבסס על מפקדים מכלל יחידות החטיבה וגרעין נוסף של לוחמים מסיירת גולני. במקרים כאלה עולה תמיד השאלה, האם לא נכון לשבץ למבצע כוח אורגני (פלוגה מאחד הגדודים, למשל) המקום ליצור נבחרות של מפקדים. אני סבור, היום כמו גם אז, שמבצעים מיוחדים מצדיקים בחירה של 'נבחרות', גם אם יש לוותר לשם כך על השלמות האורגנית של הכוחות. חיל הרגלים בכלל, והמפקדים בפרט, אמונים במקצועם על צוותים שונים ומגוונים, ולאחר מספר תרגולים, תוך התבססות על תרגולות ידועות, מגיעים לרמה טובה מאוד. לא פחות חשוב מכך היה הרצון לטפח שדרת מפקדים ולהקנות לה ניסיון, כי חלק גדול מן המפקדים ממשיכים בשירות- קבע ארוך, ויש חשיבות עצומה לנסיונם המבצעי ולמורשת שהם צוברים. דומני שזה גם היה בסיס השיקולים של דן שומרון, כאשר בחר את היחידות המשתתפות במבצע. בכל הנוגע למבצע נשמרה חשאיות מקסימלית (לי היתה בעיה, כיצד להתחמק מדיווח מפורט לאלוף פיקוד צפון דאז, 'רפול'). הכוחות התארגנו לתרגול על מודל סופי, שבו היה צריך הרמטכ"ל להשתכנע ביכולת הביצוע של הכוחות. זמן קצר ביותר עמד לרשות ההכנות. מה שלא הפריע לקותי אדם להורות לי להכין במקביל תוכנית פעולה שונה לחלוטין, אפילו במחיר עזיבתי את הכוח המתרגל, כדי שהמטה- הכללי יוכל להחליט בין התוכניות השונות. התוכנית האלטרנטיבית שביקש קותי להכין נראתה לי שמיונית וחסרת יכולת מימוש (השמועות על הגעה מאגם ויקטוריה, השורץ תנינים, באמת נכונות...) וחששתי שהיא עלולה להוביל לכך שבסופו של דבר אמצע את עצמי מחוץ למבצע. עם כל הערכה והידידות שחשתי כלפי קותי, התמלאתי זעם ואמרתי לו שאני מבקש שלא יבלבל לי את המוח ויאפשר לי להכין את הכוח. קותי, מצידו, הזכיר לי את ההיררכיה הצבאית, וביובש אמר, 'אם לא מוצא חן בעיניך, לך לדבר עם הרמטכ"ל, זו הוראה שלו'. השיחה עם מוטה לא היתה נוחה יותר. בסופה, בהעדר נימוקים אחרים, נתפסתי לנימה רגשנית ואמרתי, 'אני לא מעלה בדעתי שגולני משתתפים במבצע בלעדי. אם כל יקרה- אבקש להפסיק לשמש כמח"ט'. מוטה התרכך קמעה, והחליט לאפשר לי לערער בפני שר הביטחון, שמעון פרס. השר, שכמובן היה נתון אז תחת לחצים אדירים, היה קשוב ואנושי. הפעלתי את כל כושר השכנוע שלי. לבסוף הוא נתרצה ומילמל: 'בפעם הראשונה בחיי אני נתקל בקצין שעושה את הכל כדי לשכנע אותי לסכן את חייו' (אגב פרס הזכיר לי את השיחה בעת פגישתנו בביתו מייד לאחר רצח ראש- הממשלה יצחק רבין).

