|
11-06-2006, 21:07
|
|
מנהל פורומי צבא ובטחון, מילואים והלוחות
|
|
חבר מתאריך: 07.04.02
הודעות: 23,839
|
|
|
עשו ממנו רמבו - סרן גיא אנקור עבר השתלמות בכוחות המיוחדים בארה"ב
עשו ממנו רמבו
השיטה הכי טובה לטפל בארנבת היא לטלטל אותה קצת עד שתירגע – ואז לדפוק לה את הראש בעץ. אחר כך אפשר לפשוט לה את העור עם אבן חדה. את השיעור הזה בשדאות למד סרן גיא אנקור, סמ"פ משריון, בקורס היוקרתי ביותר של הכומתות הירוקות (הגרין בארט), יחידת העילית האמריקאית שממנה יצא רמבו. רק שלושה ישראלים סיימו את הקורס הזה עד היום. שבעה חודשים קרעו לו האמריקאים את הצורה, תלו אותו על עץ במהופך בתנוחת קואלה עד שאנקור הבין כמה קל היה בטירונות.
יומן טיול: יגאל מוסקו צילומים: אלעד גרשגורן 7 ימים, ידיעות אחרונות (כנראה 1.4.05)
סרן גיא אנקור מקריית-טבעון סיים תפקיד סמ"פ בפלס"ר שריון, כשקיבל מהצבא הצעה שאי-אפשר לסרב לה: לעבור את קורס ההכשרה של "הכומתות הירוקות" (גרין בארט), הכוחות המיוחדים של צבא ארצות-הברית.
"לא ידעתי למה אני נופל", מודה אנקור, שכמובן קפץ על ההצעה בגלל היציאה לארצות-הברית ובגלל שמשהו מההילה של יחידת העילית הזאת הגיע גם לארץ. הבוגר המפורסם ביותר של הכומתות הירוקות הוא ג'ון ג'יי רמבו: הדמות שיצר סילבסטר סטאלון כלוחם-על שיצא מכלל שליטה.
בצה"ל משרתים כיום שני קצינים בכירים שעברו את הקורס בעבר: אלוף פיקוד הצפון בני גנץ, וראש חטיבת מבצעים תא"ל גדי שמני. נראה שזה אומר משהו על הציפיות מאנקור, שלא ידע שמאז 93' לא התכבד בקורס אף לוחם ישראלי. האחרון שנשלח, קצין מסיירת גולני, לא הצליח לסיים אותו. מצד שני, יכול להיות שאנקור זכה מן ההפקר, כי יחידות אחרות לא רצו להסתכן בביזיון של הדחה.
לאנקור אמנם יש ניסיון מבצעי (במבצע חומת מגן היה מפקד אחד הצוותים שישבו במוקטעה), אבל פלס"ר שריון היא לא בחמישייה הראשונה של היחידות המובחרות בצה"ל. כך או כך, באפריל שעבר מצא עצמו אנקור בפורט-בראג, בסיס האם של הכוחות המיוחדים ושל הדיביזיה המוטסת 82. קסרקטין ענק של 120 אלף איש בצפון קרוליינה.
הכומתות הירוקות מונות חמש חטיבות שכל אחת מהן מיועדת לפעילות באזור אחר של העולם, ועוד שתי חטיבות מילואים. המשימה שלהן היא בדרך כלל להכין את השטח לכוחות העיקריים. לוחמי הכומתות הירוקות פעלו בחשאי באפגניסטן ובעיראק חודשים רבים לפני שאמריקה פתחה רשמית במלחמה. הם אימנו והובילו לקרב את חיילי השבטים של "הברית הצפונית" ואת הכורדים בצפון עיראק. בדרום-אמריקה הם פועלים הפוך: מסייעים למשטרים פרו-אמריקאיים להילחם במחתרות הקומוניסטיות.
לקורס, שאורכו שבעה חודשים וחצי, מתקבלים לוחמים וקצינים שכבר שירתו ביחידות קרביות אחרות. אנקור בן ה-23 היה צעיר בחמש שנים מהקצין-חניך הכי צעיר בקורס.
