 |
27-07-2008, 18:48
|
|
|
|
חבר מתאריך: 04.04.05
הודעות: 3,125
|
|
|
מערכת הביטחון מיירטת את התשובה לקסאם
מאמר של בועז ארד מתוך:
ביזנסוויק – מהדורה עברית, 24 יולי 2008, עמ' 40 - 45
_____________________
מערכת הביטחון מיירטת את התשובה לקסאם
ביזנסוויק – מהדורה עברית, 24 יולי 2008, עמ' 40 - 45
בעשורים האחרונים הפכו הטילים להיות הנשק המאיים ביותר על ישראל, אבל מערכת הביטחון הישראלית מקבלת החלטות תמוהות מבחינה מבצעית וכלכלית. על המחדל בהגנה על העורף, זה שלא נחקר על-ידי ועדת ווינוגרד
בועז ארד
אין פלא שהאיום באמצעות הטילים הופך לשיטה מרכזית בידי מדינות טוטאליטריות. הטילים מתאימים לאומות שאינן מתקדמות מבחינה טכנולוגית, יתרונם הגדול הוא בכך שתמיד הם יהיו זולים וזמינים יותר מאמצעי ההגנה נגדם, ויש מדינות שמבחינתן הרג באוכלוסייה האזרחית הינו אמצעי לגיטימי. במלחמת המפרץ הראשונה הראה סאדם חוסיין שנשחקה ההרתעה מפני שימוש בטילים כלפי אוכלוסיה אזרחית, והשמיע איומים גם כלפי בירות אירופה. טילים הפכו לנשק הנבחר של ארגוני הטרור בעזה, שפועלים בשנים האחרונות להפוך את שיגור הטילים על אוכלוסיה אזרחית ל"נורמה" מדינית. ואם למישהו עוד היה ספק שמדובר באיום אסטרטגי, באה מלחמת לבנון השנייה, וחשפה את הציבור בישראל לקונספציות הלחימה החדשות – כאשר האזרחים בעורף הם היעד המרכזי של האויב באמצעות התקפות טילים –שאין לנו מענה יעיל נגדם.
לטענת מפקד חיל האוויר לשעבר, האלוף איתן בן אליהו, בעימות עתידי מול סוריה ואיראן – טילים שיכוונו לגוש דן כבר לא יפלו ברובם בשטחים פתוחים
המודעות הציבורית למצב החדש, מתבטאת גם בהקמתה של עמותת עי"ט - העמותה הישראלית להגנה בפני טילים. העמותה,העוסקת בעיקר בקידום אינטרסים של התעשיות הביטחוניות, אירחה ליום עיון את מפקד חיל-האוויר לשעבר, האלוף איתן בן אליהו. בסקירה שהציג האלוף בן אליהו, על מלחמת לבנון השנייה הוא תיאר שערב מלחמת לבנון השנייה החיזבאללה החזיק בלמעלה 10,000 טילים ( יש הטוענים כי המספר הגיע ל- 14,000 ) שהיו מסוגלים לפגוע במדינת ישראל. ממאגר זה שוגרו במלחמה 4200 טילים. (4000 קצרי טווח ו-200 לטווח בינוני) שרובם נפלו בשטחים פתוחים. כיום מעריכים כי המצב אף החמיר והחיזבאללה מצויד במספר גדול יותר של טילים.
בן אליהו הסביר כי הניסיון להתמודד במלחמת לבנון השנייה עם האיום באמצעים הרגילים של "צייד" באמצעות מטוסים הוביל להשמדתם של כ-90 משגרים ו-33 "צינורות" שיגור קטנים.
50 טילים נוספים הושמדו על סמך ידיעות מודיעיניות. נתון לא ידוע הוא שבמלחמת לבנון השנייה בוצעו 11,870 גיחות קרב (ממוצע של 350 ביום), מספר שדומה לכל הגיחות שבוצעו במלחמת יום כיפור בחזית המצרית והסורית גם יחד. למי שזוכר את התסכול בשל הכישלון לחסל את יכולת השיגור העיראקית במלחמת המפרץ ב-1991 , אלה אינם נתונים מפתיעים.
