לוגו אתר Fresh          
 
 
  אפשרות תפריט  ראשי     אפשרות תפריט  צ'אט     אפשרות תפריט  מבזקים     אפשרות תפריט  צור קשר     חץ שמאלה ●●● ברוכים הבאים אל פורום צבא וביטחון ●●● לפני הכתיבה בפורום חובה לקרוא את דבר המנהל ●●● עקבו אחרינו! ●●● חץ ימינה  

לך אחורה   לובי הפורומים > חיילים, צבא וביטחון > צבא ובטחון
שמור לעצמך קישור לדף זה באתרי שמירת קישורים חברתיים
תגובה
 
כלי אשכול חפש באשכול זה



  #1  
ישן 16-11-2005, 13:25
צלמית המשתמש של סירפד
  סירפד מנהל סירפד אינו מחובר  
מנהל פורום צבא ובטחון
 
חבר מתאריך: 04.05.02
הודעות: 22,953
מידע "אם יש גן עדן" - ספר חדש שיעניין את חלקכם...

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

ציטוט:
במובלעת קטנה, כלוב מבודד בארץ אויב, מדינת ילדים שכזו, עם חוקים משלה, ושפה דמיונית, צבעונית ובוטה משלה, בחצר מבצר צלבני שכבר אלף ושלוש מאות שנים נערים מתים למרגלותיו, מתרחשת עלילת "אם יש גן עדן". זהו רומן הכתוב כיומן אישי של לירז ליברטי, קצין צעיר, מפקד צוות לוחמים במוצב הבופור, בחורף שבו מדינה שלמה דרשה לסגת משם.

זהו סיפורם של שלושה עשר חייליו. הם מעלים באוב, משקרים לאמא, גם לעצמם משקרים, מפנטזים ובוכים, מתעדים את לילותיהם עבור לאנה יפת התואר הרוסייה, מתגוששים על לבה של הודיה הקטינה הדתייה, מתמסטלים, מתפכחים, וממתינים בסקרנות להיווכח מי מביניהם יהיה ההרוג האחרון של צה"ל בלבנון. מול נוף גן העדן ומראות מן הגהנום, סתמיות ואבסורד, אטימות, אבל גם אושר, המון, הם לומדים לפחד. שם, במקום ההוא, אסור לומר 'מפחד' (אמוֹר: אכוּל, אכוּלים, אכילוּת – חלופה – כשאין ברירה), אבל הפחד שורר כל העת, והפחד מדבק, הפחד ממכר.

לירז (שאולץ בפקודה לשנות שמו לארז, "כי לירז זה שם של כוסית"), הוא ערס צעצוע, וולגרי במחשבותיו, אבל עדין, נוטף רגישות וכאב בלבו. קולו הוא קול של דור אחר – של ישראל החדשה, האחרת. מסיירת גולני של גוני הרניק ז"ל נותר רק המיתוס. ישראל של לירז ליברטי היא שמחזיקה כיום את היחידות הקרביות בצה"ל כולן. הם בורחים, כל אחד מעולמו שלו, שומרים על הבופור, והבופור שומר עליהם, כי שם על ההר הם שייכים, שותפים, משמעותיים, עד שהכל מתרסק בהדרגה – ולבסוף נמחק בסערה, נותר כאבק: 980 מוקשים מפוצצים את המוצב בליל הנסיגה. כשחומת ההכחשה מתפוררת בין ידיהם, ושמונה עשרה שנים מתקלפות מהקירות, אף אחד לא נותר חסין.

עשרות מכתבים כתב לירז לאהובתו מהמלחמה ההיא, ומעולם לא העז לשלוח – שלא תיבהל, שלא תיגעל, שלא תעזוב אותו. עתה, חמש שנים אחרי שנגמרה, הוא חוזר אל הרגעים, אל הימים העצובים הזכורים לו לטוב, כדי לשתף.

"אם יש גן עדן" נכתב בהשראת אירועים אמיתיים, על בסיס שיחות שערך רון לשם עם חיילים צעירים ששירתו בבופור בשנים 1999-2000.

עכשיו יהיה מי שישאל "מה, הפכנו לפורום יחסי-ציבור?". למען האמת, לא הייתי פותח את האשכול הזה אם לא הייתי יודע "קצת" יותר מהשורות הכתובות למעלה. אחרי שהעליתי את "הר הקללה", לא חלמתי שהוא יקבל כמות כה גדולה ונרגשת של תגובות שחצו גילאים, חילות, ודיעות - התגובה שעשתה בשבילי את ההבדל היתה זו של כותב המאמר, שהתרגש לראות את היחס המכובד והרציני של גולשי הפורום לאותה כתבה ייחודית.
לפני כמה חודשים לקחתי חלק בקבוצה מצומצמת שקיבלה לידיה עותק ראשוני של הספר לקריאה, שלמרות שאינו מהווה הרחבה של הכתבה הוא עדיין מבוסס עליה - ולמרות שבאותו הזמן הייתי תחת עומס כבד בעבודה, כל רגע פנוי "נשאב" מייד לטובת הספר. והספר, כפי ניתן להבין, אכן מעולה.

אחרוני החיילים ששירתו בלבנון - אלה המוזכרים בספר - הם כיום תרמילאים, סטודנטים, או פשוט עובדים למחייתם. מבחינתם, לבנון היא כבר זיכרון מתרחק של מקום שירות קשה ואכזרי. כשחיילים סדירים שואלים אותי היום בתמימות "מה, בלבנון באמת סגרו 56 במוצב?", זה עדיין נראה לי קצת מוזר כי בשבילי זה היה שקוף שחברים נעלמים לחודש-חודשיים בלי לשמוע מהם מילה. לא מעט מגולשי הפורום בגילי (ומעליו, וגם מתחתיו) שירתו שם, ולחלקם סיפורים לא פחות מעניינים, קשים, או מצחיקים מאלו שבספר - ועדיין, אני מאמין שרבים מהם יוכלו להתחבר אל הסיפור עצמו ואל הדמויות שמרכיבות אותו. אלו שמעולם לא היו שם, אני מאמין שימצאו עניין לקבל הצצה לעולם שכבר לא קיים יותר אך הוא חי במוחם וזכרונותיהם של רבים.

אז בשורה התחתונה - שווה!
_____________________________________
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #5  
ישן 16-11-2005, 19:03
  jango junior jango junior אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 16.11.05
הודעות: 3
מידע שווה!!
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב ""אם יש גן עדן" - ספר חדש שיעניין את חלקכם..."

אני קראתי. בצבא ובבה"ד 1 הספר הזה מסתובב ורץ בין הידיים כבר איזה חודשיים ומשאיר את כל מי שנוגע בו בהלם. זה באמת ספר מדהים וחזק בטירוף, הכי טוב שאני זוכר. זה דומה להר הקללה אבל הרבה יותר מורחב כי יש שם עוד אירועים נוספים ורגעים מטורפים וגם תיאור מרתק של הימים של הנסיגה מלבנון ואפילו המעבר של הפלוגה הזאת לרצועת עזה בתחילת האינתיפאדה. הסיפור אמיתי אבל הבחור הזה מסביר בסוף הספר שהוא שינה חלק מהשמות של הדמויות וטשטש כמה פרטים כדי להגן על אנשים ועל משפחות שכולות בענינים רגישים. אבל ת'כלס זה הסיפור האמיתי של כולנו והלוואי וכל ג'ובניק יקרא את זה כדי להבין מה עבר על האנשים המדהימים האלה !!
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #11  
ישן 17-11-2005, 20:56
  אביתר אביתר אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 25.10.01
הודעות: 1,762
קראתי.
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב ""אם יש גן עדן" - ספר חדש שיעניין את חלקכם..."

יצא לי לקרוא את הספר עוד בפורמט דפי הWORD שלו. קראתי אותו כמעט בנשימה אחת, ברצף, ולא הצלחתי להפסיק. הכתיבה זורמת ושוטפת, עושה חשק לעוד ועוד, הסיפור עצמו מצמרר ועוצמתי. מאז שסיימתי לקרוא הוא פשוט לא יוצא לי מהראש. מן תחושה כזו שהכל מתגמד וחסר משמעות לעומת הדברים שקרו שם. הספר נתן לי הרגשה כאילו באמת הייתי שם יחד עם החיילים, כאילו ראיתי את זה לגמרי בעצמי וחוויתי איתם את החוויות. היו לי צמרמורות איתם, פחדתי איתם, ואפילו בכיתי איתם. הוא מקלף הרבה שכבות מהגיבורים, ונותן הצצה מדהימה על אנשים שהמצב מביא אותם לחיות בלי שום מסכות. הוא מראה מה זה חברות אמיתית, שתלויה בחיים ומוות. בהחלט נותן כמה נקודות מחשבה על החיים.

לדעתי הוא צריך להיות ספר חובה, אפילו במערכת החינוך, ולו רק בשביל שכולם ידעו שהשקט כאן הוא לא מובן מאליו. שיש אנשים שנלחמו ונהרגו והקריבו את החיים שלהם כדי שאנשים יוכלו לשתות מילקשייקים בשינקין ולהנות מהחיים. שיתנו כבוד ויזכרו את אותם גיבורים שחיים ושמתים. שיהיו להם עוד כמה תמונות שירוצו בראש ביום הזיכרון. שהדברים יהיו יותר מוחשיים ופחות תיאורטים.

רוצו לקנות...!
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #27  
ישן 01-12-2005, 00:25
  גלי ש גלי ש אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 29.04.05
הודעות: 4
אהבתי כל כך!!
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב ""אם יש גן עדן" - ספר חדש שיעניין את חלקכם..."

