 |
17-12-2006, 17:50
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 03.04.02
הודעות: 1,320
|
|
|
|
|
פרשיה מרתקת מתולדות השומר ....
שהמשכה לפני מספר שנים. אולי משהו יודע איך נגמר הסיפור? :
ירחמיאל לוקאצ'ר, לוקא, מאנשי השומר וגדוד העבודה, הפך לאגדה עוד בחייו * ציוני וקומוניסט, אהובן של נשים, שודד-דרכים, מרגל וטרוריסט, אידיאליסט מסור שנתפכח * לפני יובל שנים נמסר למשפחתו כי הוא נהרג בקרבות סטלינגרד, ב-1942 * אולם בחודשים האחרונים מסתמן לסיפור סיום אחר * וכמה אנשים טובים עוסקים בקדחתנות רבה בחיפושים אחר האיש המסתורי * האם ייתכן שלוקא עלה מרוסיה ונמצא כאן, בינינו?
יותר מכל, ראוי לוקאצ'ר שייכתב עליו רומאן. לוקא, כפי שכינו אותו כולם, נולד ב-1897בעיר טשקנט שבקווקז. אביו הבטיח לו, שאם יסיים בהצלחה את שנתו הראשונה בגימנסיה, ישלח אותו לטיול קיץ בפלשתינה. כשהגיע ליפו, הודיע להוריו כי אינו מתכוון לחזור. הוא החל ללמוד בגימנסיה הרצליה, מחזור חמישי, וכבר אז הצטייר כבחור שתקן אך רב-תעוזה.
ב-1915 התגייס לצבא הטורקי, עבר הכשרה לקצונה בבית-ספר הצבאי בקושטא, והוצב סמוך לאיזמיר, שם הספיק לבלות בזרועותיה של בת גנרל ולחולל שערורייה שלמה. בטורקיה פגש בזוג הגולים ישראל ומניה שוחט, וכששב ארצה להשלים את לימודיו, שמר על קשר אתם. ב-1920הצטרף למשטרת הרוכבים בטבריה, ומשם חבר לאנשי גדוד העבודה שסלל אז את כביש צמח-טבריה. הוא הצטרף לכפר-גלעדי, שם עסק בעבודות המשק, אך גם בהברחת עולים ונשק. היו אלה ימים סוערים. "פעם העירו אותי לחפור קבר בלילה", סיפר לימים אחיו, צבי לוקאצ'ר, שנפטר לפני שנים מספר ביטבתה, ובשביל מי - אני לא יודע עד היום". בכפר-גלעדי פגש את ריבה מישל, שהיתה נשואה לאחד מאנשי השומר, משה אליוביץ', ואם לדן. היא עזבה את בעלה ובנה, ועברה לחיות לצדו של לוקא.
לוקא קנה לו שם של לוחם עז-נפש וקר-רוח. נקשרו סביבו עלילות גבורה. המפורסמת שבהן - רצח תופיק ביי. עם פירוק "השומר" והקמת הארגון החשאי שהיה ממשיכו, "הקיבוץ", הוטלה עליו המשימה לרצוח את סגן מפקד משטרת יפו, תופיק ביי, בו ראו אחראי לפרעות 1921 ביפו. לוקאצ'ר ירה בו, פנים אל פנים. ב"השומר" האמינו שרק מוג-לב יורה כדור בגב.
שנה לאחר מכן, ב-1924 הוטל עליו ועל שני חברים נוספים לבצע את שוד הכספים הפוליטי הראשון: מעשה "האקספרופריאציה" כפי שכונה, הפקעת כספים מחלפנים. במסווה של חיילים איריים החרימו משלוח מביירות של 16,000 לירות זהב - בטענה שיש לבדוק אם אינו מזויף - ושלחו את החלפנים להתלונן בצפת. בכסף קנו כלי-נשק והפכו לבעלי מחסן הנשק הגדול בארץ.
באותה שנה נשלח לברלין כדי להשתלם באסטרטגיה ולוחמה זעירה. המטרה הייתה כי ישוב ארצה ויפקד על האקדמיה הצבאית שהוקמה אז בתל-יוסף. בברלין פגש לוקא את חברו לספסל הגימנסיה, משה כצנלסון, שפרש לפניו את נפלאות החזון הקומוניסטי והמהפכה העולמית. לוקא נחשף אל חזון העולם החדש. הוא שב ארצה כקומוניסט, אך נשאר גם ציוני ללא פשרות. השניות ההרסנית הזו, הבלתי-אפשרית, סופה שהרסה גם אותו. כשחזר סיפר לחבריו על השינוי האידיאולוגי שעבר, אמר שיעמוד בראש בית הספר הצבאי, כמו שסוכם, אך כי אין לתת לו את מפתחות הסליק, פן לא יעמוד בפיתוי.
בגדוד העבודה התקשו לקבל את דעותיו החדשות, ועם התקרבותו למפלגה הקומוניסטית, הפ.ק.פ., סולק מהגדוד.
לוקא, ריבה וילדיהם - דן, גדעון ודוד - עברו לתל-אביב, שם עבד בשירות המפלגה. הוא עסק בפעילות חשאית, ובזכות הערבית השוטפת שבפיו היה אחראי לקשרים עם הערבים, העביר להם נשק ואימן אותם. הוא סייע למורדים בהר הדרוזים, ואמרו עליו אפילו שאימן את פורעי המאורעות.
ב-1930 תפשו אותו הבריטים ודנו אותו לשנת מאסר בית. בתום השנה גמר בלבו לנסוע לברה"מ, שם, קיווה, יוכל לקבל תפקיד בכיר בקומינטרן כאחראי למפלגות במזרח התיכון. במוסקבה התקבל לוקאצ'ר בקרירות. תוכניתו להשתלב בתפקיד בכיר במפלגה לא עלתה יפה, וכמו רבים אחרים הפך לקורבן המהפכה. ב-1937 נשלח למחנה של עבודת כפייה בסיביר. במחנה פגש את יוסף ברגר-ברזילי, מנהיג הפ.ק.פ., שהואשם כבוגד במהפכה. לוקא, כך העיד, נראה שבור. את החלום הציוני לא יכול להגשים, ומן הקומוניזם התייאש.
עם שחרורו מהמחנה גויס לצבא הרוסי. לפני יציאתו לחזית הספיק להתראות עם ריבה ועם שני ילדיו. הוא אמר לה, בפיכחון מריר: "בשביל קומוניזם כזה לא ראוי להילחם, ובטח לא למות". בגלויה האחרונה שקיבלה ממנו, רשם: "אנחנו מועברים למקום אשר ממנו אין חוזרים". עם תום המלחמה נמסר לה שנהרג בקרב סטלינגרד.
ב-1942לאחר מותו טוהר שמו, וריבה קיבלה פנסיה של קצין.
טלפון מסתורי ל"בית השומר"
בספטמבר 1989 עלתה לארץ ריבה מישל הישישה, ושבה לחיות עם בנה, דן יגאל. היום, במרפסת הבית בטבעון, יושבת נערה בת 92, צלולה ובהירה, ומתריסה בהיתול כי איננה מבינה מדוע "היה רעש כזה כשבאתי לארץ. נעשיתי ממש מוצג מוזיאוני". ובעוד כל המעורבים בפרשה זו נוברים בעבר ומנפנפים בסיפורים שאבדו ובעלילות גבורה נשכחות, מתיישבת ריבוצ'קה ללמוד ולשפר את העברית שבפיה. עד כדי-כך, שנאלצה לדחות את הנסיעה לחברתה האהובה מגדוד העבודה, פרלה טרובניאקובה, החיה בקיבוץ גבים עם בנה, אורי בית-אור, משום שלא רצתה לוותר על שיעור העברית היומי שלה. היא חיה בהווה, ופניה אל עבר העתיד. אבל העבר, מסתבר, מסרב למות. על מה שהחל לפני שמונה חודשים והוסתר ממנה עד לאחרונה, לא יכלה ריבה אפילו לחלום. סימן חיים מלפני 50 שנה בקירוב. אות אפשרי מן האיש שנחשב למת.
באחד מימי פברואר 1990, צלצל הטלפון בבית משפחת יגאל. באפרכסת נשמע קולו הנרגש של אחיעם קרול, מראשוני הבנים של כפר-גלעדי, דור שני לאנשי "השומר" ומנהל "בית השומר". הוא סיפר כי כמה ימים קודם לכן התקשר אדם בשם ד"ר אברמוביץ אל ארכיון הקיבוץ. האיש הציג את עצמו כפסיכיאטר המטפל באדם בשם ירחמיאל לוקאצ'ר. במבטא רוסי ובעברית כבדה אמר המטלפן כי לוקאצ'ר עצמו מבקש להיפגש עם החברים מולדבי, גבעוני וביכמן, אשר למדו עמו במחזור החמישי של גימנסיה הרצלייה.
ד"ר אברמוביץ, יהא אשר יהא, לא ידע את אשר ידע אחיעם קרול, ומן הסתם גם דן יגאל, חבריו לספסל הלימודים של לוקא כבר אינם בין החיים. קרול הנסער הודיע בחשאיות גמורה לדן, וזה התקשר אל ידידו, אורי בית-אור, ששני הוריו היו יוצאי הפלג השמאלי של גדוד העבודה. לאורי לא היה צורך להסביר מיהו לוקאצ'ר. בביתם דיברו רבות על הלוחם האגדי.
אורי בית-אור: "דן התקשר אלי בשש ורבע בבוקר, ואמר שקרה משהו נורא מוזר. המחשבה הראשונה שלי הייתה: אין דוקטור אברמוביץ כזה, ייתכן מאוד שזה לוקא עצמו". שביב הסיכוי לכך שלוקא חי ונמצא בארץ שלהב את אורי: "התחלנו לחפש אחרי ד"ר אברמוביץ, המתמחה בפסיכיאטריה או בגריאטריה. פניתי לחברים העוסקים בתחום הרפואה הנפשית, סרקתי בספרי טלפונים, בדקנו בכמה משרדים ממשלתיים, אבל לא הצלחנו למצוא". ההתלהבות הראשונית דעכה, אורי ודן חשבו להרפות מהעניין, כשלפתע התגלה קטע נוסף בתעלומה.
