|
15-08-2012, 12:53
|
|
|
|
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
|
|
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"
כתבתן של נרי ליבנה ושרה ליבוביץ דר, "ציוני כללי", "הארץ" 25.12.1998
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד. כמו כן יש בידי רק את חלק א')
ציוני כללי\ מאת נרי ליבנה ושרה ליבוביץ דר
מה מסתתר מאחורי חומת השתיקה של אמנון ליפקין-שחק? תלוי את מי שואלים. החברים מדווחים על מפקד נערץ ואיש קר רוח, מעמיק, אנושי ורגיש. היריבים מספרים על דג קר, ציניקן, רדוד, מיזנטרופ ושונא להתאמץ. אף אחד (חוץ מביבי) לא מאשים אותו בשמאלנות - הדרך שלו לצמרת מתחילה דווקא במשפחה בורגנית תל אביבית, מרופדת בנכסים ואוהדת מפלגת המרכז ההיסטורית, הציונים הכלליים
לפי שעה מעביר אמנון ליפקין-שחק את המסרים האידיאולוגיים שלו בשפת הגוף. נטייתו לקמץ במלים, המראה האדיש על סף פלגמטיות, ההילוך האטי, המבט הישיר, החיוך הקטן והציני - הכל מקנה לו מראה אבהי מרגיע, אותו סוג של גבריות מאופקת שגרם לעירית לינור להכתיר אותו פעם בתואר "הבעל האולטימטיווי". במונחים של בחירות מתקרבות מיתרגמת שפת הגוף הזאת להסכמה אופנתית וגורפת שליפקין-שחק משרה ביטחון ואמינות ובעיקר עובר מסך נפלא, טוב בהרבה מאהוד ברק, טוב אפילו מנתניהו בשיאו. אין ספק, אמנון ליפקין-שחק היה יכול להיות מגיש חדשות מצוין, אפילו בערוץ הראשון, אבל ליפקין-שחק רוצה לעשות חדשות. הוא רוצה כנראה להיות ראש ממשלה. יחסית לרמטכ"ל לשעבר, שהוא גם המועמד המוביל כרגע למשרה הרמה ביותר, ליפקין-שחק הוא נעלם גדול. התכונה הזאת חשובה לו עד כדי כך שהוא מקיף את עצמו בחומות של שתיקה גם כשמדובר בפרטים ביוגרפיים שגרתיים ביותר. עיתונאים שניסו בעבר להכין עליו כתבות דיוקן מספרים שנתקלו בקיר אטום, ואפילו חברים בדם, שפיהם מלא שבחים על תקופות מפוארות בשירות הצבאי המשותף, ביקשו לא להיות מצוטטים, משום שכפי שניסח זאת אחד מהם - "יש לי רק דברים טובים לומר עליו, בצבא הערצתי אותו, אבל בינתיים אני עוד לא יודע אם אני בעדו או נגדו". מה שאצל אחרים מתפרש כביטוי לאמביציה אישית שאיננה יודעת גבולות, נתפס אצל שחק כנכונות אצילית להתגייס למשימה לאומית. גם זה מאפיין את אישיות והציבורית - לאורך כל הדרך מתואר שחק כאדם שאוהבים לאהוב אותו, מין נסיך מלידה, אדם שכוכב המזל זורח בהתמדה מעל ראשו, שיותר משהוא רודף אחר הקידום הקידום רודף אחריו, שממלא כהלכה את מה שמוטל עליו, אבל איננו מתאמץ לצקת תוכן חדש לתפקידיו. המנהיגות שלו מאופיינת כ"מנהיגות שקטה" ומתוארת במונחים שעל דרך השלילה- הוא לא מתרגש, לא מתחמן, לא מתחנף, לא עושה שטויות, בקיצור, הוא לאכל מה שנתניהו וברק הם כן. חברים לדרך הצבאית אומרים שבכל שלב במסלול קידומו "נראה שהוא מוכן להפסיק לשרת בצבא אחרי שהוא מסיים את התפקיד". כאדם שהוא לכאורה חסר אמביציות נקבע מסלול קידומו עד לרמטכ"לות על ידי אחרים, ממפקדיו בצבא ועד לראשי ממשלה ושרי ביטחון, יצחק שמיר ויצחק רבין. גם היום, על סף השחרור, מתעורר לעתים הרושם שמי שדוחף אותו לדרכו החדשה הם הסובבים אותו - לאה רבין, שני ילדיה דליה ויובל, מקורביו יוסי גינוסר, יעקב פרי ושמעון שבס, וכנראה גם אשתו, טלי. גם הפעם נתפס שחק בעיני רבים ככלי קיבול לאמביציות של אחרים. אמו, שרה ליפקין, בת 93, היא אולי היחידה בסביבתו הקרובה שמסתייגת מהכיוון החדש בקריירה שלו. בדירתה שברחוב ז'בוטינסקי בתל אביב, היא מבטאת חרד האימהית טבעית לבריאותו של הבן. "חבל לי עליו", היא אומרת, "אבל הוא לא עושה מה שאני אומרת לו". הוא בכלל מפינסק אמנון ליפקין נולד ב-18 במארס 44' בתל אביב. אמו שרה נולדה בווילנה ועלתה לארץ בגיל 20, אחרי שסיימה ללמוד שם בגימנסיה העברית "תרבות". בארץ למדה בבית ספר לאחיות בירושלים ועבדה בחדר ניתוח בבית החולים "הדסה". עם נישואיה ולידת שלושת הילדים (יעקב, תמר ואמנון), הפסיקה לעבוד. האב, צבי ליפקין, היה מבעלי קולנוע "הוד" בתל אביב והחזיק קרקעות במקומות שונים בארץ. גדעון שפיגל, חבר ילדות של שחק, זוכר שנסע פעם עם אמנון למקשת האבטיחים של האב על יד פתח-תקוה וראה כיצד צבי ליפקין מעבד את המקשה בעוד הילדים משתובבים מסביב. ליפקין האב לא היה פעיל פוליטי, אבל אהד את הציונים הכלליים, מפלגת מרכז בורגנית, שהתגלגלה בדמות המפלגה הליברלית לליכוד. יוסי ביילין, שכתב את הדוקטורט שלו על הציונים הכלליים, אומר שמעולם לא היתה בפוליטיקה