נושא כאוב שאני בטח לא הראשון ולא השני שמתייחס אליו, אבל למרות זאת הייתי רוצה לנסות לחפור קצת לעומק כדי להבין למה זה קורה, ומה יכול צה"ל לעשות כדי לשפר את הנושא.

חיילים (וכן, גם חיילות, אבל לצורך נוחות הכתיבה אשתמש ב"חיילים") ובטחון-מידע.
הבעיה של זלזול בבטחון מידע בוודאי לא חדשה.

הנושא הזה מתסכל אותי כבר שנים. למה התעוררתי עם זה דווקא עכשיו?
בחודשיים האחרונים אני חושב שהחשיפה של כולנו ל"כל מה שצבא" זינקה בגלל המצב. בעיות שהיו נראות קטנות ומעצבנות עד לפני שלושה חודשים הן עכשיו בפוטנציה משמעותיות עוד יותר.
מה שהייתי רוצה זה לנסות לקחת כמה דוגמאות לעבירות בטחון מידע ולנסות לחשוב יחד מאיפה הן מגיעות ואיך אפשר היה לצמצם או למנוע אותן. ברור לי שמי שצריכים לעשות את החשיבה הזו הם כנראה שלל רחב של גופי בטחון החל מיחידות צה"ל, דרך המטה הכללי, וכנראה הלאה לגופים מקבילים המטפלים בנושא (שב"כ ? מלמ"ב ? באמת לא יודע).

הדוגמאות:
בתור קשיש מחוץ למילואים ניסיתי לתרום את המעט שאפשר כנהג מתנדב לטרמפים לחיילים אל/מהבסיסים. במסגרת זו יצא לי להיחשף כמה פעמים לבעיה ואני חושב שאפשר להבחין בשתי סיטואציות בעייתיות שמבחינתי הן שתי הדוגמאות הראשונות:

1) שני חיילים שיצאו לאפטר, מפתחים שיחה ביניהם שמתחילה ב "איפה אתה משרת", ממשיכה ל"מה התפקיד שלך?", "מה היחידה שלך עושה?" ובהדרגה ל"אזזזזז איפה המפקדה שלכם?", "מתי אתם נכנסים?" וכיוב'.

2) חיילים המנדבים יותר מידע ממה שצריך במחשבה שזה נחוץ לטרמפ שהם מחפשים (או לכל סיבה אחרת) "היי, קוראים לי ____ ואני חמליסטית במפקדה של ____ ב____ , סיימתי בדיוק קורס קצינים ואני צריכה טרמפ ל____".

3) הדוגמה השלישית היא מהסוג המעיק עוד יותר: חיילים מעלים סרטונים ותמונות לוואטסאפ ולרשתות חברתיות ללא אישור וללא ניקוי של חומר בעייתי:
- רק"מ צהל"י פגוע (מאפשר ליריב לעדכן את תמונת הסד"כ שלו עלינו, מספק חומרי תעמולה)
- מיקומי כוחות, שיטות תנועה של יחידות, אזורי פריסה.
- צילום מקרי של חומר רגיש (מפות, מסמכים, מסכי מערכות טקטיות)
- חשיפת חיילים אחרים (פנים לא מטושטשות)

למה זה בכלל קורה?
בהבנה שלי, הדלפות מהסוגים האלה מגיעות מכמה סיבות בסיסיות:
- חוסר חינוך המוביל לחוסר מודעות לחשיבות השמירה על ב"מ
- התחושה ש"בכל מקרה מפרסמים הכל בכל מקום, ממש לא משנה אם גם אני אספר דברים"
- הרצון להראות ש"אני מאגניב כי אני יודע משהו חשוב"

כמה גישות לטיפול שבטח עלו כבר:
א) אכיפה?
על פניו דווקא מקרה "3" הוא הפשוט יותר לטיפול מהיר: הייתי מצפה מצה"ל לשים יד על חייל שהעלה סרטון כזה (ויש הרבה..) ולעשות ממנו "למען יראו וייראו": ענישה חמורה תוך פרסום פרטיו ופרטי העבירה שביצע בציבור וגם ביחידות צה"ל (ממש כמו שהיו מפיצים לפני שנים תחקירי אירוע). אני מאמין שאם חייל צעיר יבין שהמחיר של עוד אלף לייקים עלול להיות מחבוש זה אולי יגרום לו לחשוב מחדש אל החומרים שהוא בוחר לפרסם.
אבל...אכיפה היא כנראה לא הכל. תמיד יהיו אלה שחושבים שהם חכמים יותר וינסו לעקוץ את המערכת. וממילא אכיפה כזו כנראה (כנראה?) לא תהיה אפקטיבית להתמודדות עם דוגמאות "1" ו"2".

ב) חינוך?
חינוך למודעות לב"מ הוא לדעתי בפוטנציאל מאד יעיל. אני זוכר שבתור טירון בגבעתי ב-97 הצליחו להפחיד אותי עד שהתלבטתי אם להגיד את המילים "מחנה קציעות" בטלפון הציבורי כשאני מדבר עם אמא ואבא...
חינוך ברמות הצבא השונות אולי יעבוד אבל כנראה ייקח זמן. אני חושב שזה משהו שצריך להתחיל מהטירונות (אם לא קודם לכן) ויהיה לו אפקט חלש יותר על המצב הנוכחי בו צה"ל כולו על הרגליים.

ג) אמצעים טכניים?
חסימות של רשתות סלולר מסוימות באזורי פעילות כוחות, איתור טלפונים במסגרות מתמרנות והחרמתם וכו' - זה פותר חלקית ובאופן נקודתי אבל הבעיה העקרונית - חיילים ללא משמעת ו/או ללא מודעות לב"מ - עדיין קיימת (בערך כמו ב"אכיפה").

מה דעתכם? קטגוריות נוספות של "הדלפות" ששווה לכלול כאן מעבר לשלוש הדוגמאות?
האם יש סיבות נוספות שאפשר להצביע עליהן כמביאות חיילים להדליף?
אמצעי טיפול אחרים? ובכלל - האם ידוע לנו (במגבלות ב"מ כמובן....) אם ועד כמה הגופים שאמורים לטפל בבעיות כאלה באמת מקדישים את תשומת הלב הראויה?