 |
16-11-2014, 13:22
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
|
|
|
"גם בעוד 500 שנה אסור יהיה לספר איך ברק מת"
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי יוסיפון שמתחילה ב "איש השב"כ מוסא צברי ונגיעתו לתאונה שבה נהרג לוחם סיירת מטכ"ל ברק שרעבי"
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...ml?hp=1&cat=875
"גם בעוד 500 שנה אסור יהיה לספר איך ברק מת"\ מאת מאיה פולק
להוריו של החייל ברק שרעבי נאמר כי בנם נהרג בתאונת דרכים. רק בסוף הלוויה אהוד ברק לקח אותם הצדה, וסיפר להם שהאמת שונה לחלוטין. 30 שנה אחרי אחד הכישלונות הגדולים בתולדות סיירת מטכ"ל, חבריו נזכרים בלילה הנורא ההוא
מבצע חילוץ בשטח אויב: כשיצאתי לחקור מדוע וכיצד נהרג סמל ראשון ברק שרעבי, לוחם בסיירת מטכ"ל, האמנתי שבחלוף שלושים שנה מהאירוע, ניתן כבר לחשוף טפח ממה שהתרחש באותו לילה בלתי נגמר. אם לא את שם המדינה העוינת שבשטחה פסעו חיילי הסיירת, ואם לא את מטרת הפעולה ואת השיטות המבצעיות, לפחות את התקלה שאירעה ואת סוג החילוץ שנדרש בעטייה. אך לשווא. גם היום לא ניתן לכתוב דבר על כל אלה, ורק משפט פה ומשפט שם שמנדבים מי שנכחו לצד שרעבי בשעותיו האחרונות, מלמדים כי הרבה מאוד היה מוטל על הכף. בין המשתתפים במבצע היה איש השב"כ מוסא (משה) צברי, אז איש צבא קבע ביחידה. התפקיד שלו ושל אבי דיכטר, בן זוגו למבצעים וחברו הקרוב, דרש מהם להיכנס לתמונה במקרה שדברים יסתבכו בשטח, מה שאכן קרה. "המבצע היה חשוב מאוד ומורכב", אומר צברי. "זה לא סוד שהפעילויות של היחידה רגישות מאוד, וחשיפת האירוע הזה יכולה הייתה לחשוף שיטות מבצעיות ולפגוע באופן ישיר בביטחון המדינה".
מה ניתן לומר כיום על מטרת הפעילות?
"אין תגובה".
כמה זמן התאמנתם למבצע הזה?
"זמן ארוך מאוד".
האם זו פעולה יוצאת דופן וחד־פעמית, או חלק מעשייה מבצעית שגרתית של היחידה?
"הכול נכון".
בדיעבד, איך אתה רואה את המבצע הזה - כהצלחה או ככישלון?
"הצלחה גדולה. מלבד ברק שנהרג בפעילות, שאר הלוחמים שבו הביתה בשלום".
מה עבר עליך כשהבנת שיש צורך במבצע חילוץ בשטח מדינת אויב?
"אני מציע להשאיר זאת לאדם שיכתוב דוקטורט בפסיכולוגיה כשיהיה מותר לדבר על הפעולה הזו, בעוד 500 שנה מהיום".