הישראלית מפלגה יותר חסרת דעה ממפלגה זו. ליפקין לא היה פעיל בולט במפלגה. יוסף תמיר, שהיה מזכ"ל המפלגה, זוכר רק במעומעם את השם ליפקין: "הוא היה אחד מאלה שמתקשרים אליהם לפני הבחירות אבל הוא לא בלט במיוחד, או הצטיין, והוא לא לקח חלק פעיל בפעילות שלנו. הוא היה אחד מהחיילים". עשרה מאנשי התנועה לשעבר תמכו בתיאורו של תמיר. צבי ליפקין מת ב-66'. "מבחינה פוליטית", אומר ביילין, "אין לליפקין-שחק במי למרוד. אפרים סנה מורד באביו שהיה קומוניסט, אבל איך אפשר למרוד באבא שהיה בציונים הכלליים?" מייסד שושלת הליפקינים היה יצחק פעלז (לימים ליפקין), אבי סבו של שחק, שנולד בפינסק ב-1834 ובא ארצה עם משפחתו בעודו נער. האגדה המשפחתית מספרת שכשהוריו החליטו לעלות לארץ, נסע יצחק עם אביו אל הרבי מקארלין כדי לקבל את ברכתו. "ומה תעשה בארץ ישראל", שאל הרב את הנער. "אתכסה בחול עד צווארי ואעסוק בתורה", השיב יצחק פעלז הצעיר. "הרב בירך אותו שיתעשר ויזכה לראות דור רביעי", כותב דוד תדהר באנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, "וכן היה". אחרי מסע ארוך ומתיש, דרך ביירות וצפת, התיישבה משפחת פעלז בטבריה. שנתיים אחר-כך מת אבי המשפחה ויצחק עבר לירושלים, למד בישיבה ונשא לאשה את איטה שמרלינג, דור שלישי בארץ ממשפחת שמרלינג החברונית, שנהרגה כעבור שנים אחרי שנפלה מפרדה בדרכה להילולת ל"ג בעומר במירון. 400 גרוש טורקי קיבל יצחק פעלז כנדוניה ומיד אחרי החתונה החל לעסוק במסחר, בעיקר עם ערביי חברון. ב-1894 עבר לעסוק בנדל"ן. הוא בנה את שכונת "אוהל משה" בפאתי שוק מחנה יהודה ואת "שערי ירושלים" בקצה רחוב יפו, מול בית החולים "שערי צדק" (הישן). השכונה נקראה גם שכונת "אבו-בסל" מפני שליפקין, בין שאר עיסוקיו, סחר בבצל. מאחר ששתי השכונות היו רחוקות ממרכז היישוב היהודי - כתב אחיו של ליפקין-שחק, פרופ' יעקב ליפקין, בחיבור קצר על תולדות המשפחה - נאלץ יצחק פעלז לשלם בשנים הראשונות לדיירים, כדי שייאותו לבוא ולהתיישב בהן. עם תבוסת הטורקים במלחמת העולם הראשונה קיבל יצחק פעלז נתינות בריטית ושינה את שם משפחתו לליפקין. קודם לכן, בזמן המלחמה, הוצא נגדו צו גירוש לאנטוליה ולמרות שכבר היה בן 80, לא נכנע לצו, ברח לחיפה עם בנו חיים, סבו של אמנון שחק, ומשם הם נמלטו למרחביה והסתתרו באסם של אחד האיכרים עד לסיום המלחמה. הוא מת בגיל 93 והשאיר אחריו משפחה ענפה בת 116 נפשות. "כל ימיו התהלך בריא ובקומה זקופה", כותב תדהר. לפני שבע שנים ערך ישראל שמרלינג, גימלאי של עיריית תל אביב וצאצא של השמרלינגים מחברון, כנס משפחה שכלל את הליפקינים, השמרלינגים ומשפחת סלונים שקשורה איתם בקשרי משפחה. 1,500 בני אדם הוזמנו לאירוע שנערך בבנייני האומה בירושלים. אמנון ליפקין-שחק, הצאצא הידוע ביותר של השבט, הבטיח שיבוא ולא בא.
הנערים מרחוב פרישמן
אמנון ליפקין גדל בתל אביב, ברחוב פרישמן 55, בבית דירות שהיה שייך למשפחתו. בבית, ששופץ לאחרונה, התגוררו גם סבו, חיים ליפקין וסבתו, גילה לבית שלנק. בדירתם הפונה לחזית הרחוב פועל עכשיו "סלון יוסי" לתסרוקות. שחק הוא הבן הצעיר במשפחה אחיו הבכור, יעקב, פרופסור לביולוגיה ימית באוניברסיטת תל אביב, גר בהוד השרון, ובעל דעות ימניות יותר מאלה שלאמנון. האחות תמר מתה מסרטן בשנת 71' בהיותה בת 33. היא היתה נשואה ואם לשלוש בנות. אמנון ליפקין, אומרים בשכונה שבה גדל בתל אביב, נחשב לגאוות המשפחה. אביו נהג לומר שאמנון הוא "משהו מיוחד" גם אמנון מצדו העריץ את אביו, חש כלפיו יראת כבוד וגם פחד ממנו. "כשאמנון איחר לחזור הביתה הוא חשש מאוד מכעסו של אביו", אומר שמעון שיצר, חבר ילדות, היום מורה לשחייה באילת. בכיתה א' הוא למד במשמרת שנייה בבית ספר "תל-נורדוי". שנה אחר-כך עבר לבית ספר "הקליר" שנפתח באותה שנה (ב-71' נסגר בית הספר ונהרס והיום ממוקם במתחם הקליר, ליד גן העיר בתל אביב, מרכז לחינוך מדעי). בארכיון העירייה נשמר גיליון הציונים של תלמידי כיתה ב'. בעברית קיבל הילד אמנון ליפקין "טוב", אבל בזמרה, מולדת וחשבון קיבל "טוב מאוד". בשנת 51' הוא נעדר מבית הספר 17 יום ואיחר פעם אחת. המחנכת שלו בכל שנותיו בהקליר היתה מרים גולדמן, אשה ערירית, שאהבה את תלמידיה כאילו היו ילדיה. היא חינכה אותם לצניעות ולאהבת הארץ. את הבוקר פתחו בתפילת "מודה אני",בקבלת שבת ניגנה בקונצרטינה - אקורדיאון קטן. "היתה לה השפעה גדולה מאוד עלינו", אומר גדעון שפיגל. באותה כיתה למדו, בין השאר, יאיר רוזנבלום