פנים אל פנים עם "לוקאצ'ר"
בינואר, כחודש לפני שיחת הטלפון של ד"ר אברמוביץ, נסע עוזי מניס, (55) חבר מעגן, לביתם של קרובי משפחה ביד-אליהו. הם עלו זמן קצר קודם לכן מרוסיה, ולא דיברו עברית. עוזי שהה בחברתם כחצי שעה, ואז ירד לרחוב. בלובי של בית הדירות פנה אליו אדם זקן, בעברית "לא של ימינו", במבטא רוסי. רק מאוחר יותר יתברר לעוזי כי הוא האדם היחיד שראה ושוחח פנים אל פנים עם מי שעשוי להיות ירחמיאל לוקאצ'ר.
"היה לו זקן", תיאר עוזי, "ושיער מגודל וארוך. הוא נראה קצת כמו היפי מזדקן. לבש בגדים בצבע דומה לחאקי. נראה מבוגר מאוד, אולי בן 80, אבל במצב טוב, כמו הזקנים האלה שרצים על החוף.
על כתפו היה תלוי תרמיל צד עשוי מבד עבה. "הוא דיבר עברית טובה, קצת מיושנת, מתובלת במילים ערביות: אינג'יל - יבלית, אוטומוביל במקום מכונית. הוא ביקש לדעת איך להגיע לתחנת אוטובוס. שאלתי: "אתה עולה חדש?" הוא השיב בחיוב. לשאלתי - היכן למד עברית, ענה: "בגימנסיה הרצלייה".
יצאנו מהבניין, עברנו בפינת הרחובות ההגנה ומשה דיין, ואז הוא שאל אותי מהיכן אני. עניתי: "מקיבוץ". "גם אני הייתי בקיבוץ", הוא אמר. שאלתי באיזה קיבוץ, והוא השיב שעבד בשביל הקיבוץ רק כמה חודשים. מאוחר יותר למדתי שמדובר בארגון החשאי 'הקיבוץ' שקם אחרי השומר.
בדרך דיבר על לימודיו בגימנסיה הרצלייה ועל גדוד העבודה. זה מאוד סיקרן אותי".
בדרך, עוצרים השניים לפוש במזנון סמוך. האיש מציג עצמו כישראל חורזוי, אך אומר שהיו לו הרבה שמות, ובארץ קראו לו ירחמיאל לוקאצ'ר. כאן המקום להזכיר שישראל חורזוי היה, אכן, אחד השמות בהם השתמש לוקא "האמיתי" בארץ.
"הוא היה דמות מרשימה", אומר עוזי. "עיניים חודרות, כהות. אמר שהוא מחפש חברים פה בארץ, והתחיל להזכיר שמות ופרטים שלא הכרתי. בשלב מסוים שאל אם אוכל לעזור לו בחיפוש האנשים".
התנהגותו של הזקן - מעיד עוזי מניס - הייתה מאוד קונספירטיבית. דיבורו היה אטי, אך נשמע צלול לחלוטין, כלל לא סנילי. הוא חיפש את יוסף וצביה חריט, דולק הורוביץ, יוסף ברגר-ברזילי, בנימין ביכמן ופנחס שניאורסון. הוא שאל על מניה שוחט, וכששמע שמתה, הצטער מאוד. "היא הייתה יכולה לעזור לי", אמר.
כשנפרדו, צעד האיש בהליכה זקופה לעבר תחנת האוטובוס. עוזי נתן לו את מספר הטלפון שלו במעגן, וצפה בדמות המתרחקת. "הייתה לי הרגשה, אמר אחר-כך, שזה מין חוני המעגל שחזר מתקופה אחרת".
עוזי מניס לא שיער בתחילה עם מי נקלע לשיחה. רק לאחר מספר שבועות סיפר את דבר הפגישה לעלי קדם, אף הוא ממעגן, עורך עיתון "קיבוץ", שזיהה במי מדובר והגיב: "אם נמצא את האיש, אז יש לנו ביד סיפור גדול".
נסחפים לסיפור בלשי
במערכת "קיבוץ" נעזרנו בכתבה מצוינת מאת אבי כצמן ב"כותרת ראשית" משנת 1985 שאימתה רבים מן הפרטים שהזכיר הזקן, וסייעה לנו לרקום בעיני רוחנו את דמותו של "הטרוריסט העברי הראשון". יצאנו לחיפוש-זוטא, וכמובן העלינו חרס; עוזי מניס ידע לומר שהזקן היה בדרכו לירושלים. יצאנו, אם כן, לשם. במשך יום שלם סבבתי בין משרדי הממשלה, נדחק בתורים ארוכים של דוברי רוסית. במרכז הקליטה בגילה לא ראה איש את הישיש הזקוף, שתרמילו צרור על גבו.
השלב הבא היה מפגש בין שני "קצות החוט". בדן יגאל ובאורי בית-אור, שנואשו כבר מאיתורו של ד"ר אברמוביץ המסתורי, ניצתה התרגשות חדשה. הם ביקשו לשמור על חשאיות כדי לא להזיק לסיכויי הגילוי. דן חש למעגן לשמוע את הסיפור ממקור ראשון, ואילו אורי ביקש מעוזי לשחזר קלסתרון של האיש שפגש.
באותה תקופה, מארס-אפריל, היה אורי שקוע בתוכנית הרדיו "שלוש משאלות", בעריכתה של אתי פולק מקול ישראל. המשאלה שלו הייתה לברר פרטים לא ידועים על הפלג השמאלי של גדוד העבודה. רק טבעי היה להגות את המשאלה האמיתית, לשוב ולהיפגש עם לוקאצ'ר המסתתר. אתי פולק, אישה עם הרבה אנרגיה וקשרים, התלהבה וסייעה במבצע החיפושים.
אחותו של אורי, רותי בית-אור, גרפיקאית תל-אביבית ו"טיפוס" בפני עצמו, נטלה על עצמה את עבודת השטח: "זה בא כמו פיצוץ, ואני נסחפתי. זה כמו סיפור בלשי, בתוספת מעורבות אישית. פתאום מצאתי עצמי עושה עבודות מודיעין". לרותי, כמו לכל בני הדור השני של מייסדי גדוד העבודה, היה השם לוקאצ'ר מוכר - וטעון רגשות, ציפיות וסקרנות מהולה בהערצה.
לאחר שהגיע מניס ואיתר את הבית, ברחוב ההגנה, נבדקו כל תיבות הדואר. רותי חקרה את ועד הבית, עברה מדירה לדירה עם "ערכת לוקאצ'ר" - תמונות, אזכורים, הקלסתרון המשוער - ושאלה עליו. "הרגשתי שאנשים מסוימים הסתייגו, אומרת רותי, וחששתי שאולי הוא כבר מכר להם איזה סיפור כיסוי". אך איש לא אמר שראה את הזקן.
אורי: "רותי יצאה מהבית בתחושה שהוא איננו. לפי דעתי הוא שם. בשם אחר, גר עם משפחה אחרת, אבל שם. יש לי תחושה פיזית ברורה שהוא כאן, שמספיק שאני אחכה עשר דקות ברחוב והוא יגיע. אני רואה לנגד עיני תמונה בה אני יושב באוטו, ופתאום אני רואה אותו הולך מולי. אני ניגש אליו ומדבר אתו, והוא לא נבהל ולא מנסה להסתלק. ומה שמדהים אותי, זה שאני לא הייתי היחיד שהרגיש כך".
החיפושים במרכזי הקליטה הורחבו גם לרחובות נוספים באזור יד-אליהו, עד "בית ברבור", ובמקביל החלה רותי לסרוק בשיטתיות רשימות מחשב של כל העולים שהגיעו ארצה. אך לשווא. לוקא לא התגלה ברישומי המחשב, גם לא בשמות שכונה בהם.
ככל שהתקדם החיפוש, גדל מספר האנשים המעורבים: חברים של רותי סייעו לה ברשימות המחשב; אתי פולק מקול ישראל ו"קיבוץ" שיתפו פעולה, ונמנעו מכל פרסום שיגרום לנזק; אורי צירף למעגל הבולשים גם את חבורת "בני גדוד העבודה", שגדלו אף הם על הסיפורים והכירו היטב את עלילות לוקא; רותה רוטשילד (גברעם) ואחיה יוסי חסין, ילדיהם של ריבוצ'קה ואברשה חסין, מאנשי הגדוד. הם שוטטו דרך שגרה ביד-אליהו ובדרום תל-אביב, בציפייה מתוחה לפגישה שאולי תתקיים.
רותה: "לא היה צריך להדליק אותנו. הדמות של לוקא מרתקת אפילו למי שאין בו שמץ כמיהה או נגיעה אל שולי ההיסטוריה של ההורים שלנו. אבל אני חושבת שאנחנו מנסים להחזיר לאחור את הסרט שהיה פעם, ואין דרך להשיבו".
מבטא רוסי וקול עמוק
החיפושים, כאמור, לא עלו יפה, אך נדמה היה שדווקא האיש המסתורי הוא שמנסה ליצור קשר. בטלפון לביתו של עוזי מניס, באפריל, שמעה אשתו קול בעל מבטא רוסי שביקש את עוזי, אך השיחה נותקה. במאי הייתה שיחה דומה, והדובר השאיר מספר טלפון. כשהתקשר מניס ענתה לו בחורה ישראלית ואמרה שעברה ליד הטלפון במקרה. מניס המתוח שאל אותה אם היא רואה בסביבה זקן צחור-שיער, והיא אמרה שכן, אך כשביקשה שיבוא לטלפון - טען שאינו יודע עברית. רותי הצליחה לאתר את מספר הטלפון שהשאיר: זה היה טלפון ציבורי ביד-אליהו.
ב-5 ביוני, טלפן אדם שסירב להזדהות לביתו של דן יגאל בטבעון וביקש, ברוסית, לדבר עם דן, שלא היה אותה שעה בבית. גם את הגברת ביקש, אולם גם היא לא הייתה, ואז שאל את ריבה - מי את? והיא אמרה - אני אימא של דן. האלמוני ניתק. איזה אדם מוזר, תאמר אחר כך לדן, איזו רוסית מוזרה היתה בפיו. דן ניחש, ושתק.
ב-15ביוני טלפן האיש שוב לעוזי מניס, שזיהה את קולו, הציג עצמו כלוקאצ'ר, ואמר "למה סיפרת עליי? אנשים מחפשים אותי".