על פי איתן בן אליהו, "התסריט הצפוי לעימות מול סוריה ואירן יהווה עליית מדרגה – טילים שיכוונו לגוש דן כבר לא יפלו ברובם בשטחים פתוחים", הוא טוען. "אם במלחמת המפרץ הראשונה ספגנו 40 טילים, צפי הפורענות במלחמה עתידית מול אירן וסוריה עומד על כמויות הגדולות עד פי 6 וההערכות נעות סביב 250 טילים שעלולים לפגוע במרכזי אוכלוסייה". וזאת עוד לפני הערכת המשמעות של ציוד הטילים בראשי קרב בלתי קונוונציונאליים.
"מערכת הנאוטילוס מספקת תשובה זולה, יעילה ובעיקר זמינה, לאיום הטילים קצרי הטווח. מסיבות שונות, מעדיפים בארץ פתרונות נחותים, יקרים ושאינם מוכחים"
ד"ר עודד עמיחי, מומחה למערכות לייזר שעמד בראש המחלקה למערכות פיזיקליות ברפא"ל, מספר שאיום הרקטות קצרות הטווח אותר עוד בשנות ה- 90, וביוזמת ממשלת ישראל (וראש הממשלה דאז פרס) הוחל במיזם משותף עם ארה"ב לפיתוח מערכת לייזר (נאוטילוס), שפיתוחה הסתיים בהצלחה רבה ביולי 2000.
"המערכת ביצעה בשדה ניסויים של הצבא האמריקני 46 יירוטים של רקטות שונות, פגזי ארטילריה ופצמ"רים, בירי בודד ובמטח, ירי בהפתעה ובמזג אוויר סגרירי, במאה אחוזי הצלחה. זוהי תופעה חסרת תקדים בכל מערכות הנשק, שנובעת מיתרון השימוש בנשק הפועל במהירות האור".
המערכת הייתה מיועדת להתקנה ליד קריית-שמונה, כבר אותר שטח מתאים ליד מרגליות וקבוצת אנשים (מענף נ"מ/ח"א) נסעה לארה"ב לקבלת הכשרה להפעלת המערכת. "למרות זאת", אומר ד"ר עמיחי, "מערכת הביטחון הקפיאה את הפרויקט, מסיבות שונות".
"ועדת וינוגרד התמקדה בבעיות חשובות, שמתגמדות לנוכח הפקרת העורף"
לו היו בנמצא רק 10 -12 מערכות סקייגארד (דגם הייצור המבוסס על הנאוטילוס) בגבול הצפון בעת מלחמת לבנון השנייה, סבור ד"ר עמיחי, תוצאות המלחמה היו שונות לחלוטין. "אני וחברי סבורים", הוא אומר , "שועדת וינוגרד אליה פנינו, כל אחד בנפרד, התמקדה בבעיות אמיתיות וחשובות, אולם אלה מתגמדות לנוכח הפקרת העורף".
את פרויקט הנאוטילוס מלווה ד"ר עמיחי מראשית שנות ה-90 ועד היום. מאז אותו יום בפברואר 1996 כאשר נחתו קטיושות בקרית-שמונה, ושבו בישר רה"מ פרס כי "בקרוב יהיה לנו נשק לירוט קטיושות" חלף יותר מעשור. גם היום, הוא אינו מסוגל להבין מדוע, למרות הצלחתה של המערכת שפיתוחה החל לבקשת ישראל, מערכת כזאת אינה מוצבת ואינה מספקת את ההגנה הנדרשת לתושבי שדרות וישובי עוטף עזה.
ההתעלמות ממערכת הנאוטילוס שפותחה עבור ישראל ונמצאת בשדה הניסויים "ווייט-סאנדס" בארה"ב בהמתנה להזמנה, אינה נותנת מנוח לד"ר עמיחי ולעמיתיו אל"מ (מיל') יוסף ארזי, לשעבר ראש מחלקת מערכות בחיל אוויר ולאל"מ (מיל') עופר לביא, לשעבר ראש מחלקת תכנון בגוף המחקר והפיתוח של מערכת הביטחון ( מו"פ ואח"כ מפא"ת) ושימש בתפקידים בכירים בחברות ביטחוניות שונות. מזה עשור כמעט עוקבים ד"ר עמיחי וחבריו אחר ההתנהלות של מערכת הביטחון הישראלית בנושא אסטרטגי רגיש זה. "כבר שמונה שנים אנחנו מנהלים מאבק עם הממסד הביטחוני בנושא ההגנה מנשק תלול מסלול (טילים, רקטות, פצצות מרגמה- פצמ"רים). יוסי ארזי הצטרף למאבק לפני כשנה וחצי ועופר לביא לפני כחצי שנה".