ועו"ד טליה לבני, היום היועצת המשפטית של ההסתדרות, שנקראה אז טליה ויסמן. הם היו שלישייה, ליפקין, ויסמן ושפיגל, הלכו ביחד לבית הספר, שיחקו יחד בחופשות. "אני זוכרת אותו בקטיגוריות מאוד סימפטיות", אומרת לבני. בכיתה ו' הועברה כל הכיתה לבית ספר "בן-יהודה". אחרי כמה חודשים חזרו שפיגל וליפקין להקליר משום שלא אהבו את המחנך שלהם בבן-יהודה. ליפקין סיים את לימודיו במחזור ו'של הקליר. אחר הצהריים הוא היה חלק מחבורה קטנה שכללה את שפיגל, היום עובד בבנק הפועלים, שמעון שיצר ועו"ד משה מכנס. לכל אחד היה כינוי. ליפקין נקרא נוניאק. "לפני כמה חודשים פגשתי אותו באילת", אומר שיצר, "וקראתי לו נוניאק. הוא מיד הסתובב. טלי אשתו, שהיתה על ידו, אמרה שאני בוודאי חבר ילדות, מפני שרק אנחנו קראנו לו כך". אחד הבילויים החביבים עליהם, מלבד להשפריץ מים על עוברים ושבים, היה התגנבות לקולנוע "גן רינה" כדי לצפות חינם בסרטים. שוטרים שסיירו באזור לכדו אותם באחת ההתגנבויות וכלאו אותם בניידת לחצי שעה. "ליפקין פחד מאוד שהדבר יוודע לאביו", זוכר שיצר. הוא היה ילד רציני, אומרים החברים. הוא לא אהב לבלות במסיבות, היה שחיין מצטיין באגודת "ברית מכבים עתיד". אימוני השחייה התקיימו בבריכת "גן הדסה", במקום שהיום נמצא גן העיר. שיצר זוכר אותו כילד חזק ששיחק גם כדורעף ולא היסס להכות שכן מבוגר מעוצבן שדחף אותו וביקש שלא ירעישו. אחרי כיתה ח' נרשם אמנון ליפקין לתיכון עירוני א', למד שם שנה, אבל לא ממש אהב את המוסד. הוא ברח מבית הספר, אומר שפיגל, ו"התפרחח". בסוף השנה החליטה המשפחה שטוב יהיה אם יעבור ללמוד בפנימייה הצבאית שליד בית הספר הריאלי בחיפה. "חשבתי ששם הוא יקבל חינוך טוב", אומרת אמו. לאחר שעבר לחיפה נותקו קשריו של אמנון ליפקין עם חברי ילדותו. כעבור שנים היה משה מכנס חייל שלו, במלחמת לבנון. ליפקין היה אוגדונר, ומכנס,שגר פעם קומה מעליו, רס"ר במילואים. הם לא נפגשו. מכנס לא חיפש את ליפקין. עם גדעון שפיגל, חברו הקרוב מפעם, הוא נפגש רק לעתים רחוקות. לבני, שהיתה במשך שנים רבות סגנית בכירה ליועץ המשפטי של משרד הביטחון, פגשה אותו כשהיה בא למקום עבודתה. "שוחחנו על הכל", היא אומרת, "גם על פוליטיקה. הוא דיבר הרבה על האכפתיות שלו כלפי כל מה שקורה במדינה". שפיגל אומר שלא יתפלא אם ליפקין-שחק יקים מפלגת מרכז. "עוד כשהיה צעיר הביע דעות מרכזיות כאלה ומאז כנראה לא השתנה הרבה. אני גם מאוד בעדו, אבל בעיני הוא כמו מכונית יפה שעומדת בחלון ראווה בלי אף שריטה. נתחיל לשפוט אותו כשהוא ייצא לכביש".
ימי הפנימייה הצבאית
ליפקין הוא בוגר מחזור ח' של הפנימייה הצבאית בחיפה ובוגר מחזור מ"ג של בית הספר הריאלי העברי. את מחזור ח' החלו 57 צוערים וגמרו רק 27, משום שמסלול הפנימייה הצבאית תבע מההולכים בו יכולת אינטלקטואלית מספקת לעמוד בדרישות בית ספר הישגי, כושר גופני, הסתגלות ותחרותיות הנחוצים כדי לעמוד במסלול ההכשרה הצבאית, וגם כישורים חברתיים מצוינים כדי לשרוד ועוד ליהנות מחיי פנימייה. עשרים וארבע שעות ביממה עם אותם אנשים ובתנאים לא קלים יוצרים קשר חזק מאוד בין בוגרי הפנימייה, "ובאמת אנחנו בקשרים טובים מאוד עד היום", אומר מנשה מלמוד, בן המחזור. אבל לא כולם. אחד מבני המחזור, מתן וילנאי, הוא כיום אחד מיריביו הגדולים של ליפקין. "אמנון", אומר מלמוד, "היה בסדר גמור. אחד מהחבר'ה. היינו חבורה מאוד מגובשת, חבורה שגם בחופשות בילתה ביחד ועשינו ביחד הכל". אבל ליפקין לא נחשב דמות דומיננטית במיוחד, בוודאי לא כמו אהוד שני, שהכל ניבאו לו גדולות ושנהרג במלחמת ששת הימים. "מתן ואמנון ועוד כמה היו בחבורה מובילה", אומר מלמוד, "אבל מי שללא עוררין היה מספר אחת היה אהוד שני ז"ל". חבר אחר למחזור, המעדיף להישאר בעילום שם, אומר:"אהוד שני היה באמת תקוות המחזור, אבל מתן היה קצת יותר מאמנון". כשליפקין בא לביקור בפנימייה הצבאית לרגל פרישתו מהצבא, העיר אחד המורים, "תמיד חשבנו שמתן יהיה רמטכ"ל". בלימודים העיוניים במגמה החברתית היה ליפקין תלמיד טוב, "אבל לא מצטיין. נדמה לי שמתן היה תלמיד קצת יותר טוב ממנו, אבל גם הוא לא היה מצטיין. המצטיינים בינינו הלכו למגמה הריאלית". מלמוד מתקשה להיזכר באירוע מיוחד ששמו של ליפקין נקשר בו, אבל ליפקין, לדבריו, היה "באופן כללי בחור שכיף להתלוצץ אתו, אוהב לבלות". מצד שני, הוא סותר את הדימוי של ליפקין כאדם שאיננו אוהב להתאמץ. "בפנימייה מי שלא התאמץ לא נשאר, כולנו התאמצנו מאוד".