אוג06, ברור לגמרי למה היו רגעים בספר שהעציבו אותך. יש בו באמת כמה שיאים לא קלים. אבל האמת היא שאני דווקא מצאתי בסופו של דבר ובסוף הקריאה לא מעט אופטימיות ואפילו קצת אושר. קשה להסביר למה. יש משהו כל כך מתוק ומקסים באהבה של החיילים בסיפור, ובכימיה ביניהם, ובחוויות שהם אספו. יש משהו מעודד בעובדה שזה נגמר. יש המון קטעים מצחיקים נורא וזכרונות נעימים. וחוץ מזה, מה היית מעדיף, לעצום עיניים ולא לדעת? זו המציאות. כך זה היה.
אגב ראיתי בטלויזיה את הגיבורים האמיתיים של הספר. הבחור שאיבד יד מאושר היום וטוב לו ויש לו את החברים הכי מדהימים שאפשר לחלום עליהם שלא יעזבו אותו לעולם.

ספר מושלם!! חובה!! לא יעזוב לכם את המחשבות.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #30  
ישן 07-12-2005, 08:46
  מנסה לשכוח מנסה לשכוח אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 07.12.05
הודעות: 2
שלח הודעה דרך MSN אל מנסה לשכוח
מחפש עוד פרק מהספר
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב ""אם יש גן עדן" - ספר חדש שיעניין את חלקכם..."

פרק הפתיחה המלא יותר של הספר עלה ברשת.. למי שפספס:


אם יש גן עדן / רון לשם


תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה



יונתן כבר לא יראה אותנו מתכערים. "לעולם לא נהיה יפים יותר מעכשיו," הוא תמיד היה אומר, ואני הייתי שואל אם זה אמור לעודד, כי זה לא.

תגיד, אתה דפוק? איך אתה לא מכיר את המשחק הזה? לא יכול להיות שאתה לא מכיר. זה נקרא "הוא כבר לא", וזה מה שכולם משחקים כשנהרג להם חבר. זורקים את השם שלו לחלל האוויר וכל מי שמסביב צריך להשלים את המשפט, לומר מה הוא כבר לא. רצים עם זה שעות לפעמים. על המגרש, למשל, באמצע בעיטת עונשין. גם בקטנות של הלילה, סתם ככה פתאום, מעיר את כולם, שלושים שניות אחרי שחתכו לישון. וכשאתה בבית, נותן עבודה על חברה שלך, לא מרוכז בנו, הכי לא מתאים לך לשחק את המשחק, אבל בום! הטלפון מצלצל, אנחנו על הקו, "יונתן כבר לא," אומרים לך, ואתה חייב, כולם חייבים, לזרוק אסוציאציה, זה הכלל, ולא לחזור על אותה אחת פעמיים. קבל דוגמה:

יונתן כבר לא ייקח את אחיו הקטן לסרט. יונתן כבר לא יראה את הפועל מביאים גביע. יונתן לא ישמע את הדיסק החדש של ציון גולן. הוא לא יראה את שון נתקע עם השרמוטה הכי מעוותת בנהריה, ועוד אחרי שצחק על כולנו, המונגול הקטן. הוא לא יֵדע כמה שזה זין כשלא עומד לך. הוא לא יֵדע כמה שזה טוב כשאימא גאה בך ביום שבו תתקבל לאוניברסיטה. או למכללה, גם טוב. הוא לא יהיה בהלוויה של סבא שלו, לא ידע אם אחותו תתחתן, לא ישתין איתנו מהפסגה הכי גבוהה בדרום אמריקה, לא יעשה סקי בצ´אקאלטאיה, לא יזיין את הפרואנית הכי חמה בקאזה פיסטוק.
יונתן כבר לא יֵדע איך ההרגשה לשכור דירה עם חברה שלו. יונתן לא ידע מה זה להיכנס איתה לקסטרו כשיוצאת הקולקציה החדשה לחורף, וללכת לרולדין באמצע הלילה, בגשם, כי היא רוצה פתאום סופגנייה, ואתה הרי אידיוט, מעולם לא ידעת להגיד לה לא. והנה אני חושב בלב איזה מזל יש לי, שיצא לי כבר פעם להביא סופגניות בגשם.

הוא לא יבגוד בה. הוא לא יֵדע איך זה לפרק את הצורה לפצצה הכי גדולה במדינה, שרמוטה אחת מחיפה שמפתה אותך לסטוץ, ואתה מבין, מאוחר מדי, שזה פשוט לא היה שווה, והאהבה שלך עוזבת. הוא לא יבין כמה שזה כואב. ולא ידע לעולם איך זה לשבת על הדשא עם ילד קטן, שהוא שלו, ולספר כמה שהיינו גדולים מהחיים במארבים בלבנון. דברים של תהילה עשינו שם. הוא לא יגיד לו. המון דברים יונתן כבר לא.

יונתן לא יֵדע איזה שיר השמיעו על הקבר שלו כשהוא מת. "שיר המעלות", חידוש בסטייל מזרחי, הפך להיות השיר שלו. לכל אחד שנהרג יש שיר, שמלווה את החברים מההלוויה והלאה. במשך חודשים לא מפסיקים לשמוע, שוב ושוב. לא נמאס.

יונתן לא יֵדע בחיים איך ריבר החובש בכה מעל הגופה שלו, סירב להרפות, התפורר, התפרק. כמו תינוק מירר בבכי. יונתן לא ידע איך פורמן ואני הסתובבנו יום שלם בתעלות ובמורדות לחפש את הראש שלו שנעלם. כשהטיל פגע בעמדת השמירה, הראש נפגע והתגלגל לליטאני. לא רצינו להאמין שהוא התגלגל עד למטה, לנהר, אבל זה מה שקרה, ובסוף התייאשנו מהחיפושים. אין מה לעשות. ואני רכנתי בתוך העשן הסמיך, ואחזתי בגוף שלו בשתי ידיים, גוף בלי ראש. הוא לא ידע. והאש המשיכה לבעור מסביב, וירינו, וירינו, וירינו, לכל כיוון שרק אפשר, כאילו שזה יקל על ההרגשה. ואיך שכולם היו שבורים. אתמול עוד רקדנו ואלס במאורה הקרה שלנו, והדלקנו נרות, נשמה, והיה לנו טוב, והנה נגמר. הוא לא ידע בחיים. אין סיכוי שהוא ידע.

יונתן כבר לא יסניף זיעה מתוקה, מהולה בניחוח שמפו עדין שכזה, בלילה ארוך של מין סוער וחיבוקים, כמו זה שידענו כולנו בשבוע שבו חזרנו מלבנון, כשהכול נגמר. יונתן בכלל לא ידע שיצאנו מלבנון.

***

המון אנשים איבדו המון אנשים מאז שאנחנו איבדנו את יונתן. גם אנחנו איבדנו מאז, כי פרצה מלחמה חדשה בינתיים, והכול הפך חייתי יותר, אבל אדיש. ומי המשועמם שיחטט במה שקרה לנו קודם? כשפרצה איבדנו את בר-נוי. אחריו הלכו אחד-עשר. וכשמניין הנופלים הכללי התייצב על תשע מאות ועשרים ונדמה שנגמר, התווסף לשלנו גם אח של קוקה, שהתגייס ליחידה בעקבותיו. ואלף פעמים עשינו אהבה מאז, זה לא שלא עשינו, ואלף פעמים צחקנו. המשכנו למקומות אחרים, ברחנו ושבנו, זכרנו. אבל בשקט. פינטזנו איך נחזור אל המבצר, אל ההר שלנו. יעמוד שם מלון, אולי. או מגרש חניה לזוגות אוהבים. ואולי סתם נטוש יהיה. ויהיה שלום. ואני אוביל אותה בין השבילים, יד ביד נטייל. "הנה מאמי, כאן ממש זה קרה," אראה לה. אבן אבן אראה. ואולי היא תשאל אם זה כל הסיפור, "איך יכול להיות שזה כל הסיפור? ועל מה בכית כל כך, כי דווקא נורא יפה כאן ורגוע, הכול ירוק עם עצים, ושקט, פה נשברת?"

נסה לדמיין שתוקעים אותך על צוק גבוה, יותר גבוה מהגג של מגדלי עזריאלי. איך לא יהיה לך נוף עוצר נשימה? וכאן מרחבים כפריים ירוקים משובצים חלקות חומות ואדומות, הרים מושלגים, נחלים שוצפים, כבישים אירופיים צרים, פתלתלים, נטושים, ורוח הכי מתוקה שיש. זיתלאווי היה אומר שאוויר כזה מוכרחים לסגור בבקבוקים של מי עדן, למכור לצפונים בשיכון ל. אחחח, איזו איכות. מה זאת הפסטורליה הזאת, כס אמכ? אפשר לחתוך את הרוגע בסכין. והשקיעות אצלנו הן השקיעות הכי יפות ביבשת, והזריחות יפות עוד יותר, דמדומים של שלווה מגג העולם. תביא לכאן בחורה או שתיים כשהשמים כתומים, אתה מסודר. והשחר הוא קוקטייל מדהים של צבעי כחול עמוק וטורקיז ובורדו ורצועות דקיקות של ורוד, כמו ציור שמן על בד. וואדי עמוק מתעקל מהסלע הגדול שלנו. פה נשברת? לך תסביר.

אבל אני זוכר את האורות של קרית שמונה, בלילה ההוא, מתרחקים לי באופק, את דפיקות הלב של כולם, נשבע לך, אני שומע אותן כשאנחנו מטפסים בפעם הראשונה בפיתולי הרכס. ומרגע לרגע הקור מתחזק. ואין מלבדנו נפש חיה, ואין כמעט כפרים בגזרה. השיירה מזדחלת, נבלעת בתוך ערפל סמיך, ולא רואים מאה מטרים קדימה. וטנקים נפרשים לחיפוי. דרך החריץ הצר אני מנסה לנחש את מיקומנו על הציר, חורש בלחישה את מפת האיומים, מרביץ מורשת קרב מקוצרת, ממלמל, אסור לדבר. מהיכן תיפתח הרעה? יש לי דחף לצעוק למפקד שאנחנו מתרחקים יותר מדי, פתאום, אבל נושך שפתיים ושותק. מרגע זה אף אחד לא יוכל עוד לומר לי, "אין לך מושג מה זה לבנון, חכה שתגיע לשם." אני שם, סוף סוף, זה העיקר. טור ארוך, תנועה כבדה - ספארי מזון, ספארי לוחמים, ספארי סולר, מאחוריהן משאית חימוש עם מנוף גדול, אביר עם רופא וחובש, עוד ספארי לוחמים, האמר מפקד, האמר סגן, האמר לוחמה אלקטרונית. אושרי שואל אם הבאתי את תחתוני המזל. הם עלי, אני מסמן, הרי הגורל הטוב תלוי בתחתונים האלה. הם עלי, גם אם זה אומר שלושים ושניים יום בלי כביסה.

