הסיפור הבא הוא דוגמא אחת, מני כמה, לכמה טיפש ונואש יכול אדם להיות בנסיבות מסוימות. אחרי כמה ימים בטירונות חי"ר של שדו"ב במתקן אדם ללא חברת אישה, התחלתי להתחרפן ולחפש פתרונות יצירתיים. אחרי כמה שבועות טובים לתוך הטירונות, החלטתי ליישם קצת את החומר הנלמד. לאחר ארוחת הערב של יום שישי, בידיעה שלא נדרש להתפקד עד מוצאי שבת, ארזתי תיק קטן עם בגדי א' וכמה עשרות כדורי קלאצ' שמצאתי בבונקר בשמירה הבסיסית האחרונה. פירומן מיוחם שכמותי, תכננתי להגיע לבית של חברה שלי דאז לכמה שעות של התהוללות, ואז להשתעשע במשחקי אבק שריפה בפרדס שליד השכונה שלה. על הבוקר להתנחם בעוד ביקור אצל העלמה ולבסוף לחזור למתקן אדם הארור לאחר ארוחה טובה ב"אסא" (צאו ולמדו - "אסא" בצומת בית דגן כפנטזיה קולינארית, הראיות מדברות בעד עצמן). מה יש לומר, סוף שבוע של זמן איכות.
ירדתי מהפלוגה לכיוון שער 2000 והתמקמתי בצללים לא רחוק ממנו. המתנתי לזוג הטירונים הלומי העייפות והחיים בכלל הידועים בכינוי "פטרול". הם חלפו על פני תוך שיחה ערה בדרכם למעלה אל המפקדה. לאחר זמן שנראה לי סביר יצאתי בריצה קלה דרך השער הפתוח, דילגתי בעליצות מאבן לאבן באפיק הרדוד והתחלתי לטפס דרומה בתוך יער אורנים דליל - אל החופש, המין המובטח והאוכל הטוב.
אולי היה טוב יותר לחכות עוד דקה או שתיים. שני הטירונים כנראה שמעו אותי חוצה את האפיק כי פתאום הם היו ליד השער, האחד צועק למ"ק והשני מאיר עם הפנס וו לכל עבר ומוסיף צעקות משלו. ירדתי לכריעה מאחורי עץ וניסיתי לחשוב. לא הצלחתי. פשוט קפאתי במקום במשך כמה דקות טובות. השער היה במרחק של 100 מטר מהעץ שמאחוריו התחבאתי, ולמול עיני המשתאות עצר אביר הכוננות ומתוכו פרקה ברעש כיתת הכוננות. בעודי מתלבט אם לחכות, לחזור או להתקדם הגיעו מכיוון הלוט"ר ואן דורה לבנה ומתוכה פרקו חיילים לבושים באפודים מסוג אחר, נשקים קצרים עם כוונות מבטיחות ובעיקר – אמר"לים. אני זוכר בברור 2 חיילים עומדים על הכביש ומביטים לכיוון היער בו אני הייתי, כל אחד ואמר"ל דבוק לפניו. (בדיעבד, אני הייתי סטטי בתוך יער דליל ולא מואר והם עמדו בדיוק מתחת לעמוד תאורה שהיה ליד השער)
תמה ההתלבטות – לא ידעתי אז כלום על הלוט"ר חוץ משמועות נרגשות של טירונים מבוהלים שפגשו אנשים מוכים במסדר חולים במרפאה של המתקן. ואולי זו בכלל יחידה אחרת, שרק מתאמנת במתקן, ואולי הם ירו בי לפני שתהיה לי הזדמנות להזדהות - למה להשאר ולגלות? בקיצור, ההלם פינה את מקומו לטובת ההיסטריה.
בעוד החיילים מתחילים לסרוק את האפיק שמעבר לשער קברתי את חבילת הכדורים למרגלות העץ (עם קק"ל הסליחה) ורצתי מעץ לעץ לכיוון דרום בלי לעצור ובלי להסתכל אחורה. לאחר כשעה היו עומדות רגלי בתעלת הניקוז של כביש 443. האזנתי והתבוננתי סביב – איש לא היה בעקבותיי ובאוויר היה ריח של חופש. התקדמתי בתעלה, תוך השטתחויות מדי פעם, עד שהגעתי לצומת הפניה לחדיד/בית נחמיה. עליתי על א', ולאחר 10 דקות עליתי על רכב שירד לכיוון לוד. כשהיינו בדרכנו התעניין הנהג למה אני יוצא בשעה כה מאוחרת. "שעות ביציאה" עניתי לו, "הרבה שעות ביציאה". "באיזו פלוגה אתה?" התעניין הנהג בחביבות. "פלוגה ה' " שיקרתי במצח נחושה. "מוזר, חשבתי שתגיות לבנות זה פלוגה א' של שדו"ב" אמר הנהג, "אני קצין בדובדבן וחבר טוב שלי מ"מ שם". "לא לא", חרחרתי, "אני פלוגה ה', לא יודע כלום על פלוגה א'". הוא הוריד אותי בצומת רמלוד ושאר הסופשבוע המשיך כמתוכנן – מינוס הפירוטכניקה, כמובן.
במוצאי שבת חבר הקפיץ אותי לשטח האש שמצפון למתקן והחיילות שלי קפצה מדרגה במהלך ההסתננות חזרה פנימה. עד סוף האימון המקדם דחף אותי יצרי להפרות משמעת נוספות מסוג זה, ואולי גם מסוגים אחרים. משמעת עצמית, קבלת מרות ודחיית סיפוקים מעולם לא היו תכונות אופי בולטות אצלי. זה מה יש.
אחרי עשור וחצי כל הענין נראה לי כל כך רחוק, וקצת תמוה. אבל מדי פעם, כשאני חולף על 443 ליד המתקן וליד אותה הצומת, או רוכב על אופניים מתל חדיד לכיוון הלולים של בית נחמיה, אני לא יכול שלא לתהות איפה לעזאזל קברתי את הכדורים האלה.