מצנח כיפתי, רובה צ'כי ופייפר, או: לעתידה של הצניחה המבצעית

כשאני חושב על זה, זה גם ככה מאמר ארוך, אז אוותר על הדוגמה ההיסטורית של פנמה, ואסתפק בלומר שהוצנחו שם כ-2900 צנחנים וכל מיני כלים אחרים, בצניחת לילה לכיבוש צמד שדות התעופה טוקומן (אזרחי) וטוריוס צבאי), משימה שהצריכה כוח קטן הרבה יותר. נראה שפשוט האמריקאים רצו להפגין את יכולתם להצניח בלילה כוחות גדולים, כולל ציוד כבד - טנקי שרידן, האמרים ותותחים - מגובה נמוך לשטח משובש קצת, לקבץ אותם יחד ולהפעיל אותם - גם מול התנגדות אוייב מסויימת. מעניין לציין כי כל מטוס (סי-141 סטארליפטר) נשא 120 צנחנים, מ-20 פלוגות שונות - שישה צנחנים מכל פלוגה בכל מטוס, כדי להימנע מאובדן מסגרות לחימה שלמות במקרה של הפלת מטוס. זה כמובן יוצר בעיה מסויימת של חבירת כוחות ברגעים הראשונים, אבל האמריקאים הסתדרו טוב. וממילא, כמו שאמר ס.ל.א. מרשל, 'דיוויזיה על הקרקע מתקדמת בסדר מכונס להתפוררות. המוצנחת מתחילה בהתפוררות כללית ומתקדמת, דרך ההתכנסות, להפוך לעוצבה מוצקה' (הם צנחו בלילה, 403)

עוד שיטת צניחה מעניינת הופעלה ברודזיה, בזמן 'מלחמת הסבך' של 1972-1980. כאשר היה מאותר מחנה של מורדים או כוח מורדים משמעותי, הכוחות הרודזים היו מצניחים מגובה נמוך בעזרת מטוסי דקוטה כוח צנחנים בנתיב התנועה הצפוי של המורדים. אז היו מסוקי סער - תחילה אלואטים, ואז בל 205 מעודפי צה'ל - תוקפים את המחנה, משגרים רקטות ויורים, ולאחר מכן מנחיתים כוחות לכיוון המחנה. המורדים היו מנסים להימלט ונתקלים בכוח החסימה המוצנח, או נלחמים ונלכדים בין הפטיש לסדן. ברודזיה בוצעו המוני צניחות קרביות - זה היה עניין כל-כך מקומי, שבשבוע לחימה יכלו כוחות להיות מוצנחים בהתאם לצורך בכל פינות רודזיה, במקביל ובלי קשר.

בסך-הכל, אחרי מלחמת העולם השניה הוגבלו הצניחות לשימוש מול התנגדות חלשה יחסית. מפקדי כוחות מוצנחים בעולם סוברים בדרך-כלל ש'צניחה מבצעית יכולה להתבצע רק בפעילות עם אינטנסיביות נמוכה' (צבא גרמניה) או 'כח צנחנים אינו מצוייד כהלכה להתמודד עם איומי שריון, מיכון ואוויר'(ספרד), 'קשה לחזות ביצוע של צניחה מבצעית מלבד בתרחיש בעל סכנה מועטה' (בריטניה). רק מפקד הדיביזיה המוצנחת 82 ב-2000 סבר שאם נותנים לו לילה, הוא יכול למחרת כבר להילחם מול כוח ממונע - אבל גם הוא דיבר על התנגדות קלה בהתחלה.