ב-17באוגוסט התקשר האלמוני, שנקרא לו מטעמי נוחות לוקא, אל בית השומר בכפר-גלעדי, ושוחח עם אחיעם קרול. מהלך השיחה, על-פי עדותו של קרול, היה כזה: "הוא אמר, אני רוצה לדבר עם יוסקה מלמוד מוותיקי כפר-גלעדי. אמרתי, יוסקה לא נמצא ליד הטלפון, אתה מדבר עם אחיעם קרול. תשובתו - "את אביך, אליעזר, הכרתי היטב". "זה לוקא?" שאלתי, והוא ענה "כן", אני רוצה לעשות מסיבת יום-הולדת, אני היום בן 93". אמרתי לו: "בשמחה, נעשה לך כאן מסיבה, אצלנו, נקבל אותך ברצון". כאן ניתקה השיחה. כנראה נפל האסימון האחרון.
כשבועיים קודם לכן, ב-5 באוגוסט, קלטה המזכירה האוטומטית בביתה של רותי בית-אור את ההודעה הבאה: "שלום... הנני רוצה לדבר עם פרלה, אני חבר של פרלה מגדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור. הלו?... הלו?..." רותי, לרוע המזל, נעדרה מהבית. לדובר ש"נתפס" על סרט ההקלטה היה מבטא רוסי כבד וקול עמוק. הוא אמר "הנני", והקפיד על השם המלא - "גדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור". נראה שלא הבין כי הוא מדבר אל מכשיר הקלטה.
כשאנחנו יושבים מול ריבה, במרפסת הבית בטבעון, ומשמיעים לה את ההקלטה, היא נושכת את שפתה התחתונה ועיניה מצטמצמות: "קשה להגיד שזה הוא, היא אומרת לבסוף, אבל יש אינטונציה כזאת פתאום... זה ייתכן... עברו 48 שנים, ואנחנו אף פעם לא דיברנו בינינו עברית, רק רוסית..."
החיפוש הפך למסע ציד
הפרשה כולה הוסתרה, כמובן, מריבה, והפרטים הראשונים על האפשרות שבעלה חי נודעו לה לפני כחודש. "התחלתי להכין אותה מזמן, אומר בנה דן, אמרתי לה שאולי הוא לא מת, שאולי נשאר בחיים. כשסיפרתי לה בסוף, היא נדהמה, התרגשה בצורה בלתי רגילה. כמעט שבוע ימים הייתה מתוחה. אחד משני הבנים האחרים שלה, גדעון, עלה מברה"מ לפני כמה חודשים ובשיחה יחד החליטו שזה לא יכול להיות לוקא".
ריבה: "העובדות כאילו אומרות שזה הוא, אבל אני חיה עם ההרגשה שזה לא הוא. הוא איש של רעיון נקי, בהיר, וההתנהגות הזו כאילו לא שלו... זה כל-כך לא מתאים לו לפחד. מצד אחד הוא מצלצל, ומצד שני מפחד. זה כל-כך לא מתאים לו".
רותי בית-אור מסכימה עם ריבה; הדחף לגלות את לוקא, לעמוד מולו, לשמוע את סיפורו - התחלף בהסתייגות מחשיפתו לציבור: "יש פה פלישה לפרטיות של בן-אדם שלא מעוניין להיחשף. ברגע שזה הפך למסע ציד, ברגע שהסוד עבר לכל 'בני גדוד העבודה', אני תפסתי ריאקציה לעניין. בשלב מסוים אמרתי לאורי - יש לו מספיק סימני דרך, ואם הוא לא נחשף, כנראה יש לו פחדים. הוא הגיע לכאן, אחרי 60 שנה, חי ונרדף בזהויות שונות. בנוסף לזה, אולי יש לו רגש אשמה כלפי המשפחה, אולי הוא מאושפז באיזה מקום. אולי הוא סכיזופרני. אני יכולה להבין את ריבה".
על כמה תעלומות היסטוריות יוכל לוקאצ'ר להטיל אור, כשייצא סוף-סוף מן העלטה, ובלבד שיהיה צלול כריבה אשתו. אבל מעבר לפיענוח כמה מקרי רצח, והבהרת פרשיות סתומות בתולדות השומר והגדוד, הסיפור המרתק ביותר שיוכל לגולל יהיה סיפור גלגוליו ברוסיה. כיצד הצליח לשרוד בקרבות סטלינגרד? מה עלה בגורלו אחר כך? האם ידע לוקא, כבר אז, כי הוא מן הקרב לא ישוב, אך גם לא ימות? דן יגאל משער שלוקא החליף את תעודותיו עם היהודי הראשון שנהרג לידו, וחי, למעשה, בזהות גנובה בכל השנים אחר כך. בגלל היותו עריק וחששו להיענש הסתתר בגרוזיה, אחר-כך בטשקנט, ומשם עלה ארצה.
זו הספקולציה של דן, אך יש לו, לדבריו, גם "ספקולציה פראית": "ייתכן שבמשך כל השנים הללו עקב מרחוק אחרי אשתו וילדיו, ידע על נסיעתה של ריבה לארץ בספטמבר 1989, הבין שהיא נשארת בישראל, ואז עלה אף הוא לארץ".
לא כל הנוגעים בפרשה זו היו בטוחים שנכון יהיה לחשוף אותה לציבור הרחב. אחיעם קרול אמר בלהט כי לוקא יראה את תמונתו בעיתון וירד למחתרת, כך שאי-אפשר יהיה לאתר אותו לעולם. גם רותי בית-אור מאמינה שאסור לכפות עליו לצאת, שעליו לעבור תהליך נפשי מתאים עד שיבשיל להיפגש שוב עם אשתו ועם ילדיהם של רעיו הוותיקים. אבל אורי אומר שאין זמן, לוקא כבר בן 93 ויש כל-כך הרבה לשמוע ולברר ולהבין.
כש"בני גדוד העבודה" יושבים יחד, מספרת רותה איך, כשהתחבקה עם ריבה, הכתה בה תחושה חזקה כאילו שבה והתחבקה עם אימא שלה. לוקא צריך להבין שרק כאן, בקרב האנשים האלה, מקומו. רק כאן יוכל לסגור מעגל באמת.
יוסף ברגר-ברזילי, מראשי הפ.ק.פ, סיפר לימים כיצד פגש את לוקא במחנה הכפייה בסיביר. פיו היה ריק משיניים, הוא נראה רצוץ ושבור, אך בעיניו עדיין נצנץ הברק, והוא אמר: "אותי לא יתפסו שוב. אני עוד אגיע לארץ-ישראל, אפילו ברגל". מספרים כי עד יומו האחרון השתעשע ברגר-ברזילי במחשבה שלוקא אכן צועד אל עבר ארץ-ישראל.
האם האיש האגדי הזה, ירחמיאל לוקאצ'ר, עשה את כל הדרך לכאן, גנב גבולות, צלח נהרות, כדי להסתתר ולדמות כי רודפים אותו? האנשים שמחפשים אותו, ואנחנו בתוכם, היו רוצים לומר לו: איש אינו רודף אותך, לוקא, כולם חפצים בטובתך. צא החוצה, אל תחשוש. בוא הביתה.
(המקור:
ירחמיאל לוקאצ'ר, לוקא, מאנשי השומר וגדוד העבודה, הפך לאגדה עוד בחייו * ציוני וקומוניסט, אהובן של נשים, שודד-דרכים, מרגל וטרוריסט, אידיאליסט מסור שנתפכח * לפני יובל שנים נמסר למשפחתו כי הוא נהרג בקרבות סטלינגרד, ב-1942 * אולם בחודשים האחרונים מסתמן לסיפור סיום אחר * וכמה אנשים טובים עוסקים בקדחתנות רבה בחיפושים אחר האיש המסתורי * האם ייתכן שלוקא עלה מרוסיה ונמצא כאן, בינינו?
יותר מכל, ראוי לוקאצ'ר שייכתב עליו רומאן. לוקא, כפי שכינו אותו כולם, נולד ב-1897בעיר טשקנט שבקווקז. אביו הבטיח לו, שאם יסיים בהצלחה את שנתו הראשונה בגימנסיה, ישלח אותו לטיול קיץ בפלשתינה. כשהגיע ליפו, הודיע להוריו כי אינו מתכוון לחזור. הוא החל ללמוד בגימנסיה הרצליה, מחזור חמישי, וכבר אז הצטייר כבחור שתקן אך רב-תעוזה.
ב-1915 התגייס לצבא הטורקי, עבר הכשרה לקצונה בבית-ספר הצבאי בקושטא, והוצב סמוך לאיזמיר, שם הספיק לבלות בזרועותיה של בת גנרל ולחולל שערורייה שלמה. בטורקיה פגש בזוג הגולים ישראל ומניה שוחט, וכששב ארצה להשלים את לימודיו, שמר על קשר אתם. ב-1920הצטרף למשטרת הרוכבים בטבריה, ומשם חבר לאנשי גדוד העבודה שסלל אז את כביש צמח-טבריה. הוא הצטרף לכפר-גלעדי, שם עסק בעבודות המשק, אך גם בהברחת עולים ונשק. היו אלה ימים סוערים. "פעם העירו אותי לחפור קבר בלילה", סיפר לימים אחיו, צבי לוקאצ'ר, שנפטר לפני שנים מספר ביטבתה, ובשביל מי - אני לא יודע עד היום". בכפר-גלעדי פגש את ריבה מישל, שהיתה נשואה לאחד מאנשי השומר, משה אליוביץ', ואם לדן. היא עזבה את בעלה ובנה, ועברה לחיות לצדו של לוקא.
לוקא קנה לו שם של לוחם עז-נפש וקר-רוח. נקשרו סביבו עלילות גבורה. המפורסמת שבהן - רצח תופיק ביי. עם פירוק "השומר" והקמת הארגון החשאי שהיה ממשיכו, "הקיבוץ", הוטלה עליו המשימה לרצוח את סגן מפקד משטרת יפו, תופיק ביי, בו ראו אחראי לפרעות 1921 ביפו. לוקאצ'ר ירה בו, פנים אל פנים. ב"השומר" האמינו שרק מוג-לב יורה כדור בגב.
שנה לאחר מכן, ב-1924 הוטל עליו ועל שני חברים נוספים לבצע את שוד הכספים הפוליטי הראשון: מעשה "האקספרופריאציה" כפי שכונה, הפקעת כספים מחלפנים. במסווה של חיילים איריים החרימו משלוח מביירות של 16,000 לירות זהב - בטענה שיש לבדוק אם אינו מזויף - ושלחו את החלפנים להתלונן בצפת. בכסף קנו כלי-נשק והפכו לבעלי מחסן הנשק הגדול בארץ.