הכומתות האדומות
לאחר הפנימייה התגייס ליפקין, כמו וילנאי, שני ואחרים מבני כיתתו, לצנחנים. הוא היה מ"פ טוב מאוד, אם כי אחד מבני המחזור אומר: "אנחנו החיילים התפלאנו מאוד שהוא ולא מתן נהיה הרמטכ"ל. אנחנו חשבנו שהוא קצת שלופניק, אחד ששולף מהמותן, ואני גם זוכר מי מהמ"פאים היה הולך עם החיילים ומי היה נוסע בג'יפ. אמנון היה נוסע בג'יפ". במלחמת ששת הימים היה ליפקין מ"פ בצנחנים. בפעולת כראמה, ב-68', זכה בעיטור העוז הראשון שלו. ליפקין היה אז מפקד סיירת דוכיפת, מספר לוי פייגין, אחד מלוחמיו. "הוא היה סרן ואני הייתי רב"ט. היתה התקפה מטורפת של הירדנים ואני אמרתי לאנשים בצוות שלי, זה טירוף לצאת תחת אש כזאת, אבל אמנון החליט לצאת לפעולה ואני אמרתי לצוות שלי, איזה מטורף. הוא אמיץ לב בצורה בלתי רגילה. בהתחלה שקענו בבוץ ואמנון אירגן חילוץ ואחר כך, כדי לא לשקוע נאלצנו לנסוע על הכביש תחת קני טנקים ותותחים ירדניים שישבו מעל הכביש, וזה נהיה פחות קרב ויותר עניין של היחלצות ופינוי שאמנון ניהל. אחר כך, כשאמנון קיבל את הצל"ש הוא אמר שהוא מוכן לקבל אותו בתנאי שזה ייחשב צל"ש לכל סיירת דוכיפת על פעולתה. "הוא מין מפקד כזה שאפשר ללכת אחריו בעיניים עצומות ואני לא אומר את זה בתור מליצה אלא פשוטו כמשמעו ומאז שהוא היה המ"פ שלי אני מעריץ אותו ואוהב אותו וכולנו, כל החיילים הפשוטים, הסתכלנו עליו מלמטה למעלה בהערצה וגם אהבנו אותו מאוד. הוא אדם נעים הליכות מאוד אבל יודע להיות קשה ולא לוותר כשצריך, ותמיד ידענו שגם כשהוא מעניש הוא מעניש בצדק, כי הוא ישר והגון בצורה קיצונית ממש". קצין בכיר מאוד במילואים, שאיננו נמנה עם אוהביו של ליפקין-שחק, בלשון המעטה, אומר: "מאחורי כל צל"ש עומד סיפור של פאשלה צבאית שקודם כל נוצרה ואז היה צריך להיחלץ ממנה, והעיטור שלו בכראמה רק מדגים את התכונה שלו לצאת מעוטר אפילו ממצבים שהיו פאשלה גמורה, כמו כראמה". לאחר כראמה התמנה למג"ד גדוד 50. אלוף (מיל') יורם יאיר, שהיה הסמג"ד של גדוד 50 כשליפקין היה המג"ד, אומר: "הוא היה מפקד נהדר, הוא היה רגיש מאוד לפקודים שלו אם כי לפעמים הוא עוטה על עצמו מסכה של ציניות, כדי להסתיר רגישות יתר". הציניות הזאת היא תכונה שמזכיר כל מי שנלווה אליו לאורך הדרך. אוהדיו המרובים נוטים לפרש אותה כמו יאיר, כניסיון להסתיר רגשנות, שונאיו מפרשים אותה בדיוק להיפך. אומר קצין בכיר מאוד לשעבר: "יש אצל אמנון דברים חיצוניים שתוכם הפוך. הוא שובה את לב האנשים כאילו יש בו חום ואהבת זולת, וזה ממש לא כך. יש בו ציניות וממש מיזנטרופיות. הוא לא מתייחס לאנשים, אנשים לא מעניינים אותו. בגלל זה הוא יכול היה לשחק משחקים כפולים, משולשים ומרובעים כדי לבגוד בחברים הכי טובים שלו- איציק מרדכי, אורי שגיא ומתן וילנאי". שמעון שבס, היום מחוג המקורבים הפוליטיים שלו, היה חייל שלו בגדוד 50. שבס, אומרים חבריו, מעריץ אותו מאז. הוא היה מג"ד נערץ על מרבית חייליו ומוערך מאוד על ידי מפקדיו. כמג"ד 50 זכה בעיטור העוז השני שלו, במבצע "אביב נעורים". מח"ט הצנחנים היה עוזי יאירי. ספק אם יש בתולדות הצנחנים מפקד נערץ יותר משהיה יאירי, שעליו נאמר אחרי מותו שכמוהו לא היה וכמוהו לא יהיה. תחת פיקודו של יאירי נקבץ מחזור שלם של מפקדים בכירים לעתיד, שכולם ילידי שנת 44' ומספרם האישי מתחיל בספרות 48: ליפקין-שחק, דורון רובין, יורם יאיר, איציק מרדכי, אפרים סנה. קצין בכיר בדימוס, שהיה קצין זוטר בצנחנים באותה תקופה, אומר: "העובדה שהיתה ברורה לכולנו היתה שעוזי יאירי, שהיה האליל שלנו, מעריך את אמנון במיוחד, והיא לדעתי שקבעה את זה שבתחרות בין שלושת המג"דים - אמנון, מתן ואיציק - בסופו של דבר מי שניצח היה אמנון. לדעתי, נקודת היתרון שלו על פני מתן וגם על פני בני מחזור אחרים, התחילה מזה שעוזי יאירי החליט לבחור את אמנון, שהיה אז מג"ד 50, לעמוד בראש מבצע 'אביב נעורים'". במבצע הזה, שהתקיים באפריל 73', פשטו שני כוחות, אחד בהנהגתו של אהוד ברק, שהיה אז בסיירת מטכ"ל, והשני בפיקודו של ליפקין, על מפקדות שלאש"ף בביירות. ליפקין, שהוביל כוח של עשרה לוחמים נבחרים, זכה על חלקו בפעולה הזאת (יחד עם שלושה לוחמים נוספים) בעיטור העוז. מנחם זטורסקי, מעוטר עוז מאותה פעולה, מספר: "אמנון בחר לו נבחרת מגדוד 50, וזאת היתה הנבחרת שהתאמנה שלושה שבועות בנוהל קרב. זה פרק זמן שבו אתה כל הזמן מתחכך יום ולילה ופה אתה יכול לראות מי זה הבנאדם. אני אומר, אתה צריך שיהיה לך מזל גדול כדי שיהיה לך מפקד עם תכונות כמו של אמנון. הוא אדם קר רוח בצורה בלתי רגילה. הוא שקט מאוד. הוא יודע להיות מאוד מאוד ממוקד. הוא לא אוהב דברים טפלים. מתעסק רק בעיקר. מאידך, הוא איש של עבודת צוות נהדרת. יש לו מנהיגות מאוד סוחפת. יש לו גם אינסטינקטים בריאים. הוא מפגין