|
12-10-2006, 10:33
|
עוסק בהיסטוריה צבאית וגרמנית, ובתולדות הלוחמה האווירית
|
|
חבר מתאריך: 23.03.06
הודעות: 1,997
|
|
סקירה (כבדה) - "איגלו ווייט": קרב מסכי הפלזמה הראשון
סקירה – "Igloo White": קרב מסכי הפלזמה הראשון
רקע כללי
המעורבות האמריקאית בויטנאם הפכה למלחמה גלויה ב-1965. המלחמה התנהלה בפועל בשתי חזיתות עיקריות ונגד שני כוחות קומוניסטיים עיקריים:
1) נגד צפון-ויטנאם ונגד צבאה הסדיר – ה-NVA. המערכה התנהלה בעיקר באזור הגבול "המפורז" בין שתי המדינות שנקרא DMZ, ונגד כוחות סדירים שחדרו לדרום-ויטנאם ושפעלו במידה רבה כגרילה.
2) נגד כוחות גרילה לא סדירים – הוייטקונג – בשטחה של דרום-ויטנאם.
הקושי האמריקאי הצבאי העיקרי במלחמה בשלב זה היה טמון באופיו הא-סימטרי של העימות. הצבא האמריקאי נבנה בשנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60 בעיקר לעימות קונוונציונאלי או גרעיני נגד הצבאות הסדירים של בריה"מ וגרורותיה. למרות שהאמריקאים הפיקו לקחים חשובים מניסיונם המר של הצרפתים בויטנאם, הרי שב-1966 עדיין לא עלה בידם להכריע את האויב הפרימיטיבי לכאורה למרות עליונותם הטכנולוגית המוחלטת.
אחת הבעיות החמורות של אותו עימות א-סימטרי היתה היעדרם של קווי חזית ברורים. חלק גדול מהמלחמה התחולל עמוק בשטחה של דרום-ויטנאם באמצעות כוחות גרילה גדולים ומאורגנים היטב. הוייטקונג וכוחות צפון-ויטנאם שפעלו בדרום היו תלויים במידה רבה באספקה מהצפון. אספקה זו הועברה אליהם דרך רשת נתיבי אספקה שנקראה בשם הכולל "נתיב הו צ'י מין" על שם מנהיג צפון-ויטנאם. הנתיב עבר גם בשטחן של לאוס וקמבודיה והוא כלל נתיבי עפר להולכי רגל, אופניים ומשאיות. חלק מהתעבורה נעשה גם באמצעות סירות קטנות. רוב הנתיב עבר בשטח הררי קשה מכוסה בחופת ג'ונגל עבותה, אשר מנעה תצפית ישירה עליו. במקומות בהם הנתיבים היו חשופים הותקנה מעליהם הסוואה. רוב המטען הועבר דרומה על גבם של אלפי סבלים ועל אופניים, אבל עם הזמן הלכה וגברה תנועת המשאיות על הנתיב. תפעול הנתיב הופקד בידי קבוצת התחבורה ה-559 של צבא צפון-ויטנאם. במסגרת הקבוצה הוצבו מספר גדודי בינוי ולוגיסטיקה – כולל גדודי אופניים וסירות. מעריכים כי בשיא פעילות הנתיב לקראת סוף שנות ה-60 שירתו כ-42,000 אנשים בתחזוקה השוטפת שלו ובהעברת אספקה על גביו.
חשוב לציין כי למרות שנעשה כאן שימוש תכוף במילה "נתיב", הרי שמדובר היה ברשת רחבה מאוד של שבילים ודרכים, אשר נפרשו על שטח עצום. גם המפה המצורפת נותנת תמונה כללית בלבד של נתיב הו צ'י מין.
מפת נתיב הו צ'י מין. HCM היא אוטוסטרדה מודרנית שבנייתה החלה בשנת 2000.
