|
09-05-2024, 13:10
|
|
|
חבר מתאריך: 21.01.03
הודעות: 2,279
|
|
שינויים באופיים של בתי העלמין הצבאיים: עבר, הווה - ועתיד?
לקראת יום הזכרון הקרב ובא, חשבתי לעסוק בשינויים שעוברים על בתי העלמין הצבאיים ואשר משקפים את השינויים בחברה הישראלית עצמה, ובאופן שבו היא בוחרת לייצג לעצמה את הנופלים.
אחד המאפיינים המובהקים ביותר של בתי עלמין צבאיים הוא האחידות. כשם שבעת השירות לובשים כל החיילים מדים זהים, כך לאחר מותם הם נקברים בקברים זהים. בית העלמין הצבאי הוא מקום שבו שוכבים זה לצד זה הטוראי והגנרל, "קטון וגדול שם הוא"; אולי בחייהם אכל האחד בחדר אוכל לקצינים והשני בשוחות, אבל במוות הם יחד. כל מי שביקר בבתי עלמין כמו זה שבארלינגטון בווירג'יניה או אפילו בבתי העלמין שהשאירו הבריטים ברחבי הארץ יכול לראות שם את השורות הארוכות של מצבות זהות. השוויון הזה (מעבר ליתרונותיו הפרקטיים) נועד לבטא באופן עמוק את המהות של מושג השירות הצבאי המודרני.
כך היה גם בישראל בעבר.
בתמונה הזו רואים חלקה של לוחמי ששת הימים בהר הרצל. בין הקבורים בחלקה יש לפחות שני מקבלי עיטור הגבורה, כמו איתן נאוה המוכר מהשיר "גבעת התחמושת" ("איתן לא היסס לרגע"), אבל תתקשו לדעת זאת; הקבורה היא אחידה והמצבות דומות.
עם השנים, החברה הישראלית הפכה יותר ויותר אינדיבידואליסטית. משפחות החללים החלו לרצות לציין את המאפיינים האישיים של בניהם שנפלו, להוסיף את שמות האחים או את האופן שבו נפלו החללים והגבורה שהפגינו (ובמקרים חריגים גם להתריס כנגד המערכת, שאותה האשימו בנפילתם). בהדרגה התפתחה נורמה של הצבת תוספות שונות על גבי וליד המצבות כגון שלטים, תמונות ומזכרות שונות. משרד הבטחון המנהל את בתי העלמין הסיר את התוספות, והדבר הוביל לעימותים בין המשפחות לבין המשרד. כמקובל בישראל, הענין הגיע (כך נדמה) לפתרונו לא בהחלטה של שר בטחון על קביעת מדיניות או בהמלצות של ועדה שבחנה את הנושא אלא בעקבות דיונים בבג"ץ. עוד ב-1975 (לאחר מלחמת יוה"כ, לא במקרה) הוגשה עתירה ראשונה בנושא שנדחתה ע"י בג"ץ. ב-1991 קיבל בג"ץ את עתירתו של בכיר השב"כ בדימוס, יוסי גנוסר, לציין את התאריך הלועזי בנוסף לעברי על מצבת בנו שחר. ב-1992 ביקשה משפחתו על ערן ויכסלבאום שנהרג באסון צאלים להוסיף את שמות האחים על המצבה; בג"ץ דחה את העתירה, אולם בדיון נוסף בהרכב מורחב לאחר שנתיים קיבל אותה. בעקבות החלטה זו ובהמלצת השופטים פנה משרד הבטחון לגבש תקנות שיאפשרו כיתוב אישי, והוחלט להשאיר את "כרית" המצבה ללא שינוי אך לאפשר למשפחות כיתוב אישי על פס בקדמת המצבה, באורך של עד ארבעים ושמונה מלים ובניסוח שכפוף לאישור ע"י ועדה. הכיתוב הזה אומץ מאז על ידי רוב המשפחות, וניתן לראות כיתובים רבים שמתארים את אופיו ואישיותו של הלוחם ("אח לשירי ורון, תלמיד מצטיין ומדריך נערץ בצופים"), את גבורתו ("נפל בקרב בהצילו שני לוחמים בסילת אל חרתיה, זכה בצל"ש הרמטכ"ל") או מביאים פסוק או ציטוט משיר שהיה מזוהה עם החלל או מבטא את תחושות המשפחה. עתירה נוספת לבג"ץ, של משפחת ברגור, ניסתה להביא לביטול התקנות האלה כדי לאפשר שוב את הוספת שמות האחים על הכרית, אולם נדחתה ע"י בג"ץ.