הסייגים לעיל מלמדים כביכול שלמעט משימות ספציפיות מאוד, כגון כיבוש שדות-תעופה (בהנחה שהאוייב לא מגן עליהם בצורה מסיבית. הרי כבר לפני שישים שנה כתב פ. או. מיקשה ש'חיוני לחלוטין לספק הגנה אפקטיבית לשדות תעופה... לא ניתן להגן על אלה כנגד התקפה בקנה מידה גדול אם ההגנה מורכבת רק ממעט תותחי נ.מ' - Paratroops' 54).כמעט אין שום שימוש לצניחה, וספק אם המשימות המוגבלות שבהן ניתן להפעיל צנחנים מצדיקות את האימון המיוחד והציוד היקר. כיוון שהגנה טובה על שדות-תעופה תוכל להקטין גם את השימושיות של הצנחנים במשימת כיבושם, המסקנה המתבקשת אולי היא שאבד הכלח על הצנחנים. זה אפילו נכון, אם צפויים לנו רק סכסוכים קטנים. אז אפשר להשאיר יחידה מיוחדת אחת שתתמחה בצניחה, ושלום על ישראל.
אבל אם יש חשד שצפויה לחימה רצינית, אז יהיה חבל מאוד לוותר על הצנחנים. זו תהיה חזרה על טעותו של היטלר אחרי כרתים.

המצנח הכיפתי המיושן, מהסוג שעדיין משמש בצה'ל וארה'ב, אכן הוא כלי מוגבל מאוד. אבל התפתחות טכניקות, חימוש וציוד צניחה, אימוץ חידושים מהתחום האזרחי וכיו'ב יכולים לאפשר כיום הצנחות בצורה שונה לחלוטין מבעבר, ושרידות גבוהה מאי-פעם.

אנשים צונחים באמצע הרכב ועוד פיתוחים מוזרים.
בזמנים עברו היו הכוחות המוצנחים בעלי נשק קל, וכמות מוגבלת מאוד אם בכלל של נשק כבד. בהיעדר רכב, הם היו חסרי יכולת תמרון רצינית, חסרי מיגון ולא היו בעלי יכולת להחזיק מעמד מחוץ לשטח עירוני מול מתקפה משוריינת. הצנחנים היו בדרך-כלל צונחים על היעד או בסביבתו, כובשים אותו - ובזה נגמרה משימתם המיידית; תגבורות וכלי רכב הגיעו במטוסים או בדרך הים. לא היה ניתן לבצע מהלך תמרון רציני בצנחנים.

הסובייטים היו הראשונים (והיחידים בנתיים; האמריקאים רק לאחרונה מתחילים אולי לאמץ את התפיסה הסובייטית ולמכן את הצנחנים) לפתח תפיסה שונה רדיקלית. הם פיתחו את ה-BMD, נגמ'ש קל לכוחות המוצנחים, שסיפק מיגון נגד רסיסים והחטאות קרובות של ארטילריה, כוח אש כבש ומשגר נ'ט מובנה. התפיסה הסובייטית קראה להנחתת כוחות הרחק מעבר לקווי האוייב, שם יתארגנו וינועו עשרות קילומטרים להתקפה על יעדי מפתח מכיוונים שונים; בקצרה, אם במערב ההצנחה היא סוף המשימה, בברית-המועצות היא הייתה התחלה בלבד. תפיסת ההפעלה המוצנחת תיאורטית איפשרה ניידות מערכתית עצומה ותקיפה של כל יעד מפתח כמעט; האוייב לא יכול היה לצפות מתי והיכן תגיע התקפה.
השיא בקונספט, שהתחיל עם התותחים הניידים ASU-57 והמשיך במשפחת ה-BMD, הגיע עם ה-BMD-3, שבו היו שבעת אנשי הצוות מוצנחים בתוך הנגמ"ש; זה היה מואט ברקטות-רטרו לצורך נחיתה רכה, מגיע לקרקע, ומוכן מיד ללחימה. לא יודע מה בקשר אליכם - אותי זה מפחיד. (גם את המרגמה המתנייעת 2S9 אפשר להצניח עם הצוות).

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://zbrane-sveta.wz.cz/Data/Pictures/Galery/Obrnena_vozidla/bmd3a.jpg]

BMD-3

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.thatcherthunders.org/ttruscom2_files/image057.jpg]

הצנחת BMD ממטוס An-12

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.thatcherthunders.org/ttruscom2_files/image081.jpg]

BMD 3 נוחת באמצעות רקטות רטרו

יכולת ההצנחה הרוסית כורסמה כמעט לגמרי מאז התפרקות בריה'מ. ובמלחמת צ'צ'ניה הסתבר כי מיגון האלומיניום של ה-BMD אינו מספיק כלל ללחימה עירונית - אבל גם לא של נגמ'שים כבדים יותר. ממילא, לא לזה תוכנן.