הבעיה
האמריקאים זיהו את הנתיב ואת חשיבותו עוד לפני תחילת מעורבותם המלאה בויטנאם. יחידות מודיעין שונות של ה-CIA החלו לפעול באזור הנתיב ב-1962. היות ומגבלות פוליטיות מנעו מהאמריקאים לתקוף את מקורות האספקה בצפון-ויטנאם, ניתן היה לפגוע בה רק על הנתיב. החל מ-1965 האמריקאים העניקו לניתוקו עדיפות עליונה. עיקר המאמץ נעשה באמצעות תקיפות מן האויר. עמידותו של הנתיב היתה טמונה בפרימיטיביות שלו. את התנועה שנעה עליו קשה היה לזהות מן האויר וכמעט שלא ניתן היה לפגוע בה בצורה יעילה. את הדרכים עצמם ניתן היה לתקוף, אבל אותו צבא מתחזקים שנפרש לאורכן לא התקשה לתקן את הנזקים תוך זמן קצר. לאורך הנתיב לא היו צווארי בקבוק כמו גשרים משוכללים או מנהרות, שפגיעה בהם היתה משתקת את התנועה לאורך זמן. באזור ההררי בו עבר חלק גדול מהנתיב שרר מזג אויר גרוע רוב ימות השנה והדבר הקשה על הפעלה יעילה של כוח אווירי. בשנים 1967-1972 מזג האויר הפך לבעייתי אף יותר כתוצאה מפרוייקט זריעת עננים כושל בשם "פופאיי" שנועד להפוך את הדרכים לבלתי עבירות למשאיות.
גם הפעלה של כוחות מיוחדים לתצפית ולפגיעה בתנועה על הנתיב לא הביאה להפרעה משמעותית בתנועה עליו. מבצעים קרקעיים שנערכו נגד קטעים קטנים של הנתיב בדרום גרמו להפרעה זמנית בלבד בפעילות באותם קטעים (ברומן "העמק ה-13" מתואר מבצע דמיוני כזה ב-1970). גם העובדה שחלק גדול מהנתיב עבר בשטחן של לאוס וקמבודיה הנייטרליות לכאורה הקשה מבחינה פוליטית על פעילות נחרצת נגדו.
הטכנולוגיה מגויסת
גורמים אקדמיים שונים – בין השאר מאוניברסיטאות MIT והרווארד - הציעו ב-1966 למשרד ההגנה מספר הצעות לגבי דרכים לניתוק הנתיב. בעקבות זאת משרד ההגנה הקים בקיץ של אותה שנה שני צוותי מחקר כדי לבדוק את האפשרות לחסום את התעבורה לדרום באמצעות טכנולוגיות חדישות וטקטיקות שונות. הצוותים התמודדו עם שתי שאלות עיקריות:
1) כיצד לגלות תנועה על הנתיב וכיצד לעקוב אחריה.
2) איך לנצל את המידע כדי לתקוף את הנתיב ואת התנועה עליו בצורה היעילה ביותר.
בשלב ראשון הורחבה תוכנית מוגבלת שיזם הצי תחת השם ALARS (Air Launched Acoustical Reconnaissance). במסגרת זו יישם הצי את ניסיונו בפרישת רשתות חיישנים אקוסטיים בים לצורך גילוי צוללות. מעבדות הצי פיתחו חיישני קול וחיישנים סיסמיים ומטוסי נצ"ל מסוג נפטון הוסבו כדי להטילם, לקלוט את שידוריהם ואף כדי לתקוף מגעים חשודים. מאוחר יותר נקראה התוכנית של הצי TRIM (Trails and Road Interdiction, Multi-sensor). היה זה פתרון ביניים ושלב מעבר לפיתוח מערכת מקיפה יותר, מורכבת יותר וממורכזת יותר, שמשרד ההגנה והזרועות החלו לפתח.
מטוס OP-2E נפטון של טייסת VO-67. מתחת לכנף רואים את מנשאי החיישנים ומארז מקלע מיניגן מסוג SUU-11.
המערכה האלקטרונית נגד נתיב הו צ'י מין החלה עם פרישת מטוסי הנפטון המוסבים הראשונים בתחילת 1967. בחודשים ובשנים הבאות התפתח הפרוייקט תחת שמות קוד שהשתנו לפרקים עם העברת סמכויות והכנסת אלמנטים חדשים. מכל מקום, הוא ידוע כיום בשם הכולל "איגלו ווייט". המערכת שפותחה בסופו של דבר נועדה לאתר תנועה על הנתיב, לסווג אותה ולמקם אותה במדויק. המידע נקלט ונותח במרכז פיקוד ושליטה אשר הפנה אל המגעים מטוסי תקיפה. סגירת המעגל צופה-שולט-יורה ארכה בתיאוריה דקות ספורות בלבד.