לו הייתה מיושמת התכנית האופרטיבית הכוללת את הנאוטילוס - מערכות ההגנה הראשונות היו יכולות להיות מוצבות באזור עוטף עזה כבר בימים אלה
ד"ר עמיחי קורא לעניין מחדל הגנת העורף. " ה"נאוטילוס", הוא אומר, "מספקת תשובה זולה, יעילה ובעיקר זמינה, לאיום הטילים קצרי הטווח. מסיבות שונות, מעדיפים בארץ פתרונות נחותים, יקרים ושאינם מוכחים". ד"ר עמיחי מדווח ש נורתרופ-גרומן, אחת משלוש החברות הגדולות והמוערכות ביותר בעולם בתחום המערכות הצבאיות, התחייבה בתחילת שנת 2007 להציב מערכת תפעולית סקייגארד , המבוססת על הנאוטילוס, " תוך 18 חודש מרגע ההזמנה ועד הפעילות המבצעית בשטח - הם עדיין מחכים להזמנה. אם היינו נענים להצעה ששוכבת כאבן שאין לה הופכין על שולחנות הממונים במשרד הביטחון תמונת המצב בדרום הארץ הייתה שונה לגמרי היום".
חברת נורתרופ-גרומן האמריקנית, שלחה ב- 16 בינואר 2007 מכתב לכל הגורמים הרלוונטיים במערכת הביטחון. המכתב ( השמור במערכת ביזנסוויק ), מתווה תכנית מעשית, שלו הייתה מיושמת - מערכות ההגנה הראשונות היו יכולות להיות מוצבות באזור עוטף עזה כבר בימים אלה. "המלצתנו" כתב אז מייק מקוויי, סגן נשיא בחברת נורתרופ-גרומן, לראש מפא"ת שמואל קרן "הינה לנוע מיידית כעת לשלב הפריסה האופרטיבית עם יחידת ירי לייזר המשלבת טכנולוגיות בדוקות המובנות במערכות רכישת מטרה ורשת חיישני מעקב, עם פתרונות ירי ותשתית פיקוד ובקרה שיכולה לשמש לא רק בעבור הלייזר אלא גם לטילים ותותחים, אם בשלב כלשהו יפותחו מערכות אלו ויתגלו ככדאיות כלכלית". במכתבו מציע מקוויי להתחיל בפריסה מיידית תוך התחייבות לעמידה בלוח זמנים. נורתרופ-גרומן, הוא כותב, תערוב ללוח-הזמנים ותשא בקנסות על איחורים.
כשנה לאחר קבלת המכתב מנורתרופ, רואיין פנחס בוכריס מנכ"ל משרד הביטחון, על ידי העיתונאי בן כספית, ונשאל מה היא עמדתו ביחס למכתבו של מייק מקוויי מחברת נורתרופ-גרומן . תשובתו מלמדת דבר או שניים על ההתנהלות בעניין: "אתה מדבר על מכתב שנשלח לפני שנים, ועל ה'נאוטילוס', וכל זה לא רלבנטי עכשיו. אני לא יודע להתייחס לדברים שנעשו לפני תקופתי" כך ענה בוכריס מבלי למצמץ.
במצב עניינים זה, המזכיר סצנה מסדרת "כן אדוני השר", לא ברור אם חודש לאחר קבלת המכתב, בפברואר 2007, היה שר הביטחון עמיר פרץ מודע להצעתה של יצרנית הנאוטילוס כשהכריז על "הפתרון" לבעיית הקסאמים והפצמ"רים. גם אחרי הכישלון המהדהד בהגנה על העורף במלחמת לבנון השנייה, והמצוקה הנוראה של ישובי עוטף עזה שנורו אליהם אלפי רקטות ופצצות מרגמה, התעלמה מערכת הביטחון מפתרון הלייזר - הזמין, המוכח, היעיל והזול להפעלה ובחרה בפרויקט פיתוח מקומי – "כיפת ברזל", מתוצרת רפא"ל שאינו זמין, יעילותו טרם הוכחה, ועלות הפעלתו גבוהה.