האמריקאים, למרות שלא הרחיקו לכת כמו הרוסים (לאחרונה הועלתה שוב הדרישה למכן לגמרי את הדיביזיה המוצנחת 82, לצייד אותה בנגמ'שי M-113 A3, או להכניס לשירות את ה-M-8 AGS, מערכת הנשק הקלה - אלא שזה פרוייקט שהופסק ויש ממנו רק אבות-טיפוס), מחזיקים היום בדיביזיה המוצנחת ובמוטסת 101 כמות גדולה של כלים כבדי חימוש (מרגמות, נ'ט), המאפשרים ניידות נרחבת - גם אם לא מוחלטת.
השינוי החשוב ביותר הוא עליית קרנם של נשקי הנ'ט והנ'מ לחי'ר. טילי נ'ט כגון ה-ג'אוולין האמריקאי והגיל הישראלי, שלא לדבר על מערכת ה-LOSAT המותקנת על האמר, מקנים לכוחות מוצנחים יכולת נ'ט שמעולם לא הייתה להם. הסטינגר והג'אוולין הבריטי (חסרי התחשבות. למה לקרוא לטיל נ'מ בריטי בשם של טיל נ'ט אמריקאי ולהיפך? חסרים שמות?) מקנים לחי'ר יכולת התגוננות נגד מטוסים גבוהה יחסית. מערכות ארטילריה קלות משקל במיוחד עבור כוחות מוטסים ומוצנחים, בקוטר 155 מ'מ במערב, והמרגמה המתנייעת 120 מ'מ הרוסית ומשגר הרקטות (כעין קטיושה) קל המשקל הרוסי, כולם מקנים יכולת הרס ארטילרית רצינית מאוד לכוחות מוצנחים.
בעצם, רק בשנים האחרונות קיבל כח צנחנים את היכולת התיאורטית להגן על עצמו מול התקפת אוייב משוריין וחמוש, אפילו ללא סיוע מגורמים חיצוניים (היוצא-דופן המעיד על הכלל הוא ההצלחה של הצנחנים האמריקאיים בסיציליה לבלום את דיביזית 'הרמן גרינג' לפני הגיעה לחזית. על זה יש בעברית בספר של גנרל ג'יימס גבין, 'קדימה לברלין' ) . נגמ'שים, קלים ככל שיהיו, ומיגון אישי קל-משקל יחסית, מעלים את השרידות בצורה עצומה: ארטילריה היא לעיתים קרובות הרוצחת הראשית של חי'ר, ואינו דומה ח'ר שנתקע בהפגזה בשטח פתוח לחי'ר שנמצא בתוך נגמ'ש עם הגנה מהחטאה קרובה.

ובפרק הבא: איך מביאים את הצנחנים ליעד למרות הנ'מ, על צניחות בשטח קשה, צניחות מגובה נמוך, הצנחת ציוד ואפילו צניחה בשטח עירוני, אבל בקצרה.

כבר בימי מלחה"ע II הייתה הבאת הצנחנים ליעדם בלא ספיגת כמות מוגזמת של נ"מ בעיה מרכזית. מאז היא רק החריפה - טילי נ"מ מסויימים מסוגלים לפגוע מטווח עשרות ק"מ (ואף יותר) במטוסי תובלה איטיים, ולחולל שמות במבנה מכונס.

התשובה לאיום זה היא כפולה: מצד אחד, מדובר בשימוש באמצעי הטעייה ותקיפה של סוללות הנ"מ בטרם הצנחה - כפי שעשו האמריקאים בפנמה בעזרת מסוקי אפאצ'י, ובעיראק בלי קשר לצניחה - ומצד שני, התפתחויות בציוד צניחה מאפשרות צמצום הסיכון לצנחנים.