"יותר טוב שתשאל איך יצאנו"
ברק שרעבי ז"ל, לוחם סיירת מטכ"ל, נפל ב־18 בדצמבר 1984. בן 21 היה במותו. מבצע שאליו יצאה היחידה השתבש באופן הרה אסון, מה שגרר חילוץ קשה וממושך של חיילי הכוח, יחד עם שרעבי ההרוג ושמונה לוחמים פצועים. זה כל מה שמותר לכתוב על אודות המבצע המורכב, אך לא יהיה מוגזם לומר שאילו נחשפו הלוחמים באותו לילה לעיני האויב - הדבר עלול היה לגרור את ישראל למלחמה. משפחת שרעבי מתגוררת עד היום במושב כפר־הנגיד הסמוך ליבנה. ההורים מאיר ובת־שבע, שניהם בני 84, הם תימנים שורשיים אך ילידי הארץ. ברק, בנם השני, גדל כילד סנדוויץ' בין איילת (כיום בת 53) לרויטל (43). חברים ובני משפחה מתארים ילד צנום וביישן, בעל קסם אישי וכריזמה שקטה, שכבש את לב כולם. הם מספרים על מעשי קונדס יומיומיים, על נסיעות פרועות בטרקטורים ועל חיי מושב פשוטים וחופשיים. ההורים שלחו את ברק לבית הספר האזורי בגן־רווה, ואת לימודיו התיכוניים עשה בגבעת־ברנר. מנערותו חלם להתגייס לסיירת מטכ"ל. "הוא היה חוזר מהתיכון, מעמיס על הגב תרמיל מלא בחול ונוסע לחולות של יבנה, עושה 10־12 ק"מ", מספר האב. מוטי רחמים, תושב כפר־הנגיד ולוחם בסיירת מטכ"ל שהשתתף בשחרור מטוס סבנה, המליץ על ברק ליחידה, והוא והתקבל. כחלק מההכנות לקראת גיוסו, נפגש עם כמה מוותיקי היחידה שמתגוררים בכפר־הנגיד. מספר אריק מלמד, חבר ילדות: "נפגשנו עם מוטי רחמים, עם אמנון ברוכיאל ז"ל, עם נחום מורדוך ז"ל ועם בני שמחי. שאלנו אותם מה דעתם על גיוס לסיירת, והם ענו: 'בטח, עושים שם פעילויות'. הם היו שיכורים לגמרי, ומישהו מהם זרק 'כן, במדינות אויב'. ברק שאל, מופתע: 'איך מגיעים לשם?' והם ענו לו: 'מה הבעיה? חוצים את הגבול וממשיכים לפי השילוט'. הם סיפרו סיפורים מטורפים. לנו זה נשמע דמיוני, ורק לאחר מכן הבנו שאלו החיים שלהם". לראיון שלנו עם המשפחה מתייצבת דמות מסיירת מטכ"ל, מישהו שמאזין בקשב רב לשאלות ולתשובות. חריג מאוד שיחידה צבאית תפגין נוכחות בראיון עיתונאי עם משפחה שכולה, אך לאורך המפגש חוזרים המשפטים "כדי לשמור על הסוד", "שמישהו לא יפלוט את הסוד". הסוד הוא כמו פיל שנמצא בחדר, נוכח־נפקד. בעת שקרתה התקלה המבצעית, הייתה סיירת מטכ"ל עצמה בגדר צירוף מילים שהס מלהזכיר; רק בתחילת שנות התשעים אושר בגלוי עצם קיומה. ב־19 בנובמבר 1981 התגייס ברק לצה"ל, ולאחר תקופה קצרה בשייטת והשלמת קורס חובשים, נחת באותה סיירת עלומה. "מה שמשך אותי באופי שלו היה, כך נדמה לי, גם מה שעשה אותו מתאים ליחידה: היה בו משהו אותנטי לחלוטין וחף מכל פוזה", מספר טובי שור, חברו לצוות. "בניגוד לרושם החיצוני, הוא היה בעל אופי חזק, עקשן ויודע היטב מה הוא רוצה מעצמו. יחד עם זאת ידע גם להסתכל על עצמו ועל אחרים באופן קליל ומלא הומור, בלי לקחת את עצמו ברצינות רבה מדי, וגם את זה אהבתי אצלו מאוד".
"ניסיתי פעם לשאול את ברק מה הוא עושה, אבל הוא לא נידב פרטים", מספר מאיר שרעבי. "בפעם האחרונה שנסע לבסיס, הוא שכח את הארנק שלו, כמו במתכוון. בשתים־עשרה בלילה הגיע בג'יפ, וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. בת־שבע ישנה, והיא כל כך הצטערה שלא הספיקה להיפרד ממנו".
איך נמסרה לכם ההודעה על מותו?
"באותו בוקר היו לי 15 אלף עופות לשווק. מבעד לחלון הפנורמי במטבח פתאום ראיתי את ה'פחנוע' של קצין העיר, מין רנו צרפתי קטן. נכנס אליי קצין, שאל אם אני אבא של ברק, ואמר שהבן שלי נפצע. אמרתי לו 'תגיד לי את האמת', והוא ענה: 'ברק נהרג'".