התמונה הזו היא של חלקה המשקפת את התקופה ההיא ובה קבורים חללים משנות התשעים המאוחרות. ניתן לראות את פסי הכיתוב האישי בתחתית המצבות, וכן תוספות קטנות (מגינים וסמלים, תמונות). עם זאת, הרושם הכללי הא עדיין של אחידות. אגב, בחזית התמונה קברו של האלוף עוזי נרקיס, מ"א 31568. בפס הכיתוב האישי נכתב בפשטות "חייל של ירושלים".
אולם הכיתוב האישי לא הספיק כדי לענות על הרצון של המשפחות, ובחלק מהמקרים גם החברים, להנציח את הנופלים. בתמונה הבאה (שצולמה בקיץ שעבר, שבועות ספורים לפני פרוץ המלחמה הנוכחית) ניתן לראות כיצד נראית היום חלקה מהחדשות בהר הרצל.
השינוי באופי של החלקה הוא מובהק. החלקה עמוסה בדגלים (כולל של מדינות זרות!), שלטים, תמונות (חלקן חקוקות בשיש כמצבה של ממש), דגלי וסמלי יחידות ועוד ועוד. על מצבה אחת מוצב גלשן במקום כרית מצבה - זוהי מצבתו של חלל שהוריו דורשים להוסיף את שמות אחיו בכרית, ובשל חוסר ההסכמה לא הונחה כרית למצבה מאז נפילתו במבצע צוק איתן. העדר הכרית הופך את המצבה הזו למוקד של הנצחה לא שגרתית, המתבטאת בגיטרה, בקבוקי בירה ריקים המונחים על הקבר ועוד. מעניין לציין, אגב, שגם בחלקה הזו קבורים שניים ממקבלי עיטור הגבורה (שנפטרו בשיבה טובה). לענייננו, בכל מקרה, חשוב לציין לא רק את העובדה שהמשפחות והחברים רואים צורך בהרבה יותר הנצחה אישית מאשר מתירות התקנות, אלא את העובדה שמשרד הבטחון אינו מנסה לשנות את המצב. נראה שבמשרד חשים שאם הם ינסו לפנות את הדגלים, הבקבוקים, השלטים וכו', הסנטימנט הציבורי יהיה עם המשפחות ולא עם המשרד. מבחינת המחשבה על האופן שבו ישראל כחברה מנציחה את חלליה, העובדה הזו משמעותית יותר מאשר האופן שבו פועלות המשפחות עצמן.
אז מה, לדעתכם, צופן לנו העתיד? האם החברה תמשיך לנוע לכיוון הקוטב האינדיבידואלי והמגמות שתיארתי יימשכו עד שגם המשרד ייאלץ שוב להכיר בהן רשמית ולקבל אותן כעובדה? או אולי החברה תנוע שוב לכיוון קולקטיבי יותר? האם המלחמה הנוכחית תשפיע, ובאיזה כיוון? ומה ההשפעה (אם יש כזו) של שינויים בדמוגרפיה של הנופלים ומשפחותיהם? האם נראה את השינויים גולשים לכיוונים אחרים, כמו דרישה לקבוע את אופן הקבורה עצמה? בארה"ב, בתוך עשרים שנים קצרות חל שינוי מפליג בדפוסי הקבורה (האזרחית) כאשר שיעור הנקברים בקבורה מסורתית צנח מלמעלה מ-60% אל בערך 35% ואילו שיעור הגופות הנשרפות עלה אל מעל 60% וצפוי להגיע לכ-80% בסוף העשור הבא. אם מגמה כזו תמצא לה מקום גם בחברה הישראלית, האם נראה בג"צים על הזכות לשרוף גופות של נופלים? לאן פנינו מועדות?
|
|