התפתחויות אלו, ששורש רובן בצניחה האזרחית ורק מאוחר באופן יחסי החלו להיקלט בצבאות העולם, כוללות בעיקר שתי מגמות מנוגדות:

מצנחי גלישה, ומצנחי גובה נמוך.

3א. HALO, מישהו בבית?
מצנחי גלישה משמשים בשתי שיטות עיקריות:
HAHO - High Altitude High Opening, כלומר צניחה בה נפתח מצנח הגלישה בגובה רב, ו-
HALO - High Altitude Low Opening, מה שידוע במקומותינו כ'צניחה חופשית' - קופצים בגובה רב, המצנח נפתח בגובה נמוך.
היתרון העצום שלהם על מצנחים 'רגילים' הוא שהם ניתנים לניווט; אפשר להתמודד איתם גם מול רוח, והפיזור הראשוני של כוח צנחנים מוקטן מאוד.
צניחת ה-HALO המבצעית הראשונה בוצעה ב-1970 ע"י הכוחות המיוחדים האמריקאים, לתוך שטח לאוס; הם ביצעו כמה צניחות בהמשך המלחמה. ה-SAS לא פיגרו אחריהם בהרבה, וכיום יש למרבית הצבאות האירופאיים יכולת כזו - בקנה מידה כלשהו. אצל האמריקאים, אם להאמין למדריך למנתח מוטס דווקא (פרק 18), "צנחנים מכל הזרועות" מבצעים צניחות כאלו, "ביום ובלילה בכל מזג אויר".
מצנחי גלישה ומצנחים מתמרנים (מצנחים כיפתיים עם חורי ניהוג; מאפשרים תמרון, אך קצב הירידה מהיר יותר והתמרון מוגבל יותר ממצנח גלישה)

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://web.archive.org/web/20011126184301/http://www.geocities.com/Pentagon/5265/slffraps.jpg]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://web.archive.org/web/20020225142011/http://www.pia.com/pioneer/_borders/Tapp-2.jpg]

מימין: מצנח גלישה. משמאל: מצנח מתמרן.
בשק החזה של הצנחן מימין: אופניים מתקפלות. אבל זה כבר סיפור אחר).

מאפשרים גם צניחה לשטח הררי או מסולע קשות בלי סיכון משמעותי לצונחים - חוף פלמחים הוא לא המקום היחידי אליו אפשר לצנוח. לאמריקאים גם יש יחידת הנדסה מוצנחת (גדוד מוצנח 27 מחטיבת הנדסה 20) שתפקידו , חוץ מכל תפקידי ההנדסה הרגילים לצנוח לשטח מיוער (ואפילו מיוער בצפיפות) ושאר שטחים קשים, ולהכשירם לנחיתת מסוקים. משימה אופיינית לצנחנים האלה, שרוב ציודם (חוץ ממצנח מתמרן צבאי סטנדרטי) הוא ציוד אזרחי, שמתבסס על הציוד של 'קופצי העשן' האמריקאיים, שצונחים למוקדי שריפות יער ומכבים אותן כשהן קטנות, היא הצנחת כוח מחלקתי ליער כלשהו, סנפלינג מן הצמרות לרצפה, ואז - תוך יממה וחצי עד שלוש - הכשרת משטח נחיתה בגודל 100 על 100 מ' עבור מסוקים. לטענת הצנחנים הנ"ל, עם הציוד שיש להם - בעיקר קסדות, מגיני פנים וחליפות מרופדות במקומות אסטרטגיים - הצניחה ליער ושטח קשה אינה מסוכנת יותר מצניחה רגילה. למי שמעוניין עוד, כתבה התפרסמה ב-Soldiers של מרץ 1999.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://web.archive.org/web/20040211160500/http://www.army.mil/soldiers/mar1999/images/marcov1.jpg]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://web.archive.org/web/20030623053532/http://www.army.mil/soldiers/mar1999/images/terrain1.jpg]

מימין: צנחן על העצים. שימו לב לקסדת המגן, לא רואים את הריפוד בבגדים. משמאל: הכנה לסנפלינג אינסטנט (נעשית לאחר הצניחה, אל תדאגו).