במחזור של אנקור היו עוד שבעה זרים: מצ'כיה, מקירגיסטן, ממולדובה, מנפאל, מעומאן, מהונגריה ומלטביה. אנקור: "יצרתי קשר טוב עם העומאני. שמו חאלד, בן 33 והוא שייך לכוחות המיוחדים של הסולטן. מאז שחזרתי לארץ הוא התנתק ולא מחזיר מיילים.
המולדבי והקירגיזי הספיקו לשרת בספצנאז של רוסיה, יחידה מיוחדת מהמובחרות בעולם. הצ'כי הוא בוגר קורס היחידה המיוחדת של הגרמנים. הנפאלי היה באס-איי-אס הבריטי. עכשיו יש בעיה להיות בקשר טוב איתו, כי הוא הבחור עם הכי הרבה פעילות מבצעית מבין כולנו, הוא נלחם במורדים המאואיסטים". כזר קיבל קצין אמריקאי מאמץ וכמה ימי התאקלמות.
יום בהיר אחד התייצבו כל 360 החניכים ברחבה, אמרו ביי-ביי לבסיס ויצאו לסדרת השטח. במשך חודש וחצי אין יציאות, אין טלפון ואין מנוחת שבת. מתאמנים ברציפות, גם ביום ראשון. אנקור: "המשמעת קשה מאוד והתיזוזים מתחילים מהרגע שאתה יורד מהאוטובוס. כאילו אתה חייל צעיר, אבל בשני הבדלים מהארץ: בלי אמא שמתקשרת למפקד ובלי חוקים. אחד הקאדרים נקרא 'חיבוק קואלה': כולם מטפסים על עץ ונתלים עליו במהופך עד שמישהו מאבד את ההכרה ונופל, ואז מפסיקים. תפסתי את עצמי פתאום: כבר הייתי סמ"פ והנה אני קואלה. זה היה אחד מרגעי השבירה שאמרתי לעצמי, קיבינימאט, מה אני עושה פה? אבל אז ראיתי לידי מישהו בן 35, אבא לילדים, וחשבתי מי אני שאבכה?
יש תיזוז שנקרא 'טיפוס הרים' – אתה צריך להתקדם כשאתה במצב של שכיבות סמיכה. המדריך אמר לי: 'בקצב שאתה מטפס בחיים לא תוכל לטפס את רמת-הגולן'. הם משכילים ומכירים את ישראל. הצבא שם נורא רפובליקני ונורא פרו-ישראלי".
איך נראה יום אימונים שגרתי?
"בצפון קרוליינה חם ולח כל היום, ומבול של גשם כל לילה. את המדריך זה לא מעניין והוא לא נותן לך להחליף לבגדים יבשים. הלחות מביאה איתה חרקים, וכל הגוף מתמלא בפריחות. יש גם עלוקות. אתה יושב במארב בתוך ביצה ארבע שעות ויוצא משם עם מלא יצורים בין הרגליים. כל פעם שחזרנו מתרגיל היינו מוציאים אחד לשני קרציות ממקומות אינטימיים בגוף. הכי טוב להוציא קרציה עם חוט דנטלי.
במשך חודש וחצי כל תנועה היא מבצעית. הולכים בזוגות לכל מקום, גם לשירותים. אחד עושה את צרכיו והשני מאבטח. גם במחנה אין פרטיות. אין דלתות לשירותים, כדי שחייל לא יוכל 'להתייחד' עם עצמו".
למה בעצם?
"כי כך זה יותר קשה. אתה מתרגל לעשות את צרכיך מול אנשים".
לפחות האוכל טוב?
"יש מנות קרב, אבל אין זמן לגמור קופסת שימורים. קרה גם שהמדריך הריץ והזחיל אותנו יום שלם בלי שנאכל דבר".
מה מילת הסלנג שם ל"ראש קטן"?
"אין. כולם ראש גדול. יש שעתיים לישון, והם ממשיכים לשאול שאלות. לא הבנתי את זה".
יש עוד הבדלי מנטליות?