כפי שתואר בספרים הרבים שנכתבו בעקבות המבצע (הטוב והמדויק בהם, לטעמי, הוא 'כדור הרעם' מאת אביגדור שחן), המראנו למבצע עייפים, אבל דרוכים ומתורגלים. נחיתת הביניים בשארם- א- שייח נוצלה לתדלוק, תוספת מודיעין ותדרוכים. ביקרתי בתא הטייס, כדי להתוודע לצוות בראשות הקברניט אריה עוז. אך לאחר מכן ירדתי לבטן המטוס והצטרפתי אל הלוחמים, כיוון שנקבע שאודי סלוי מסיירת מטכ"ל הוא מפקד המטוס בזמן הטיסה מטעם כוחות החי"ר. ה'הרקולס' שלנו כלל כוח- משנה של סיירת מטכ"ל ואת הכוח של גולני. בתחקיר שלאחר הפעולה סיפרו לי שהטיסה היתה 'מגעילה', אבל אני לא זוכר הרבה, כי נרדמתי והתעוררתי רק כמחצית השעה לפני הנחיתה. הצצתי דרך חלונות תא הטייס וראיתי את האורות הדלוקים לאורך המסלול. שניות ספורות לפני הנחיתה כיבה מגדל הפיקוח של האוגנדים את האורות, וחבטת הנחיתה היתה קשה למדי. ה'הרקולס' שלנו לא התרגש והמשיך לרוץ על המסלול בעקבות המטוס שנחת לפנינו בהתאם לתכנון המקורי, כדי להגיע לנקודת הפריקה של הכוחות. המשימה שלנו היתה להוות כוח עתודה לכוח העיקרי, ואם הכלי ילך למישרין- לקלוט את החטופים המשוחררים אחרי ההשתלטות של סיירת מטכ"ל, לפקוד אותם ולהעמיסם על המטוס שנקבע לכך, שבינתיים כבר סובב את חרטומו כדי לאפשר את גישת האנשים לדלת תא המטען. תוך כדי הסעת המטוס נתפס האפוד שלי ברצועת הבטיחות, ובשל החשיכה התקשיתי לשחררה. 'שלומיאל שכמוך, טסת שבע וחצי שעות כדי לגלות באנטבה שאינך יכול לרדת מהמטוס', אמרתי לעצמי.. למזלי, פקח ההעמסה היה מצויד בסכין, וכך חתכתי את הרצועה במהירות וכעבור שניות ספורות כבר נשמתי את האוויר החופשי שעל הקרקע. התחלתי בתנועה רגלית, כשבעקבותי הכוח של מפקד הסיירת, אפי פיין, על גבי טנדר פז'ו שנחת במטוס שאחרי. נענו לאזור מגדל הפיקוח, שממנו נורתה האש על הכוח של יוני נתניהו ז"ל. המטוס שהיה אמור להעמיס את בני- הערובה נסע בעקבותינו. חשנו שאינו מזהה את התנועה שלנו על המסלול, ואחד החיילים הבזיק לו תאורה של פנס. הטייס, בטעות סבר שזה האות המסמן לו כי זה המקום לסובב את חרטום המטוס, אך הטעות תוקנה תוך דקות ספורות. חלפתי על פני החפ"ק של דן שומרון, שנשמע בקשר רגוע ושולט בעניינים. בהמשך התנועה הגעתי לאזור שבו טופל יוני, שמסביבו התגודדו אנשים מסיירת מטכ"ל. בשלב זה לא היה ברור מה מצבו. הסתלקנו במהירות כדי לא להצטופף. ידענו כי למהירות הביצוע יש חשיבות רבה, כיוון שעוד בטרם יצאנו מן המטוס ראינו את הכדורים הנותבים. הופתעתי מן המשמעת והסדר בקרב בני- הערובה, שהועמסו במהירות על המטוס. רון שכנר, מ"פ מגדוד 12, תוכנן לפקוד את העולים למטוס, שמספרם היה צריך להיות מאה ושלושה. הגענו למספר קטן משמעותית מזה, שמונים ושבעה אם אינני טועה, אבל דן שומרון הזכיר לי שלא פקדנו פצועים ונעדרים (דורה בלוך ז"ל, שאחר- כך התברר