החיישנים
בתחילתה של שרשרת הגילוי והמעקב עמדו החיישנים. מספר סוגי חיישנים פותחו במיוחד עבור הפעילות נגד נתיב הו צ'י מין והם נועדו בראש ובראשונה להטלה מדויקת מהאויר. החיישנים הותקנו לרוב בתוך טריז מתכת חזק בעל אנטנות מתכת דקות וארוכות שדמו לענפים. הטריז נועד להינעץ באדמה ולהראות כמו צמח. חלק מהחיישנים האקוסטיים צוידו במצנח מוסווה קטן שאפשר להם להיתלות על עצים. בכל החיישנים שולב משדר ששידר את נתוני הגילוי. החיישנים התעוררו לחיים רק עם גילוי אות וכך צומצמה צריכת האנרגיה שלהם למינימום וחיי הסוללה הוארכו.
חיישנים מסוגים שונים במוזיאון חא"א ב-Eglin. ברקע משמאל מארז SUU-42A ששימש להטלת חיישנים ממטוסי קרב.
חיישנים אקוסטיים – הותקן בתוכם מיקרופון שקלט קולות מן הסביבה. החיישנים המוקדמים היו כולם מדגם זה.
חיישנים סיסמיים – קלטו רעידות שנוצרו באדמה כתוצאה מתנועת כלי רכב או מתנועה מוגברת של הולכי רגל. רובם של החיישנים שהוטלו במהלך "איגלו ווייט" היו מסוג זה.
הבעיה עם חיישנים סיסמיים היתה באבחנה בין רעידות שנגרמו ע"י גורם "מעניין", דהיינו בני אדם או רכב, ובין רעידות שנגרמו ע"י גורמים סביבתיים, כמו רוח, גשם וכד'. הפתרון היה בשילוב מידע מחיישנים אקוסטיים ובשתילת החיישנים הסיסמיים בשורות לאורך נתיבי תנועה חשודים. רעידות של תנועה הפעילו חיישנים שנשתלו בצורה כזאת אחד אחרי השני בשעה שרעידות מגורמים סביבתיים הפעילו אותם בבת אחת.
חיישני ריח – נועדו לגלות סימני ריח אופייניים לאדם, בעיקר של הפרשות זיעה ושתן.
חיישני חום – חיישני אינפרא אדום מסוגים שונים שנועדו לגלות מקורות חום מוגדרים בקרבתם.
שני הסוגים האחרונים מילאו תפקיד שולי יחסית ומסייע בלבד במערך החיישנים. רובם המכריע של החיישנים הוטלו ממטוסים, אבל חלקם נשתלו ע"י חוליות של כוחות מיוחדים שהוחדרו לאזור הנתיב. אורך חיי הסוללה שהותקנה בחיישנים היה מוגבל לשבועות ספורים ולכן היה צורך לחדש את פרישתם באופן שוטף. חיישנים מתים לא הוצאו מהשטח, אבל חיישנים חדשים נשתלו בסביבתם. בסה"כ נשתלו במסגרת "איגלו ווייט" יותר מ-20,000 חיישנים.
חיישנים סיסמיים על נושאי פצצות של OP-2E. בתצלום נראות האנטנות שנועדו לדמות ענפים.
תצלום באיכות גרועה המראה השלכת חיישנים סיסמיים מ-OP-2E.
הממסרים
היות וטווח המשדרים של החיישנים היה מוגבל, נוצר צורך בקיום ממסר נתונים שוטף בינם ובין מרכז הפיקוד של הפרוייקט בתאילנד. בתחילה הוסבו לצורך זה מטוסי סופר-קונסטליישן. ציונם של המטוסים המוסבים היה EC-121R ושם הקוד שלהם היה Batcat. כל מטוס נשא 18 אנשי צוות ו- 13 מקלטים/משדרים רב-ערוציים. המטוסים קיימו נוכחות של 24 שעות ביממה בנתיבי ניתור קבועים מול חופי ויטנאם ומעל ללאוס וקמבודיה. כל משימה ארכה כשמונה שעות. בגלל מגבלות טכניות אירע שהבקרים במרכז הפיקוד לא יכלו להאזין ישירות לחיישנים האקוסטיים, כך שאנשי צוות שעברו הכשרה מיוחדת ביצעו זאת עבורם במקרה הצורך.
אחד מממסרי ה-EC-121R של כנף הסיור ה-553 בטיסה.