"אני זוכרת קומנדקר עם ארון עטוף בדגל ושלושה חיילים בוכים, דולפים", מספרת איילת יזרעאל, האחות. "אף אחד לא הציע לנו לבוא לראות אותו, לזהות אותו. אלו היו זמנים אחרים. אמא ביקשה לראות אותו ואמרו לה שאי אפשר. בהלוויה הסתכלתי לאחור וראיתי אנשים עד השער. ראיתי גם את החבר'ה שנפצעו במבצע".
"אמרו לי שברק נהרג כתוצאה מתאונת דרכים", משחזר האב מאיר. "בלוויה נכחו קצינים בכירים ובהם סגן הרמטכ"ל ואהוד ברק, שהיה אז ראש אמ"ן. חלק מהאנשים במושב חשבו שהבן שלי שירת כחייל רגיל בצנחנים, והתפלאו לראות בלוויה שלו אנשי צבא כל כך בכירים. "אחרי הלוויה, אהוד ברק ומוטי רחמים קראו לבת־שבע ולי ולקחו אותנו לצד. אהוד ברק אמר לי: 'אני רוצה להגיד לך משהו שהוא סוד, וצריך להישאר בין ארבעה קירות: ברק לא נהרג בתאונת דרכים'. בת־שבע ואני הסתכלנו זה על זו. שנינו בכלל עוד היינו בהלם, מנותקים מהעולם. אהוד ברק הוסיף: 'הוא נהרג מעבר לקווי האויב'. אני מסתכל עליו, והכול מתחיל לחזור אליי: איך שבוע לפני כן ברק ישב פה בחצר עם כוס קולה, עישן סיגריה ונראה כאילו כל העולם על הכתפיים שלו. התחלתי לקשר בין הדברים. אז אני אומר לאהוד ברק 'איך נכנסתם לשם?' והוא עונה: 'מאיר, יותר טוב שתשאל איך יצאנו'".
"אפילו במודעת האבל בזמנו לא צוין שמדובר בחייל", אומרת איילת. "לא היה כתוב כמעט כלום. לא אישרו". מאיר: "לאורך שנים היה כתוב על המצבה 'נפל במילוי תפקידו', שזה יכול להיות כל דבר. רק לפני שנתיים וחצי, פתאום פנו אליי מהיחידה ואמרו שהם רוצים לשנות ל'נפל בפעילות מבצעית'. אמרתי, 'איזו שאלה'. הם דאגו לכל הטיפול בזה".
מישהו סיפר לכם, בחלוף השנים, מה בדיוק קרה שם?
"לאט־לאט התחילו חבר'ה להגיע והתחיל להתגלגל הסיפור. בהדרגה אספתי את הפרטים והשלמתי בעצמי. לא אמרו לי מילה על מה־מי־מו, אבל אני תכף הבנתי. כשאחד החבר'ה צייר לי יום אחד את המסלול, נדהמתי. אתה רואה מה זה סיירת מטכ"ל. איזה מסלול. שטח אויב, אזור הררי. אמרתי פעם למוסא צברי: 'מה, הם הלכו לטייל שם? לקטוף פרחים?' כל אדם שעיניו בראשו תכף יודע למה הם הלכו. ומאז, שלושים שנה אנחנו מגלגלים את זה בתוכנו. "חבר'ה של הבן שלי אמרו לי: 'מאיר, כשברק נהרג ולקחנו אותו בחזרה, לא חשבנו על שום דבר, רק על איך יוצאים מפה. כשהגענו לגבול ואהוד ברק קיבל אותנו, רק אז התחלנו לבכות ולהרגיש את החיסרון של ברק'. זה היה מצב כל כך חמור שיכלה לפרוץ מלחמה. אבל הם עברו את זה בשלום. היינו בהלם כששמענו. "נחשפתי לסיפור בשירותי הצבאי כי שירתתי בסיירת מטכ"ל כחובשת", מספרת רויטל אברמוביץ', אחותו של ברק. "אחי לא נהרג במהלך קרב רגיל, הוא הלך למשימה מתוכננת ומסובכת. היה לי חשוב לדעת מה קרה שם, למרות שלא דיברתי על זה אחר כך, כי זה משהו שאתה לא יכול לספר".