ואני זוכר את שער המוצב נפתח בפנינו, ואת הרכב נעצר בתוך ענן. וכל אחד תופס כל מה שיש סביבו - תיקים, ציודים, שלו, לא שלו - דופק ריצה היסטרית פנימה. המפקדים גוערים בלחישה, "תזדיינו כבר החוצה," "לרוץ, זריז, זריז," אנשים יורדים, אנשים עולים, אסור לעמוד במקום, מוכרחים לתפוס מחסה במרחב המוגן. כשרחבת החניה עמוסה בעשרות לוחמים, האויב מפגיז במטחי מרגמות. ואני מנסה, אבל לא רואה כלום, לא מזהה סביבי אף אחד, נתפס בחולצה של חייל לא מוכר ונגרר אחריו. נזרק לתוך מבוך צפוף, מוקף בטון כבד מכל הכיוונים, מסדרונות ארוכים בלי כניסה, בלי יציאה, חדר מוביל לגרם מדרגות תלול ללא מוצא, מבוי סתום, ואוסף אולמות מוארים אדום ותקרות נמוכות, ואלונקות. חצי דקה מאוחר יותר אני כבר באחד החד"בים, חדרי הביטחון, כוך צר וארוך, מערה תת-קרקעית שכזו, קירות קעורים מצופים מתכת חלודה ומיטות צפופות של שלוש קומות שמשתלשלות בשרשרות ברזל כבדות מהתקרה.

WELCOME TO DOWN TOWN
חרת מישהו מעל לדלת הכניסה, ובפנים האוויר דחוס, המחנק כבד, וסרחון של זיעה משתלט מדי פעם, בגלים. בחור הזה, שמכונה צוללת, יתנהלו מעתה כל חיי. אני שוקל גיחה לשירותים, סמל ותיק מסביר לי ללכת בעקבות האור הכחול ולפנות בסוף ימינה, אבל צריך אפוד קרבי וקסדה. נתאפק. מה קרה, מלחמה? אני ממש לא בעניין של להיעלם פה עכשיו. זה נראה כמו מרחק שנות אור אז. בדיעבד, עשרה מטרים, אולי חמישה-עשר, שלוש אסלות ירוקות עם כתובת מאולתרת: באתי, ראיתי, כבשתי. יוליוס קיסר, ושלט צבאי הפוקד לא להשאיר חתיכות חרא על האסלה, כדי שתזכור תמיד איפה אתה חי. ובבוקר, אל מול זריחה ראשונה, כשהנוף הלבנוני נפרש לפנינו כמו אוקיינוס ירוק אינסופי, אמר המפקד שלנו את משפט הפתיחה ששינן בוודאי שבועות ארוכים, אולי חודשים, ואולי אסף בירושה מדורי דורות: "ברוכים הבאים. אם יש גן עדן ככה הוא נראה, אם יש גיהנום ככה הוא מרגיש. מוצב בופור."

פעם לילך שאלה אותי מה זה בדיוק בופור, ואני חשבתי כמה קשה להסביר במילים. צריך להיות שם כדי להבין, וגם זה לא מספיק. הרי בופור הוא המון דברים. כמו כל מוצב צבאי, בופור זה שש-בש, קפה שחור וטוסטים: משחקים שש-בש על טוסטים, מי שמפסיד מכין לכולם, משהו חזק עם פסטו. כשמשעמם במיוחד, משחקים פוקר על סיגריות. בופור זה לחיות בלי שבריר שנייה של פרטיות, שבועות ארוכים עם הצוות, מיטה בתוך מיטה, מסוגל לזהות מתוך שינה את ריח הנעליים של כל אחד מהם. בעיניים עצומות מצליח לומר מי תקע נוד בכל רגע נתון, רק לפי הריח. בזה נמדדת חברות אמיתית. בופור זה לשקר לאימא בטלפון, כדי לא להדאיג אותה. אתה תמיד אומר, "הכול אחלה, בדיוק גמרתי להתקלח ואני הולך לישון," כשבעצם לא התקלחת כבר 21 יום, המים במכליות נגמרו, ובעוד דקה אתה בכלל עולה לשמור. לא סתם לשמור, עולה לעמדה הכי מפחידה במוצב.

כשהיא שואלת מתי אתה חוזר, אתה עונה בקודים, "אימא, זוכרת איך קוראים לכלב של השכנים? תורידי שתיים מהאות הראשונה, ביום הזה אני יוצא מכאן," העיקר שחיזבאללה לא יאזינו ויתארגנו לפוצץ לך את השיירה. אתה ממש רוצה להגיד לה שאתה אוהב אותה, שאתה מתגעגע, אבל לא יכול, כי כל הצוות סביבך. אם תגיד, תיתן להם לחם לחודשיים, יקרעו אותך בהשפלות. ויש את המצב הכי גרוע, כשבאמצע שיחה עם אימא נוחת פתאום מטח פצצות מרגמה. היא שומעת פיצוץ, ואז הקו מתנתק. היא בטח רועדת, משוכנעת שהלך לה הילד, מחכה במרפסת לקצין העיר. אתה לא מפסיק לחשוב עליה, לרחם, אבל עד שיחברו מחדש את קו הטלפון במוצב עלולים לעבור ימים.

דאגה. זו הסיבה שאני אישית העדפתי לא להתקשר בכלל, סיפרתי לאימא שהועברתי לבסיס על קו הגבול, בתוך הגדר, משהו קליל, לא עמוק חלילה, בשום אופן לא עמוק, העיקר שתישן. תחושת בטן, אתה שואל? היא ידעה את האמת כל הזמן, גם אם עד היום לא מודה.

בופור זה צד"לניקים, נוצרים מקומיים, חבורת פלנגות משהו מטורף. כל היום סיגריות בפה, מסריחים, משתוללים, מצחיקים. הם באים מדי בוקר בשמונה ואנחנו מציבים עליהם שומר. הם בונים, משפצים את מה שנהרס בהפגזות, עושים מה שאומרים להם. אל המרחב המוגן אסור להם להיכנס, אפילו אל חדר האוכל הם לא מתקרבים.

בופור זה שמירות. שש-עשרה שעות ביום. איך יוצאים שפוי מאלפי השעות המתות? כל אחד והסריטה שלו. רק תעשה לי טובה, אל תחנוק בשמירות. לחנוק זה להביא ביד בשפה שלנו. זה לא שלא היו כאלה שחנקו, דווקא היו חופשי. תתפלא לשמוע, המון אנשים מתחרמנים אש מאווירת הג´ונגל הירוק שלנו, דוגרי. טבע זה רומנטי לגמרי, חושני, גם אתה היית מאבד שליטה. ולא רק הטבע מחרמן אצלנו. גם רשת סיאס 67.00, הקשר הגלוי בין המוצבים, מעמידה לך לפעמים את הזין. זו לא היתה רשת רשמית, את הכינוי המחתרתי היא קיבלה על שם שדרן שיחות הלילה הדיכאוניות מהרדיו, אבל כולם הכירו אותה, כי כל אחד, בשלב כזה או אחר של השעמום, שולח יד אל כפתור התדרים, עובר לסיאס, הלהיט הגדול של החבר´ה, מדבר קצת שטויות, מקשקש בשידורי השעות הקטנות, נמס מהקולות הנשיים.

כי בנות הפיקוד יושבות להן מהעבר השני, בחמ"ל, חמות אש, בטח אין מזגן, ואין בנים, ואין סיבה שלא לפתוח קצת את החולצה ולשחרר לחץ. הן נמרחות שם על הכיסא, ברור שזה בדיוק מה שקורה, מותחות שרירים, מפסקות רגליים, נוטפות הורמונים, מתות שמישהו יצחיק אותן, ולאט לאט יפלרטט איתן, ולבסוף יקבע איתן בארץ איזה דייט קטן, למה לא, ייתן להן את מה שהן צריכות באמת. כן, חמודה, יש לי המון נשקים. יש לי את האם-16 שלי שהוא פלאטופ מקוצרר, מדהים ביופיו. ויש לי את הגלוק שלי, שהוא אקדח משגע. ויש לי גם... את הנשק האישי. למדוד אותו? את רוצה? אין בעיה, אני מוכן למדוד בשבילך בכיף, אשכרה שכחתי כמה הוא, מצטער נשמה. ככה אתה מדבר על ריק, מגרה את עצמך, והן מצחקקות, משחקות כל הזמן על הגבול הדק, צעד קדימה, צעד אחורה, ואתה מת להאמין שאולי בסופו של הלילה, כשכל הבנים חותכים, יורדים מזמינות, הן נשארות לבד, מסכנות, נאלצות להסתפק אחת בשנייה. מה, אין סיכוי? כמה נגיעות, אחלה דבר, אף אחת עוד לא מתה מזה. לא, אל תפתח ציפיות: ככל שהקול שלה יותר יפה בקשר, כך היא יותר בהמה, את זה אני קובע באחריות, מספיק התאכזבתי בחיים שלי. אם הקול צפצפני לעומת זאת, אולי שווה לך להשקיע, כי יש לה ציצים קילומטר, זה בדוק.