יציבות בלתי רגילה, שקט, נינוח, לא מבלבל את המוח. רק הנוכחות שלו מספיקה כדי שכולם יישארו רגועים, אבל גם דרוכים". היעד שלהם היה בלב ביירות, מספר זטורסקי. "המודיעין היה איכותי מאוד, הכל הלך נהדר, אבל הבעיה המרכזית היתה שההתחלה היתה לא לפי התוכנית שלנו. אנחנו חשבנו שהבניין יהיה ריק, אבל שם חיכו לנו שני מחבלים. כתוצאה מזה, הזוג הראשון שלנו נורה, אחד נהרג במקום והשני נפצע קשה מאוד. גם בזוג השני אחד הלוחמים, יגאל פרסלר, נפגע קשה מאוד, ועם הנתונים האלה היה צריך להתחיל את הפעולה. "אני מתאר לעצמי שעל אמנון עברו כמה דקות לא פשוטות, אבל הוא המשיך בפעולה. ההתנהגות שלו היתה פשוט מדהימה מבחינת קור רוח ורוגע. אני לא זוכר אותו אומר משהו מיותר. אין לנו הרבה מפקדים כאלה, שיודעים להקרין ברגע הנכון את השלווה, ולקבל במהירות את ההחלטות הנכונות". מספר לוחם אחר באותה פעולה: "אחרי שירו בחוליית החוד שלנו, אם אמנון היה מחליט להתקפל ולסגת אף אחד בעולם לא היה מעלה על דעתו לבוא אליו בטענות. אבל אמנון, שהוא אמיץ מאוד, לא איבד את קור הרוח שלו. מסביב ירו עליו מכל הכיוונים והוא נשאר קר ושקול ודאג להשלמת הפעולה בצורה הכי מוצלחת, ותוך כדי זה גם לפנות את הפצועים וההרוגים אחורה. הוא איש שדה יוצא מן הכלל, ולדעתי בשלב הזה הוחלט שאמנון הוא מספר אחת בין כל המג"דים". במלחמת יום כיפור שירת ליפקין כסמח"ט בחטיבת הצנחנים שיאירי היה מפקדה. החטיבה לחמה בגזרת החווה הסינית. "לא הבנו לחלוטין לאן אנחנו נכנסים", סיפר ליפקין-שחק ביולי השנה בראיון ל"ידיעות אחרונות". "אני זוכר, למשל,את הדרך אל החווה בלילה. היה ליל ירח כזה פסטורלי, ובדרך ראינו גופות שוכבות באמצע המדבר. היינו בטוחים שאלו גופות של חיילים מצרים, וכשהתקרבנו וראינו שאלו גופות של חיילים ישראלים, אני זוכר שלי זו היתה רעידת אדמה פנימית. פעם ראשונה שהבנתי שיכול להיות מצב שחיילים ישראלים שוכבים שם גופה ליד גופה ואף אחד לא פינה אותם". הברית שנכרתה בינו לבין יצחק מרדכי באותו קרב מתוארת על יד יורם יאירכ "ברית שנכרתה בדם": "דורון, אני, איציק ואמנון, כולנו שירתנו ביחד. איציק מכיר את אמנון כמו את כף היד שלו, כולנו - כל מי שהיה אז בחווה הסינית ואחר כך גם בהמשך הדרך - מכירים אחד את השני יותר טוב מאשר את הנשים שלנו. אמנון היה סמח"ט ואיציק היה מג"ד 890, ואמנון תחת עוזי ניהל את קרב החילוץ והנסיגה לאחור, כשאהוד (ברק) שהיה אז בשריון נותן חיפוי. עוזי אהב את אמנון מאוד והעריך אותו מאוד ונוצר ביניהם קשר מיוחד".
זיכרונות מבצע ליטני
עוזי יאירי נהרג במלון סבוי בתל אביב, בשנת 75'. במבצע ליטני, 78', כבר פיקד ליפקין על חטיבת הצנחנים. את מפקדת החטיבה הוא מיקם בחווילה מפוארת שבמרתפיה מחסן ויסקי גדוש, בשולי כפר כנא. הילולות האוכל והשתייה שהתקיימו שם זכורות בתולדות החטיבה ואחראיות לדימוי של נהנתן שדבק בליפקין ורק התחזק כעבור שנים כשהתפוצצה ברבים פרשת הג'קוזי שהיה מעורב בה ביחד עם חבריו הטובים: רפי פלד (שנאלץ להיפרד בעקבות הפרסום מתפקיד מפכ"ל המשטרה), יעקב פרי (אז מפקד השב"כ), יוסי גנוסר וגם יריבו המושבע של ליפקין-שחק היום, אורי שגיא. הוא נחשב מח"ט טוב, על אף שבמבצע ליטני היתה החטיבה מעורבת בכמה אירועים שעוררו רושם כללי של הסתאבות. מלבד הנהנתנות לשמה היו חיילי היחידה מעורבים פה ושם בביזה וגם ברצח שבויים: כוח של גולני שבא להחליף את כוח הצנחנים מגדוד 202, גילה בתוך באר גופות כפותות באזיקים. קצין אחד דיווח על כך למח"ט ליפקין, שדיווח מיד לאלוף הפיקוד ולמשטרה הצבאית. המ"פ דני פינטו הועמד לדין, הורשע ונגזרו עליו שתים-עשרה שנות מאסר. הרמטכ"ל רפאל איתן החליט לחון אותו. ליפקין בשום אופן לא היה מעורב בפרשת פינטו, אבל יש מי שחושבים גם כיום שהיה עליו לקבל על עצמו אחריות מיניסטריאלית ולהתפטר. הוא, על כל פנים, יצא ללא פגע מפרשת פינטו, כפי שנחלץ גם במקרים אחרים. "בתקופה שהוא היה מח"ט הצנחנים", מספר קצין בכיר מאוד בדימוס, שהיה אז קצין בחטיבה, "קרו הפאשלות הכי גדולות של החטיבה. היה סיפור דני פינטו, היו עוד מקרים של הרג לא מוצדק, היה הסיפור עם המילואימניקים שלא עצרו אותם במחסום וכתוצאה מזה הם הגיעו עד לצור. אבל איכשהו שום דבר לא דבק בו, יכול להיות שזה מפני שרפול אהב אותו מאוד ויכול להיות שזה מפני שיש לו מין תכונה של טפלון. אם חצי מהדברים האלה היו קורים למישהו אחר, הקידום שלו היה נעצר, אבל לא אצל אמנון. זה בלט גם אחרכך: אם לאהוד כרמטכ"ל היו קורות רבע מהפאשלות שקרו בתקופת אמנון, היו קורעים אותו, אבל אמנון יצא נקי". לאחר שגמר את תפקידו כמח"ט צנחנים, מספר קצין בכיר לשעבר, "קרא לו רפול ושאל אותו באיזה תפקיד הוא מעוניין. אמנון אמר לו, אני יודע, אולי להיות נספח בחו"ל? זה מה שאופייני לשירות