מעבר ל'לאן', גם תחום ה'מאיפה' עבר שינוי רבתי בשימוש במצנחי גלישה: אין כבר שום הכרח להטיס מטוס מעל - או אפילו ליד - שטח הצניחה כדי להגיע אליו. מצנחי גלישה כיום מגיעים - ללא רוח - ליחס גלישה של ארבע מטרים על כל מטר ירידה, ומצנח ה-G-9 הגרמני מאפשר גלישה של 6.3 לאחד ללא רוח . בניסוי שנערך איתו הוצנחו צנחנים מגובה 1800 מ', ובסיוע רוח גבית עברו יותר מ-20 ק"מ והגיעו למטרתם - יחס של יותר מ-10 ל-1!
ואם אפשר לנחות בכל מקום ולקפוץ מכל מקום, הרי שהיכולת להגן על שטחי נחיתה פוטנציאליים קטנה בהרבה - כל מקום כמעט עשוי להיות נקודת הצנחה פוטנציאלית.

חתימת המכ"ם של מצנח גלישה נמוכה מאוד (אם כי קיימת - אבל יש שיטות כדי להפחית גם אותה), ובשימוש בצבע מתאים (קרוב לודאי תכלת או כחול-אפור, אבל הדיון בצבעי הסוואה יחכה לפעם אחרת) יתקשה גם אמר"ל סטנדרטי לגלות את הצונחים בלילה.
כוחות מיוחדים יכולים לבצע צניחת HAHO, לגלוש להם כמה וכמה קילומטרים, ואז להשמיד מטרות נקודה - למשל, נ"מ, או מטרת איכות מכל סוג שהוא - כדי לאפשר להצניח כוח גדול יותר. בתסריט אחר, גדוד נ"ט מוטס עשוי להיות מוצנח ממטוס הטס סמוך לגבול אולם בשטח המדינה המצניחה (או בנתיב תעופה אזרחי), מרחק קילומטרים רבים מיעדו, לצנוח על היעד ולחסום צירי תנועה או להשתלט על יעדי אויב - בלא שזה יזכה להתרעה בדמות מטס גדול בנוסח מלחה"ע II.
גם אם יוצנח כוח גדול ממש, יכול השימוש במצנחים מתמרנים ומצנחי גלישה לפגוע קשות ביכולת התגובה של האוייב. במקום מטוסים הטסים בזה אחר זה בכיוון אחיד, יוכלו מטוסים לטוס כל אחד בנתיב אחר וכיוון אחר, כשהם יוצרים דפוס בלתי ניתן לזיהוי, להטיל כוחות מעשרות נקודות שונות, ולסמוך על יכולת הגלישה ואמצעי ניווט כדי להביא אותם ליעדם - בלי שייראו בדרך. כאשר הצנחנים מתקבצים מארבע פינות השמיים לנקודת הצנחה, אוייב יתקשה להגן בזמן על אזור הנחיתה, ש - שוב - יכול להיות כמעט כל שטח שהוא.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://web.archive.org/web/20011030053457/http://www.dtic.mil/soldiers/dec97/features/fast7.jpg]
להוזיל את מחיר הניווט: למוביל GPS ומשדר, לשאר מקלט.

הבעיה העיקרית בתסריט כזה היא המיומנות הגבוהה שהוא דורש מכל צונח וצונח, כדי להצליח לנווט את עצמו בלילה לעבר מטרה מרוחקת. כדי לאפשר גם לכוחות בקנה מידה רציני שלא עברו הכשרה סופר-אולטרה-אקסטרה מיוחדת, יש היום מערכות להנחייה אוטומטית של מצנח גלישה, תוך שימוש בנתוני GPS מתוכנתים מראש, למשל מערכת של חברת IST aerospace; אפשרות אחרת היא להצניח כוח 'נתבים' קטן, ולשאר הצנחנים לתת מקלט שמתביית על האלומה, ומאפשר להם להנחות את עצמם אליה בקלות. המיומנות הנדרשת להפעלת מצנח גלישה, כמובן, תישאר בעינה.