מטוסי הסופר-קונסטליישן הוצאו מהשירות בקיץ 1970. התקדמות הטכנולוגיה אפשרה את החלפתם במערכת ממסר קטנה בהרבה שזכתה לשם הקוד "קוויקר". הממסר הותקן בתוך מטוסי Beech A-36 Debonair שהוסבו לתצורת מל"ט עם הציון QU-22. עשרים ושבעה מטוסים כאלה הוסבו ב-1970 והם נועדו לחסוך את כוח האדם הרב שהיה כרוך בהפעלת מטוסי ה-Batcat ואת הסיכון שהיה כרוך במשימות הממסר. בפועל מטוסי ה"קוויקר" התגלו כבעייתיים ולא אמינים והם מעולם לא הוטסו ללא טייס, למרות שבזמן הטיסה בנתיב הניתור השליטה על המטוס הועברה בד"כ לטייס על הקרקע, שהטיס אותו ע"פ נתוני מכ"ם.
ה"קוויקרים" שימשו כממסר ל"איגלו ווייט" עד סיום התוכנית ב-1972.
"קוויקרים". חיפוי המנוע הוגדל בגלל התקנת גנרטור גדול יותר שהיה דרוש להפעלת ציוד הממסר.
מרכז השליטה
ליבו של המבצע נגד נתיב הו צ'י מין היה מרכז השליטה הבין זרועי InfiltrationSurveillance Center(ISC)שהוקם בבסיס חא"אNakhon Phanom בתאילנד. המרכז שכן בבניין ענק שהוקם במיוחד למטרה זו. כניסה לבניין הותרה רק לאנשים בעלי סיווג בטחוני גבוה מאוד וגם אז לא לכל מי שעבד בו הותר להיכנס לכל מחלקה ולכל חדר. בתחילה שכן בבניין כוח בקרה רב זרועי, אבל ביוני 1968 הועברה האחריות להפעלת המתקן לחיל האויר האמריקאי (חא"א) והיחידה נקראה Task Force Alpha. המקלטים והמשדרים הרבים של הבניין היו מחוברים לחוות אנטנות גדולה ומשוכללת. קליטת המידע, סיווגו והצגתו נעשו בעזרת שני מחשבי IBM 360/Model 65. אחד המחשבים שימש לטיפול במידע השוטף שהגיע מהחיישנים והמחשב השני שימש לטיפול במידע שהגיע ממקורות מודיעין אחרים וכגיבוי.
כדי לאפשר ניתוח מהיר ויעיל של האותות הותקנו בבניין עמדות בקרה משוכללות בהן הוצג המידע בצורה גראפית על מסכים בדומה לאופן הצגת המידע ביחידות בקרה אווירית. אופן זריעת החיישנים והפעלתם ההדרגתית ע"י גורם ההפרעה אפשר מעקב אחר מיקומו וכיוון התקדמותו. המידע הוצג ע"ג מפה ורשת קואורדינטות בצורת "תולעת" לבנה, שזחילתה סימנה את מיקום התנועה ואת כיוונה. ה-ISC היה מקושר למוקדי פיקוד ושליטה שונים ברחבי דרום-מזרח אסיה באמצעות רשתות העברת נתונים ממוחשבות.
ה-ISC היה מתקן כ"כ משוכלל עד שהשתמשו בו לשליטה במבצעי מודיעין מתוחכמים נוספים שהופעלו בוייטנאם, כגון טיסות SIGINT של U-2, משימות Buffallo Hunter של מל"טים ומבצעי מודיעין אלקטרוני שונים.
ה-ISC.
היורים
מגוון גדול של מטוסים ומגוון שיטות תקיפה הופעלו לתקיפת מטרות במסגרת "איגלו ווייט". מטוסי הנפטון הוחלפו ב-1968 ע"י מטוסי B-26 של חא"א, אשר הוצאו מן הנפטלין. גם מטוסים חדישים יותר הופעלו וכן "ספינות תותחים" מסוגים שונים, שפעלו בעיקר בלילה. מטוסי התקיפה שהו בד"כ באויר באזורי מטרה ידועים ועם קבלת הקואורדינטות הם ניווטו אליהן וניסו לזהות את המטרה. במקרה ולא היה זיהוי הקואורדינטה הותקפה בצורה עיוורת. במקרים רבים ההפצצה התבצעה בעזרת מכ"ם מעקב קרקעי ובקר קרקעי, אשר כיוון את המטוס לנקודת שחרור הפצצות וגם הורה לטייס מתי לשחררן.