באותה שנה נשלח לברלין כדי להשתלם באסטרטגיה ולוחמה זעירה. המטרה הייתה כי ישוב ארצה ויפקד על האקדמיה הצבאית שהוקמה אז בתל-יוסף. בברלין פגש לוקא את חברו לספסל הגימנסיה, משה כצנלסון, שפרש לפניו את נפלאות החזון הקומוניסטי והמהפכה העולמית. לוקא נחשף אל חזון העולם החדש. הוא שב ארצה כקומוניסט, אך נשאר גם ציוני ללא פשרות. השניות ההרסנית הזו, הבלתי-אפשרית, סופה שהרסה גם אותו. כשחזר סיפר לחבריו על השינוי האידיאולוגי שעבר, אמר שיעמוד בראש בית הספר הצבאי, כמו שסוכם, אך כי אין לתת לו את מפתחות הסליק, פן לא יעמוד בפיתוי.
בגדוד העבודה התקשו לקבל את דעותיו החדשות, ועם התקרבותו למפלגה הקומוניסטית, הפ.ק.פ., סולק מהגדוד.
לוקא, ריבה וילדיהם - דן, גדעון ודוד - עברו לתל-אביב, שם עבד בשירות המפלגה. הוא עסק בפעילות חשאית, ובזכות הערבית השוטפת שבפיו היה אחראי לקשרים עם הערבים, העביר להם נשק ואימן אותם. הוא סייע למורדים בהר הדרוזים, ואמרו עליו אפילו שאימן את פורעי המאורעות.
ב-1930 תפשו אותו הבריטים ודנו אותו לשנת מאסר בית. בתום השנה גמר בלבו לנסוע לברה"מ, שם, קיווה, יוכל לקבל תפקיד בכיר בקומינטרן כאחראי למפלגות במזרח התיכון. במוסקבה התקבל לוקאצ'ר בקרירות. תוכניתו להשתלב בתפקיד בכיר במפלגה לא עלתה יפה, וכמו רבים אחרים הפך לקורבן המהפכה. ב-1937 נשלח למחנה של עבודת כפייה בסיביר. במחנה פגש את יוסף ברגר-ברזילי, מנהיג הפ.ק.פ., שהואשם כבוגד במהפכה. לוקא, כך העיד, נראה שבור. את החלום הציוני לא יכול להגשים, ומן הקומוניזם התייאש.
עם שחרורו מהמחנה גויס לצבא הרוסי. לפני יציאתו לחזית הספיק להתראות עם ריבה ועם שני ילדיו. הוא אמר לה, בפיכחון מריר: "בשביל קומוניזם כזה לא ראוי להילחם, ובטח לא למות". בגלויה האחרונה שקיבלה ממנו, רשם: "אנחנו מועברים למקום אשר ממנו אין חוזרים". עם תום המלחמה נמסר לה שנהרג בקרב סטלינגרד.
ב-1942לאחר מותו טוהר שמו, וריבה קיבלה פנסיה של קצין.
טלפון מסתורי ל"בית השומר"
בספטמבר 1989 עלתה לארץ ריבה מישל הישישה, ושבה לחיות עם בנה, דן יגאל. היום, במרפסת הבית בטבעון, יושבת נערה בת 92, צלולה ובהירה, ומתריסה בהיתול כי איננה מבינה מדוע "היה רעש כזה כשבאתי לארץ. נעשיתי ממש מוצג מוזיאוני". ובעוד כל המעורבים בפרשה זו נוברים בעבר ומנפנפים בסיפורים שאבדו ובעלילות גבורה נשכחות, מתיישבת ריבוצ'קה ללמוד ולשפר את העברית שבפיה. עד כדי-כך, שנאלצה לדחות את הנסיעה לחברתה האהובה מגדוד העבודה, פרלה טרובניאקובה, החיה בקיבוץ גבים עם בנה, אורי בית-אור, משום שלא רצתה לוותר על שיעור העברית היומי שלה. היא חיה בהווה, ופניה אל עבר העתיד. אבל העבר, מסתבר, מסרב למות. על מה שהחל לפני שמונה חודשים והוסתר ממנה עד לאחרונה, לא יכלה ריבה אפילו לחלום. סימן חיים מלפני 50 שנה בקירוב. אות אפשרי מן האיש שנחשב למת.
באחד מימי פברואר 1990, צלצל הטלפון בבית משפחת יגאל. באפרכסת נשמע קולו הנרגש של אחיעם קרול, מראשוני הבנים של כפר-גלעדי, דור שני לאנשי "השומר" ומנהל "בית השומר". הוא סיפר כי כמה ימים קודם לכן התקשר אדם בשם ד"ר אברמוביץ אל ארכיון הקיבוץ. האיש הציג את עצמו כפסיכיאטר המטפל באדם בשם ירחמיאל לוקאצ'ר. במבטא רוסי ובעברית כבדה אמר המטלפן כי לוקאצ'ר עצמו מבקש להיפגש עם החברים מולדבי, גבעוני וביכמן, אשר למדו עמו במחזור החמישי של גימנסיה הרצלייה.
ד"ר אברמוביץ, יהא אשר יהא, לא ידע את אשר ידע אחיעם קרול, ומן הסתם גם דן יגאל, חבריו לספסל הלימודים של לוקא כבר אינם בין החיים. קרול הנסער הודיע בחשאיות גמורה לדן, וזה התקשר אל ידידו, אורי בית-אור, ששני הוריו היו יוצאי הפלג השמאלי של גדוד העבודה. לאורי לא היה צורך להסביר מיהו לוקאצ'ר. בביתם דיברו רבות על הלוחם האגדי.
אורי בית-אור: "דן התקשר אלי בשש ורבע בבוקר, ואמר שקרה משהו נורא מוזר. המחשבה הראשונה שלי הייתה: אין דוקטור אברמוביץ כזה, ייתכן מאוד שזה לוקא עצמו". שביב הסיכוי לכך שלוקא חי ונמצא בארץ שלהב את אורי: "התחלנו לחפש אחרי ד"ר אברמוביץ, המתמחה בפסיכיאטריה או בגריאטריה. פניתי לחברים העוסקים בתחום הרפואה הנפשית, סרקתי בספרי טלפונים, בדקנו בכמה משרדים ממשלתיים, אבל לא הצלחנו למצוא". ההתלהבות הראשונית דעכה, אורי ודן חשבו להרפות מהעניין, כשלפתע התגלה קטע נוסף בתעלומה.
פנים אל פנים עם "לוקאצ'ר"
בינואר, כחודש לפני שיחת הטלפון של ד"ר אברמוביץ, נסע עוזי מניס, (55) חבר מעגן, לביתם של קרובי משפחה ביד-אליהו. הם עלו זמן קצר קודם לכן מרוסיה, ולא דיברו עברית. עוזי שהה בחברתם כחצי שעה, ואז ירד לרחוב. בלובי של בית הדירות פנה אליו אדם זקן, בעברית "לא של ימינו", במבטא רוסי. רק מאוחר יותר יתברר לעוזי כי הוא האדם היחיד שראה ושוחח פנים אל פנים עם מי שעשוי להיות ירחמיאל לוקאצ'ר.
"היה לו זקן", תיאר עוזי, "ושיער מגודל וארוך. הוא נראה קצת כמו היפי מזדקן. לבש בגדים בצבע דומה לחאקי. נראה מבוגר מאוד, אולי בן 80, אבל במצב טוב, כמו הזקנים האלה שרצים על החוף.
על כתפו היה תלוי תרמיל צד עשוי מבד עבה. "הוא דיבר עברית טובה, קצת מיושנת, מתובלת במילים ערביות: אינג'יל - יבלית, אוטומוביל במקום מכונית. הוא ביקש לדעת איך להגיע לתחנת אוטובוס. שאלתי: "אתה עולה חדש?" הוא השיב בחיוב. לשאלתי - היכן למד עברית, ענה: "בגימנסיה הרצלייה".
יצאנו מהבניין, עברנו בפינת הרחובות ההגנה ומשה דיין, ואז הוא שאל אותי מהיכן אני. עניתי: "מקיבוץ". "גם אני הייתי בקיבוץ", הוא אמר. שאלתי באיזה קיבוץ, והוא השיב שעבד בשביל הקיבוץ רק כמה חודשים. מאוחר יותר למדתי שמדובר בארגון החשאי 'הקיבוץ' שקם אחרי השומר.
בדרך דיבר על לימודיו בגימנסיה הרצלייה ועל גדוד העבודה. זה מאוד סיקרן אותי".
בדרך, עוצרים השניים לפוש במזנון סמוך. האיש מציג עצמו כישראל חורזוי, אך אומר שהיו לו הרבה שמות, ובארץ קראו לו ירחמיאל לוקאצ'ר. כאן המקום להזכיר שישראל חורזוי היה, אכן, אחד השמות בהם השתמש לוקא "האמיתי" בארץ.
"הוא היה דמות מרשימה", אומר עוזי. "עיניים חודרות, כהות. אמר שהוא מחפש חברים פה בארץ, והתחיל להזכיר שמות ופרטים שלא הכרתי. בשלב מסוים שאל אם אוכל לעזור לו בחיפוש האנשים".
התנהגותו של הזקן - מעיד עוזי מניס - הייתה מאוד קונספירטיבית. דיבורו היה אטי, אך נשמע צלול לחלוטין, כלל לא סנילי. הוא חיפש את יוסף וצביה חריט, דולק הורוביץ, יוסף ברגר-ברזילי, בנימין ביכמן ופנחס שניאורסון. הוא שאל על מניה שוחט, וכששמע שמתה, הצטער מאוד. "היא הייתה יכולה לעזור לי", אמר.
כשנפרדו, צעד האיש בהליכה זקופה לעבר תחנת האוטובוס. עוזי נתן לו את מספר הטלפון שלו במעגן, וצפה בדמות המתרחקת. "הייתה לי הרגשה, אמר אחר-כך, שזה מין חוני המעגל שחזר מתקופה אחרת".
עוזי מניס לא שיער בתחילה עם מי נקלע לשיחה. רק לאחר מספר שבועות סיפר את דבר הפגישה לעלי קדם, אף הוא ממעגן, עורך עיתון "קיבוץ", שזיהה במי מדובר והגיב: "אם נמצא את האיש, אז יש לנו ביד סיפור גדול".