מהצד ההפוך בדיוק, ניתן כיום לבצע הצנחות מגובה נמוך מאוד. הדוגמה הבולטת ביותר היא הבריטים, שמצנח ה-Irvin LLP (Low Level Parachute) 1 שלהם מאושר להצנחה מגובה 76 (שבעים ושישה!) מטרים ומעלה.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.airsafe.se/images/lowlevel.jpg]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.armedforces.co.uk/newimages/irvinpress1m.jpg]

מצנח LLP-1: יורד נמוך מאוד.
בשיטה זו אין שום אפשרות תמרון, אבל בגלל משך הזמן הקצר עד לנחיתה (תשע שניות מגובה 80 מ', אם להיות מדויק) אין לצנחנים לאן בדיוק להתפזר. כמובן, בשיטה הזו אין גם זמן להפעיל מצנח רזרבי במקרה תקלה; אבל יש מנגנונים בשוק שיכולים להפעיל אותו אוטומטית מתחת לגובה מסויים, ובמקרה זה זה הפרש של שניה-ומשהו בערך בין הפתיחה המתוכננת לרזרבי (אין ספק, לשבור רגליים עדיף על לשבור את הראש).
היתרונות בשיטה זו ברורים לגמרי: חשיפה נמוכה למכ"ם, זמן שהייה נמוך באוויר. החסרונות? בדרך-כלל השיטה אינה מתאימה לשטחים קשים, והצנחת מטען דורשת עליה לגובה רב יותר. לחברת אירווין יש מצנחי מטען המסוגלים להצניח קצת יותר מטון בכל חבילה מגובה 90 מטר, אבל כלי רכב - נא לשכוח מזה. לעומת זאת, בהצנחת-גלישה מגובה מטר וחצי ניתן להצניח יותר מ-16 טון (אפשר לקמבן אפילו יותר מעשרים), מה שעושה את קניית הסטרייקר לחטיבת הצנחנים לצעד הגיוני לו הייתי חושב שצה"ל מתכוון לזרוק אותו מאיפשהו.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://members.aol.com/mkonvalin/fave/lapes.jpg]
זריקת מטען מגובה נמוך.

(אגב, שמעתי איפהשהו - נדמה לי אפילו פה בפורום - על מקרה זריקת מטען כזה שנגמר בנגמ"ש מכווץ ביותר. אבל זו לא הנורמה, אל תדאגו).
רעיון נוסף הנבחן בעולם כיום הוא שימוש במצנחי גלישה כדי להצניח כוחות בשטח עירוני, ולהשתלט על יעדי מפתח. הטענה היא שהשתלטות בהצנחה על יעד עשויה להיות זולה בהרבה בחיי אדם מאשר כניסה רועשת ולחימה עד ליעד. השאלה, כמובן, איך הצנחנים יוצאים אחרי שכבשו את היעד. אפשרות נוספת היא להשתלט על יעד בלי שמי שבפנים יקבל התרעה - ורק אז יחבור כוח מבחוץ. לי, אישית, נראה שכיום קוראים לזה 'מסתערבים', אבל יש מצבים במלחמה שבהם לא יהיה אפשר לשלוח כוחות כאלה פנימה. דמיינו לעצמכם השתלטות על מפקדה אזורית של האוייב, ואז התבצרות והחזקת מעמד עד לחבירה, כאשר לאוייב כבר אין שרשרת פיקוד מסודרת.
שילוב של לחימה מבפנים ולחימה מבחוץ יכול להועיל בכמה מתארים: אם האוייב צריך להילחם גם לפנים וגם לאחור, הוא יתקשה מאוד לעשות את שתי המשימות כמו שצריך. צנחנים יכולים לשמש לשיבוש פעולות האוייב מתוך העיר עצמה. כמובן, בשביל משימה כזו צריך הרבה כוחות מיומנים וציוד מתאים.