מאוחר יותר שולבו במערך התקיפה של "איגלו ווייט" מטוסי תקיפה בעלי מערכות ניווט והפצצה מתקדמות, כמו האינטרודר ופנטומים מדגמים מתקדמים, אשר יכלו לנווט בלילה במדויק לנקודה מסוימת ולהפציץ אותה בדיוק רב (כפי שמתואר למשל בספר/סרט "טיסת האינטרודר"). "ספינות תותחים" מדגמים מתקדמים שהופעלו נגד הנתיב נשאו מגוון חיישנים ואמצעי איתור שאפשרו להם לאתר ולתקוף מטרות גם באופן עצמאי. תקיפת הנתיב התבצעה עם מגוון רחב מאוד של אמצעי חימוש אוויריים: פצצות ברזל מכל הסוגים, נפאלם, פצצות מצרר, תותחים מקליברים שונים ורקטות.
"איגלו ווייט" בפעולה
מערכת "איגלו ווייט" שימשה בעיקר לתקיפת כלי רכב. לצורך אימון הבקרים הובאו ל-ISC כלי רכב שלל שונים והמפעילים אומנו לזהות את קולות המנוע האופייניים להם בשעת נסיעה על דרך עפר. בד"כ עם קליטת רעידות קרקע שנגרמו ע"י רכב הופעלו גם החיישנים האקוסטיים כדי לאשר את הזיהוי ולסווגו. המערכת חישבה בצורה אוטומטית את מהירות התנועה וכיוונה והציגה לבקרים מיקום משוער של המגע בכל רגע נתון. ברגע שהוחלט שמדובר במטרה כדאית הנתונים הועברו לקצין קישור אווירי שישב ב-ISC וזה העביר אותם דרך רשת העברת נתונים מתקדמת לגורמי הפיקוד והשליטה הבכירים בדרום-מזרח אסיה. לאחר אישור התקיפה (לעיתים בוושינגטון) הועברו הנתונים ישירות למטוסי תקיפה מפטרלים לצורך תקיפה. במקרים של צורך בתגובה מהירה יכול היה קצין הקישור להעביר את הנתונים ישירות לטייסים. היו גם מקרים שבקרי Batcat הפנו באופן ישיר מטוסים לתקיפה. החיישנים שימשו גם לאיתור מטרות קבועות, כמו חניונים ומצבורים ומידע זה שימש לתקיפתם.
על הנייר המערכת היתה כמעט מושלמת והיא אפשרה סגירת מעגל מהירה של צופה-שולט-יורה (במקרים מסוימים כחמש דקות מרגע הדיווח על התנועה).
מכונאי מוטס מטיל חיישן ממסוק HH-3 של חא"א.
קשיים
מספר גורמים הקשו על הפעלתו היעילה של מערך "איגלו ווייט" ומנעו מתוכנית שאפתנית זו מלממש את הפוטנציאל שלה.
1) הצורך התכוף לקבל אישור מגבוה למשימות תקיפה מחוץ לשטחה של דרום-ויטנאם מנע במקרים רבים סגירה מהירה של המעגל ועד שהתקבל האישור המטרות נעלמו או התפזרו.
2) כאמור, נתיב הו צ'י מין היה מורכב מרשת סבוכה להדהים של דרכים, שבילים ונתיבים שנפרשו על שטח עצום. לא היה זה נתיב אספקה מודרני, כפי שהכירו האמריקאים. במקומות רבים הדרך הכבושה הסתיימה בפתאומיות והיה צורך לפרוק את המשאיות ולהוביל את המטען על אופניים או על הגב עד למקטע הבא, עליו נסעו משאיות אחרות. המשאיות נעו במקרים רבים בשיירות קטנות או אפילו כבודדות ולכן קרה שתקיפה מוצלחת לכאורה ע"י מבנה מטוסי קרב מתקדמים הסתיימה בהשמדת משאיות בודדות (אם בכלל).
