על הירושימה הטיל חיל האוויר האמריקאי את פצצת הגרעין לראשונה בהיסטוריה, בבוקר ה- 6.8.1945. מאז הפכה עיר תעשייתית זו, בצוותא עם נגאסקי, שגם אותה פקד גורל דומה שלושה ימים אחר כך, לסמל כלל אנושי למוראות עידן הגרעין. אומדן ההרוגים בהתקפה הגרעינית, הכולל את אלו שמתו מייד ואת אלו שמתו לאחר זמן קצר, עומד על 140,000, שעל פי ההערכה היו יותר ממחצית הנמצאים בהירושימה באותה שעה.



הרקע להטלת הפצצה

הירושימה, שהייתה ב-1945 העיר השישית בגודלה ביפן הייתה בעלת חשיבות צבאית. מפקדות הארמיה השנייה, אשר תפקידה היה הגנת דרום יפן כולה, שכנו בה. עם זאת, הפצצות בעלות הברית במשך המלחמה לא התמקדו בה.

בעיר שלטה הבנייה מעץ, דבר שהפך אותה לפגיעה מאוד לאש. מצד שני, במרכזה נבנו כמה בנייני בטון מזויין וחזק במיוחד, כדי לעמוד ברעידות האדמה הנפוצות. בשל כך שרדו כמה מהבניינים באזור גם אחרי ההפצצה, ביניהם בניין המשטרה, אף על פי שהפצצה הוטלה ממש עליו. בניין זה נותר על כנו, ולא שופץ מאז. אונסק"ו הכריזה עליו כאתר מורשת עולמית ב- 1996.

מעריכים שהאוכלוסיה בעת ההפצצה עמדה על 250,000 איש. בתחילת המלחמה שהו בעיר יותר אנשים, אולם ביוזמת ממשלת יפן פונו אזרחים מהאזור בתקופה שמאז.



הטלת הפצצה ותוצאותיה

ב- 6 לאוגוסט 1945 הותקפה הירושימה בנשק גרעיני. מזג האוויר היה טוב, ודבר לא מנע את השלמת משימתו של מפציץ ה-B-29 "אנולה גיי" של חיל האוויר האמריקני שנשלח להטיל את פצצת "ליטל בוי" מעל העיר. אזעקה שהופעלה בתחילה כובתה, אחרי שהמכ"ם היפאני מצא שרק שלושה מטוסי אויב מתקרבים.

בשעה 8:16 הוטלה הפצצה מעל מרכז העיר והתפוצצה בעוצמה של 12 קילוטון ט.נ.ט. בדקות שלאחר כך איבחנו ברדיו היפני וברשות הטלגרף שתחנותיהם באזור הירושימה אינן פועולת עוד.

השלטונות הצבאיים ניסו ליצור קשר עם הבסיס בהירושימה, ונחרדו משתיקתו המוחלטת. מאחר שהיה ידוע שמספר מטוסי האויב שחגו בסביבתה היה מועט, לא היה להם הסבר לדיווחים המקוטעים שהחלו לזרום על פיצוץ אדיר שנצפה בעיר. קצין צעיר נשלח להירושימה בדרך האוויר כדי שיעדכן על המתרחש בה. הוא ומלוויו נדהמו מהחורבן הגמור שמצאו, והחלו באירגון סעד רפואי להמוני הפצועים.

רק שש עשרה שעות אחרי ההפצצה הודיעה ארצות הברית על כלי המשחית החדש שהיה בידה, ובכך יידעה את היפנים על הגורם לאסונם.

מעריכים ש-80,000 איש נהרגו מייד בהפצצה, ו-60,000 נוספים מתו מפציעות ומקרינה עד סוף שנת 1945.

מתוך ויקיפדיה.

Saigon... shit; I'm still only in Saigon.... Every time I think I'm gonna wake up back in the jungle. When I was home after my first tour, it was worse. I'd wake up and there'd be nothing. I hardly said a word to my wife, until I said "yes" to a divorce. When I was here, I wanted to be there; when I was there, all I could think of was getting back into the jungle. I'm here a week now... waiting for a mission.... getting softer; every minute I stay in this room, I get weaker, and every minute Charlie squats in the bush, he gets stronger. Each time I looked around, the walls moved in a little tighter...

theoneandonly אני חושב שזה "הבא להורגך השכם להורגו" לא ?