אמרתי "ציוד"?
אכן. ו"ציוד" זה לא רק מצנחים. זה גם תותחים, כלי רכב, אוכל והשד יודע מה עוד. כבר בפנמה, ביכולת הצנחה הרבה פחות מתקדמת מאשר כיום, הצניחו האמריקאים ג'יפים וטנקים. ועל הרוסים כבר דיברנו. מזה זמן רב אפשר להצניח מגובה 160 מ' ומעלה מטען כבד, מעל 10 טון; אבל תמיד הייתה הבעיה של סחיפת ציוד וחשיפת המטוס המצניח (לפרופורציה: מגובה 250 מ' במצנח מטען רגיל אפשר בקלות להגיע לסחיפה של 200 מ', ולכו תזיזו את המטען. שלא לדבר על מה שקורה אם כל משטח ההצנחה שלכם הוא מאה מטר בקושי!). היום, החידוש המשמעותי הוא בפיתוח מצנחי גלישה למטען, שבסיוע GPS וכמה מנועים מסוגלים לנווט את עצמם לנקודת ההצנחה. מערכת אחת כזו, השרפה, מסוגלת לסחוב 500 ק"ג, וכבר נעשה בה שימוש בעיראק - והיא מסוגלת גם לקבוע מסלול כדי לעקוף מכשולים בשטח. כן, גם להחליף כיוונים. בעיה אחת - מחיר: שישים ושמונה אלף דולרים מול אחד-עשר אלף של מערכת מצנח רגילה. אבל מה זה מול החיסכון שבהבטחת הגעה של הציוד ליעדו וצמצום הסיכון למטוס יקר בהרבה?

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.military.com/pics/SoldierTech_Sherpa1.jpg]

השרפה הראשון שלא מטפס על הר

המטרות הסופיות של פרוייקט ה-Joint Percision Airdrop (Light), שעוד לא הגיעו אליהן, הן מצנח שיהיה מסוגל להצניח אלף קילו מגובה של עד 8 ק'מ ומטווח של 24 קילומטרים, ולנחות בתוך מעגל ברדיוס 100 מ' מסביב לנקודה מוגדרת.
אבל זה לא הסוף: הגרסה הכבדה, ה-Pegasys, אמורה להיות מסוגלת להצניח חמש טונות באותה צורה.
וגם זה לא הכל:
כבר ב-1996 הוצנח מטען בן 35,000 פאונד (17 טון) באמצעות מצנח רחיפה, ובתכניות של צבא ארה"ב (GPADS-H) מתוכנן להגדיל את היכולת הזאת לעשרים טון.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.almc.army.mil/alog/issues/JanFeb99/MS388p1.jpg]
מטוס ניסוי X-38 מוצנח באמצעות GPADS.
בשיטות כאלה, ניתן יהיה בעתיד הלא רחוק (ברגע שמישהו ייקנה את כל הטכנולוגיה הקיימת, אם לדייק) להצניח בגלישה חטיבה שלמה עם נגמ"שים קלים, מרגמות, ארטילריה ואפיריון צבאי, בלי שהמטוסים יתקרבו לאיזור המטרה - למעשה, כיוון שמדובר יהיה בחטיבה ממונעת לכל דבר, יהיה אפשר לשלוח אותה ליעד הרבה יותר רחוק מטווח המצנחים. החי,ר יצטרך, כמובן, לאבטח את אזור הנחיתה ויהיה צורך להשמיד נ'מ לפני שזורקים מהאויר מטרות מתכת גדולות וקורנות מכ'ם כמו נגמ'שים (אני מתאר לעצמי דיווח בקשר: 'היפלתי שני נגמ"שים, המפקד'. 'מאיפה?')
אמצעי חימוש של חטיבה כזו יכולים לכלול את טיל הנ'ט ארוך הטווח ה-EFOGM, המורכב על האמר וטווחו תריסר ק"מ, וכן טילי LOSAT קינטיים (טווחם הממוצע מעל שישה ק"מ), וכמויות גדולות של טילי נ"ט סטנדרטיים. כמו-כן תצוייד חטיבה כזו ברכבי נ"מ קלים (על בסיס סטינגר וכיו"ב), ובארטילריה נגררת 155 מ"מ - ויכולת הלחימה והאש שלה תהיה לא פחות מחטיבת חי"ר ממוצעת רגילה לפחות. כבר באמצעים הקיימים היום ניתן להצניח כוחות גדולים עם חימוש כבד ועם פחות סיכון מבעבר, עמוק בשטח האוייב. לא די שיש מקום לצניחה, אלא שבתסריט של מלחמה רצינית יש לה אולי יותר מקום מבעבר.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.army-technology.com/projects/efogm/images/efo23.jpg]