כי היתה בבית- חולים אוגנדי, שם נרצחה). חשבונאות אף פעם לא היתה המקצוע העיקרי שנלמד בגולני, אבל זו טעות שצריך להימנע ממנה. לבסוף שוחרר המטוס הראשון, שנשא עימו את כל בני- הערובה, ואנחנו התפנינו ללמוד על הנעשה גם בכוח של מח"ט הצנחנים, אל"מ מתן וילנאי, שמשימתו היתה לסרוק את הטרמינל החדש, שמא החטופים הועברו לשם, ולהשתלט על מגדל הפיקוח החדש. אנחנו, מפקדי הכוחות, חברנו לאזור נקודת התדלוק של המטוסים, נפגשנו שם, והתחלנו בהעמסת הכוחות ושחרור המטוסים- אחד- אחד, לא בקבוצה, לכיוון ניירובי, קניה, משום שהוחלט לא לבצע תדלוק באנטבה. תוך כדי כך הצלחתי לשכנע שיועמסו על המטוסים שני טנדרים שבמקור תוכנן להשאירם בשדה. פשוט נראה לי בזבוז מיותר, להשאירם שם, במיוחד שהמטוסים לא היו עמוסים עד לגבול כושר הנשיאה שלהם. השהייה על הקרקע נמשכה בסיבות שעה (שתי דקות פחות מן התכנון המקורי). הטיסה בחזרה כבר היתה באור יום, בגובה נמוך מאוד. כידוע ביצענו נחיתת- ביניים בקניה שם בוצע התדלוק, אם כי לנו לא איפשרו לרדת מהמטוסים. באדיבותו של הקברניט הרשינו לעצמנו להתרווח בתא הטייס וניסינו להקשיב עם התקשורת העולמית כבר מגיבה על המבצע. רק עם הנחיתה בארץ, שהתקשורת היטיבה לתאר את ההתרגשות העצומה שהיתה כרוכה בה, התחלנו לעכל את משמעות הפעולה. מבחינתי, זו היתה הצהרה ערכית שצה"ל יעשה כל אשר לאל ידו כדי להגן על אזרחי מדינת ישראל, הצהרת הערכה רבה מאוד לכושר המודיעיני שאיפשר מבצע כזה בזמן כה קצר וליכולת הביצוע המוטסת של חיל האוויר. אשר לנו, האנשים שעל הקרקע, דומה כי הוטלו עלינו מבצעים קשים ומסובכים יותר בעבר. אל יובן מדברי שאני מקל- ראש או מזלזל במבצע אנטבה, ברם יכולת ביצוע מורכבת נדרשה כבר בעבר, ולא היתה טעונה הוכחה. ההתרגשות הלאומית הכוללת היתה מובנת בהחלט ולכן הגבתי בחיוב על הזמנתו של חיים שיף, בעל מלון 'דיפלומט' בירושלים, לארח אותנו לסעודת- צהריים במלונו בדרכנו חזרה לבקעה. אלא שעם הגיענו זכינו להזמנה לשהות במלון גם בלילה, וזה כבר נראה לי מוגזם. כחיילים אנו צריכים לשמור על חוש- מידה וצניעות הליכות, ולהימנע מחגיגות מיותרות על מעשי העבר, העלולות לתרום לשאננות ביחס לעתיד. זה נראה לי קו אדום שאסור לחצותו, ועם תום ארוחת- הצהריים ומילות התודה ירדנו כדי להשתכן בחזרה בנבי- מוסא, בשכנות לשושנת יריחו (למי שלא יודע- כעין יתוש שעקיצתו גורמת למחלת- עור קשה וממושכת), שנראתה מאיימת לא פחות מהסכנות של הלילה הקודם. החלטתי להעדיף את המאהל המאובק בנבי- מוסא על המיטות הרכות של 'דיפלומט' לא זכתה, וזה בלשון המעטה, לתמיכה גורפת ולאהדה מצד החיילים, אבל מותר המפקד מפקודיו חייב להתבטא, בין היתר, גם בהחלטות לא פופולאריות." (מתוך הספר "אורות בערפל" מאת האלוף במיל' אורי שגיא, הוצאת "ידיעות ספרים", 1998, עמודים 74-80)