המערכת, הסביר אז שר הביטחון פרץ, נבחנה בצורה "מקצועית"... "למערכת הזאת יש משמעות אדירה", ו "חבל שלא השקיעו בה בשנים הקודמות". לשכתו של פרץ הודיעה באותם ימים כי "ההחלטה הייתה מקצועית ולא פוליטית. התקיימה עבודת מחקר מקיפה וממושכת שבחנה את החלופות, וההחלטה היא בתחום סמכותו של השר". סגן שר הביטחון, אפרים סנה, אמר אז בראיון ל"קול ישראל" כי ההחלטה שקיבל המשרד לבחור במערכת של רפא"ל היא "החלטה מקצועית של טובי המומחים, והיא חפה משיקולים זרים". מערכת כיפת הברזל אמורה הייתה להיות מבצעית תוך שנתיים ( בתחילת 2009) בעלות של מיליארד שקל.
לימים הסתבר שהמערכת אינה מסוגלת להגן על ישובים בטווח של 4 קילומטר מגבול עזה, הטווח שבו נמצאים רוב היישובים המופגזים בשנים האחרונות, וגם שדרות עצמה.
בעת ההכרזה על מערכת "כיפת ברזל" נמסר שכל טיל מיירט יעלה כ-30-40 אלף דולר, מחיר שכבר אז אמור היה לעורר שאלות נוקבות, שהרי מחיר רקטת קסאם בייצור ביתי לא עולה על 500 דולר, והמשוואה כשלעצמה עלולה להוות תמריץ לפלסטינים להתיש אותנו כלכלית באמצעות שיגורן של אלפי רקטות זולות. אגב, כיום, עוד בטרם הוכנסה מערכת "כיפת ברזל" לשימוש מבצעי (התאריך עודכן לשנת 2011 ), כבר מגיעות ההערכות למחיר יירוט עד 50-80 אלף דולר. "מחיר יירוט באמצעות לייזר הוא 1000-2000 דולר", אומר ד"ר עודד עמיחי.
כמה זה עולה לנו?
גם אחרי הכישלונות בהגנה על העורף בצפון הארץ ובעוטף עזה, התעלמה מערכת הביטחון מפתרון הלייזר שיעילותו הוכחה, ובחרה בפרויקט של רפא"ל שיעילותו טרם הוכחה
מול איומי הרקטות והטילים מציבה ישראל שכבות הגנה אחדות. הפטריוט המשופר PAC3, והחץ מדגם 2 ו-3 שנועדו ליירט את הטילים ארוכי הטווח, אלה המאיימים מכיוון איראן וסוריה. מחיר היירוט באמצעות טיל פטריוט משופר מגיע לכדי 4 מיליון דולר, החץ "זול" יחסית ומחיר כל טיל כ-2.5 עד 4 מליון דולר (בכפוף לשיטת החישוב). על פי נתונים שנמסרו על ידי איתן בן אליהו נדרשים לצורך הבטחת היירוט שני טילי חץ, דבר שיכפיל את העלויות.
כמענה לטילים שנורים מתחת לטווח החץ והפטריוט, לטווח יירוט של 70-200 ק"מ מוקמת מערכת "שרביט קסמים" (פיתוח של רפא"ל בשת"פ עם ריתיאון), מחירו של טיל "שרביט" יגיע לכ-600 אלף דולר. לרקטות בטווחים של 6-70 ק"מ מפותחת על ידי רפא"ל מערכת "כיפת הברזל" (שאינה מסוגלת ליירט פצצות מרגמה), מחיר כל יירוט הוא 30-50 אלף דולר, לפי הערכות מוקדמות, ויש המעריכים כיום את המחיר גם ב-80 אלף דולר.
מערכת נוספת הנבחנת היא מערכת תותח הפלנקס, תותח נ"מ בעלי טווח יעיל של כמה מאות מטרים בלבד, ולכן יש צורך ברבים מהם להגנה על עיר כשדרות (תותח כזה יעיל להגנת מטרות נקודה כמו תחנת הכוח באשקלון או בסיס הטירונים בזיקים, אך אפקט הפעלתו עלול להתברר כמזיק לשגרת חיי תושבים בעיר כשדרות). קצב הירי של הפלנקס (מתוצרת חברת ריתיאון האמריקאית) הוא 6000 פגזים בדקה (100 בשניה). על מנת ליירט מטרה כמו רקטת קסאם דרושות שתי דבוקות של כ- 5 שניות כ"א, סה"כ כ- 1000 פגזים, בעלות של כ- 10,000 דולר.