מערכת .EFOGM

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.army-technology.com/projects/losat/images/losat10.jpg]

ירי LOSAT

וכמה קונספטים עתידיים מעניינים.
האמריקאים עובדים על גלשנים 'חמקנים' לנשיאת כיתות חי'ר וכלי רכב משוריינים. למעשה, מדובר בגרסת ההיי-טק של הדאונים ממלחמת העולם השניה, עם הסוואה תרמית, חזותית (כשיצבעו אותם) והסוואת מכ'ם.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.calguard.ca.gov/128qm/parawing.jpg]

גלשן מתקדם, בעתיד עם מק"ט?

גלשנים כאלה יוכלו לשאת כוחות על ציודם למרחק עשרות קילומטרים בלי להיחשף, ולאפשר להם לצאת מן הכלי ולהסתער מיד - שום זמן התארגנות, פירוק ציוד, וכיו'ב.
עוד דבר מעניין הוא ה-AFSS: Advanced Fire Support System. מדובר במערכת ארטילריה קטנה המורכבת על האמר או כיו'ב, וניתנת להורדה ממנו ולתפעול בשלט רחוק. המטען גם הוא מודולרי: נ.מ רודף חום, חימוש מדוייק מסוגים שונים, וכו'. לפי התכניות האמריקאיות, ניתן יהיה גם להצניח מארזים כאלה ללא צוות באמצעות מצנחים מומחים, ואז להפעיל אותם מרחוק לפגיעה ביעדי-אויב קבועים מראש.

והסיכום:
הצניחה לא אבדה שעתה. עדיין אין לה תחליף כאשר צריך, כדבריו של אותו גנרל אלמוני, להיות מי שמגיע Fastest with the mostest. אם צריך להביא כוח גדול לנקודה מסויימת, לא פעם צניחה עדיין יכולה להיות האופציה העדיפה. כמובן, יש צורך גם בדוקטרינה מתאימה כדי לנצל את יכולות הציוד הקיימות. המצנח הכיפתי, כמו הרובה הצ'כי והפייפר, הוא שריד לתקופה עתיקה, וכיום כמעט ואבד עליו הכלח. על הצניחה כאמצעי קרבי, לעומת זאת, ממש לא.
תכנונים מבצעיים המשלבים צניחה, וזריקת כוח גדול לעורף האוייב, תמיד צריכים להביא בחשבון איך מוציאים אותו משם, אחרת הם מסיימים כמו 'גן השוק'. ובכל אופן, לרבים הם נראים מפחידים מדי, ואולי מטורפים, עם כל הנ'מ, והאוייב, והשד יודע מה עוד.
אבל יש לי שאלה: הסתערות חזיתית בנגמ'שים על מכשול סורי ממוקש ורווי נ'ט, זה שפוי?

למטה: צנחנים אמריקאיים בתוך C-17. אין קשר לכלום, אבל תמונה מעניינת.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.combatreform.com/c17airlandcargoairdroptroops.jpg]

אפשרויות משלוח הודעות

אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים

אתה לא יכול להגיב לאשכולות

אתה לא יכול לצרף קבצים

אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל

סמיילים פעיל

קוד [IMG] פעיל

קוד HTML כבוי

כלי אשכול	חפש באשכול זה
הצג גירסת הדפסה שלח דף זה ב E-Mail	חפש באשכול זה: חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה	דרג אשכול זה
עבור למצב לינארי מצב כלאיים עבור למצב משורשר	דרג אשכול זה:

הדף נוצר ב 0.13 שניות עם 10 שאילתות
צור קשר - Fresh - למעלה