מייקל סטפנס, חוקר במכון FPRI לניתוח מדיניות חוץ מפרסם ביממה האחרונה סנטימנט שהוא שומע מאסטרטגים שונים בחוגי הביטחון בעולם ואילו הם דבריו בתרגום פשוט:

"אני חושב שאני צריך לומר מה שרבים בקהילות המחקר האסטרטגי חושבים כעת בשקט; וזה שישראל מוצגת ברמה האיכותנית הרבה יותר חלשה משחשבנו קודם, והיעדר תפקודה ניכר הן ברמה הפוליטית\אזרחית והן ברמה הביטחונית.

היעדר תכנון אסטרטגי למגוון של אירועים בעזה מדהים בעיני. איך זה ייתכן שישראל לא קידמה "שלב סופי" לטרטוריה שנחשבת מבחינתה כטרטוריה עוינת?" אפשר להכניס פה את הערת הנסיך הסעודי שביקר את ישראל אתמול על כך שהעבירה כסף קאטרי לרצועה ובעצמה חיזקה את חמאס.

"איך זה ייתכן שאין תכנית למתקפת נגד ברצועה שהיא מעל לרמה הטקטית עצמה.

כל צבא שמכבד את עצמו מחזיק ברשימה של תכניות המוכנות לביצוע באופן מידי עבור מנהיגיו. אולי התכניות הללו קיימות..." שווה להכניס פה הערה שהצבא (אני חושב זה היה אלוף פיקוד דרום), שאמר אתמול או שלשום שכל התכניות הקודמות נמחקו והכינו עתה תכניות חדשות לגמרי ולכן העיכוב.

"ואולי זה פשוט בגלל שההנהגה האזרחית פשוט לא יודעת למה הצבא מסוגל ולמה הוא לא, ואיפה הוא יכול לעזור בהקשר הפוליטי.

אבל זה ברור לי שאין קונצנזוס לגבי מה הצבא יכול לעשות, איך לעשות את זה, ומה ההשלכות של ביצוע כזה או אחר יכולות להיות. ישראל הייתה חייבת לפנות לשכנותיה הערביות ולהביא אותם סוף סוף למהלך של חיסול חמאס. במקום זאת, היא הרחיקה את כולן החוצה, ובודדה את עצמה.

לא משנה איך מסתכלים על הקונפליקט הזה, ישראל שיחקה את היד שלה בצורה מחפירה. הן ברמת המאקרו בהקשר האזורי, והן ברמת המיקרו עד כדי כך שעד כה לא השיגה שום הישג. ישראל כעת בארץ ללא מוצא והאפשרויות העומדות בפניה מעטות.

אם הולכים אחורה בזמן למנהגיה הקודמים של ישראל, דיין, רבין, שרון, ברק, הם היו וודאי מתחלחלים מרמתם של הפוליטיקאים שכעת מנהיגים את המדינה. אפשר לא לאהוב אותם, אבל הם ידעו מה הם רצו להשיג ואיך לעשות זאת. ההנהגה הנוכחית לא, וזה עד כדי כך פשוט."


ציוץ מקורי:



בנימה אישית וכאזרח שצופה מן הצד: אין לי שום רצון להיכנס פה לדיון פוליטי, אלא גרידא לניתוח של ההתנהלות הישראלית מרגע המתקפה ועד עכשיו, והסתכלות קדימה. אני יכול להבין את הסלידה מהתבוננות פנימית בזמן מלחמה, אולם לאור זאת שהמערכה הזאת כנראה לא תהיה קצרה, ייתכן שאנחנו חוטאים באותו חטא היבריס שהביא אותנו למצב הזה מלכתחילה, אם לא נעשה זאת.

לפני שנים רבות אמר קיסינג'ר: לישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים.
אם כל אותם המומחים היו טורחים לקרוא את המשפט, הם היו פחות מופתעים מהתנחלותינו בעניין עזה ולבנון בשלושים שנה אחרונות. חוסר תיכנון, ארוך טווח, חוסר רצון לפעול, החלטות מהיום למחר בלי דיון של ממש בהשלכות, זה ממש לא המצאה של השנים האחרונות. אם כי, בשנים אחרונות זה באמת הגיע לשיאים שלא ידענו קודם.
בעניין היכולות של צה"ל, זה סיפור אחר, אבל גם עצוב. לצה"ל אין זיכרון אירגוני של ממש, אין לימוד עיוני של ממש, וכל תחום ההדרכה לא נלקח ברצינות. לכן הצבא יודע לעשות את מה שהוא עושה כרגע, עם אפס מוכנות להפתעות, אפילו כשההפתע די צפויה.

There's more things told than are true, and more things true than are told

מה שאתה כותב זה הכי רחוק/עמוק שאנחנו יכולים להגיע. לשאול 'למה?' למה זה המצב [ וכמובן לתת התשובות]....גדול עלינו

האמת שאני חושב על זה לא מעט בימים האחרונים הקשורים לכניסה קרקעית מידית כן או לא. יש כאלה שאומרים שעל הצבא להכין את עצמו טוב יותר, לא למהר עם הכניסה הקרקעית, ללמוד את האויב יותר לעומק, ולהיכנס אולי רק חודשים קדימה. מאידך, יש שאומרים שאי אפשר לחכות, בשביל זה יש צבא וצריך להיכנס עכשיו. הדם רותח, וצריכים לראות את חאמס נופל.


אני מודה שאני פחות מתחבר לגישה שאומרת להיכנס עכשיו אם לשפוט על בסיס מה שראינו בשבועיים האחרונים, או אפילו בעשר שנים האחרונות. הצבא לא ממש נלחם בשנים האחרונות, וככל הנראה בכלל לא התכונן לתרחיש של מלחמה.

'סלידה מהתבוננות פנימית'.....מי שלא הפנים את ערכה של הביקורת, כחלק מחתירה לשיפור...תמיד ימצא הסבר למה לא עכשיו