במקור נכתב על ידי 06586
יערי, הנמקתך את ההימנעות מתגובה עניינית לדברי, משום שהשתמשתי בביטוי שאינו מוצא חן בעיניך, יכולים לשכנע רק אדם חסר-בינה. אתה ממש רועד מזעזוע למקרא תיאורי את התנהגותו של ספקטור כפושעת, כאשר אין דרך להגדירה, על פי העובדות ולא על פי מיתוס כלשהו, אלא במונחים עברייניים. לא מובן לי פשר החסינות הזו שאתה מקנה לאדם כלשהו, רק משום שאתה אולי מכירו אישית או שהוא נהנה במוחך מתדמית כלשהי. אדם עצמאי ואינטליגנטי חייב להתייחס לעובדות, לבדוק את אמיתותן ורק לאחר-מכן לקבוע את יחסו להגדרות. אם פוליטיקאי מסוים לוקח שוחד, אין כל ערך לעברו המזהיר בשירות העם, והגדרתו כפושע מתאימה והולמת, גם אם יבואו מעריציו המושבעים ויזעמו על כך. האדם האינטליגנטי חייב להיות אותו ילד קטן האומר כי המלך עירום, למרות שרוב ההמון משבח את הבגדים המפוארים שהכל אומרים כי הוא לובש, והם אומרים זאת מאחר שהכל אומרים זאת, למרות שכל טמבל יכול לראות שהוא עירום.
וכעת לעובדות שאליהן נמנעת מלהתייחס, אם כי אולי לא תמשיך בקריאה מאחר שאתה מתעקש לזרום עם ההמון. כפי שהסברתי, פירוט העובדות אינו נעשה על פי דמיוני או עדותי, כי לא הייתי שם, אלא אך ורק על פי דברי ספקטור בספרו. הוא ביקש להשתתף במבצע בעיראק, ואפשר להבין רצון זה כי זהו מבצע של אחד בדור, ומוכר לי הרצון של לוחם להשתתף בפעולה מבצעית, למרות שיש בה גם סכנת-מוות. אך עברי סירב לשתפו במבצע, מטעמים מובנים וברורים. ספקטור מודה כי לא היה מנוסה דיו בהטסת F16, אך טען שנחוץ מעין "מבוגר אחראי" (זהו ביטוי שלי, המשקף את כוונתו). מאחר שהכיר את הרמטכ"ל רפול, שנחת רבות בבסיס רמת-דוד שעליו פיקד, חיפש ומצא אצלו "פרוטקציה", והלה באופן מדהים פעל למינויו למבצע כה קריטי, בניגוד לדעת המומחה מס' 1 של צה"ל בנושא זה, מפקד ח"א דוד עברי. ביציאה למבצע, ספקטור היה עייף עייפות קיצונית ומסומם מתרופה. אדייק בהבאת דבריו בספר (עמ' 332): "...הופיעו אצלי תופעות של קוצר נשימה... לקחתי כדורים להקלת הנשימה, ובדיעבד נודע לי שהם דיללו את הדם והחלישו את התנגדותי לעומס הג'י... בלילה לפני שיצאנו היו לי שוב קשיי נשימה ולא הצלחתי להירדם, ולטיסה יצאתי עייף מאוד. כל הדרך לעיראק 'ניקרתי'". אומנם לא בספרו, אך בראיון ב"מעריב" עם טלי ליפקין-שחק, אמר ספקטור כי עברי ידע על מצבו זה. התוצאה, לפי דבריו, היתה החטאתו את המטרה, כי כש"משך" לצורך ההפצצה לקה ב"בלק אאוט" שהותירו עיוור לחלוטין, וכחזרה אליו הצלילה מצא עצמו צולל לכיוון שגוי. או-אז עשה את המעשה היחיד שהיה בהתאם להוראות: הוא נמנע מביצוע יעף נוסף, ולכן זרק את הפצצות "על מה שיכולתי בחצר הכור האטומי". עובדות אלו לא גילו ספקטור ועברי למפקד המבצע או למישהו