http://www.golani.co.il/show_item.a...=t=5&template=6

גולני ב"מבצע יהונתן"
שם המבצע: "יהונתן"
תאריך: 3-4 ביולי 1976
אזור: אנטבה, אוגנדה
מטרה: שחרור חטופי מטוס "אייר פראנס"
כוחות משתתפים: סיירת מטכ"ל, חיל האויר, חטיבת הצנחנים, חטיבת גולני
"בוקר הרביעי ביולי 1976 הצית את דמיונו של העולם כולו. האנשים שעלו על יצועיהם בלילה הקודם, אחוזי חרדה לנוכח הצפוי בנמל התעופה הבינלאומי של אנטבה, אשר באוגנדה, ניעורו לקול מיצהלות הניצחון. צה"ל פשט על נמל התעופה האוגנדי ושיחרר את בני הערובה הישראליים שנחטפו במטוס של 'אייר פראנס' בידי חבורת מחבלים. אך טבעי היה שחטיפת גולני, שהפגינה כושר מבצעי מעולה במלחמת יום- הכיפורים ולאחריה, תיקרא לקחת חלק במבצע מפואר זה. רון שכנר, מפקד פלוגה בגדוד 'ברק': 'ביום שישי בשעה ארבע לפנות בוקר הודיעו לי מהמבצעים להתייצב במקום כלשהו ולבוא עם כל הציוד. כחייל ממושמע התייצבתי ופגשתי שם אנשים נוספים מהחטיבה. איש לא ידע במה מדובר וכרגיל חשבנו שיש איזה ביצוע בלבנון. משהו לא רציני. הראשון שיכול היה לגלות לנו משהו ממשי היה נהג האוטובוס. שאלנו אותו לאן ה'הויזה' והוא הודיע לנו שזה איזשהו מקום במרכז הארץ. הבנו שלא מדובר בלבנון, אלא יש כאן משהו יוצא דופן. הפרשיה של המטוס החטוף באוגנדה הייתה אומנם בכותרות, אולם איש לא האמין שבזה המדובר. עדיין היינו בטוחים שמדובר רק בהמתנה בנקודה הקרובה ביותר ובסופו של דבר העסק יתבטל. היתה שם ארוחה סופר חגיגית וניתן תידרוך אחרון. להפתעתנו הרבה הורו לנו לעלות על המטוסים. חשבנו שנמריא ונרחף בסביבה, אך לא ננחת. היינו בטוחים שלא נבצע, כי המבצע הזה היה מעבר לתפיסה של כולם. ההרגשה במטוס היתה די מתוחה ולא נינוחה. היה צפוף מאוד. ישבנו על ארגזים וציוד וכמעט שלא דיברנו. שבע שעות ארכה הטיסה וכל אחד היה מסוגר בתוך עצמו. רק כשנגע המטוס במסלול האמנו שבאמת הולכים לבצע. הנחיתה, אגב, היתה מאוד לא נעימה. המטוס שלי הגיע עד לטרמינל שבני הערובה היו בתוכו. אחרי טיהור השדה היינו צריכים להביאם למטוס, ומדובר היה בקטע הליכה של כארבע מאות מטר. העברנו אותם קבוצות- קבוצות. האנשים האלה היו המומים לגמרי, לא האמינו למראה עיניהם ולא תפסו מה בעצם קורה. ראינו אנשים יחפים, זקנים וילדים, הרצנו אותם למטוס ואת אלה שלא היו מסוגלים לעבור את המרחק הזה, העברנו ב"נגלות" בכלי רכב. האנשים האלה רצו כמו שדים. פשוט קשה היה להאמין שהם מסוגלים לרוץ כל כך מהר. "הכנסנו מאה וארבעה בני ערובה, כולל פצועים על אלונקות, למטוס, האמור להכיל שישים לוחמים בלבד. הם ישבו אחד על השני בלי להגיב, בלי לומר דבר, קפואים לחלוטין. אי- אפשר היה להסביר להם דבר ואי- אפשר היה לדרוש מהם שיעזרו. הם לא היו שונים באותן שעות מבולי עץ. ממש כך. כשהיינו