בופור זה לצאת למארב של שבעים ושתיים שעות עם מלאי ענק של קבנוס בתיק. אתה לא מאמין כמה קבנוס אפשר לאכול בשלושה ימים. קבנוס עם שוקולד וקבנוס עם ריבת תות. וכמה אפשר לדבר ולדבר בלי לומר בעצם כלום. מהר מאוד מגיע השלב שבו אתה יודע הכול על כולם, מי עשה מה, מתי, עם מי, למה, באיזו תנוחה ועל מה הוא חשב תוך כדי. אני יכול לספר לך על ההורים שלהם, על האחים, על החברים מהמעגל השלישי, על הסטיות הכי אפלות. ויש גם שעות של לבד, כשכבר נמאס מהדיבורים. אתה חושב על עצמך, על הבית. מעניין אם אימא תולה עכשיו כביסה, או אולי רואה דודו טופז. ולילך בטח מתקלחת עכשיו, אני משחק בדמיונות. ואולי היא בוגדת. קור אימים, קור שועלים קוראים לו אצלנו, קור כמו קוביות קרח, והאף קפוא, האיברים החיצוניים מנוטרלים. כפות הרגליים שותקו מזמן, גם אצבעות הידיים. זה בופור. כולך כוויות קור, אבל הבטן מזיעה בטירוף, נוטפת ממש. בדקות האלה לכולם עוברת בראש מחשבה על איזה בן זונה אחד, ששותה עכשיו קפה בשנקין. ואני כמו מזדיין נוטף ריח סולר, מזיע מפחד, שוכב באמצע סוף העולם - ואף אחד לא יעזור לי אם אני אמות. אם אני אמות, זה בכלל לא יעניין אותו בבית הקפה בשנקין. כשאני תכף אתפוצץ פה לרסיסים הוא ימשיך לשתות מהספל שלו, ממש באותה השנייה הוא בטח יספר איזו בדיחה, וכולם יעשו את עצמם צוחקים, ואז ילך לזיין את החברה שלו, לא יפתח אפילו חדשות, וכלום לא יקרה מבחינתו הלילה.

כי אותו זה ממש לא מעניין, כי הכול אצלו שגרתי. כי הוא נוהג בכל בוקר לקריה באוטו שאבא קנה לו, מסיים את הצבא בארבע אחר הצהריים, וכל הזמן שותה קפה עם קצפת. בלונדיני כזה, עם זיפים, קצת מכוער. שנאה? כן, זה טוב לפעמים. שנאה היא פתרון מעולה לשעמום.

בופור זה אושרי. הוא מתגלגל לעברי, נשכב לידי, טוחן לי את האוזן בלחישות. ככה תמיד, רגע לפני שהחושך מתפוגג ואנחנו בורחים, נוחת עליו התקף. "תסביר לי ארז, בחיאת, איך הגעתי לכאן?" הוא שואל. "מה אני עושה כאן מחופש לשיח? מה אני צובע לעצמי את הפנים? מה אני, ילד? מה אני, במצודה צלבנית, תגיד לי, יא חתיכת זין קטן? מה אני, בתנ"ך? מה אני מפגר, שאני משתין לתוך בקבוק? מה אני יושב כאן במינוס מעלות, בשלג, מחכה להוריד איזה ערבי שיחליט בטעות לצאת מהמיטה בשלוש לפנות בוקר? נראה לך הגיוני? ולחזור אל הפח זבל המסריח שאני ישן בו למעלה במוצב, זה הגיוני? ראית איפה אני ישן, תגיד לי? רע לי כאן, רע מאוד. אנשים מבוגרים לא צריכים לחיות ככה, לשקוע בבוץ השחור הלבן בלילות. הזוי, זה הזוי לי מדי. תפתח את העיניים. אלף שנים אנשים מתים כאן על ההר, לא הגיע הזמן לסגור את הבאסטה? נשבע לך, זה לא הגיוני, לא מסתדר לי בראש שיש מקום כזה בכלל, בופור. אני אומר לך שאין כזה מקום. ואנחנו כולנו סתם תקועים בתוך סיוט, בטעות.

ובכל העולם אפשר ממש בשנייה הזאת להתקשר לכל העולם, ורק לי אין שום סיכוי לטלפן. ושש דקות טיסה מכאן, אין אלוהים, מסתובבת בקניון איזה כוסית שמבצבץ לה חוטיני מאחור, וכל מה שמטריד אותה זו הבחירה בין שמפו מנדרינה, ג´ינג´ר ותמצית תה ירוק, לבין סבון נוזלי יסמין, ורדים ותמציות סחלבים, מועשר בשמנים ריחניים טהורים, מלטף עאלק. אחושרמוטה דילמה. תן לי דילמות כאלה, אלוהים. מזדיינים כולם. ובתל אביב פותחים למישהי את הרגליים עכשיו, בעמידה בשירותים של איזה מועדון. וניו יורק? תחשוב עכשיו על ניו יורק. סואנת, נוצצת, חיים שם טוב כולם, חיים שם בן זונה. איך אני מחזיק מעמד בעינוי הזה, תגיד לי, עם כל החוקים שממציאים לנו כאן כל יום, גזרות, חלאס, חתיכת משוגע עשיתם אותי, אשכרה מופרע. ואני דפוק שמסכים להיות כאן בכלל, אין הסבר. למה אני לא שואל את עצמי מה אני עושה כאן? אני בכלל חושב על מה שאני עושה? הכבוד שלי לא מספיק גדול, שאני צריך לשחק אותה בפוזה המפגרת שלך, אחי? די. נשבע לך, חלאס."

הוא מתגרה בי, מנסה בכל פעם מחדש להטיס את החידה לגבהים חדשים בסולם האבסורד, ונדהם מעצמו. ואני מתגלגל מצחוק, נשפך כולי, נקרע, אבל הכול בפנים, שלא יראו. מקפיד להתאפק. יודע שתוך דקה או שתיים הבן אדם יתפכח, אני מכיר אותו. הכול שוב ייראה לו הגיוני, טבעי. הוא בחר להיות כאן, ויש לו סיבה טובה, הכי טובה, הוא ייזכר בה. הוא אוהב את ההר, וטוב לו, וטוב לו איתי. ולי הכי טוב איתו, אנחנו הכי טובים ביחד. הוא הנשמה התאומה שלי, הקמע, החבר הכי טוב שאיתי מאז הסיגרייה הראשונה בבקו"ם. מה חבר?! אח. אח שלי, שיודע מה טוב בשבילי יותר ממה שאני אדע כל החיים. הוא אומר לי, "ארז, צייר לי כבשה שחורה," ואני מצייר לו עדר שלם. הוא אומר, "ארז, תביא חיבוק, יא מניאק," ואני נכנס אליו למיטה, מועך את הגוף הקטן שלו אל הקיר, נרדם איתו מחובק. הוא אומר "ארז," ואני יודע שזה לכל החיים.

ולפעמים בופור זה מארב חד-לילי. גם אז לוקחים קבנוס, אלא מה? חד-לילי, פשוט, כמו ההוא של דצמבר 1997. אני סמל צוות. שוכב בתוך שיח קוצני בדמדומי זריחה, שוקע בדמיונות. רגוע. כמו סם הזיות, הרוגע הזה. ואני כולי מת לרוץ. במדרון התלול, המסולע, הסבוך, לרוץ עד קצה הצוק שלנו, ולזנק. בקפיצת ראש אדירה לצלול ממרומי הפסגה אל מימי השלגים המתוקים שבוואדי העמוק, אל התהום, נפילה ארוכה, שורקת, רועמת באוזניים. מת לטבול במימיו, לצוף על הגב, להיסחף בזרימה אל הפלגים הכחולים, לשכב בצל צמחיית הפרא העזה הרכה העוטפת אותו בצפיפות ומתפתלת אחריו כמו ג´ונגל חלומי. להתחמם על חלוקים כמו ילדי טבע יחפים, ערומים, חרמנים, נטולים דאגות. מת לקחת שאכטה קטנה, להתמסטל, להתבטל, להתכרבל.

אושרי אומר שאפשר לשמוע את שכשוך המים מלמטה אם רק מתאמצים, אבל ככל שקרוב, ככה אסור. זה לא יקרה. בלב, גן עדן הבופור הוא כלוב כיעור, בקושי רב מוציאים בחשאי כף רגל קטנה ומהססת אל פאתי שער הברזל שלנו, מגששים, מרחרחים, מסתווים, ואז חוזרים להסתגר במובלעת הקטנה. אם רק הייתי יכול לטוס בתוואי הנחלים ובדרך ההרים, כבר הייתי בבית.
"
משנה אחד מברדלס, האם תקין?"
"
רות חיובי," אני עונה אל תוך מכשיר הקשר, "תקין," ושב אל השתיקה הארוכה.

עיניים טרוטות, אוויר פסגות, מדבר ירוק וחום, ופרדסים ובוסתנים, ומבני אבן קטנים בטורקיז ובכתום, ומטעי זית. הכול פרוש לפנינו. וגם ערי החוף הרעות שעוד מעט מתעוררות. אתה מנקר? אימא שלך מנקרת, מה פתאום מנקר. אתה רואה, אחי? אתה מזהה? זה מה שאני חושב שזה? כן, מזהה! חמושים? אשכרה. חמושים.

"
ברדלס, כאן משנה אחד," אני מדווח, "מזהה שלושה מלוכלכים צפונית לציר וירליסט." אושרי על, צ´אקי על, בנדורי על. הם נכנסים לשטח השמדה, הם נושאים תיקים על הגב, זה לא יכול להיות שום דבר אחר. "ברדלס ממשנה אחד, מדויקים שלי על היעד, האם רשאי?" אני מודיע ושואל: "האם רשאי?" ממתין.
"
משנה אחד, כאן ברדלס, שלילי, קבל שלילי, משנה אחד."
"
ברדלס, כאן משנה אחד, אנחנו עליהם, מדובר במלוכלכים, ממתין לאישור."
"
אין אישור, משנה אחד, שלילי, אין אישור לבצע."
"
אבל הם מתקדמים. מהר. חבל שנאבד אותם. אנחנו עליהם."
"
שלילי, משנה אחד."
מה שלילי? מה שלילי, יא בני זונות? נראה לכם הגיוני שאני נשאר לשכב כאן עכשיו כמו איזה קוקסינל, מאבד הזדמנות כזאת? באמת נראה לכם? לא, אין מצב כזה. "צוות, לספירה שלי. ארבע, שלוש, שתיים, אחד, מכת אש. עשרים ואחד, עשרים ושתיים, מכת אש. היכון להסתער."
"
משנה אחד, מקודקוד ברדלס, נצור אש מיד! אין אישור, תעמדו במקום."
"
צוות, היכון להסתער."
"
ארז, יא חתיכת מופרע! תעצור במקום, זו פקודה! ארז, אתה מפר פקודה!"
"
צוות הסתער!"