של אמנון. מאז שהוא היה רס"ן, בכל שנה הוא היה אומר שבשנה הבאה הוא מוכן להשתחרר מהצבא". אומר גם יורם יאיר: "מה שהכי מאפיין את השירות שלו זה שלא היתה לו שום אמביציה להתקדם קדימה, הוא היה מוכן לסיים את השירות בכל רגע. למשל, כשהוא היה מג"ד צנחנים הוא היה אומר שהחלום שלו זה להיות מג"ד נח"ל כינרת. הוא היה מוכן להיות נספח בחו"ל. גם היום זה מה שאומרים עליו, שהוא לא מוכן להתאמץ בשביל להיות ראש ממשלה וזה דווקא מה שאני אוהב בו. את אלה שנדחפים על ידי אחרים להיות בעמדות בכירות אני אוהב הרבה יותר מאשר את אלה שדוחפים את עצמם". רפאל איתן, בכל מקרה, מינה את ליפקין למפקד אוגדה. לאחר מלחמת לבנון הוא פיקד על גזרת ביירות והרי השוף. משה לוי, שהתמנה לרמטכ"ל, "קידם אותו מאוד", מספר קצין בכיר בדימוס. במאמר שכותרתו "החיים החדשים של אמנון שחק" כתב אמיר אורן ב"הארץ", באפריל השנה, שלא רק הרמטכ"ל דאג לקדם אותו, גם מי שהיה אז שר הביטחון, משה ארנס, פיתח יחס מיוחד לשחק והיחס הזה בא לידי ביטוי גם כמה שנים לאחר מכן, כשמונה שחק לסגן הרמטכ"ל. קצין בכיר בדימוס, מתנגד מושבע של ליפקין-שחק, אומר: "משה וחצי הקפיץ אותו במהירות בגלל שאמנון תמיד ידע לעשות פוליטיקות נכונות ולעשות לעצמו יחסי ציבור וככה, אחרי שמונה חודשים בתפקיד של אוגדונר, שזה תפקיד שאחרים היו צריכים לעשות לפחות שנתיים לפני שהתקדמו לדרגת אלוף, משה וחצי הקפיץ אותו לדרגת אלוף ומינה אותו לאלוף פיקוד מרכז". זה גם היה הרגע שבו נודע לציבור בשם ליפקין-שחק. מקור השם בקורס בצרפת,שאליו יצא בסוף שנות ה-70. "הייתי צריך לעברת את השם", סיפר בראיון עיתונאי. "הייתי בטוח שזה שם זמני לצורכי הקורס בלבד ולמעשה בצבא המשיכו לקרוא לי ליפקין. אבל מסתבר ש'שחק' חיכה לי במחשב הצה"לי וכשמוניתי לאלוף פיקוד מרכז הוא נשלף משם. כשנחשפתי לתקשורת הוא נצמד לליפקין,והתרגלתי".
שחק יקיר המתנחלים
עוד לפני שהתמנה לאלוף פגש שחק את טלי זלינגר-רפפורט, הכתבת הצבאית של עיתון "דבר", נשואה ואם לבת. לשחק היו אז שלושה ילדים מאשתו דליה. בין השניים נקשר סיפור אהבה שבתחילה התנהל בחשאי ואחר כך נחתם בנישואים שהתקיימו בפורום צנוע בביתם המשותף. יצחק מרדכי היה אחד מהחברים הקרובים ביותר שנבחרו להחזיק את מוטות החופה. "הוא היה אלוף פיקוד מרכז מתקבל על הדעת", מספר חבר קרוב, קצין בכיר במילואים. "הוא שירת בפיקוד מרכז בתקופה שלפני האינתיפאדה, תקופה קלה, לא עשה שום דבר מיוחד ובאופן כללי נראה שהוא די משתעמם, אבל לדעתי כל התפקידים בצבא די שיעממו אותו עד שהתמנה לראש אמ"ן. זה התפקיד שפתח לו את הראש והעיניים. אני חושב שרק בשלב הזה הוא התחיל לפתע לגלות נחישות, וזה בניגוד למה שכולם יגידו לך שכאילו הוא אדם חסר אמביציות. משלב מסוים הוא התגלה כאמביציוזי ביותר". בכתבה אודותיו שהתפרסמה ב"מעריב" באפריל השנה, נכתב שבתקופת כהונתו כאלוף פיקוד מרכז הפך שחק ליקיר המתנחלים, משום שהצהיר שצריך לרדוף אחרי מיידי אבנים, הרס 30 בתים ברחבי הגדה, התנגד להקמת ערכאות ערעור על בתי דין צבאיים והתיר הפגנות ממושכות של מתנחלים מול מחנות פליטים. במאמרו של אמיר אורן הוא כותב שלשחק היתה תכונה להתחבב על ראשי ממשלות ששמם יצחק. בשנת 86' הוא נקרא להחליף בתפקיד ראש אמ"ן את אהוד ברק. שחק שירת בתפקיד הזה חמש שנים; רק אהרן יריב לפניו האריך ימים עד כדי כך בתפקיד שנחשב רגיש ונתון במיוחד לזעזועים. אחד מהקצינים הבכירים ביותר באמ"ן באותה תקופה אומר: "אמנון היה ראש אמ"ן מצוין. מה שהכי איפיין אותו היו אמינות ויושר, גם יושר אינטלקטואלי. כשאמנון אמר יהיה בסדר, אני ידעתי שיהיה בסדר. בעיני הוא אדם אמין בצורה קיצונית והוא גם אדם אמיץ מאוד בשני מובנים: הוא היה לוחם אמיץ מאוד תחת אש והוא היה תמיד אמיץ מאוד במישור האינטלקטואלי, משום שמעולם לא פחד לומר מה שהוא חושב. כראש אמ"ן התכונה הזאת התגלתה אצלו רבות, גם ביחס לפקודים שלו ובעיקר ביחס לממונים עליו". ימים ספורים לאחר שהתמנה לראש אמ"ן יירט חיל האוויר מטוס לובי, שעל פי ההערכות הסיע את צמרת ארגונו של ג'ורג' חבש, אלא שהתברר בדיעבד שהיה בטיסה אזרחית רגילה. את האחריות לכישלון הזה, שתוכנן בתקופתו של אהוד ברק, לקח שחק באבירות על עצמו. "אני חושב", אומר קצין אחר במודיעין, "שהניסיון הזה לימד אותו במהירות גדולה להפוך לראש אמ"ן מצוין, משום שראש אמ"ן תמיד עומד בודד לגמרי ביחס לאחריות". תמונה שונה מציג אורי שגיא, שהחליף את שחק בתפקיד ראש אמ"ן. בספרו "אורות בערפל" כותב שגיא, שבהמלצתו של אורן שחור, שהיה אז קצין מודיעין ראשי ובידיעתו של שחק, אז ראש אמ"ן וכבר מקורב מאוד לשר הביטחון יצחק רבין, הוקפץ שמעון שבס מדרגת סמל במילואים לדרגת רס"ן, מבלי שעבר קורס קצינים. לדברי שגיא, כשגילה זאת הוא דרש משבס להחזיר את