הנאוטילוס, מערכת היירוט באמצעות לייזר, היא יוצאת דופן מבחינות רבות. ממשלות ארה"ב וישראל השקיעו בה כ-400 מיליון דולר במהלך שמונה שנות עבודה, במקור עבור הגנת קריית שמונה בפני קטיושות (1996-2000). המערכת מסוגלת ליירט פצצות מרגמה ורקטות קצרות טווח במחיר של 1000-2000 דולר ליירוט. מערכת דומה שתורכב על גבי מטוס, נבחנת במסגרת פרויקט שנקרא "אריאל", שיגדיל את הטווח ל150 ק"מ. טווח זה יאפשר למערכת לתת גיבוי משלים למערכת החץ.
אין נביא בעירו
במרכז אריאל למחקרי מדיניות, שנוסד בשנת 1977 כגוף מחקרי בלתי-תלוי, הוציאו לאור את ספר המאמרים "טילים בליסטיים, איום ומענה – עיקרי ההגנה נגד טילים בליסטיים". הספר שראה אור בשנת 1998 במהדורה עברית ואנגלית, מרכז מאמרים של מיטב המומחים בנושא. אחד הפרקים נכתב בידי פרופ' יחזקל דרור, שיכהן לימים בוועדת וינוגרד. מהדורות מלאות של הספר באנגלית נמכרו לנאט"ו והוא מופץ לגופים מקצועיים בעולם. בישראל, לעומת זאת, ההתעניינות בספר הייתה מוגבלת.
בראיון לביזנסוויק אומר אריה סתיו, מנכ"ל מרכז אריאל למחקרי מדיניות, כי "זה סוד גלוי שהמחקר בארץ הושתק על ידי בעלי עניין כמו התעשייה האווירית. פרויקטים בסדר גודל של החץ ומיגון מפני טילים בליסטיים נבחנו במקומות אחרים על-ידי צוות בלתי תלוי שבוחן את ההצעות של התעשיות הביטחוניות. בארה"ב הוקמה על ידי הקונגרס וועדה שפסלה לחלוטין את פרויקט ה THAAD שהיה המקבילה האמריקנית ל"חץ", שם הקונספציה נפלה לחלוטין והפרויקט בוטל". אומר סתיו. "בישראל מעולם לא הנחתה הכנסת, שזה תפקידה, להקים גוף חיצוני שיבדוק את התעשייה האווירית. הספר שלנו, שהוא היחיד מסוגו, מצוטט על ידי מכוני המחקר בעולם אך הוא הוחרם בישראל. אנו מדברים על מהלך אסטרטגי" אומר אריה סתיו, "שנעשה רק על ידי בעלי עניין - ואין דבר חמור מזה" .
סתיו מדגיש שיש צורך בבחינה של הסוגיה של מערכות הגנה כעיקרון. מערכת הגנה היא אופציה בלבד. והשמדה התקפית של האיום, בעיקר מול מדינות או ישויות מטורפות, היא זולה ויעילה בהרבה. לעומת זאת, כשל בהקמת מערכת הגנה דוגמת ה"חץ" או "כיפת הברזל" גורם להסלמה מרחיקת לכת באופי ובהיקף של האיום. "פרויקט החץ שעלה על שולחן השרטוט בסוף שנות השמונים היה הגורם הישיר לעלייה באלפי אחוזים בהצטיידות בטילים בליסטיים זולים דוגמת הסקאד", טוען סתיו. "לעומת זאת, מערכת הגנה פעילה דוגמת 'מלחמת הכוכבים' האמריקנית, מוטטה את המערך הסובייטי בימי המלחמה הקרה".
בימים אלו נערך במרכז אריאל מחקר נוסף, שיעסוק בהערכות להגנת העורף מפני איומים שנעים עד הטווח הבלתי-קונוונציונאלי, נושא נוסף שמצב ההערכות לו בישראל מדאיג מאד.