***

אבל אני בכלל קוראים לי לירז. בטירונות, במסדר הראשון, מפקד המחלקה עבר על השמות, נתקע על שלי, לא אהב. "עצור, עצור. מה זה?" הוא שאל, "מה זה לירז? לירז זה שם של כוסית. מהיום קוראים לך ארז. מברוכ." ארז, ככה אני עד היום.



תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה


'אם יש גן עדן' מאת רון לשם, הוצאת זמורה ביתן
צילומים סגן גיא פוזצקי
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #34  
ישן 07-12-2005, 22:32
  ron leshem ron leshem אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 16.04.05
הודעות: 4
מידע תשובה
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב ""אם יש גן עדן" - ספר חדש שיעניין את חלקכם..."

היי bigdarman,
קודם כל תודה רבה.
כיף לשמוע.

לגבי ההערה על כך ש"חבל שלא הכל בספר אמיתי" - רק אציין שמאד השתדלתי ששלד העלילה יישמר ממש נאמן לאירועים בבופור וברכס עלי טאהר, לדמויות ולמציאות. כלומר רוח התקופה, האירועים עצמם, התקלות המבצעיות, הפתרונות שצה"ל העמיד לאיומים, ואפילו הלוחמים (שנכתבו כמעט כולם על בסיס אנשים אמיתיים, חיים ומתים, בעזרת צוות הלוחמים שסייע לי מאד, וגם המשפחות השכולות) - נשמרו מאד קרובים למציאות. הדברים שכן שונו בעלילה הם די זניחים בעיני. אלה בעיקר דברים יותר אנושיים קטנים, שנועדו לחזק את ההיבטים הספרותיים של הספר, כרומן, ובכך (אני מקווה) את העוצמה (האימפקט, ההשפעה, החדירה של החוויה לקורא). היתה לי הרגשה שספר עלילתי תיעודי לא היה עושה את העבודה כמו שרומן יכול לעשות. לא היה מסוגל לחדור לנשמה ולרגש. מקווה שצדקתי. וגם אוחדו למעשה צוות של חה"ן גבעתי עם צוות של חה"ן נח"ל. נראה לי שלטובת הסיפור וגם לטובת דפי ההיסטוריה, זו הקרבה לא משמעותית במיוחד.
בכל מקרה, תודה.

וגם תודה רבה על הפרק שהעלתם כאן היום. שמחתי.

רון
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #35  
ישן 07-12-2005, 22:44
צלמית המשתמש של יוסיפון
  יוסיפון מנהל יוסיפון אינו מחובר  
מנהל פורומי צבא ובטחון, מילואים והלוחות
 
חבר מתאריך: 07.04.02
הודעות: 23,839
Facebook profile Follow me...
בתגובה להודעה מספר 34 שנכתבה על ידי ron leshem שמתחילה ב "תשובה"

רון,
אתה עושה לנו, האנשים שנשרטו שם על הרכס, שרות גדול.
רוב הזמן הצלחת להיצמד למה שבאמת עברנו שם. אפשר להרגיש שעשית תחקיר מעמיק מאד. ובכל זאת "זר לא יבין". אני לא מאמין שמישהו יכול לחוות את החוויה רק דרך שיחות עם האנשים או מקריאת הספר. כן זה מתקרב מאד, אבל זה לא זה.
אני לא אומר את הדברים כדי לפגוע או להפחית מערכו של הספר, להפך.
קשה לי לכתוב יותר ממה שכבר כתבתי.
תודה
_____________________________________
אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #39  
ישן 08-12-2005, 09:51
  ron leshem ron leshem אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 16.04.05
הודעות: 4
מידע אז ככה -
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב ""אם יש גן עדן" - ספר חדש שיעניין את חלקכם..."

1. תודה רבה.
2. לשאלתכם - הגיבורים בספר נכתבו למעשה כולם בהשראת אנשים אמיתיים, לוחמים בחה"ן גבעתי. החלפתי את השמות, בתיאום איתם, אבל השתדלתי לשמור על נאמנות למציאות, ולאישיות, ולנפש. החלפת השמות, בתחושה שלי, היתה צעד הכרחי, משום שבמעבר בין תיעוד לרומן ספרותי, הייתי צריך פתאום לצקת לאנשים האלה משפטים וחולשות וקצב דיבור ומהלכים טקטיים קטנים שמן הסתם לעולם לא יוכלו לקלוע לאדם האמיתי. ביחוד לגבי ההרוגים - הרי חברתו השכולה של הרוג שהיתה קוראת משפטים כאלה ואחרים שהכנסתי לפיו, לא היתה מרגישה את החבר האמיתי שלה, כי לעולם לא הייתי הרי מסוגל לכתוב אותו אמיתי מדוייק. לכן החלפתי שמות, ובמקביל הקדשתי לאותם הרוגים את הספר, וגם הסברתי בפרק הסיום, אחרית הדבר, את מהלך הכתיבה וסקרתי את הדמויות האמיתיות.
כאמור הגיבורים כולם מחה"ן גבעתי - למעט נועם ברנע ששירת ביחס"פ ונקרא בספר זיו פראן. נועם ז"ל הגיע לרכס לפתיחת ציר ולטיפול בזירת מטענים ונהרג. ולמעט גיבור הספר (לירז) שאמנם מבוסס על אותו קצין כאריזמט, רגיש וחד וחם, מחה"ן גבעתי, אבל שולבו בו המון מאפיינים ורגעים וסיפורים של קצין נוסף, אבי דהן (היום סגן אלוף בן 30, מג"ד בנח"ל, וקודם לכן סגן מפקד דובדבן). אבי הוא אחד האנשים המדהימים והמיוחדים שפגשתי, כדורגלן מצטיין שעזב את מכבי חיפה באמצע קריירה מזהירה, התגייס, צמח במהירות, היה למפקד חה"ן נח"ל ולמפקד האחרון של הבופור בשנת 2000, וביצע ממנו את הנסיגה (יחד עם אל"מ אורן אבמן שהיה מפקד הרכס). למה נאלצתי לשלב את חה"ן גבעתי וחה"ן נח"ל לעלילה אחת? כי חה"ן גבעתי עזבו את הבופור שלושה חודשים לפני הנסיגה. הנח"ל עלו לקו וביצעו אותה. ספרותית, היה מאד חשוב לכתוב את הנסיגה, וזהות היחידה בהקשר הזה פחות חשובה. רק בפרק אחרית הדבר אני מזכיר את שתיהן. קודם לכן אין כומתה ואין צבע ואין שם חטיבה - כי זה סיפור של כולם, של כל קרבי שהיה שם. כך בעיני.
שתי משפחות שכולות (אריה ויפית איטח, הוריו של צחי ז"ל. אהרן ועדה ברנע, הוריו של נועם ז"ל) ליוו אותי בכל תהליך הכתיבה, וקראו את כתבי היד מספר פעמים לפני שירדו לדפוס, ואישרו. לא הייתי מסתכן בפגיעה במשפחות השכולות. היה להם חשוב שהסיפור יסופר.
יש עוד חריג אחד - כלומר עוד גיבור בספר שלא היה ולא נברא, אלא נוצר פרי הדמיון. זיתלאווי. הוא פחות או יותר החבר הכי טוב הערס החם שמעולם לא היה לי, ושתמיד רציתי שיהיה. הוא גם הלוחם שאני הכי אוהב בספר (הוא, ואחריו אושרי הסמל אולי) והרגשתי זקוק לו שם. יש בו מוטיבים שמבוססים על סיפור ממוצב דלעת הסמוך, אבל אני לא רוצה לכתוב אותם כאן כרגע כדי לא לקלקל למי שלא קרא עדיין את הספר..
אגב, "הצנחן שלא הסתער" שעולה בספר, וגם הוא כאמור אמיתי, זה שהצהיר בדיעבד שהוא פחד ושלא רצה למות סתם, כשאיתן בלחסן ז"ל מפקד הסיירת הסתער ונהרג עם חבריו, חי היום בהודו, כבר כמה שנים.
הארכיון באליקים שמר את כל קלטות הקשר וגם קטעי מזל"טים וצילומים מעמדות העטף התצפית הממוחשבת וכו'. אירוע המטל"רים הגדול ואירוע נפילתו של נועם ברנע - שניהם הוקלטו וצולמו. שמעתי בחצי מילה במקרה בשבוע שעבר שהוא נסגר והחומרים הועברו משם, אבל אני לא בטוח, לא יודע. אולי זיו ויוספון יודעים.
קלטות הוידאו הביתי - יש אצלי עשרות שעות כאלה. מהשנים 98'-99'-00'. חבר'ה שם צילמו וצילמו בלי הפסקה, כל דבר שזז. גם בגבעתי וגם בנח"ל. וגם קלטת שאני אוהב במיוחד של מש"ק הקשר רועי גרדי, קיבוצניק מקסים ומוכשר מהצפון.
התראיינתי למחר לתוכנית "מוסף המוספים" עם דן מרגלית בערוץ 2 (שישי בחמש וחצי, ושבת ב-11 וחצי בבוקר) ונתתי להם כמה קטעים מהוידאו. מקווה שיקרינו אותם. לא יודע. גם בכתבה שהיתה על הספר באולפן שישי בערוץ 2 שודרו כמה מקטעי הוידאו הביתי היותר טובים ומרגשים, אולי חלקכם ראיתם.
תודה רבה בכל מקרה. ממש מרגש אותי שאתם כותבים על זה, ושזיו-סירפד הכניס אותי לכאן ככה. כי האמת שזו חוויה מאד מעיקה רגשית - הימים הראשונים של הספר. המון חרדות ועצבות בעיקר, בלי הסבר. לא דמיינתי. וגם המון ריקנות עם סיום הכתיבה וההתעסקות בדמויות. זה כנראה נכון לגבי כל ספר, אבל בטח לגבי חומרים שקשורים לשכול. אז תודה.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #40  
ישן 09-12-2005, 00:06
  Elad E Elad E אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 11.02.05
הודעות: 2,074
בתגובה להודעה מספר 39 שנכתבה על ידי ron leshem שמתחילה ב "אז ככה -"

רון,
דבר ראשון תודה על שאתה משקיע מזמנך כדי לבוא ולחלוק איתנו מהידע שצברת בכתיבת הספר.