נסחפים לסיפור בלשי
במערכת "קיבוץ" נעזרנו בכתבה מצוינת מאת אבי כצמן ב"כותרת ראשית" משנת 1985 שאימתה רבים מן הפרטים שהזכיר הזקן, וסייעה לנו לרקום בעיני רוחנו את דמותו של "הטרוריסט העברי הראשון". יצאנו לחיפוש-זוטא, וכמובן העלינו חרס; עוזי מניס ידע לומר שהזקן היה בדרכו לירושלים. יצאנו, אם כן, לשם. במשך יום שלם סבבתי בין משרדי הממשלה, נדחק בתורים ארוכים של דוברי רוסית. במרכז הקליטה בגילה לא ראה איש את הישיש הזקוף, שתרמילו צרור על גבו.
השלב הבא היה מפגש בין שני "קצות החוט". בדן יגאל ובאורי בית-אור, שנואשו כבר מאיתורו של ד"ר אברמוביץ המסתורי, ניצתה התרגשות חדשה. הם ביקשו לשמור על חשאיות כדי לא להזיק לסיכויי הגילוי. דן חש למעגן לשמוע את הסיפור ממקור ראשון, ואילו אורי ביקש מעוזי לשחזר קלסתרון של האיש שפגש.
באותה תקופה, מארס-אפריל, היה אורי שקוע בתוכנית הרדיו "שלוש משאלות", בעריכתה של אתי פולק מקול ישראל. המשאלה שלו הייתה לברר פרטים לא ידועים על הפלג השמאלי של גדוד העבודה. רק טבעי היה להגות את המשאלה האמיתית, לשוב ולהיפגש עם לוקאצ'ר המסתתר. אתי פולק, אישה עם הרבה אנרגיה וקשרים, התלהבה וסייעה במבצע החיפושים.
אחותו של אורי, רותי בית-אור, גרפיקאית תל-אביבית ו"טיפוס" בפני עצמו, נטלה על עצמה את עבודת השטח: "זה בא כמו פיצוץ, ואני נסחפתי. זה כמו סיפור בלשי, בתוספת מעורבות אישית. פתאום מצאתי עצמי עושה עבודות מודיעין". לרותי, כמו לכל בני הדור השני של מייסדי גדוד העבודה, היה השם לוקאצ'ר מוכר - וטעון רגשות, ציפיות וסקרנות מהולה בהערצה.
לאחר שהגיע מניס ואיתר את הבית, ברחוב ההגנה, נבדקו כל תיבות הדואר. רותי חקרה את ועד הבית, עברה מדירה לדירה עם "ערכת לוקאצ'ר" - תמונות, אזכורים, הקלסתרון המשוער - ושאלה עליו. "הרגשתי שאנשים מסוימים הסתייגו, אומרת רותי, וחששתי שאולי הוא כבר מכר להם איזה סיפור כיסוי". אך איש לא אמר שראה את הזקן.
אורי: "רותי יצאה מהבית בתחושה שהוא איננו. לפי דעתי הוא שם. בשם אחר, גר עם משפחה אחרת, אבל שם. יש לי תחושה פיזית ברורה שהוא כאן, שמספיק שאני אחכה עשר דקות ברחוב והוא יגיע. אני רואה לנגד עיני תמונה בה אני יושב באוטו, ופתאום אני רואה אותו הולך מולי. אני ניגש אליו ומדבר אתו, והוא לא נבהל ולא מנסה להסתלק. ומה שמדהים אותי, זה שאני לא הייתי היחיד שהרגיש כך".
החיפושים במרכזי הקליטה הורחבו גם לרחובות נוספים באזור יד-אליהו, עד "בית ברבור", ובמקביל החלה רותי לסרוק בשיטתיות רשימות מחשב של כל העולים שהגיעו ארצה. אך לשווא. לוקא לא התגלה ברישומי המחשב, גם לא בשמות שכונה בהם.
ככל שהתקדם החיפוש, גדל מספר האנשים המעורבים: חברים של רותי סייעו לה ברשימות המחשב; אתי פולק מקול ישראל ו"קיבוץ" שיתפו פעולה, ונמנעו מכל פרסום שיגרום לנזק; אורי צירף למעגל הבולשים גם את חבורת "בני גדוד העבודה", שגדלו אף הם על הסיפורים והכירו היטב את עלילות לוקא; רותה רוטשילד (גברעם) ואחיה יוסי חסין, ילדיהם של ריבוצ'קה ואברשה חסין, מאנשי הגדוד. הם שוטטו דרך שגרה ביד-אליהו ובדרום תל-אביב, בציפייה מתוחה לפגישה שאולי תתקיים.
רותה: "לא היה צריך להדליק אותנו. הדמות של לוקא מרתקת אפילו למי שאין בו שמץ כמיהה או נגיעה אל שולי ההיסטוריה של ההורים שלנו. אבל אני חושבת שאנחנו מנסים להחזיר לאחור את הסרט שהיה פעם, ואין דרך להשיבו".
מבטא רוסי וקול עמוק
החיפושים, כאמור, לא עלו יפה, אך נדמה היה שדווקא האיש המסתורי הוא שמנסה ליצור קשר. בטלפון לביתו של עוזי מניס, באפריל, שמעה אשתו קול בעל מבטא רוסי שביקש את עוזי, אך השיחה נותקה. במאי הייתה שיחה דומה, והדובר השאיר מספר טלפון. כשהתקשר מניס ענתה לו בחורה ישראלית ואמרה שעברה ליד הטלפון במקרה. מניס המתוח שאל אותה אם היא רואה בסביבה זקן צחור-שיער, והיא אמרה שכן, אך כשביקשה שיבוא לטלפון - טען שאינו יודע עברית. רותי הצליחה לאתר את מספר הטלפון שהשאיר: זה היה טלפון ציבורי ביד-אליהו.
ב-5 ביוני, טלפן אדם שסירב להזדהות לביתו של דן יגאל בטבעון וביקש, ברוסית, לדבר עם דן, שלא היה אותה שעה בבית. גם את הגברת ביקש, אולם גם היא לא הייתה, ואז שאל את ריבה - מי את? והיא אמרה - אני אימא של דן. האלמוני ניתק. איזה אדם מוזר, תאמר אחר כך לדן, איזו רוסית מוזרה היתה בפיו. דן ניחש, ושתק.
ב-15ביוני טלפן האיש שוב לעוזי מניס, שזיהה את קולו, הציג עצמו כלוקאצ'ר, ואמר "למה סיפרת עליי? אנשים מחפשים אותי".
ב-17באוגוסט התקשר האלמוני, שנקרא לו מטעמי נוחות לוקא, אל בית השומר בכפר-גלעדי, ושוחח עם אחיעם קרול. מהלך השיחה, על-פי עדותו של קרול, היה כזה: "הוא אמר, אני רוצה לדבר עם יוסקה מלמוד מוותיקי כפר-גלעדי. אמרתי, יוסקה לא נמצא ליד הטלפון, אתה מדבר עם אחיעם קרול. תשובתו - "את אביך, אליעזר, הכרתי היטב". "זה לוקא?" שאלתי, והוא ענה "כן", אני רוצה לעשות מסיבת יום-הולדת, אני היום בן 93". אמרתי לו: "בשמחה, נעשה לך כאן מסיבה, אצלנו, נקבל אותך ברצון". כאן ניתקה השיחה. כנראה נפל האסימון האחרון.
כשבועיים קודם לכן, ב-5 באוגוסט, קלטה המזכירה האוטומטית בביתה של רותי בית-אור את ההודעה הבאה: "שלום... הנני רוצה לדבר עם פרלה, אני חבר של פרלה מגדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור. הלו?... הלו?..." רותי, לרוע המזל, נעדרה מהבית. לדובר ש"נתפס" על סרט ההקלטה היה מבטא רוסי כבד וקול עמוק. הוא אמר "הנני", והקפיד על השם המלא - "גדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור". נראה שלא הבין כי הוא מדבר אל מכשיר הקלטה.
כשאנחנו יושבים מול ריבה, במרפסת הבית בטבעון, ומשמיעים לה את ההקלטה, היא נושכת את שפתה התחתונה ועיניה מצטמצמות: "קשה להגיד שזה הוא, היא אומרת לבסוף, אבל יש אינטונציה כזאת פתאום... זה ייתכן... עברו 48 שנים, ואנחנו אף פעם לא דיברנו בינינו עברית, רק רוסית..."
החיפוש הפך למסע ציד
הפרשה כולה הוסתרה, כמובן, מריבה, והפרטים הראשונים על האפשרות שבעלה חי נודעו לה לפני כחודש. "התחלתי להכין אותה מזמן, אומר בנה דן, אמרתי לה שאולי הוא לא מת, שאולי נשאר בחיים. כשסיפרתי לה בסוף, היא נדהמה, התרגשה בצורה בלתי רגילה. כמעט שבוע ימים הייתה מתוחה. אחד משני הבנים האחרים שלה, גדעון, עלה מברה"מ לפני כמה חודשים ובשיחה יחד החליטו שזה לא יכול להיות לוקא".
ריבה: "העובדות כאילו אומרות שזה הוא, אבל אני חיה עם ההרגשה שזה לא הוא. הוא איש של רעיון נקי, בהיר, וההתנהגות הזו כאילו לא שלו... זה כל-כך לא מתאים לו לפחד. מצד אחד הוא מצלצל, ומצד שני מפחד. זה כל-כך לא מתאים לו".
רותי בית-אור מסכימה עם ריבה; הדחף לגלות את לוקא, לעמוד מולו, לשמוע את סיפורו - התחלף בהסתייגות מחשיפתו לציבור: "יש פה פלישה לפרטיות של בן-אדם שלא מעוניין להיחשף. ברגע שזה הפך למסע ציד, ברגע שהסוד עבר לכל 'בני גדוד העבודה', אני תפסתי ריאקציה לעניין. בשלב מסוים אמרתי לאורי - יש לו מספיק סימני דרך, ואם הוא לא נחשף, כנראה יש לו פחדים. הוא הגיע לכאן, אחרי 60 שנה, חי ונרדף בזהויות שונות. בנוסף לזה, אולי יש לו רגש אשמה כלפי המשפחה, אולי הוא מאושפז באיזה מקום. אולי הוא סכיזופרני. אני יכולה להבין את ריבה".