"לאמריקאים יש מוסר עבודה נורא גבוה, אבל כשהיה צריך לנקות משהו או ללכת להביא משהו, הקצינים האחרים לא התנדבו כמוני. היה להם קשה. קצין בצה"ל עובד יותר קרוב לחיילים. אצל האמריקאים הסמל זו הדמות הדומיננטית האמיתית. מצד שני, הם מאוד מעריכים את העובדה שכל קצין אצלנו מתחיל את המסלול כחייל פשוט ורק מי שטוב נהיה קצין".
גמרתם את סדרת השטח בשלום?
"לא. באחד הימים צנחנו, צוות של שנים-עשר איש, ממטוס קטן. אחרי שהגענו לקרקע ראינו שהמצנח של האחרון הסתבך במטוס, והבחור נשאר תלוי מבחוץ. המדריך ראה והפטיר 'בואו נמשיך'. בצה"ל היו מיד עוצרים את כל האימונים. שמה אף אחד לא דיבר על זה יותר. רק בסוף סדרת השטח, שלושה שבועות אחרי כן, גילינו שהבחור פצוע קשה".
מה אתה חושב על כך?
"זו גישה קיצונית מדי לדעתי, אבל אני מעדיף לא לבקר אותם מפה. הייתי שם אורח".
אחרי שלב השטח חזרו החניכים לפורט-בראג והתחלקו למגמות: קצינים, מומחי נשק, מומחי חבלה, קשרים וחובשים. עם הקצינים עבדו הרבה על ניהול מו"מ מול מפקדי גרילה.
באחד התרגילים הורידו את החניכים בהתרעה קצרה בעיר מסוימת, לכאורה במדינה עוינת, ללא כל מידע מוקדם על העיר. אנקור: "הצניחו אותי לבדי בוירג'יניה בלבוש אזרחי עם אקדח ו-15 דולר. עם זה הייתי צריך לחיות שלושה ימים, לחבור למפקד הגרילה המקומי, לאסוף ממנו מודיעין רלוונטי ולבסס איתו תנאים לעבודה משותפת כדי להכין את הקרקע לצוות שלי שיגיע בהמשך. "אחרי שטמנתי את המצנח במסתור הלכתי ברגל ונכנסתי לעיר. הגעתי למקום המפגש שנקבע כביכול על ידי הסי-איי-איי, עבדתי לפי הנהלים שלמדתי ושאלתי את אותו מפקד על התברואה, על הנשקים שהגרילה משתמשת בהם, על הסיורים של כוחות המשטר וכו'. בלילה ישנתי בסמטה שקטה – על המדרכה. היו חניכים שבחרו לישון ולאכול בבית תמחוי.
"בתרגיל אחר חברנו לסייען של הגרילה והסתתרנו עם הנשקים במשאית של תפוחי אדמה. ואז פתאום אנחנו שומעים שהמשאית נעצרת במחסום, והנהג צועק 'לא, אין פה כלום'. הדלת מאחור נפתחת, פנסים מאירים, אנחנו מבחינים גם בצ'קלקות של המשטרה, ופתאום אנשים עולים ומתחילים לבעוט בשקים. התחלנו לירות – ח"קים (חסרי קליע) כמובן, וקפצנו החוצה. היו ניידות משטרה בכל כיוון. לקחנו לשוטרים את האקדחים, השתלטנו על המשאית ועל ניידת וברחנו. הכל מותר".
שלב המסכם והמרתק ביותר בקורס הוא תרגיל שנקרא רובין-סייג', ומתרחש למעלה מחמישים שנה במחוזות הפראיים של צפון קרוליינה. במהלך 38 ימי התרגיל הופך חבל ארץ של 8,000 מיילים מרובעים ל"פיינלנד" (ארץ האורן), מדינת עולם שלישי שעל פי ספר התרגיל בן 300 העמודים נתמכת כיום על ידי קובה, איראן וסוריה.
חניכי הקורס מסתננים לפיינלנד בצוותים קטנים, חוברים בנפרד לכוחות המחתרת המקומית, מארגנים ומאמנים אותם, ולבסוף יוצאים למבצע גדול להפלת המשטר. כאלף תושבי החוות באזור משתתפים בתרגיל כאזרחי פיינלנד, והילדים מצפים לו כל שנה בכיליון עיניים, ומתאמצים לגלות את חיילי הכוחות המיוחדים כדי להלשין עליהם למשטרה המקומית.