דבר שני - תודה לך על ספר מצויין, היחיד (ובתקווה לא האחרון) שמטפל בנושא הזה שהיה חלק בלתי נפרד מהחיים בארץ במשך כ-18 שנים.

אני עקבתי דרך העיתונות והחדשות אחר הנעשה בלבנון כשהייתי בחטיבת הביניים ובתיכון ושמעתי סיפורים מאנשים שהיו שם אבל אף פעם לא הבנתי מה באמת הולך שם עד שקראתי את הכתבה שלך (שדרך אגב גזרתי והיא שמורה אצלי עד היום) ואני מקווה שדרך הספר והחשיפה שהוא זכה לה יזכו אלו ששירתו שם ואלו שנפלו שם להכרה וההערכה המגיעים להם.



ד"א, לכל אלו שמעוניינים בסרטי וידיאו ביתיים מלבנון, היה בזמנו סרט שנקרא 'אבא אמר לי לצלם' שמתעד קו בלבנון.
מדי פעם הסרט צץ בכל מיני מקומות ושווה לחפש אותו.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #41  
ישן 04-01-2006, 16:27
צלמית המשתמש של esp_f50
  esp_f50 esp_f50 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 08.08.05
הודעות: 63
בתגובה להודעה מספר 39 שנכתבה על ידי ron leshem שמתחילה ב "אז ככה -"

רון,
אני חייב להגיד לך תודה רבה!
אני סה"כ ילד בן 17 שמתגייס עוד חצי שנה, ובזמן מלחמת לבנון הייתי יחסית קטן ולא ממש הבנתי מה הולך שם.
לא ידעתי ממש איך להסתכל על הנסיגה הזאת ומה לחשוב עליה, ובעצם בכלל לא ידעתי מה ממש הולך שם.
אצלי בבית בכל אופן המילה לבנון הייתה מקושרת ישר עם מוות של חיילים.
אז רציתי להגיד לך תודה שכתבת את הספר הזה, אולי אפילו תודה בשם הנוער שלא ידע מה זה לבנון.
אני קראתי בפורום את "הר הקללה" ואני חושב שזה בהחלט הדבר הכי יפה ומרגש שראיתי אי פעם בעיתון\באינטרנט
וכששמעתי שיצא ספר שמבוסס על הכתבה אמרתי לעצמי שאין מצב שאני לא קונה אותו
אז לקחתי את ההורים שלי וישר נסעתי לקנות אותו, סיימתי אותו תוך 24 שעות, ואני לא חשבתי אי פעם שאני מסוגל לקרוא ספר ושהוא יעניין אותי עד כדי כך,
אני פשוט לא יכולתי להתנתק ממנו בהפסקה בבית ספר הוא היה איתי, כשחזרתי הביתה זרקתי את התיק והלכתי לקרוא אותו, וכך בעצם עד הערב כבר סיימתי אותו.
אני בהחלט יכול להגיד שזה הספר הכי יפה שקראתי אי פעם ואני ביחס לשאר החברים שלי קורא ספרים.
למחרת כשהגעתי לבית ספר נתתי לכמה חברים שלי להציץ בספר, הספיק להם רק לקרוא את הפתיחה וכבר ראיתי אותם מסתובבים אחרי כמה ימים עם עותק ביד לא מסוגלים לעזוב אותו.
חברה שלי איבדה ידיד מאוד קרוב, אלעד פולק ז"ל, לפני קצת יותר משנתיים הוא היה חייל בדוכיפת,
זה כבר היה בתקופת האינתיפדה כמובן אבל בכל זאת חששתי לדבר איתה על הספר אבל היא הצליחה לשכנע אותי לתת לה הצצה בספר
אני חייב לציין שהיו לה דמעות בעיניים אחרי שהיא קראה את "הוא כבר לא..." ועכשיו היא גם קוראת את הספר, לא יכולה להתנתק ממנו,
בדיוק כמו כל אחד אחר רק שהיא מזדהה הרבה יותר עם הדמויות,
ורק אם במקרה חשבת על זה אז אני מתכוון להיות קרבי וכמה שיותר קרבי והספר הזה רק חיזק את הרצון הזה.
לדעתי זה ספר שחובה לכל נער או אזרח בישראל לקרוא, ה"חוויה הכי ישראלית" בתוך ספר.
ושוב תודה על ספר מדהים ועל הצצה נדירה לתקופה שאני לא ידעתי ממנה כמעט כלום.

יגאל
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #49  
ישן 09-12-2005, 19:24
  Elad E Elad E אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 11.02.05
הודעות: 2,074
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב ""אם יש גן עדן" - ספר חדש שיעניין את חלקכם..."

ב-7 לילות עשו לפני כמה שבועות כתבה על הסרטים הישראליים שיצאו ב-2006 ונכתב שם שיוסף סידר ורון לשם מתחילים בימים אלו ללהק את הקאסט של הסרט שכנראה יקרא 'בופור'.

לא נכתב שם אם הסרט יהיה גרסה קולנועית של הכתבה, גרסה קולנועית של 'אם יש גן עדן' או בעל עלילה נפרדת לגמרי.
אולי רון יסכים לנדב קצת מידע *רמז* *רמז*

באחד הגיליונות של העיתון אחרי פירסום הכתבה נכתב על בעיית הטייפ-קאסטינג בקולנוע הישראלי. כל אותם שחקנים שמזוהים עם דמות ספציפית ולכן מלהקים אותם כי הקהל מכיר אותם ככאלה ובא לראות אותם מבצעים את אותה דמות שוב...
אני אישית ממש לא רוצה לראות את יהודה לוי או ליאור אשכנזי בתפקיד המפק"צ...גם לא את איבגי

נערך לאחרונה ע"י Elad E בתאריך 09-12-2005 בשעה 19:40.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #51  
ישן 14-12-2005, 21:40
  ron leshem ron leshem אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 16.04.05
הודעות: 4
הסרט -
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב ""אם יש גן עדן" - ספר חדש שיעניין את חלקכם..."

...
טוב, האמת שאמרתם כבר בעצם כמעט הכל - כן, יהיה סרט קולנוע. יקראו לו "בופור".
הוא מבוסס על הפרקים האחרונים בספר ומתמקד בימים שלקראת הנסיגה, ובנסיגה עצמה. הדמויות בתסריט נותרו פחות או יותר דומות לאלה מהספר, אבל עשינו בעלילה כל מיני התאמות ושיפורים, כך שיתאים לפורמט של פיצ'ר, ושיהיה לו אימפקט חזק ומהודק מספיק. מביים את הסרט יוסף סידר, הבמאי שעשה את "ההסדר" ואת "מדורת השבט". שותפים בסרט חברת ההפקות "יונייטד קינג" של האחים אדרי (הם גם הבעלים של סינמה סיטי, ויצרו הצלחות כמו "סוף העולם שמאלה", "ללכת על המים" ועוד אינסוף), חברת סינמה פוסט פרודקשן של דוד מנדיל (שחתומה על סרטים מצליחים, אבל גם על כמה מהסדרות החזקות ביותר, כמו "מעורב ירושלמי"), וגם לשמחתנו קשת, ו-YES.
הצילומים מתחילים במרץ. אבל אל המסך הוא יגיע רק בעוד שנה פלוס להערכתי.
מה שמעניין בעיקר בתהליך הזה הוא השחזור של מוצב הבופור (בונים הכל - בטון, תעלות, עמדות, צוללות, טנקים... אפילו העטף). ההעתק הזה ייבנה על קלעת נמרוד ברמת הגולן. זה אתגר די מופרע, שכל מי שמצטרף אליו נסחף ממש ומודה שזו זכות היסטורית גדולה, וגם פרוייקט של פעם בחיים. בקיצור, סיפוק גדול.
עוד אין הכרעה סופית לגבי שחקנים. לאודישנים הגיעו כ-200 שחקנים צעירים. זה די מרגש לראות פתאום את הטקסטים ואת הדמויות מקבלים נפח ופנים.
זהו. עוד משהו ששכחתי?

בינתיים הראש שלי בכל זאת שקוע עמוק בספר...
ורציתי להגיד שוב תודה לכל האנשים פה בפורום שנתנו לו דחיפה מדהימה עוד לפני שיצא לאור, ובשבועיים הראשונים שלו בחנויות, ועזרו המון. העובדה שהספר נכנס לרבי המכר ללא ספק קשורה בזה.
בתקופה שאני כאן גיליתי שנוצר בפורום ריכוז גדול של אנשים שיש להם סיפורים לספר, חזקים וחשובים. אסור שיפחדו לכתוב, או יהססו. העובדה שאלפי אנשים קונים ספר כזה, ומעסיקים את עצמם בחומרים הלא קלים האלה, המעיקים, מעידה שיש רצון להקשיב לסיפורים. לא כל הציבור אסקפיסטי, בורח ורדוד. חלקו רוצה - רוצה מאד - לעבד את הצלקות הכי טעונות שיש, אלה שאנחנו מדברים עליהן. (ועל הדרך, אסור לשכוח, שבין הצלקות בסיפורים האלה, מסתתרים גם המון רגעים מהמתוקים והמקסימים והמצחיקים והחמים ביותר שתחוו כנראה בחיים..).