ד"ר עמיחי מסכים לגמרי שיש צורך בגוף בדיקה אובייקטיבי, אך מדגיש כי "מערכות הגנה באמצעות לייזר (נאוטילוס, סקייגארד, אריאל) ינטרלו את האיום על העורף ביעילות מרבית ובעלות קטנה ויאפשרו לצה"ל חופש פעולה רב יותר כנגד התוקפן, בין אם הוא ארגון טרור או מדינת אויב. נשק הלייזר יוציא את העורף ממעגל הלחימה ויאפשר לצה"ל לנצל את יתרונו הגדול בפעולה בשטח התוקפן, בהתאם לדוקטרינת הביטחון שהתווה כבר בן גוריון - לפני ששים שנה".
ד"ר עודד עמיחי וחבריו מחכים לשר הביטחון
ביוני שוגר לשר הביטחון אהוד ברק מכתב שחתומים עליו יותר מארבעים אנשי מקצוע בעלי רקע וניסיון במדע, תעשייה, כלכלה, ביטחון ובתחומים רלוונטיים אחרים. חלקם היו מעורבים בפרויקטים ביטחוניים רבים, ויש בהם כאלה שזכו בפרסי ביטחון ישראל, ושהביאו לפריצות דרך מדעיות, טכנולוגיות ומבצעיות בקנה מידה עולמי. במכתבם, שנשלח בחודש שעבר לשר הביטחון, מבקשים ד"ר עמיחי וחבריו " לקיים דיון מקצועי מסווג, ע"י צוות מומחים בלתי תלויים".
הם מבטאים את דאגתם מן האופן שבו נמנעה ישראל מלהשתמש בפתרון הלייזר, למרות יתרונותיו הברורים. "הייתכן שישראל נפלה קורבן למה שהנשיא איזנהאור כינה בינואר 1961 - סכנה לביטחון הלאומי של ארצות הברית מעירוב אינטרסים של התעשיות הביטחוניות האמריקניות עם פקידים בכירים בפנטגון ("military-industrial complex")?" הם שואלים במכתבם, שלפחות עד שעת סגירת הגיליון – טרם זכה למענה מלשכת שר הביטחון.
"מדוע אותו לייזר שהיה טוב להגנת קריית שמונה, נמצא לא מתאים להגנת שדרות?" תוהה ד"ר עמיחי. "מפא"ת הייתה שותפה לכתיבת המפרט לנאוטילוס. אם הוא כל כך גרוע, כיצד יצא המפרט מידיה? כיצד "בוזבזו" כספי הציבור (האמריקני ברובו) על מפרט מוטעה לכאורה? האם ניתן לסמוך על שיקול דעתם של אותם אנשים שטעו,לדבריהם, בצורה כה חמורה והפקירו את העורף הישראלי לירי מסיבי של רקטות?"
"מתקבל הרושם שאנו עומדים מול קיר אטום. מול מערכת ביטחון מתוקשרת היטב שלא נותנת לעובדות לבלבל אותה, בשעה שאיום הנשק תלול המסלול גובר"
ד"ר עמיחי חש כמי שעומד מול קיר אטום. "מול מערכת ביטחונית מתוקשרת היטב שלא נותנת לעובדות לבלבל אותה. זאת בשעה שאיום הנשק תלול המסלול לא רק לא הוסר אלא גבר. הירי מרצועת עזה לא ייפסק מעצמו. עשרות אלפי הרקטות שבידי החיזבאללה לא יחלידו במחסנים, כפי שטען גורם ביטחוני בכיר לפני מלחמת לבנון השנייה. לצה"ל אין פתרון לירי מנשק תלול מסלול זולת התנעה מהירה של פרויקט הלייזר (נאוטילוס/ סקייגארד)..."אסור ששיקולים זרים לכאורה ימשיכו לפגוע בביטחון הלאומי. צריך לשבור את מחסום הרשעות והאיוולת של מערכת הביטחון בנושא ההגנה על העורף, שנעולה על קונספציה מוטעית, שמערבת שיקולים של ביטחון לאומי עם יצוא נשק ומטעה את הציבור".