הדרגות. הסיפור הזה מנוגד לחלוטין למה שמתארים חבריו של שחק בתור תכונה מרכזית בהתנהגותו הצבאית: לדבריהם הוא לעולם אינו מערב שיקול מקצועי עם שיקול חברי, והתכונה הזאת שלו כבר עלתה לו באובדן ידידותם של יצחק מרדכי, מתן וילנאי ואורי שגיא. חברים מקורבים מאוד לשבס אומרים בתגובה, ששבס קיבל את הדרגה למטרות ייצוג בלבד, כדי לבצע כמה פרויקטים בעלי חשיבות לאומית, וכתוצאה מהעימות עם שגיא החליט למשוך את ידו מהפרויקטים הללו. בדרך לתפקיד הרמטכ"ל בחילופי דברים שהתפרסמו לפני כמה שבועות במקומונים של מפרץ חיפה, האשים שגיא את שחק במחדלים בהערכות המודיעין לקראת מלחמת המפרץ. המלחמה ההיא פרצה אמנם בתקופה שבה באופן רשמי כבר היה שגיא ראש אמ"ן, אבל שחק עזב באמת את תפקידו רק כשהסתיימה המלחמה. "שחק כראש אמ"ן", אומר בכיר במודיעין, "נפל בכישוריו מזה שלפניו, כלומר אהוד, וגם מזה שאחריו, אורי שגיא". שחק רצה אז להתמנות לראש המוסד, אבל הפסיד לשבתאי שביט. משה ארנס, שהחליף את רבין במשרד הביטחון, המליץ עליו לתפקיד סגן רמטכ"ל תחת אהוד ברק. שחק התחיל לכהן כסגן בשנת 91'. בספרו מספר שגיא, שהיה אז ראש אמ"ן, כי קיבל הבטחה מאת משה ארנס ואהוד ברק ובידיעתו של שחק, שמקץ שנתיים יפנה שחק את תפקיד סגן הרמטכ"ל לטובת שגיא, כדי שגם שגיא יוכל להשתתף במרוץ לתפקיד הרמטכ"ל. שגיא אומר שהבטחה כזאת נמסרה גם ליצחק מרדכי.אלא ששחק, שהיה סגן טוב לברק ושניהם יחד נחשבו צוות מצוין, לא פינה את כס סגן הרמטכ"ל. "בחצרו של רבין היו שני חצרנים של גנרלים", כתב אמיר אורן במאמרו. "איתן הבר תמך בברק, שמעון שבס תמך בשחק". לדברי שגיא, בהשפעת שבס הלוחש על אוזנו, הודיע לו ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, שהחליף את ארנס במשרד, ש"אין ביכולתו" לעמוד בסיכום שהושג עם שגיא. שגיא מפנה אצבע מאשימה לעבר שחק וחברו יעקב פרי כשהוא מתאר "פעלולי חצר של בוחשים למיניהם" ומספר גם שרבין הציע לו אחר כך את תפקיד ראש השב"כ, "בהפטירו בחיוך- 'אני מציע לך את התפקיד למרות ההתנגדות ביישוב רעות'". רעות היא מקום מגוריהם של שחק ופרי. כשהיה סגן רמטכ"ל, באוקטובר 93', התמנה שחק על ידי רבין וברק לעמוד בראש הוועדה ליישום הסדר "עזה ויריחו תחילה". בעיתונות העריכו אז מפי מקורות במשרד הביטחון, שמשמעותו של המינוי הזה היא הכשרתו של שחק לתפקיד הרמטכ"ל הבא. מחוגי שבס נשמעת האבחנה ש"רבין אהב את שחק במיוחד, יותר מאשר את ברק, כי רבין אהב מאוד את הא-פוליטיות של שחק. שחק תמיד היה א-פוליטי. הוא היה חייל והוא התכוון להיות חייל, ואילו אצל ברק, מאז שהוא היה סג"מ כולם ידעו שיש לו אמביציות פוליטיות". מחוגי איתן הבר, ראו זה פלא, נשמעת דווקא אבחנה הפוכה: רבין דווקא העריך את ברק, וכל הסיפור הזה כאילו ראה באמנון שחק את ממשיכו הוא המצאה שלאחר מותו.
משבצת החברים לשעבר
על סף פרישתו של ברק מהצבא ופנייתו לחיים פוליטיים, ובהעדר מתחרים רציניים אחרים על התפקיד, מונה שחק לרמטכ"ל. שגיא, שציפה להתמנות עתה לסגנו של שחק, התאכזב שוב. יצחק מרדכי, שהיה אז חברו הטוב של שחק, מסור לו בנפש ולדברי קצין בכיר במילואים "העריץ את אמנון כמודל לחיקוי ואמנון היה מין אפוטרופוס שלו והיה ברור לו מפי אמנון שהוא עומד למנות אותו לסגן" - ציפה גם הוא למינוי. שניהם נדהמו לשמוע, בד בבד עם מינויו שלשחק, שהוא עומד להמליץ על מינויו של מתן וילנאי לסגנו. מספר קצין בכיר אחר, שמקורב מאוד גם לשחק וגם למרדכי: "משיחות קודמות עם אמנון היה ברור לאיציק, שאו שהוא יהיה סגן רמטכ"ל במשך ארבע שנים, או שאמנון ייתן לו להיות סגן חצי מהתקופה ולמישהו אחר את החצי השני. ביום שבו היה צריך להודיע על מינוי סגן לרמטכ"ל, הוא הלך לרבין. כשהוא יצא מהמכונית הוא ראה את שחק; שחק, במקום להתקרב אליו התחיל להתרחק. כשהוא נכנס לרבין, רבין אמר לו שהוא מצטער להגיד לו שהוחלט שהוא לא יהיה סגן רמטכ"ל. איציק היה המום ושאל את רבין איזה תפקיד הוא מציע לו. רבין אמר לו שאין לו מה להציע ובכך בעצם סיים לאיציק את הקריירה הצבאית. מה שפגע באיציק במיוחד היתה העובדה ששחק, שהיתה להם ממש חברות שנצרפה בדם, לא רק שלא טרח להזהיר אותו, הוא הניח לרבין לבשר לו את הבשורה. היתה לאיציק תחושה נוראה של בגידה". מרדכי הצטרף אל שגיא במשבצת החברים לשעבר. אומר יורם יאיר: "דווקא הסיפור הזה מוכיח שאמנון הוא איש מקצועי לעילא, שהוא יודע להפריד בין חברויות אישיות לבין שיקולים מקצועיים. הוא פשוט חשב שמתן יכול להיות סגן טוב יותר". לטעום יותר מאשר שמץ תחושת בגידה זכה וילנאי בתורו, לקראת סיום תפקידו של שחק כרמטכ"ל. הרמטכ"ל כקצין תורן רצח רבין, כך סיפר שחק בראיון ל"ידיעות אחרונות", היה נקודת מפנה בחייו.