לילה טוב
רון
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #61  
ישן 04-01-2006, 10:27
צלמית המשתמש של PERE
  PERE PERE אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 14.12.05
הודעות: 231
וידוי של תחילת שנה
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב ""אם יש גן עדן" - ספר חדש שיעניין את חלקכם..."

לכל באי הפורום שלום,

הצטרפתי לפורום הזה ברגשות מעורבים יען כי חששתי מהחרטה והפלצנות (וסליחה עם הכותבים היקרים
שלנו) שמאפיינת את הפורומים השונים באתרי הגלישה העבריים.
האשכול הראשון שקראתי הייה "אם יש גן-עדן".
קראתי ונפגעתי - קניתי למחרת את הספר וסיימתי הבוקר לקרוא ועדיין עסוק בלעכל את תוכנו.
נכון שהפורום עסק בנושא הנ"ל ארוכות, אבל לדעתי לא מוצה הנושא כיוון שאי אפשר למצות אותו וצריך -לדעתי- כל שנה לפתוח את האשכול לטובת הצעירים והזקנים "שלא ידעו את יוסף".
אישית אני חייתי פה בתקופה של צהל בלבנון והייתי די מנותק מכל מה שקרה שם , חשבתי שלבנון וויטנאם הן תאומות במובן ההפסד הצבאי והתפיסה הפוליטית שלנו באותם ימים.
ב1981- הייתי טייס צעיר יחסית ומלחמת לבנון החלה להתגלגל , נשלחתי להפציץ במספר אתרים שנראו
מלמעלה אותו הדבר , ההרגשה היתה אימון מבצעי לא יותר.
אחרי חודש נשארנו בלבנון ואני בבסיס מרוחק אלפי שנות אור משם.
אלינו לא חילחלה המלחמה והגרילה לא איימה על שלוות הקפה בטייסת הדרומית, מעט מאוד דיבורים
על ה"חרא" שהחירניקים אוכלים ועוד יאכלו במגרש של החיזבאללה.
שמחתי מאוד שברק החליט להחזיר את אלא ששרדו לארץ ושוב עברנו לערוץ הספורט.
מאז לא התעסקתי בשאלת לבנון עם כל מה שמשתמע מכך בשום פורום שהוא.
עכשיו לאחר שקראתי את "גן העדן" אני שואל את עצמי איך פספסתי את התקופה ההיא ואת הנוער
ששמר עלינו במוצבים ההם איך הפנינו להם עורף איך החלשנו אותם ים יום, וכשהם בכו אנחנו אמרנו: תראו תראו ילדות , והמשכנו לחיות בארץ כאילו אנחנו בפוקט או דיסנילנד , איך דור שלם נעלם או נפגע לתמיד ואנחנו זכינו בתהילה ובבנות.
כנראה זאת המציאות וכמו שתמיד אמרנו: פרייארים לא מתים... אסור לשכוח.
ואחרי שמנגבים את הדמעות (עכשיו כבר מותר) אז לכו לקנות את הספר, זה ספר ההיסטורייה שלנו
מאז ולתמיד.

ותודה לרון לשם.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #62  
ישן 04-01-2006, 10:54
צלמית המשתמש של Fang
  משתמש זכר Fang מנהל Fang אינו מחובר  
מנהל בפורום צבא וביטחון
 
חבר מתאריך: 26.11.05
הודעות: 10,291
Facebook profile
אם יש גן עדן
בתגובה להודעה מספר 61 שנכתבה על ידי PERE שמתחילה ב "וידוי של תחילת שנה"

תקציר על הספר ועל המחבר
http://www.text.org.il/index.php?book=0501115

PERE - תגובה לא פוליטית (ככל שניתן) למה שכתבת:
את כל השירות הצבאי שלי (סוף שנות ה 80 ותחילת שנות ה 90) עשיתי בלבנון כחייל חי"ר
שאכל הרבה "XXX" במגרש המשחקים של החיזבאללה (גם אני יכול לכתוב ספר על התקופה ההיא).
במשך כל שנות ה 90 (עד ליציאה מלבנון) שמפ"ים היו כמעט רק בלבנון והרבה (60 יום בשנה
נשמע סביר??), מי העז לבקש ולת"ם (היינו משתחררים עם צו ביד)??

לרגע אחד לא הרגשתי שאני כלי על לוח שחמט של מאבקי כוח עם צחנה פוליטית בין בעלי
אינטרסים שהאגו והפנטזיות לקחו אותם ואותנו כעם הרבה מעבר למתוכנן.
אולי נאיביות, אולי ציונות - שורה תחתונה האמנתי כך:
- לשקט ושלווה לצפון הארץ אף אחד מלבדנו לא ידאג
- הג'ונגל הלבנוני של אותם הימים לא ניראה כפרטנר לדיון מדיני
- נשארה האופציה הצבאית שאני הייתי חלק ממנה.

המציאות המטורפת שם גרמה לנו לפתח מין מנגנון כהות חושים על מנת לשמור על השפיות.
ביציאות הביתה המעבר החד וההבדלים בין השאנטי של בתי קפה וחופי הים של הארץ
לסכנת החיים הרגעית והתופת של לבנון היו מזעזעים!!

השאלה היא מה אנחנו לומדים מזה (מבחינה ביטחונית לא פוליטית) על מה שקורה עכשיו??

נערך לאחרונה ע"י Fang בתאריך 04-01-2006 בשעה 10:59.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #63  
ישן 04-01-2006, 11:36
  g.l.s.h g.l.s.h אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 25.12.05
הודעות: 17,294
בתגובה להודעה מספר 62 שנכתבה על ידי Fang שמתחילה ב "אם יש גן עדן"

ציטוט:
במקור נכתב על ידי Fang
שמפ"ים היו כמעט רק בלבנון והרבה (60 יום בשנה
נשמע סביר??), מי העז לבקש ולת"ם (היינו משתחררים עם צו ביד)??



איזו יחידת מילואים? (אני מתכוון לאופי, לא פרטים). כבר שאני הייתי בסדיר (1992-1995) כמעט ולא היו מילואימניקים בלבנון וזו היתה מדיניות. במעטים שפגשתי היו נהגים פה ושם וסביר להניח שכמה טייסי מסוקים היו אנשי מילואים. אני זוכר בוודאות שלא ראיתי שום גוף אורגאני של חיילי מילואים בקווים.

כמו כן הייתי מוסיף שבמהלך השירות שלי בלבנון, אולי היה לי מזל, אבל העניינים התנהלו בסה"כ בסדר יחסית למה שמצפים מקו "חם". אני לא יכול להגדיר את השהיה שלי כ"אכילת חרא" וזו כללה גם את ימי מבצע "דין וחשבון" שבו ספגנו הפגזות כבדות והייתי עד ישיר לפגיעה ישירה של מרגמה בחובש...

בסה"כ, זוהי השיגרה במקרים מסויימים של צבא הלוחם בגרילה, וזה מה שיש גם למדינות נוספות לצפות בעולמינו. מה ששינה את התמונה מן הקצה לקצה, היתה ההשפעה העצומה של התעמולה על החסינות, וקטונתי מלנתח את הנושא. ביום שבו כלי התקשורת דנו בפרטי פרטים במיקומו של דגל החזיבללה על סוללות תל דבשה, זכה החיזבללה בניצחון המשמעותי ביותר משום שהחל מאותו רגע מה שעניין את הציבור היו פרטים, זניחים מבחינה ציבורית והיסטורית, כמו איזה מ"מ לא הסתער בכוון הנכון ואיזה חייל זנח את עמדת המא"ג. ההשפעה ההרסנית הזו עירערה את כל "צדקת הדרך" (כן, שמונח המיושן הזה) ושום חייל לא בטוח בעצמו ובנכונותו להסתכן, כשהוא יודע מה המחשבות בעורף.

אם נבדוק את השתלשלות האירועים בהמשך - הטיפול של העיתונות בפרשיית שלושת הגופות שחטפו החיזבללה בהר דב, החיילים שנורו ע"י צלף על אנטנה והאירוע המוזר של החייל שירה במחבלים בע'גר - נראה שלבנון היתה רק תחילת הדרך.
_____________________________________
.

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #72  
ישן 04-02-2006, 12:33
  דמרי דמרי אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 04.02.06
הודעות: 5
אחד שהיה שם
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב ""אם יש גן עדן" - ספר חדש שיעניין את חלקכם..."

ספר מומלץ!!
אני שיררתתי בחהן גבעתי, מחזור אוג 98 , "צוות יוגב" וההיתי בבופור באותה תקופה עליה כתוב בספר, בניגוד לכל הכתבות ולכל מה שקראתי בעבר, אני יכול לומר שהספר הזה פשוט מציג את המציאות בצורה יוצאת דופן, כל הכבוד לסופר שלמרות שלא היה שם הצליח להיתחבר בצורה כזאת לרגשות, חברויות, פחדים ולאירועים שהיו שם.
התחלתי לקרוא את הספר וההיתי מאוד סקפטי לגביו, אחרי קריאת הספר אני פשוט המום, הספר הזה הצליח להחזיר אותי לאחור בזמן ולארועים שלחלקם ההיתי שותף.
אני חייב לציין שרובם הגדול של האירועים שכתובים בספר התרחשו במציאות, הסופר חיבר את כל האירועים לצוות אחד והחליף שמות אבל כמעט כל הארועים התרחשו בדיוק כמו שנכתב בספר.
תודה לרון לשם שהצליח לרגש אותי ואני בטוח עוד הרבה אחרים.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #87  
ישן 15-02-2006, 21:31
צלמית המשתמש של gal perel
  gal perel gal perel אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 15.02.06
הודעות: 142
ספר טוב וחשוב
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב ""אם יש גן עדן" - ספר חדש שיעניין את חלקכם..."