היה או לא היה
פרופ' יצחק בן ישראל, לשעבר ראש מפא"ת במשרד הביטחון, ובמהלך השירות קיבל פעמיים את פרס ביטחון ישראל. אמר בעבר בראיון ל"מקור ראשון" (29.12.2006): "בניסויים שנערכו בניו מקסיקו על ידי צוות הפיתוח הוכיחה המערכת מאה אחוזי הצלחה. משנת 2000 ועד להקפאת הפרויקט בשנת 2004 הביאו איתם המדענים הישראלים עשרות קטיושות תוצרת המזרח התיכון, וכולן, ללא יוצא מן הכלל, הופלו בזמן מעופן". מייק מקוויי, סגן נשיא חברת נורתרופ גרומן אומר דברים זהים בראיון לירחון "אירוספייס אמריקה" (מרס 2007). בן ישראל בראיונות שונים אמר כי אין סיכוי רציני שהפתרונות המוצעים יספקו מענה אמיתי למרגמות ולרקטות קצרות טווח. מעבר לבעיות טכנולוגיות שונות, יש לכך שתי סיבות יסוד: הראשונה נוגעת לזמן המעוף הקצר, כ-15 שניות במקרה של הקסאם, שאינו מאפשר יירוט באמצעות טיל; השנייה היא מחיר הירי, במיוחד כשלוקחים בחשבון תרחיש של מאות ואפילו אלפי רקטות (כמו במלחמת לבנון השנייה). "שתי הסוגיות הללו מובילות בהכרח למסקנה כי אין מנוס משימוש בנשק הלייזר", הסביר בן ישראל. "מהירות הקליע ב'נאוטילוס' היא מהירות האור. הקרן מתייצבת על המטרה, מיירטת אותה בשתיים עד שלוש שניות, ומיד מוכנה למטרה נוספת... גם בסוגיית המחיר למערכת הלייזר יתרון ברור... משהו סביב אלף דולר. מדוע אם כן החליטו במשרד הביטחון לעצור את הפרויקט? טווח הרקטות הקצר השפיע ככל הנראה גם על טווח החזון והחשיבה של אנשי משרד הביטחון...".כיום, אומר פרופ' בן ישראל בראיון לביזנסוויק: "נורתרופ גרומן התחייבו להעמיד מערכת בפתח המפעל בארה"ב ולא בשדרות ... "דעתי בנושא הלייזר לא השתנתה – הפתרון הוא בלייזר מצב מוצק ולא בנאוטילוס והסקייגארד, שעדיין אינו קיים. המערכת תפותח במשך 5 עד 10 שנים והיא אינה קיימת כיום".
בניגוד מוחלט לדברים אלה, אומר ד"ר עמיחי כי בכל פגישה מתוך ארבע פגישות שנערכו בישראל, החל ממאי 2006 ועד ינואר 2007 ציינו נציגי החברה כי הם מתחייבים להעמיד את מערכת הנאוטילוס בשדרות תוך חצי שנה בעלות של כ- 50 מיליון דולר, ואת הדגם המבצעי המתקדם – סקייגארד בתוך שנה וחצי ( מכתב על כך שמור במערכת ביזנסוויק).
"דרושה עזות מצח על-מנת לטעון שלייזר שפיתוחו הסתיים לפני שמונה שנים ושהוכיח עצמו בעשרות ניסויי יירוט מוצלחים אינו קיים. לעומת זאת, לייזר "מצב מוצק" אינו בכלל פתרון: אין ויכוח שהוא לא יהיה זמין בעשור הקרוב. הוא חסום, ככל הידוע עכשיו, להספק של כעשירית מהספק הסקייגארד, כך שיירוט מטרות ייעשה בטווח קצר מדי, שלא יספיק להגנת יישובים. הוא רגיש מאד למזג אוויר, ויש בו בעיית בטיחות . הצגתו כחלופה מועדפת – 'כחול לבן' היא עוד ספין בו משתמשת מערכת הביטחון על מנת להסיח את דעת הציבור מהפתרון היחידי הקיים – מערכת הנאוטילוס – סקייגארד".
ממשרד הביטחון נמסר בתגובה שוועדה הכוללת 30 מומחים הגיעה למסקנה שכיפת ברזל נותנת את המענה המיטבי, ונמצא כי הסקייגארד אינה עונה על דרישות ההגנה שנקבעו.
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