פרשנים, כתבים צבאיים וחברים קרובים אומרים שמאז הרצח השתנה שחק והוא איננו אותו אדם. באותו ראיון הוא סיפר: "הגעתי לאיכילוב ונכנסתי לחדר עם חלק מהאנשים ועוד ראינו את הניסיונות. היו כמה רגעים של תקווה, אם כי הרבה אופטימיות כבר לא היתה. אני לא יודע לשחזר מה הרגשתי. הרגשה כבדה, כעס עצום, הרבה מחשבות מבלבלות, הרבה שאלות מה יהיה, מה ההמשך של הדבר הזה וגם ריקנות מאוד גדולה. הוא מאוד חסר לי. הוואקום שהוא יצר ביציאתו יישאר". יכול להיות שבבסיס ההחלטה שלו לצאת לפוליטיקה עומד הניסיון למלא את הוואקום הזה. ביום השנה למותו של רבין נשא שחק נאום מרגש ובו דיבר על תחושת האובדן, על השבר שבו נמצאת החברה הישראלית ועל הצורך להפוך את הצבא לגוף מחנך. הוא גמר את נאומו בהבטחה ללכת בדרכו של רבין. "אבל באופן כל כך אופייני", אומר אחד מיריביו הפוליטיים לעתיד, "אחרי שהוא אמר את הדברים הכל כך צודקים האלה הוא לא חשב שהוא צריך גם להתחיל לדאוג לעשות משהו. למשל, לעשות משהו בתור רמטכ"ל בצבא". מרדכי, יריבו של שחק, התמנה לשר ביטחון. בשביל וילנאי אלו היו חדשות רעות במיוחד. שחק ומרדכי השלימו ביניהם עם כניסתו של מרדכי לתפקיד, ביוזמת מרדכי, בארוחת בוקר בביתו של שר הביטחון. הם עבדו היטב ביחד. לסגן הרמטכ"ל וילנאי היה ברור שהוא עתיד להיות הרמטכ"ל הבא. שחק גם עודד אותו להאמין בכך. אשתו של וילנאי, שפגשה את שחק בחו"ל חודש וחצי לפני שנקבע הרמטכ"ל הבא, גם שמעה מפיו שהתפקיד מובטח לבעלה כמעט בוודאות. כעסו של וילנאי על שחק, שהיה פעם חברו הטוב, לא יודע גבולות מאז שנבחר שאול מופז לרמטכ"ל במקומו. שחק לא יצא למלחמות עם מרדכי על מינויו של וילנאי לרמטכ"ל. קצינים בכירים לשעבר חלוקים בדעותיהם בעניין זה. יש בהם החושבים, כמו וילנאי, שלשחק היה חלק פעיל בהחלטה על מינוי מופז, אולי משום שהתאכזב מתפקודו של וילנאי כסגן. אחרים מצביעים גם על המינוי הזה כהוכחה לכך ששחק יודע להבדיל עיקר מטפל ולדבוק בקריטריונים מקצועיים בלבד. בניגוד ליחסים הטובים שהצליחו שחק ומרדכי לבסס ביניהם מחדש, הלכו והורעו היחסים בין הרמטכ"ל לראש הממשלה נתניהו, שהתעקש לראות בשחק נציג שלממשלות קודמות. נתניהו הרבה לעקוף את שחק. בראיון ל"ידיעות", סמוך לפרישתו, אמר שחק שבניגוד לתקופתו של רבין, שבה היה הצבא מעורב במשא ומתן עם הפלשתינאים ובגיבוש העמדות הישראליות למשא ומתן עם הסורים, הדו-שיח בין הדרג הצבאי למדיני הצטמצם בהרבה בתקופתו של נתניהו. מתן וילנאי, לדברי מקורביו, משוכנע ששחק התנגד למינויו משום שחשש שיבוא אחריו רמטכ"ל טוב ממנו. תקופתו של שחק כרמטכ"ל תיזכר בעיקר בכך שבזמנו לא פרצה מלחמה. מספר האסונות הצבאיים בתקופתו עלה לאין ערוך על זה שבתקופתו של אהוד ברק הקודם לו בתפקיד: אסון המסוקים, אסון השייטת, השריפה בסאלוקי; המבצע היחיד שביצע צה"ל בתקופתו היה "ענבי זעם", שייזכר יותר בגלל הפגיעה באזרחים שהסתתרו במתחם האו"ם בכפר כנא. "קצין תורן שעיקר שאיפתו לעבור בשלום את משמרתו", תיאר אותו אמיר אורן כבר בפברואר 96', ובאפריל השנה סיכם: "ברק היה רמטכ"ל שהבטיח הרבה וקיים מעט. שחק הבטיח מעט וקיים מעט". כתב צבאי אומר ששחק היה "הרמטכ"ל הכי אזרחי שהיה. המהירות שבה היה מוריד מדים ועובר לאזרחי היתה מדהימה. זה גם לזכותו, משום שגם כרמטכ"ל הוא חשב שיש חיים מעבר לצבא, ושארץ ישראל היא גם מקום ליהנות בו".
עתיד כלכלי
מצבו הכלכלי של אמנון ליפקין שחק, לפחות על הנייר, טוב. ברשות משפחתו נמצא "מתחם גולדשמיט" בירושלים, אותו גוש בניינים בין רחוב הלל לרחוב יפו, שירשו הנינים לבית ליפקין מסבא יצחק. על פי מתווך הדירות הירושלמי דוד מונשיין, הוערך הנכס הנדל"ני לפני שנתיים בכעשרים מיליון דולר. מונשיין: "אמנון ליפקין אמנם לא יזכה ליהנות מהנכס, שגרים בו דיירים מוגנים, אבל נכדיו כשיהיו ממש מבוגרים, אולי יתחילו ליהנות ממנו". לאחרונה שכר ליפקין-שחק שני חדרים במשרדי חברת "איפטיק מנדן" בקומה השניים עשר בבית אליהו, ברחוב אבן גבירול בת"א. החברה, בבעלות מנחם מרון ודני הלפרין, חברים של שחק, מייצגת, בין השאר, את חברת "בואינג" בישראל,אבל שחק לא קשור לעסקיה. כמו כן מונה שחק לאחרונה כדירקטור בארבע חברות תעשייתיות: "טבע", "פקר פלדה", "יפאורה" ו"חברת המלח". שולחן הגראציות וחבורת הג'אקוזי אמנון שחק נהנה ממערכת קשרים קרובה עם משפחת רבין, שגם לאשתו, טלי,יש בה חלק לא מבוטל. סיפור הרומן בין שחק לטלי זלינגר, אז הכתבת הצבאית של "דבר" כבר פורסם בהרחבה. הם נפגשו במסגרת תפקידיהם, כשהוא היה נשוי לדליה ואב לשלושה ילדים והיא נשואה ואם לבת. בין השניים נקשר סיפור אהבה שבתחילה התנהל בחשאי ומאוחר יותר נחתם בנישואים שהתקיימו בפורום צנוע בביתם המשותף. יצחק מרדכי היה אחד מהחברים הקרובים ביותר שנבחרו להחזיק את מוטות החופה.
("הארץ" 25.12.1998)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
|
|