3) למרות שאיתור התנועה ע"י הסנסורים היה בד"כ מדויק למדי, הרי שה"תוצר" שהועבר לטייסים היה קואורדינטה כללית. תקיפה דרשה בד"כ קשר עין עם המטרה, אבל הטייסים התקשו לזהות מטרות זעירות תחת חופת יערות העד. חלק גדול מהתנועה על הנתיב התקיימה בלילה והחשיכה רק הגבירה את הקשיים. גם אם המטרה זוהתה לא תמיד ניתן היה לתקוף אותה בצורה מדויקת. נוסף לכל זה, מספר רב של תותחי נ"מ נפרשו לאורך הנתיב ומעריכים שהם הפילו בין 300 ל-400 מטוסים שהיו מעורבים במבצעי "איגלו ווייט". אופי השטח גם הקשה על הערכה מדויקת של הנזקים ושל יעילות התקיפות.
4) למרות החשאיות הכבדה הקומוניסטים למדו פרטים רבים על התוכנית, בין השאר מחיישנים שנמצאו ומחקירת שבויים. כתוצאה מכך בוצעו הטעיות רבות בשטח באמצעות הקלטות של רעש מנועים והסעת משאיות בודדות וריקות. הטעיות אלו גרמו לבזבוז גדול של מאמץ ומשאבים.
5) חלק מהנתיבים – ביניהם נתיבים חשובים - לא נתגלו מעולם ע"י האמריקאים ולכן לא נשתלו בסביבתם חיישנים. כתוצאה מכך התעבורה עליהם נותרה בלתי מופרעת.
סיכום
"איגלו וויט" הופעל עד 1972 והוא דעך בהדרגה עם פתיחת מערכת ההפצצות נגד צפון-ויטנאם – מקור התעבורה על הנתיב. היה זה המבצע המלחמתי הראשון שנשלט מעמדת שליטה מרכזית באמצעות מחשב אלקטרוני. כל צורת ההפעלה של "איגלו ווייט" היתה אופיינית למשרד ההגנה בתקופתו של המזכיר רוברט מקנמרה: מעבר לשליטה יותר ויותר מרכזית על מבצעים צבאיים תוך שימוש בטכנולוגיות מתקדמות ומחשבים. הפרוייקט גם גילם בתוכו את האמונה האמריקאית הנפוצה של ימי המלחמה כי באמצעות הטכנולוגיה המתקדמת יימצא פתרון קסם כלשהו למשבר הצבאי בויטנאם. גורמים רשמיים העריכו כי מעל ל-35,000 משאיות אויב הושמדו בתקיפות וכ-90% מן התעבורה לדרום נפגעה, אולם ניתוח זהיר יותר של הנתונים מצביע על שיעור הצלחה נמוך בהרבה. כבר ב-1971 תת-ועדה של הסנאט הצביעה על כך שמספר המשאיות המושמדות כפי שדיווח חא"א עלה על מספר המשאיות שהיו בידי האויב ע"פ דיווחי המודיעין. גיחות סיור רבות שנשלחו לבדוק את נזקי התקיפות לא גילו דבר, אבל אנשי חא"א תרצו זאת בכך שהאויב נהג לגרור את שרידי המשאיות למחסה הג'ונגל מיד לאחר סיום התקיפה. עלותו השנתית הממוצעת של "איגלו ווייט" היתה כמיליארד דולר. בכל מקרה, מבחינת עלות/תועלת "איגלו ווייט" היה מבצע בזבזני ביותר.
מעבר לכך, מן הבחינה האסטרטגית כל המאמץ לא הניב פירות. "איגלו ווייט" לא מנע את המשך ההתעצמות הקומוניסטית בדרום, את המתקפות הגדולות של 1968 ("טט" וקה-סאן – קרב בו חיישנים הופעלו למטרות טקטיות) ואת המתקפה הגדולה של צבא הצפון ב-1972.
בסיכומו של דבר, "איגלו ווייט" היווה כשלון של הניסיון לרתום את הטכנולוגיה לניצחון במלחמה א-סימטרית.
קריאה נוספת ומקורות התצלומים:
John T. Correll , "Igloo White", Air Force Magazine, November 2004, Vol. 87, No. 11.
Paul Dickson, The Electronic Battlefield, Bloomington, 1976.
James Gibson, The Perfect War: Technowar in Vietnam, New York, 1987.
http://home.att.net/~c.jeppeson/igloo_white.html
http://www.si.umich.edu/~pne/cw.ch1.htm#fn3
http://www.vo-67.org/vo67_opening.html
http://personalpages.tdstelme.net/~westin/batcat0.htm
http://www.nbook.com/qu-22/
http://www.acig.org/artman/publish/article_348.shtml
|
|