צריכים להעביר פנימה פצועים, נאלצנו לדרוך על כמה מבני הערובה, כי איש מהם לא זז ממקום מושבו כדי לפנות לנו דרך. ישבנו בזנב המטוס והסתכלנו עליהם. והם הסתכלו עלינו בלי להחליף מילה. הם היו קפואים ולא ידענו איך להפשיר אותם. כעבור שעת טיסה לערך החלו הרגשות להתפרק מעט. ראית אנשים שבוכים, ראית אמא המחבקת את ילדיה, אשה שבעלה נהרג ובן שאמו נפטרה בוכים זה ליד זה. ערכו לנו קבלת פנים צנועה בשדה צבאי ולאחריה סעודה בבית מלון. החבר'ה נשארו יומיים במלון כ'צ'ופר', אולם לי המתין שם ג'יפ מהיחידה ועוד באותו לילה נלקחתי לתרגיל גדודי.' ד"ר רני, הרופא החטיבתי: 'ביום חמישי בערב בא המח"ט. זה היה באמצע אימון קיץ. הוא אמר: 'תעכבו את הסיירת. תכינו אותה לכוננות, צריכים ללכת לאן שהוא'. חשבנו על פעולה בלבנון. לאיש מאיתנו לא היה 'אנטבה' בראש. כעבור שעתיים קרא לכמה אנשי מטה לישיבה. הייתה לי אז הרגשה, כי מדובר באנטבה, אולם המח"ט לא אמר כלום. עד מהרה התארגנו ונסענו למקום הכינוס. גם שם לא מיהרו לומר את מילת הקסם: 'אנטבה'. 'הוטל איפול על טלפונים ואיש לא יצא לישון בבית. בשבת בבוקר עשינו כמה תירגולים, ולבסוף עלינו על ההרקולסים. כשהגענו כבר היו יריות באוויר. רצנו לבית- הנתיבות ומיד החלו להגיע ראשוני הפצועים. היה לי מגע עם פצוע אחד. שאלתי אותו: 'מה יש לך?' השיב: 'שום דבר, כואב קצת בכתף'. בדקתי אותו במהירות וגיליתי כדור בכתפו. חבשתי אותו והוא הצטרף לאחרים. בדרך חזרה אמר לי אורי: 'אתה יודע מה, המבצע הזה בכל זאת היה מבצע גדול'. קרוב מאוד לארץ פתח הטייס את הרדיו ושמענו בשידורי ישראל שירים כמו: 'שישו ושימחו', 'הבה נגילה', 'הבה נצא במחול', ועוד. הבנו מיד שבארץ משתוללים. אנחנו, לעומת זאת היינו רחוקים מלהשתולל. פשוט ניצלנו כל דקה לשינה, שהיא, כידוע, מצרך מבוקש מאוד בגולני.' אורי, מפקד החטיבה דאז: 'לומר את האמת, לא חשבתי שזה יתבצע עד שנחתתי באנטבה. אני למוד ביטולים בדברים כאלה. זכור לי היטב, שכמה מאנשי החטיבה, שהוזעקו מאוחר למקום הכינוס, התחננו בבכי ודמעות שיצרפו אותם. בסוף זה הסתדר. "המגע עם החטופים יצר אצלנו תחילה בלבול חושים של ממש. האנשים, שכנראה לא עיכלו את המתרחש, היו שקטים וצייתנים, אולי אפילו המומים. אחד מהם פלט, שהכל נראה לו כהפיכה באוגנדה. הדרך חזרה מעל אפריקה הזכירה את לימודי ההיסטוריה בבית ספר: יבשת יפה, ג'ונגלים אין- סוף, הרים ענקיים- כל אלה הם מרכיבי נוף אגדתי מקסים ביופיו. ואחר- כך ההתרגשות בארץ. לנו זה נראה מבצע רגיל. מבחינה צבאית עשה צה"ל דברים הרבה יותר מסובכים, אך הבנו טוב- טוב, שמבצע זה ייכנס חזק להיסטוריה. על קבלת הפנים בארץ ניתן לומר רק דבר אחד- זה היה כמו לאחר ניצחון של בית"ר בדרבי הירושלמי'." (מתוך האתר הרשמי של "חטיבת גולני")