ממה שאני מכיר בצה"ל הספר מעביר יפה את הפחד הקרבה ותחושת ה"אנחנו ביחד בחרא עד שייגמר" של הלוחם הישראלי העכשווי. אין שום ספק שמי שיצא מלבנון במאי 200 הביא איתו את לבנון הבייתה לשטחים לעימות הישרא-פלשתיני. הספר מראה את הבופור כמעין שובר גלים אל מול הסערה של שנתו האחרונה של צה"ל בלבנון. קריא ברור מותח קצת קיצ'י אבל בסוף ממש ראוי שקריאה ולכניסה לפנתאון ספרי המלחמה הישראלים. אני חושב שהספר ירעיל הרבה בני נוער לקרבי וגם ירוץ טוב בצבא ומחוצה לו אצל מי שחווה לבנון ומי שחווה שטחים ונדהם לגלות שלבנון שהוא חשב (כמוני) שנמצאת מעבר לגבול מחכה לו חמש דקות מכפר סבא בזיג בסמטה במ"פ טול כארם.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #88  
ישן 20-04-2006, 03:48
צלמית המשתמש של RP.
  משתמש זכר RP. RP. אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 04.11.04
הודעות: 6,986
רון לשם, במפגש אישי על ספרו - "אם יש גן עדן"
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב ""אם יש גן עדן" - ספר חדש שיעניין את חלקכם..."

הועתק ממתגייסים וסדירים:
ביום ה' ה - 27.4.06 בשעה 20:30

רון לשם, במפגש אישי על ספרו - "אם יש גן עדן"


הספר שהפך לפולחן בקרב הלוחמים שלנו.

הספר מביא את הסיפור של לוחמי הבופור בלבנון, מדבר על הפחדים, הדברים שהיו צריכים לקרות ולא קרו וכל מה שפחדנו להעז, לשאול ולדעת.

"חמש שנים אחרי הנסיגה מלבנון חוזר לירז ליברטי אל השנה שטילטלה את חייו – השנה האחרונה של צה"ל על הבופור. הוא חוזר אל ריבר החובש שהבטיח למות למענו; אל אושרי הסמל, הנשמה התאומה, שנשבע לירות בו אם יאבד יד; אל זיתלאווי שהמציא שפה, ובייליס שהוריד כיפה; אל שפיצר, שדיקלם "הנרי החמישי" בשלג – ואל אלה שלא חזרו.
"אם יש גן עדן" מהדהד בקול בוטה ואמיץ של דור שלם – דור שנלחם בשם "הרעות" וחלם על חופים רחוקים, איבד חברים וכמעט איבד שפיות, פחד להסתער והסתער על הפחד, כי הפחד מדבק, הפחד ממכר.
"אם יש גן עדן" הוא יצירת פולחן מיידית: רומן נועז ופרוע, מלא באבסורד שיכול לנבוע אך ורק מהמציאות, ופורש יריעה רחבה, מרגשת ומפתיעה, גדושה באימה ומבוכה, בפעולה וגבורה."




צמרות 2, הרצליה, קומת החניה

טל: 09-9512760

חניה חינם

הכניסה לחיילים ללא תשלום.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #89  
ישן 20-04-2006, 20:16
  EladEk EladEk אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 02.08.05
הודעות: 104
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב ""אם יש גן עדן" - ספר חדש שיעניין את חלקכם..."

לקראו את הספר התחלתי שעליתי לקו בצפון (קו גדר)
זה עזר לי להעביר הקפצה שהייתה לנו לשבועיים וחצי לשטח עם התותחים (רמת כוננות שהייתה)
ככה שבתנאים הבסיסים (בלי מקלחת ושרותים מסודרים) יכלתי ללצערי להזדהות אם גיבורי הספר
אך למזלי / צערי (כל אחד והשקפת הראות שלו) לא יצא לי לשרת בתקופה של הבופור ככה שרק באמצעות הספר יכלתי לראות איך פעם שמרו על הגבול ולהשוות לאיך שעכשיו ולראות שיש דברים שנשארו מאז (בתחילה עשינו כוננות עם שחר)
את הספר הזה קראו כל הקצינים כמעט של היחידה שלי והמפקדים עד עכשיו זה עובר בינייהם ספר מרתק שגם שאתה בצבא ואתה לא רוצה לשמוע יותר על צבא ברגעים הכי קשים שם אתה עדיין נהנה לקרוא אותו!!
פשוט ספר ע נ ק ! ! !

בספר הזה זה לא רק העלילה כי יש הרבה סיפורים עם עלילה טובה פה זה גם צורת הכתיבה הפשוטה וההצגה של הדילמות בספר פשוט בצורה מושלמת
לא היה פרק אחד משעמם שורה או מילה אחת שאפשר היה לדלג עליה בלי להצטער על זה
פשוט ג ד ו ל ! ! !
_____________________________________
חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #99  
ישן 04-10-2015, 23:25
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
עשור לספר
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב ""אם יש גן עדן" - ספר חדש שיעניין את חלקכם..."

במלאות עשור לפרסום הרומן המשפיע "אם יש גן עדן", שנכתב חמש שנים לאחר נסיגת צה"ל מלבנון, המחבר רון לשם (39) מספר על תהליך הכתיבה, ומדוע הוא מעולם לא קרא את הספר בעצמו. ראיון מיוחד:
"זה היה בשבוע הראשון של האינתיפאדה השנייה. נשלחתי על ידי העורך הראשי של "ידיעות אחרונות" למצוא סיפור למגזין '7 ימים'. דובר צה"ל אמרו שכשאגיע לנצרים אפגוש קצין כריזמטי שיהיה הגיבור של הכתבה שלי, אבל כשנכנסתי לקרוון גיליתי שהוא לא יחזיק לי כתבה של חמישה עמודים", משחזר לשם. שניה לפני שוויתר, שמע לשם צעדים על החול מחוץ לקרוון. "זה היה חייל שאמר לרס"ר שלו, 'בואנ'ה, אחי, פה זה פאקינג סייגון'. הוא נשמע לי מספיק 'צבעוני' כדי שאראיין אותו, אז ניגשתי אליו. בהתחלה הוא לא רצה לדבר, אבל אחר כך ישבנו, כי זה בער בו, ואז הוא התחיל לספר לי את הסיפור".
בעקבות הסיפור של החייל, שהפך לדמות הראשית בספר הביכורים של רון לשם, נפגש לשם עם כל המעורבים בסיפור וצפה בשעות של הקלטות וידאו מהמוצב. לבסוף, לשם יכל לספר על הבופור כאילו היה שם בעצמו, אבל זה לא הספיק לו.
"רציתי להבין באמת מה זה אומר לשכב במארב. תמיר ידעי, שהיה אז מפקד 'אגוז', הסכים לתת לי להיות איתם במארב של 72 שעות ליד ג'נין, שהידרדר לתקרית אש קשה. הרגשתי שאני חייב להרגיש מה זה פחד. לא היו לי חברויות עמוקות כל כך כמו חבר לקרב ורציתי שיהיו לי, רציתי להרגיש ולחוות את זה", מסביר לשם.
ללשם הייתה סיבה נוספת להעמיק כל כך בתחקיר לקראת כתיבת "אם יש גן עדן". "אח של אמא שלי נהרג בלבנון, ומאז שהייתי בן שבע זה תמיד ריחף בבית", משתף לשם. "זה ששירתתי במודיעין גרם לי להרגיש שאולי אני מאכזב את המשפחה", מסביר לשם. "כשאמא שלי שמעה שאני כותב ספר על הנושא, זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שהיא מאוד גאה בי".
כשנשאל מה בעיניו הוביל להצלחת הספר, לשם מציין את האנושיות שבדמויות. "הכתיבה שלי הייתה הבריחה מהמציאות של האינתיפאדה, ומהתמונות שראיתי יום-יום כעורך. הייתי חייב כלפי עצמי להיות מאוהב בדמויות שאני כותב, הן היו אמורות להחזיר לי את האמון בבני-אדם", משתף לשם. "התרגלתי במשך שלוש שנים לחיות עם הדמויות, באיזשהו שלב הדמות שבנית כבר מדברת בפני עצמה, והמילים כותבות את עצמן על המקלדת. ואז מגיע השלב שהספר גמור ואתה כבר לא יכול לדבר עם הדמויות ולשחק איתן. זה היה בשבילי כמו משבר".
מאז פרסום הספר בשנת 2005, לשם לא קרא אותו, לא בעברית ולא באנגלית. "אני לא קורא אף פעם את מה שאני כותב. אני מפחד שאתאכזב. שמעתי רק קטעים מתוך הספר שהקריאו באירועים. אני תוהה איך הייתי כותב את הספר היום, אם הייתי מצליח בכלל. אני מאוד רוצה הזדמנות נוספת לכתוב על הדמויות בספר המשך, אבל בשביל זה אני צריך שיהיה לי משהו להגיד, ובינתיים אין לי".
הכתבה המלאה של ברית שורץ-פוזנר בגיליון האחרון של עיתון "במחנה", ועכשיו בפק"ל של אפליקציית פז"מ.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
תגובה

כלי אשכול חפש באשכול זה
חפש באשכול זה:

חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה דרג אשכול זה
דרג אשכול זה:

מזער את תיבת המידע אפשרויות משלוח הודעות
אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים
אתה לא יכול להגיב לאשכולות
אתה לא יכול לצרף קבצים
אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל
קוד [IMG] פעיל
קוד HTML כבוי
מעבר לפורום



כל הזמנים המוצגים בדף זה הם לפי איזור זמן GMT +2. השעה כעת היא 22:55

הדף נוצר ב 0.17 שניות עם 10 שאילתות

הפורום מבוסס על vBulletin, גירסא 3.0.6
כל הזכויות לתוכנת הפורומים שמורות © 2024 - 2000 לחברת Jelsoft Enterprises.
כל הזכויות שמורות ל Fresh.co.il ©

צור קשר | תקנון האתר