אחר, לא לפני המבצע ואפילו לא בתחקיר שלאחר-מכן, אותו "תחקיר חושפני ויהי-מה" שהחיל כה מתגאה בו (לשווא, לצערי העמוק, לנוכח אותו מקרה). כדי כך הגיע קשר השתיקה שקשרו ספקטור ועברי, שבמסיבה כעבור 25 שנה, שבה חשף ספקטור את האמת, הגיב אמיר נחומי, מפקד המבנה שלו ב"תמוז", באמרו כך: "אין לך מושג, יפתח, איזו אבן הורדת לי עכשיו מהלב". וספקטור מסביר: "כל השנים הללו שבהן לא סיפרתי את סודי, היה גם לנחומי סוד מציק משלו. נחומי, שהוביל אותי, חשב כי בגלל האופן שבו טס הוא הפריע לי למצוא את המטרה". תגובה דומה במקצת הגיב גם זאב רז, מפקד המבצע (ראה "רם וברור", עמ' 333). כל הדברים הללו מקומם להתברר ללא כחל ושרק בתחקיר חושפני וגלוי-לב עד העצם, נשמת אפה של כל יחידה לוחמת החוזרת ממבצע כלשהו, לבטח חבורת טייסים בחיל האוויר הישראלי. גם נחומי, לימים סגן מח"א, ואל"מ רז לא נהגו על פי אמות המדה הנדרשות ממשתתפי תחקיר, אך חומרת התנהגותם אינה מגיעה לקרסוליה של התנהגות ספקטור.
ספקטור ניחן בכשרון-כתיבה מעולה, ולכן ספרו מרתק ושובה-לב. אך הוא חייב להיבחן ולהישפט לא בתחום הספרותי אלא בתחום המהותי כטייס, כמפקד וכאדם. בכשרונו הוא מפרט אחד לאחד את תירוציהם של אלה שהפירו הוראות מבצעיות בסיסיות, שאין להפירן בשום פנים ואופן. החל ממנו-עצמו, בטוסו למבצע כזה בבריאות לקויה ובעייפות קיצונית, וכלה במשתתפיו שפטפטו את הסוד לפני המבצע באוזני נשותיהם, ובהם גם מפקד החיל. לכל אחד מהם היה תירוץ, כביכול, אך אנו מכירים את תולדות המלחמות, שבהן חשיפת סודות כתוצאה מפטפוט גרמה אסון. אנשים שנשאו באחריות שמרו סודות במשך זמן רב ולא גילו אותם אפילו לקרובים אליהם ביותר\ בהבינם את הסיכון שבכך. ספקטור מספר כי אפילו מיכל יפה, שבעלה דובי גילה לה את הסוד שבועות (!) לפני המבצע, ואמרה לבעלה שבכך בגד בהוראות, הסתירה בתבונתה את הסוד אפילו מידיעת אביה, עזר ויצמן, ובכך היא ראויה לשבח, אך אין זה מסיר את האחריות מעל כתפי בעלה. אנו יודעים גם את תגובתו הנכונה של ראש הממשלה בגין, שהורה ברגע האחרון לבטל יציאה קודמת לאותו מבצע כשנודע לו כי הסוד התגלה לשמעון פרס, בסברו כי אם פרס יודע - אולי גם בבגדאד יודעים. לאחר שסיפר כי נשותיהם של דוד עברי, דובי יפה ועמוס ידלין גילו כי בעליהן ספרו להן את סוד המבצע לפני ביצועו, כתב ספקטור (בעמ' 226): "מבצע 'אופרה' היה סודי ביותר. לא רק חיינו שלנו, אלא ההצלחה להשמיד את הכור האטומי, ובסופו של דבר בטחון מדינת ישראל, היו כולם תלויים בשמירת הסוד הזה. והנה, הנשים החלו לדבר. מה זה אמר עלינו?".
תיקון קטן: המסיבה בבית ספקטור נערכה 20 שנה לאחר המבצע, ולא 25 כפי שכתבתי בטעות.
וכעת אתה, יערי, רשאי להמשיך ולהלל את בגדי המלך החדשים.
|