על כמה תעלומות היסטוריות יוכל לוקאצ'ר להטיל אור, כשייצא סוף-סוף מן העלטה, ובלבד שיהיה צלול כריבה אשתו. אבל מעבר לפיענוח כמה מקרי רצח, והבהרת פרשיות סתומות בתולדות השומר והגדוד, הסיפור המרתק ביותר שיוכל לגולל יהיה סיפור גלגוליו ברוסיה. כיצד הצליח לשרוד בקרבות סטלינגרד? מה עלה בגורלו אחר כך? האם ידע לוקא, כבר אז, כי הוא מן הקרב לא ישוב, אך גם לא ימות? דן יגאל משער שלוקא החליף את תעודותיו עם היהודי הראשון שנהרג לידו, וחי, למעשה, בזהות גנובה בכל השנים אחר כך. בגלל היותו עריק וחששו להיענש הסתתר בגרוזיה, אחר-כך בטשקנט, ומשם עלה ארצה.
זו הספקולציה של דן, אך יש לו, לדבריו, גם "ספקולציה פראית": "ייתכן שבמשך כל השנים הללו עקב מרחוק אחרי אשתו וילדיו, ידע על נסיעתה של ריבה לארץ בספטמבר 1989, הבין שהיא נשארת בישראל, ואז עלה אף הוא לארץ".
לא כל הנוגעים בפרשה זו היו בטוחים שנכון יהיה לחשוף אותה לציבור הרחב. אחיעם קרול אמר בלהט כי לוקא יראה את תמונתו בעיתון וירד למחתרת, כך שאי-אפשר יהיה לאתר אותו לעולם. גם רותי בית-אור מאמינה שאסור לכפות עליו לצאת, שעליו לעבור תהליך נפשי מתאים עד שיבשיל להיפגש שוב עם אשתו ועם ילדיהם של רעיו הוותיקים. אבל אורי אומר שאין זמן, לוקא כבר בן 93 ויש כל-כך הרבה לשמוע ולברר ולהבין.
כש"בני גדוד העבודה" יושבים יחד, מספרת רותה איך, כשהתחבקה עם ריבה, הכתה בה תחושה חזקה כאילו שבה והתחבקה עם אימא שלה. לוקא צריך להבין שרק כאן, בקרב האנשים האלה, מקומו. רק כאן יוכל לסגור מעגל באמת.
יוסף ברגר-ברזילי, מראשי הפ.ק.פ, סיפר לימים כיצד פגש את לוקא במחנה הכפייה בסיביר. פיו היה ריק משיניים, הוא נראה רצוץ ושבור, אך בעיניו עדיין נצנץ הברק, והוא אמר: "אותי לא יתפסו שוב. אני עוד אגיע לארץ-ישראל, אפילו ברגל". מספרים כי עד יומו האחרון השתעשע ברגר-ברזילי במחשבה שלוקא אכן צועד אל עבר ארץ-ישראל.
האם האיש האגדי הזה, ירחמיאל לוקאצ'ר, עשה את כל הדרך לכאן, גנב גבולות, צלח נהרות, כדי להסתתר ולדמות כי רודפים אותו? האנשים שמחפשים אותו, ואנחנו בתוכם, היו רוצים לומר לו: איש אינו רודף אותך, לוקא, כולם חפצים בטובתך. צא החוצה, אל תחשוש. בוא הביתה.
ירחמיאל לוקאצ'ר, לוקא, מאנשי השומר וגדוד העבודה, הפך לאגדה עוד בחייו * ציוני וקומוניסט, אהובן של נשים, שודד-דרכים, מרגל וטרוריסט, אידיאליסט מסור שנתפכח * לפני יובל שנים נמסר למשפחתו כי הוא נהרג בקרבות סטלינגרד, ב-1942 * אולם בחודשים האחרונים מסתמן לסיפור סיום אחר * וכמה אנשים טובים עוסקים בקדחתנות רבה בחיפושים אחר האיש המסתורי * האם ייתכן שלוקא עלה מרוסיה ונמצא כאן, בינינו?
יותר מכל, ראוי לוקאצ'ר שייכתב עליו רומאן. לוקא, כפי שכינו אותו כולם, נולד ב-1897בעיר טשקנט שבקווקז. אביו הבטיח לו, שאם יסיים בהצלחה את שנתו הראשונה בגימנסיה, ישלח אותו לטיול קיץ בפלשתינה. כשהגיע ליפו, הודיע להוריו כי אינו מתכוון לחזור. הוא החל ללמוד בגימנסיה הרצליה, מחזור חמישי, וכבר אז הצטייר כבחור שתקן אך רב-תעוזה.
ב-1915 התגייס לצבא הטורקי, עבר הכשרה לקצונה בבית-ספר הצבאי בקושטא, והוצב סמוך לאיזמיר, שם הספיק לבלות בזרועותיה של בת גנרל ולחולל שערורייה שלמה. בטורקיה פגש בזוג הגולים ישראל ומניה שוחט, וכששב ארצה להשלים את לימודיו, שמר על קשר אתם. ב-1920הצטרף למשטרת הרוכבים בטבריה, ומשם חבר לאנשי גדוד העבודה שסלל אז את כביש צמח-טבריה. הוא הצטרף לכפר-גלעדי, שם עסק בעבודות המשק, אך גם בהברחת עולים ונשק. היו אלה ימים סוערים. "פעם העירו אותי לחפור קבר בלילה", סיפר לימים אחיו, צבי לוקאצ'ר, שנפטר לפני שנים מספר ביטבתה, ובשביל מי - אני לא יודע עד היום". בכפר-גלעדי פגש את ריבה מישל, שהיתה נשואה לאחד מאנשי השומר, משה אליוביץ', ואם לדן. היא עזבה את בעלה ובנה, ועברה לחיות לצדו של לוקא.
לוקא קנה לו שם של לוחם עז-נפש וקר-רוח. נקשרו סביבו עלילות גבורה. המפורסמת שבהן - רצח תופיק ביי. עם פירוק "השומר" והקמת הארגון החשאי שהיה ממשיכו, "הקיבוץ", הוטלה עליו המשימה לרצוח את סגן מפקד משטרת יפו, תופיק ביי, בו ראו אחראי לפרעות 1921 ביפו. לוקאצ'ר ירה בו, פנים אל פנים. ב"השומר" האמינו שרק מוג-לב יורה כדור בגב.
שנה לאחר מכן, ב-1924 הוטל עליו ועל שני חברים נוספים לבצע את שוד הכספים הפוליטי הראשון: מעשה "האקספרופריאציה" כפי שכונה, הפקעת כספים מחלפנים. במסווה של חיילים איריים החרימו משלוח מביירות של 16,000 לירות זהב - בטענה שיש לבדוק אם אינו מזויף - ושלחו את החלפנים להתלונן בצפת. בכסף קנו כלי-נשק והפכו לבעלי מחסן הנשק הגדול בארץ.
באותה שנה נשלח לברלין כדי להשתלם באסטרטגיה ולוחמה זעירה. המטרה הייתה כי ישוב ארצה ויפקד על האקדמיה הצבאית שהוקמה אז בתל-יוסף. בברלין פגש לוקא את חברו לספסל הגימנסיה, משה כצנלסון, שפרש לפניו את נפלאות החזון הקומוניסטי והמהפכה העולמית. לוקא נחשף אל חזון העולם החדש. הוא שב ארצה כקומוניסט, אך נשאר גם ציוני ללא פשרות. השניות ההרסנית הזו, הבלתי-אפשרית, סופה שהרסה גם אותו. כשחזר סיפר לחבריו על השינוי האידיאולוגי שעבר, אמר שיעמוד בראש בית הספר הצבאי, כמו שסוכם, אך כי אין לתת לו את מפתחות הסליק, פן לא יעמוד בפיתוי.
בגדוד העבודה התקשו לקבל את דעותיו החדשות, ועם התקרבותו למפלגה הקומוניסטית, הפ.ק.פ., סולק מהגדוד.
לוקא, ריבה וילדיהם - דן, גדעון ודוד - עברו לתל-אביב, שם עבד בשירות המפלגה. הוא עסק בפעילות חשאית, ובזכות הערבית השוטפת שבפיו היה אחראי לקשרים עם הערבים, העביר להם נשק ואימן אותם. הוא סייע למורדים בהר הדרוזים, ואמרו עליו אפילו שאימן את פורעי המאורעות.
ב-1930 תפשו אותו הבריטים ודנו אותו לשנת מאסר בית. בתום השנה גמר בלבו לנסוע לברה"מ, שם, קיווה, יוכל לקבל תפקיד בכיר בקומינטרן כאחראי למפלגות במזרח התיכון. במוסקבה התקבל לוקאצ'ר בקרירות. תוכניתו להשתלב בתפקיד בכיר במפלגה לא עלתה יפה, וכמו רבים אחרים הפך לקורבן המהפכה. ב-1937 נשלח למחנה של עבודת כפייה בסיביר. במחנה פגש את יוסף ברגר-ברזילי, מנהיג הפ.ק.פ., שהואשם כבוגד במהפכה. לוקא, כך העיד, נראה שבור. את החלום הציוני לא יכול להגשים, ומן הקומוניזם התייאש.
עם שחרורו מהמחנה גויס לצבא הרוסי. לפני יציאתו לחזית הספיק להתראות עם ריבה ועם שני ילדיו. הוא אמר לה, בפיכחון מריר: "בשביל קומוניזם כזה לא ראוי להילחם, ובטח לא למות". בגלויה האחרונה שקיבלה ממנו, רשם: "אנחנו מועברים למקום אשר ממנו אין חוזרים". עם תום המלחמה נמסר לה שנהרג בקרב סטלינגרד.
ב-1942לאחר מותו טוהר שמו, וריבה קיבלה פנסיה של קצין.