הצבא של פיינלנד הוא למעשה גדודי צנחנים מצבא ארצות-הברית, השונאים הכי גדולים של הכומתות הירוקות. את לוחמי הגרילה משחקים חיילים, ומפקדי הגרילה – כולם קצינים יוצאי הכומתות הירוקות. לפני כשנתיים אירעה תאונה טראגית כששני חניכי הקורס פתחו באש על שוטרים שנתקלו בהם. סגן השריף, ששכח לרגע את קיומו של התרגיל, לא שיער שהשניים הם בעצם חיילים שיורים כדורים חסרי קליע וירה באחד מהם למוות.
אנקור: "אני וקצין אמריקאי בשם מאט גומלק, שהיה המאמץ שלי במהלך הקורס, קיבלנו צוות לוחמים מיומנים שסיימו את שלב המגמות, ובמשך שבועיים וחצי הכנו את המשימה אחרי שנפגשנו עם סוכן סי-איי-איי, שמסר לנו מידע על לוחמי הגרילה. יש צוותים שבחרו להגיע בסירות גומי. אנחנו בחרנו לצנוח והלכנו ברגל לילה וחצי עד שחברנו ללוחמי גרילה שחיכו לנו עם פרדות. העמסנו עליהן את כל הציוד שלנו והמשכנו עד למחנה הגרילה, שהיה מאהל קטן בין העצים. חיילי הגרילה היו 35 גברים ונשים, שלבשו בגדים שחורים ובנדנות.
"הצ'יף קרא לנו. שמו היה הבו, בחור מבוגר בעל זקן, שבמציאות לחם בוייטנאם. מהמודיעין למדנו שאשתו ובתו נחטפו על ידי המשטר של פיינלנד, ושהוא אוהב וויסקי קרדו מסקוטלנד. הבאנו איתנו מיץ תפוחים שידמה את הוויסקי. פתאום הבו אומר לי: 'יש לך מבטא שונה'. הוא ניסה לעורר חיכוכים ביני לבין הקצין האמריקאי, אמר שאני ישראלי ובגלל זה הוא יותר טוב ממני.
הגרילה תמכה בפעולות התאבדות כמו להתפוצץ בתוך אוטובוס. ניסיתי לשכנע את הבו שזה לא טוב, כי העולם לא יתמוך בהם. הבו עונה לי 'גיא, לא זכור לי שהישראלים נקיים מפעילות טרור'. שאלתי למה הוא מתכוון, והוא ענה 'אתה זוכר את הלח"י? זה עזר, לא? קיבלתם מדינה!'
"היינו איתם חודש, אימנו אותם בטכניקות לחימה והצטרפנו לפעולות שלהם, כמו מארב על שיירת מזון ופריצה למכולת. הבאנו ציוד בהצנחה, ולצערנו המשטר תפס אותו לפנינו. בתוכו, בין כלי הנשק והתחמושת, היה גם וויסקי קרדו אמיתי בשביל הבו. בנינו שם מרפאה ושירותים סניטריים.
"יום אחד הבו קורא לי. הוא עצבני, עם אקדח על השולחן. הוא מכניס את הבת שלו ואומר 'חייל שלכם, אידיוט, הפך את הבת שלי לטמאה'. זו לא היתה באמת הבת שלו, אבל באמת היו יחסים בינה לבין אחד החיילים שלנו. הבו אמר שיש שתי אפשרויות. או שהחייל יתחתן ויישאר, או ש'נעשה את המנהג שלנו'. הבנתי שהוא מתכוון לרצח בגלל חילול כבוד המשפחה. אמרתי שיש לנו דרך: שניקח אותה ונפיל את התינוק, ואף אחד לא יידע. הבו אמר 'מה אתה מקשקש'. הבאנו את החובש שיסביר וירגיע אותו. החובשים של הכומתות הירוקות מוסמכים לבצע פעולות של רופאים, ובאפגניסטן הם ביצעו גם הפלות".