"לא אתן לפגוע בזכויות נכי צה"ל"\ מאת אבי צור
(קטע מראיון עם רא"ל גבי אשכנזי)
http://www.fresh.co.il/vBulletin/sh...250#post4165250

"מה גרם לנער בן ארבע עשרה, ממושב חגור, להתגייס לפנימייה הצבאית?
'זה היה צירוף של כמה גורמים. קודם כל הרקע, התקופה והמקום בו גדלתי. כמו כן חיפשתי אתגר והרפתקה מעבר לחומר הנלמד. תוסיף לזה ששלושה מבני המחזור שלי, חברים טובים שלי, הלכו לפנימייה הצבאית, וזה משך גם אותי. אפשר לומר שאז בכלל לא חשבתי על קריירה צבאית'.
ולמה התגייסת דווקא לגולני?
'ההתגייסות לגולני לא היתה במקרה. היא היתה כתוצאה מהיכרות בלתי אמצעית של החטיבה, של אנשיה ושל האתגר הפיקודי שם. כבר כשהייתי בפנימייה היה ברור לי שאני ארצה ללכת למסלול פיקודי ולקצונה. במהלך השנים בפנימייה התאמנו בנושאים צבאיים. הפנימייה מכשירה אותך לתפקידי פיקוד, ואת מרבית האימונים, כך יצא, עשינו בחופשות בחטיבת גולני. התארחנו בסיירת ובגדודים והתאמנו יחד עם החיילים באופן מעשי, ונראה לי אז שזה מקום שאני ארצה להיות בו גם כחייל, גם כלוחם וגם כמפקד. לכן הלכתי לשם. כבוגר פנימייה יכולתי להתגייס להרבה מקומות אחרים בצבא אבל בחרתי ללכת לגולני'.
באותן שנים זו היתה גולני עם הדימוי האינדיאני?
'אני זוכר שדווקא לשם רציתי ללכת, משום שזה נראה לי כמפקד עיסוק יותר מאתגר, עם סוג האנשים וסוג הבעיות שזה הציב'.
איפה תפסה אותך מלחמת יום הכיפורים?
'הייתי צוער בקורס קצינים ונשלחנו להילחם בחזית הדרומית'.
יצא לך כחייל ומפקד להילחם בכל כך הרבה קרבות ואירועים. תסכים איתי שמלחמת יום הכיפורים היתה האירוע הטראומטי ביותר בתולדות ישראל?
'בהחלט. כנער וכחייל צעיר גדלתי על הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים. כמו כולם, אני מניח, חייתי עם הדימוי של הצבא הבלתי מנוצח וסמכתי על העוצמה הצבאית הישראלית. האמנתי כי שום צבא ערבי לא יוכל לנצח אותנו. כל זה התנפץ לי בפנים באחד הימים הראשונים של המלחמה, כשראיתי טנקים ישראלים מסתובבים ונסוגים תחת אש מצרית. אז בעצם הבנתי שמשהו מאד בסיסי, בעייתי, עמוק, קרה כאן. התמונה של שדירת הטנקים המסתובבת אחורה ובעצם נסוגה, היא היתה הרגע. אני זוכר שחשבתי לעצמי שזה בעצם צריך להיות הפוך. קרה פה משהו מאד לא בסדר. זה הביא להתפכחות שכולנו, אני מניח, עברנו'.
ב־ 76' השתתפת במבצע אנטבה. אני לא ידעתי שגולני נטלו חלק במבצע הזה. אני מאמין שרוב הציבור לא ידע על זה. כל הזמן דיברו על הסיירת ועל הצנחנים. מה היה חלקך שם?
'גולני, בשנות השבעים, ניסתה להצטרף למועדון היוקרתי הזה של חטיבות, או יחידות העילית של צה"ל. המדד היה, איזה סוג של משימות נותנים לך, במה אתה משתתף. גולני זכתה להגיע לאנטבה בזכות. אם תשאל אותי, מהבחינה הזאת, מבצע אנטבה באמת היה נקודת המפנה. לא שאלו כבר האם גולני צריך להיות שם או לא, היה ברור שהוא שם. אני חושב שמאז מבצע אנטבה השאלה הזאת לא עלתה יותר. אני חושב שהדבר הכי אמיץ במבצע אנטבה- וכשהייתי חייל צעיר לא הבנתי את זה- הוא עצם קבלת ההחלטה לשלוח חיילים למבצע שכזה. כשאתה חייל אתה חושב שהדבר הכי אמיץ זה לקום מאחורי המחסה ולהסתער קדימה. כשאתה מתבגר אתה מבין שהיכולת לקבל החלטה, עם כל האחריות הכבדה והמשמעות של כישלון אפשרי, הופך את ההחלטה לאמיצה לא פחות, אם לא יותר. מבחינה מקצועית, אני חושב שהסיפור המרכזי של אנטבה היה אלמנט ההפתעה. מבצע אנטבה המחיש מה גורם ההפתעה יכול לעשות במבצע. העובדה שהצלחנו להגיע לשם באופן מפתיע, נתנה לנו את היתרון לאורך כל המבצע'.
היית אז קצין בגולני, מה היה תפקידך בכוח?
'הייתי אז מ"פ בגולני, אבל אף אחד מהמשתתפים במבצע, למעט המפקדים המאוד בכירים, לא היה בתפקיד המקורי שלו. היתה נבחרת של לוחמים שנאספה על בסיס הכישורים האישיים. המח"טים היו על תקן של מפקדי מחלקות ואנחנו היינו סוג של חיילים'.
אני מאמין שאנטבה היה המבצע הכי גרנדיוזי שהשתתפת בו.
'אין ספק שזה מבצע נועז בכל היבט שלא נסתכל עליו. הדמיון, המרחק, ההפתעה, התעוזה, אבל אם אתה שואל אותי אם הייתי במבצעים קשים ממנו? בפירוש כן. במלחמת יום הכיפורים, במלחמת לבנון, או בקרבות במהלך האינתיפאדה בשטחים, אני חושב שמבחינת הקושי הפיזי, זה היה לא פחות קשה, אולי אפילו יותר. יותר אינטנסיבי, מול אויב שנלחם, עם נפגעים, קשיים, עם כישלונות. אנטבה לא היה המבצע הכי קשה בתולדות צה"ל. גרנדיוזי? אולי כן'." (מתוך ביטאון נכי צה"ל "הלוחם", דצמבר 2006 , גיליון מס' 203)