טלפון מסתורי ל"בית השומר"
בספטמבר 1989 עלתה לארץ ריבה מישל הישישה, ושבה לחיות עם בנה, דן יגאל. היום, במרפסת הבית בטבעון, יושבת נערה בת 92, צלולה ובהירה, ומתריסה בהיתול כי איננה מבינה מדוע "היה רעש כזה כשבאתי לארץ. נעשיתי ממש מוצג מוזיאוני". ובעוד כל המעורבים בפרשה זו נוברים בעבר ומנפנפים בסיפורים שאבדו ובעלילות גבורה נשכחות, מתיישבת ריבוצ'קה ללמוד ולשפר את העברית שבפיה. עד כדי-כך, שנאלצה לדחות את הנסיעה לחברתה האהובה מגדוד העבודה, פרלה טרובניאקובה, החיה בקיבוץ גבים עם בנה, אורי בית-אור, משום שלא רצתה לוותר על שיעור העברית היומי שלה. היא חיה בהווה, ופניה אל עבר העתיד. אבל העבר, מסתבר, מסרב למות. על מה שהחל לפני שמונה חודשים והוסתר ממנה עד לאחרונה, לא יכלה ריבה אפילו לחלום. סימן חיים מלפני 50 שנה בקירוב. אות אפשרי מן האיש שנחשב למת.
באחד מימי פברואר 1990, צלצל הטלפון בבית משפחת יגאל. באפרכסת נשמע קולו הנרגש של אחיעם קרול, מראשוני הבנים של כפר-גלעדי, דור שני לאנשי "השומר" ומנהל "בית השומר". הוא סיפר כי כמה ימים קודם לכן התקשר אדם בשם ד"ר אברמוביץ אל ארכיון הקיבוץ. האיש הציג את עצמו כפסיכיאטר המטפל באדם בשם ירחמיאל לוקאצ'ר. במבטא רוסי ובעברית כבדה אמר המטלפן כי לוקאצ'ר עצמו מבקש להיפגש עם החברים מולדבי, גבעוני וביכמן, אשר למדו עמו במחזור החמישי של גימנסיה הרצלייה.
ד"ר אברמוביץ, יהא אשר יהא, לא ידע את אשר ידע אחיעם קרול, ומן הסתם גם דן יגאל, חבריו לספסל הלימודים של לוקא כבר אינם בין החיים. קרול הנסער הודיע בחשאיות גמורה לדן, וזה התקשר אל ידידו, אורי בית-אור, ששני הוריו היו יוצאי הפלג השמאלי של גדוד העבודה. לאורי לא היה צורך להסביר מיהו לוקאצ'ר. בביתם דיברו רבות על הלוחם האגדי.
אורי בית-אור: "דן התקשר אלי בשש ורבע בבוקר, ואמר שקרה משהו נורא מוזר. המחשבה הראשונה שלי הייתה: אין דוקטור אברמוביץ כזה, ייתכן מאוד שזה לוקא עצמו". שביב הסיכוי לכך שלוקא חי ונמצא בארץ שלהב את אורי: "התחלנו לחפש אחרי ד"ר אברמוביץ, המתמחה בפסיכיאטריה או בגריאטריה. פניתי לחברים העוסקים בתחום הרפואה הנפשית, סרקתי בספרי טלפונים, בדקנו בכמה משרדים ממשלתיים, אבל לא הצלחנו למצוא". ההתלהבות הראשונית דעכה, אורי ודן חשבו להרפות מהעניין, כשלפתע התגלה קטע נוסף בתעלומה.
פנים אל פנים עם "לוקאצ'ר"
בינואר, כחודש לפני שיחת הטלפון של ד"ר אברמוביץ, נסע עוזי מניס, (55) חבר מעגן, לביתם של קרובי משפחה ביד-אליהו. הם עלו זמן קצר קודם לכן מרוסיה, ולא דיברו עברית. עוזי שהה בחברתם כחצי שעה, ואז ירד לרחוב. בלובי של בית הדירות פנה אליו אדם זקן, בעברית "לא של ימינו", במבטא רוסי. רק מאוחר יותר יתברר לעוזי כי הוא האדם היחיד שראה ושוחח פנים אל פנים עם מי שעשוי להיות ירחמיאל לוקאצ'ר.
"היה לו זקן", תיאר עוזי, "ושיער מגודל וארוך. הוא נראה קצת כמו היפי מזדקן. לבש בגדים בצבע דומה לחאקי. נראה מבוגר מאוד, אולי בן 80, אבל במצב טוב, כמו הזקנים האלה שרצים על החוף.
על כתפו היה תלוי תרמיל צד עשוי מבד עבה. "הוא דיבר עברית טובה, קצת מיושנת, מתובלת במילים ערביות: אינג'יל - יבלית, אוטומוביל במקום מכונית. הוא ביקש לדעת איך להגיע לתחנת אוטובוס. שאלתי: "אתה עולה חדש?" הוא השיב בחיוב. לשאלתי - היכן למד עברית, ענה: "בגימנסיה הרצלייה".
יצאנו מהבניין, עברנו בפינת הרחובות ההגנה ומשה דיין, ואז הוא שאל אותי מהיכן אני. עניתי: "מקיבוץ". "גם אני הייתי בקיבוץ", הוא אמר. שאלתי באיזה קיבוץ, והוא השיב שעבד בשביל הקיבוץ רק כמה חודשים. מאוחר יותר למדתי שמדובר בארגון החשאי 'הקיבוץ' שקם אחרי השומר.
בדרך דיבר על לימודיו בגימנסיה הרצלייה ועל גדוד העבודה. זה מאוד סיקרן אותי".
בדרך, עוצרים השניים לפוש במזנון סמוך. האיש מציג עצמו כישראל חורזוי, אך אומר שהיו לו הרבה שמות, ובארץ קראו לו ירחמיאל לוקאצ'ר. כאן המקום להזכיר שישראל חורזוי היה, אכן, אחד השמות בהם השתמש לוקא "האמיתי" בארץ.
"הוא היה דמות מרשימה", אומר עוזי. "עיניים חודרות, כהות. אמר שהוא מחפש חברים פה בארץ, והתחיל להזכיר שמות ופרטים שלא הכרתי. בשלב מסוים שאל אם אוכל לעזור לו בחיפוש האנשים".
התנהגותו של הזקן - מעיד עוזי מניס - הייתה מאוד קונספירטיבית. דיבורו היה אטי, אך נשמע צלול לחלוטין, כלל לא סנילי. הוא חיפש את יוסף וצביה חריט, דולק הורוביץ, יוסף ברגר-ברזילי, בנימין ביכמן ופנחס שניאורסון. הוא שאל על מניה שוחט, וכששמע שמתה, הצטער מאוד. "היא הייתה יכולה לעזור לי", אמר.
כשנפרדו, צעד האיש בהליכה זקופה לעבר תחנת האוטובוס. עוזי נתן לו את מספר הטלפון שלו במעגן, וצפה בדמות המתרחקת. "הייתה לי הרגשה, אמר אחר-כך, שזה מין חוני המעגל שחזר מתקופה אחרת".
עוזי מניס לא שיער בתחילה עם מי נקלע לשיחה. רק לאחר מספר שבועות סיפר את דבר הפגישה לעלי קדם, אף הוא ממעגן, עורך עיתון "קיבוץ", שזיהה במי מדובר והגיב: "אם נמצא את האיש, אז יש לנו ביד סיפור גדול".
נסחפים לסיפור בלשי
במערכת "קיבוץ" נעזרנו בכתבה מצוינת מאת אבי כצמן ב"כותרת ראשית" משנת 1985 שאימתה רבים מן הפרטים שהזכיר הזקן, וסייעה לנו לרקום בעיני רוחנו את דמותו של "הטרוריסט העברי הראשון". יצאנו לחיפוש-זוטא, וכמובן העלינו חרס; עוזי מניס ידע לומר שהזקן היה בדרכו לירושלים. יצאנו, אם כן, לשם. במשך יום שלם סבבתי בין משרדי הממשלה, נדחק בתורים ארוכים של דוברי רוסית. במרכז הקליטה בגילה לא ראה איש את הישיש הזקוף, שתרמילו צרור על גבו.
השלב הבא היה מפגש בין שני "קצות החוט". בדן יגאל ובאורי בית-אור, שנואשו כבר מאיתורו של ד"ר אברמוביץ המסתורי, ניצתה התרגשות חדשה. הם ביקשו לשמור על חשאיות כדי לא להזיק לסיכויי הגילוי. דן חש למעגן לשמוע את הסיפור ממקור ראשון, ואילו אורי ביקש מעוזי לשחזר קלסתרון של האיש שפגש.
באותה תקופה, מארס-אפריל, היה אורי שקוע בתוכנית הרדיו "שלוש משאלות", בעריכתה של אתי פולק מקול ישראל. המשאלה שלו הייתה לברר פרטים לא ידועים על הפלג השמאלי של גדוד העבודה. רק טבעי היה להגות את המשאלה האמיתית, לשוב ולהיפגש עם לוקאצ'ר המסתתר. אתי פולק, אישה עם הרבה אנרגיה וקשרים, התלהבה וסייעה במבצע החיפושים.
אחותו של אורי, רותי בית-אור, גרפיקאית תל-אביבית ו"טיפוס" בפני עצמו, נטלה על עצמה את עבודת השטח: "זה בא כמו פיצוץ, ואני נסחפתי. זה כמו סיפור בלשי, בתוספת מעורבות אישית. פתאום מצאתי עצמי עושה עבודות מודיעין". לרותי, כמו לכל בני הדור השני של מייסדי גדוד העבודה, היה השם לוקאצ'ר מוכר - וטעון רגשות, ציפיות וסקרנות מהולה בהערצה.
לאחר שהגיע מניס ואיתר את הבית, ברחוב ההגנה, נבדקו כל תיבות הדואר. רותי חקרה את ועד הבית, עברה מדירה לדירה עם "ערכת לוקאצ'ר" - תמונות, אזכורים, הקלסתרון המשוער - ושאלה עליו. "הרגשתי שאנשים מסוימים הסתייגו, אומרת רותי, וחששתי שאולי הוא כבר מכר להם איזה סיפור כיסוי". אך איש לא אמר שראה את הזקן.
אורי: "רותי יצאה מהבית בתחושה שהוא איננו. לפי דעתי הוא שם. בשם אחר, גר עם משפחה אחרת, אבל שם. יש לי תחושה פיזית ברורה שהוא כאן, שמספיק שאני אחכה עשר דקות ברחוב והוא יגיע. אני רואה לנגד עיני תמונה בה אני יושב באוטו, ופתאום אני רואה אותו הולך מולי. אני ניגש אליו ומדבר אתו, והוא לא נבהל ולא מנסה להסתלק. ומה שמדהים אותי, זה שאני לא הייתי היחיד שהרגיש כך".