איך קניתם את תמיכת האזרחים?
"כל יום נשלחו שני חיילים מהצוות לעזור לקהילה. היה חוואי שעזרנו לו בלול התרנגולות. פתאום הוא שמע שיש ישראלי בכוח ונורא התלהב. מתברר שהוא כומר, מטורף על יהודים. יומיים עבדתי אצלו בבית. הוא ביקש שאקריא לו כל מיני דברים בעברית, ואני איתו בקשר עד היום".
איך הסתובבתם בשטח?
"תמיד מוסווים בטנדרים של אזרחים. באחת הנסיעות, כשאני מאחור עם הנשק, מכוסה בברזנט, היתה תאונה ודרסנו צבי. הבאנו אותו לצוות, פשטנו את עורו ואכלנו. בקורס למדנו את הדרך הכי טובה לטפל בכל חיה. ארנבת, למשל, מרגיעים בנדנוד, ואז דופקים לה את הראש בעץ. אחר כך לוקחים אבן חדה ופושטים לה את העור. היה אסור לצוד, אז היינו קונים מהאזרחים ארנבות ועופות, ופעם קנינו חזיר. איתו היתה בעיה, כי אחד החבר'ה ירה בו והוא התחיל לרוץ. נדרשו עשרה כדורים עד שנפל, אבל אחר כך היה מה לאכול. פעם הגיע נחש לאכול את הביצים שהבאנו, אז חבר שלי הרג את הנחש ואכלנו גם אותו".
במבצע המסכם של רובין-סייג', המשימה של צוותו של אנקור היתה לשחרר את אשתו ובתו של הבו. יחד עם אחת מבנות הגרילה אנקור התערבב בין האזרחים וערך תצפיות על מתקן הכליאה שבו היו השתיים מוחזקות (במציאות בית ספר נטוש בעיירה). כשאני מנסה לדובב אותו על המבצע עצמו פניו של אנקור מחמיצים: המשימה בוצעה, אבל בפשיטה היו לו שני "הרוגים" בצוות. למרות זאת הוא זכה להיות בין 206 הלוחמים שקיבלו את הכומתה הירוקה ואת הסכין היקרה של הכוחות המיוחדים. זו סיבה מוצדקת לגאווה, כי יותר משליש, מתוך 360 הלוחמים שהתחילו את הקורס, הודחו במהלכו.
הבו הגיע לטקס הסיום והביא איתו קרדו.
כיום אנקור הוא מפקד פלוגת ההכשרות (שמאמנת את לוחמי החה"ן, הסיור והעורב) בצנחנים.
משהו מכל מה שלמדת שם עשוי להועיל לך גם בצה"ל?
"יש הרבה טכניקות לחימה, למשל של מארבים, שאפשר ליישם. אני מתכוון ללמד את החיילים שלי דרכי הישרדות, למשל בניית מלכודות לחיות. אבל העיקר הוא שהאימון שם נורא פותח את הראש, כי אין מגבלות של כסף ואין מגבלות בטיחות. באמצע הקורס באו לבקר אותי האלוף משה סוקניק, הנספח הצבאי, וישראל זיו שהיה ראש אגף מבצעים. זיו אמר לי שהדבר הכי חשוב בקורס זה היחסים עם כל אלה שנפגשתי איתם, כי כולם יהיו גנרלים".
אתה נושא באפודך את הסכין שקיבלת?
"לא. היא יקרה מדי. היא שמורה במקום בטוח. זו סכין להריגה, לא לתלייה על הקיר בבית".
לזכר התרנגול של גדי שמני
מי שהחליט לחדש את ההכשרות של קצינים ישראלים ב"כומתות הירוקות", אחרי הפסקה של 11 שנה, היה תא"ל גדי שמני, בתפקידו הקודם כקצין חי"ר וצנחנים ראשי. ב-1983 נחת שמני בעצמו בפורט-בראג, אחרי שהיה מפקד פלוגת צנחנים במלחמת לבנון.