"היינו קרובים להסכם עם סוריה הרבה יותר ממה שהציבור יודע"\ מאת אבי צור
(ציטוט מראיון עם האלוף במיל' אורי שגיא)
http://www.fresh.co.il/vBulletin/sh...A#post 4166472
"גבי שייך לחבורה והוא הצעיר ביותר. משנה הבאה הוא יוכל לקחת חלק איתנו. גבי היה אצלי מ"פ וקצין מבצעים חטיבתי, והיה איתי באנטבה ובעוד כל מיני פעולות. ליווינו האחד את השני הרבה."

"איפה אפי?"\ מאת דוד חרמץ
( ציטוט מראיון עם תא"ל במיל' אפי איתם)
http://www.israelhayom.co.il/site/n...cle.php?id=8394
"פיקדתי על המטוס שבו ניתחו את יוני. המטוס היה מחולק במחיצה דקה. בקדמת המטוס היה בית חולים מאולתר, ובסופו ישבו החטופים המשוחררים. בטיסה חזרה עמדתי באמצע ושלחתי מבטים בו בזמן לעבר החטופים מצד אחד, ולמיטה שבה נאבקו על חייו של יוני מצד שני, עד שסימנו לי שהקרב על חייו הוכרע. זה היה רגע מכונן. רגע שאתה רואה בצד אחד את המטרה שלמענה יצאנו למבצע הזה ומצד שני את המחיר שנאלצנו לשלם. ככה צריכה לנהוג מדינה שאינה רוצה להפוך למדינה מובסת"

אפשרויות משלוח הודעות

אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים

אתה לא יכול להגיב לאשכולות

אתה לא יכול לצרף קבצים

אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל

סמיילים פעיל

קוד [IMG] פעיל

קוד HTML כבוי

כלי אשכול	חפש באשכול זה
הצג גירסת הדפסה שלח דף זה ב E-Mail	חפש באשכול זה: חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה	דרג אשכול זה
עבור למצב לינארי מצב כלאיים עבור למצב משורשר	דרג אשכול זה:

הדף נוצר ב 0.11 שניות עם 10 שאילתות
צור קשר - Fresh - למעלה