החיפושים במרכזי הקליטה הורחבו גם לרחובות נוספים באזור יד-אליהו, עד "בית ברבור", ובמקביל החלה רותי לסרוק בשיטתיות רשימות מחשב של כל העולים שהגיעו ארצה. אך לשווא. לוקא לא התגלה ברישומי המחשב, גם לא בשמות שכונה בהם.
ככל שהתקדם החיפוש, גדל מספר האנשים המעורבים: חברים של רותי סייעו לה ברשימות המחשב; אתי פולק מקול ישראל ו"קיבוץ" שיתפו פעולה, ונמנעו מכל פרסום שיגרום לנזק; אורי צירף למעגל הבולשים גם את חבורת "בני גדוד העבודה", שגדלו אף הם על הסיפורים והכירו היטב את עלילות לוקא; רותה רוטשילד (גברעם) ואחיה יוסי חסין, ילדיהם של ריבוצ'קה ואברשה חסין, מאנשי הגדוד. הם שוטטו דרך שגרה ביד-אליהו ובדרום תל-אביב, בציפייה מתוחה לפגישה שאולי תתקיים.
רותה: "לא היה צריך להדליק אותנו. הדמות של לוקא מרתקת אפילו למי שאין בו שמץ כמיהה או נגיעה אל שולי ההיסטוריה של ההורים שלנו. אבל אני חושבת שאנחנו מנסים להחזיר לאחור את הסרט שהיה פעם, ואין דרך להשיבו".
מבטא רוסי וקול עמוק
החיפושים, כאמור, לא עלו יפה, אך נדמה היה שדווקא האיש המסתורי הוא שמנסה ליצור קשר. בטלפון לביתו של עוזי מניס, באפריל, שמעה אשתו קול בעל מבטא רוסי שביקש את עוזי, אך השיחה נותקה. במאי הייתה שיחה דומה, והדובר השאיר מספר טלפון. כשהתקשר מניס ענתה לו בחורה ישראלית ואמרה שעברה ליד הטלפון במקרה. מניס המתוח שאל אותה אם היא רואה בסביבה זקן צחור-שיער, והיא אמרה שכן, אך כשביקשה שיבוא לטלפון - טען שאינו יודע עברית. רותי הצליחה לאתר את מספר הטלפון שהשאיר: זה היה טלפון ציבורי ביד-אליהו.
ב-5 ביוני, טלפן אדם שסירב להזדהות לביתו של דן יגאל בטבעון וביקש, ברוסית, לדבר עם דן, שלא היה אותה שעה בבית. גם את הגברת ביקש, אולם גם היא לא הייתה, ואז שאל את ריבה - מי את? והיא אמרה - אני אימא של דן. האלמוני ניתק. איזה אדם מוזר, תאמר אחר כך לדן, איזו רוסית מוזרה היתה בפיו. דן ניחש, ושתק.
ב-15ביוני טלפן האיש שוב לעוזי מניס, שזיהה את קולו, הציג עצמו כלוקאצ'ר, ואמר "למה סיפרת עליי? אנשים מחפשים אותי".
ב-17באוגוסט התקשר האלמוני, שנקרא לו מטעמי נוחות לוקא, אל בית השומר בכפר-גלעדי, ושוחח עם אחיעם קרול. מהלך השיחה, על-פי עדותו של קרול, היה כזה: "הוא אמר, אני רוצה לדבר עם יוסקה מלמוד מוותיקי כפר-גלעדי. אמרתי, יוסקה לא נמצא ליד הטלפון, אתה מדבר עם אחיעם קרול. תשובתו - "את אביך, אליעזר, הכרתי היטב". "זה לוקא?" שאלתי, והוא ענה "כן", אני רוצה לעשות מסיבת יום-הולדת, אני היום בן 93". אמרתי לו: "בשמחה, נעשה לך כאן מסיבה, אצלנו, נקבל אותך ברצון". כאן ניתקה השיחה. כנראה נפל האסימון האחרון.
כשבועיים קודם לכן, ב-5 באוגוסט, קלטה המזכירה האוטומטית בביתה של רותי בית-אור את ההודעה הבאה: "שלום... הנני רוצה לדבר עם פרלה, אני חבר של פרלה מגדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור. הלו?... הלו?..." רותי, לרוע המזל, נעדרה מהבית. לדובר ש"נתפס" על סרט ההקלטה היה מבטא רוסי כבד וקול עמוק. הוא אמר "הנני", והקפיד על השם המלא - "גדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור". נראה שלא הבין כי הוא מדבר אל מכשיר הקלטה.
כשאנחנו יושבים מול ריבה, במרפסת הבית בטבעון, ומשמיעים לה את ההקלטה, היא נושכת את שפתה התחתונה ועיניה מצטמצמות: "קשה להגיד שזה הוא, היא אומרת לבסוף, אבל יש אינטונציה כזאת פתאום... זה ייתכן... עברו 48 שנים, ואנחנו אף פעם לא דיברנו בינינו עברית, רק רוסית..."
החיפוש הפך למסע ציד
הפרשה כולה הוסתרה, כמובן, מריבה, והפרטים הראשונים על האפשרות שבעלה חי נודעו לה לפני כחודש. "התחלתי להכין אותה מזמן, אומר בנה דן, אמרתי לה שאולי הוא לא מת, שאולי נשאר בחיים. כשסיפרתי לה בסוף, היא נדהמה, התרגשה בצורה בלתי רגילה. כמעט שבוע ימים הייתה מתוחה. אחד משני הבנים האחרים שלה, גדעון, עלה מברה"מ לפני כמה חודשים ובשיחה יחד החליטו שזה לא יכול להיות לוקא".
ריבה: "העובדות כאילו אומרות שזה הוא, אבל אני חיה עם ההרגשה שזה לא הוא. הוא איש של רעיון נקי, בהיר, וההתנהגות הזו כאילו לא שלו... זה כל-כך לא מתאים לו לפחד. מצד אחד הוא מצלצל, ומצד שני מפחד. זה כל-כך לא מתאים לו".
רותי בית-אור מסכימה עם ריבה; הדחף לגלות את לוקא, לעמוד מולו, לשמוע את סיפורו - התחלף בהסתייגות מחשיפתו לציבור: "יש פה פלישה לפרטיות של בן-אדם שלא מעוניין להיחשף. ברגע שזה הפך למסע ציד, ברגע שהסוד עבר לכל 'בני גדוד העבודה', אני תפסתי ריאקציה לעניין. בשלב מסוים אמרתי לאורי - יש לו מספיק סימני דרך, ואם הוא לא נחשף, כנראה יש לו פחדים. הוא הגיע לכאן, אחרי 60 שנה, חי ונרדף בזהויות שונות. בנוסף לזה, אולי יש לו רגש אשמה כלפי המשפחה, אולי הוא מאושפז באיזה מקום. אולי הוא סכיזופרני. אני יכולה להבין את ריבה".
על כמה תעלומות היסטוריות יוכל לוקאצ'ר להטיל אור, כשייצא סוף-סוף מן העלטה, ובלבד שיהיה צלול כריבה אשתו. אבל מעבר לפיענוח כמה מקרי רצח, והבהרת פרשיות סתומות בתולדות השומר והגדוד, הסיפור המרתק ביותר שיוכל לגולל יהיה סיפור גלגוליו ברוסיה. כיצד הצליח לשרוד בקרבות סטלינגרד? מה עלה בגורלו אחר כך? האם ידע לוקא, כבר אז, כי הוא מן הקרב לא ישוב, אך גם לא ימות? דן יגאל משער שלוקא החליף את תעודותיו עם היהודי הראשון שנהרג לידו, וחי, למעשה, בזהות גנובה בכל השנים אחר כך. בגלל היותו עריק וחששו להיענש הסתתר בגרוזיה, אחר-כך בטשקנט, ומשם עלה ארצה.
זו הספקולציה של דן, אך יש לו, לדבריו, גם "ספקולציה פראית": "ייתכן שבמשך כל השנים הללו עקב מרחוק אחרי אשתו וילדיו, ידע על נסיעתה של ריבה לארץ בספטמבר 1989, הבין שהיא נשארת בישראל, ואז עלה אף הוא לארץ".
לא כל הנוגעים בפרשה זו היו בטוחים שנכון יהיה לחשוף אותה לציבור הרחב. אחיעם קרול אמר בלהט כי לוקא יראה את תמונתו בעיתון וירד למחתרת, כך שאי-אפשר יהיה לאתר אותו לעולם. גם רותי בית-אור מאמינה שאסור לכפות עליו לצאת, שעליו לעבור תהליך נפשי מתאים עד שיבשיל להיפגש שוב עם אשתו ועם ילדיהם של רעיו הוותיקים. אבל אורי אומר שאין זמן, לוקא כבר בן 93 ויש כל-כך הרבה לשמוע ולברר ולהבין.
כש"בני גדוד העבודה" יושבים יחד, מספרת רותה איך, כשהתחבקה עם ריבה, הכתה בה תחושה חזקה כאילו שבה והתחבקה עם אימא שלה. לוקא צריך להבין שרק כאן, בקרב האנשים האלה, מקומו. רק כאן יוכל לסגור מעגל באמת.
יוסף ברגר-ברזילי, מראשי הפ.ק.פ, סיפר לימים כיצד פגש את לוקא במחנה הכפייה בסיביר. פיו היה ריק משיניים, הוא נראה רצוץ ושבור, אך בעיניו עדיין נצנץ הברק, והוא אמר: "אותי לא יתפסו שוב. אני עוד אגיע לארץ-ישראל, אפילו ברגל". מספרים כי עד יומו האחרון השתעשע ברגר-ברזילי במחשבה שלוקא אכן צועד אל עבר ארץ-ישראל.
האם האיש האגדי הזה, ירחמיאל לוקאצ'ר, עשה את כל הדרך לכאן, גנב גבולות, צלח נהרות, כדי להסתתר ולדמות כי רודפים אותו? האנשים שמחפשים אותו, ואנחנו בתוכם, היו רוצים לומר לו: איש אינו רודף אותך, לוקא, כולם חפצים בטובתך. צא החוצה, אל תחשוש. בוא הביתה.
(המקור:
http://www.kibbutz.org.il/welcome.h...16_lukacher.htm)
|
|
ראשי
צ'אט
) בכל הנוגע למחקר על הקיבוץ.
מצב כלאיים