שמני: "התלבטתי אם להישאר בצבא, אז אמרו לי: 'בוא צא לקורס של הכוחות המיוחדים'. זה היה תמריץ לקשור אותי. כנראה שזה הצליח להם".
מה החוויה שהכי זכורה לך?
"פרק ההישרדות. נותנים לך תרנגול חי, סכין, חוט וקופסת גפרורים, וזורקים אותך לבד ביער עבות. אתה צריך לשרוד עשרה ימים, לבנות מלכודות ולבצע משימות צבאיות, כשכל הזמן יש כאלה שמחפשים אחריך ואתה צריך להסתתר. רק לאכול את התרנגול הזה היתה בשבילי סאגה בפני עצמה. בהמשך נפלתי לתוך כוורת דבורים כשחיפשתי משהו לאכול וחטפתי עקיצות כהוגן. הקושי העיקרי זה להיות לבד במשך ימים, במקום שאתה לא מכיר ולא הכי נעים, בעיקר בלילה".
מה נתן לך הקורס?
"הסתכלות אחרת. חזרתי משם ישר לצידון, לפקד על פלוגה מסייעת, והרבה פעמים השתמשתי בדברים שראיתי שם. לא בדיוק בטכניקות, אלא בצורת המחשבה והיצירתיות. יום אחד, למשל, קיבלנו דיווח מלבנונים שזיהו מטען מתחת לגשר על נהר. המחבלים תכננו להוריד את כל הגשר כשעובר עליו נגמ"ש שלנו. לקחתי כמה חיילים ונסעתי לשם ברכב אזרחי. ראינו את המטען ואת החוט שהיה מחובר אליו. שכבנו על קצה החוט, בתוך סבך הצמחייה, וחיכינו. גם כשעלה הבוקר נשארנו לשכב שם. במוד הפעולה שהיה מקובל עד אז היינו אמורים להתקפל ולהביא חבלנים שיפרקו את המטען. אנחנו נשארנו עוד שעות, מוסווים בתוך השיחים, ובסופו של דבר הגיע המחבל והרגנו אותו".
אתה יכול להשוות בין היחידות המיוחדות של צה"ל ושל האמריקאים?
"המשימות הן שונות, אבל יש הפריה הדדית. לנו יש ניסיון מקצועי גדול, ולהם יש את יתרון הגודל ותקציבים עצומים, שמאפשרים להם לנסות המון דברים ולפתח טכניקות וטכנולוגיות".
הרושם שמתקבל מהתיאורים של גיא אנקור הוא שהאמריקאים שמים דגש על פיתוח החשיבה המבצעית באמצעות תרגילים ללא אש. ההפך מצה"ל, שבו רוב התרגילים באש חיה ולפי מתווים קבועים.
"הרושם הוא לא נכון. בקורס שאנקור עבר אכן מפתחים את יכולת החשיבה והתכנון של מפקד צוות, אבל ביחידות עצמן יורים הרבה מאוד. תהליכי ההכשרה אצל האמריקאים הרבה יותר ארוכים, והם יכולים לאפשר לעצמם גם קורס כזה וגם רמת סיכון באימוני אש, שהיא הרבה יותר גבוהה מאשר אצלנו, כי שם איש צבא יכול להיות עשרים שנה בכוחות המיוחדים".
מגבלות הבטיחות החמורות בתרגילי האש בצה"ל לא מקבעות את החיילים והמפקדים לרמה טקטית נמוכה?
"המגבלות שאנחנו שמים על עצמנו באימונים לא פוגעות ביכולת המבצעית שלנו. יכולנו לראות את זה למשל בחומת מגן, כשבמחנה הפליטים ג'נין כוחות עבדו זה מול זה. לכן אני חושב שמה שאנחנו עושים זה נכון".
למה במשך הרבה שנים לא יצא אף ישראלי לקורס הזה?
"כי חשבו שזה לא רלוונטי לצה"ל ושחבל לבזבז קצין שם במשך שבעה חודשים. אני החזרתי את זה כי אני חושב שההכשרות האלה מאוד חשובות, אם אתה שולח את האנשים הנכונים שאחר כך ממשיכים קדימה".
_____________________________________
אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!
© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il
|
|