מגדלור של שפיות
אז מה אירע באותו לילה גורלי, ולא פחות חשוב - מה קדם לו? כבר לפני שנים העבירה סיירת מטכ"ל למשפחת שרעבי תמונה בודדת של בנם. "כמה שעות לפני האסון", כך כתוב בגב התמונה. נראים בה ברק ועוד שני חברים מהצוות, רכונים אל הציוד שלהם, חמושים בכלי נשק עם משתיקי קול, עסוקים ככל הנראה בהכנות אחרונות בהחלט לקראת המבצע. כדי למנוע זיהוי של נוף אופייני לאזור שבו צולמה התמונה, נגזר ממנה החלק העליון. המשפחה קיבלה בעצם חצי תצלום: ללא שמיים, ללא רקע, ללא פרטים מסגירים. רק ברק, החברים, הסלעים והאדמה. המשתתפים בפעולה יודעים לספר כי היא נדחתה שוב ושוב, מסיבות מבצעיות. "מטבע הדברים תאריכים הם גמישים. כולם רוצים שהמבצע יסתיים בהצלחה רבה", מסביר צברי. ככל הידוע, ההכנות למבצע החלו באמצע שנת 1984, ימים שבהם האומה עוד מלקקת את פצעיה הפתוחים ממלחמת לבנון הראשונה. עסקת ג'יבריל לשחרור מאות מחבלים תמורת חיילי צה"ל השבויים מנסה להתרקם אך יודעת משברים. זוהי גם השנה שבה אוטובוס בקו 300 נחטף בידי מחבלים. בראש הכוח שמחלץ את בני הערובה עומד שחר ארגמן – מי שכעבור חודשים אחדים יפקד על המבצע הסודי, יחלץ באופן הרואי את שרעבי ההרוג וחבריו הפצועים, ייפצע שם בעצמו, ויקבל צל"ש על הפעולה. שרעבי עמד כבר לקראת שחרור, אך חתם קבע לתקופה קצרה. עמר בר־לב, מפקד הסיירת דאז וח"כ מטעם מפלגת העבודה היום, סיפר במכתב להורים כבר למחרת המבצע: "לקראת שחרורו הצפוי, ביקשתי ממנו להישאר למשך שנה נוספת בשירות קבע ביחידה, וזאת לצורך ביצוע משימה מיוחדת. לאחר מחשבה קצרה, נענה לי ברק בחיוב. הוא לא חשש מהנטל, לא חשש מאחריות". לולא נענה לבקשת למפקדו, היה שרעבי מצטרף כנראה לידידתו טלי עצמון, שטיילה באותם ימים בדרום אמריקה. כך כתב לה שרעבי, כחודש וחצי לפני הפעולה: "...אז אני עוד חייל בצבא ההגנה לישראל וכנראה שמצב זה יימשך גם בשנה הקרובה. כמו שאמרתי, זה עדיין בספק, אבל ספק עם סיכויים גדולים. אם אני מרוצה? אז ככה: מאחר והחלטתי שלא לנסוע לעבוד בחו"ל, אז לא התנגדתי לרעיון הקבע (...) שלא תרגישי רע מעניין זה, או משהו בסגנון. אני מצדי ממש שמח שאת נהנית וכיף לך, ותדעי שאני ממש מקנא, אפילו שאני בטוח שגם אליי הכיף הזה יגיע... מתי שהוא". חלק מוותיקי היחידה שאליהם פנינו, סירבו להתראיין. היו שהודו כי עד היום קשה להם לדבר על מה שאירע שם. אך גם אם הם היו מעדיפים לשכוח את הלילה ההוא, את זכרו של שרעבי הם נוצרים בלבם לתמיד. כבר שלושים שנה שחברי הצוות שלו, "צוות יורם" בפיקודו של יורם יצחקי, מתייצבים פעמיים בשנה בכפר־הנגיד: ביום הזיכרון לחללי צה"ל וביום האזכרה לחברם, יום המבצע. בתום האזכרה הם מגיעים לבית המשפחה, לסעודת צהריים גדולה שמוגשת תחת הפרגולה הרחבה בחצר. טובי שור, חברו של שרעבי לצוות, הוא נצר למשפחת לוחמים מקיבוץ שובל. אחיו אבידע ז"ל, שהיה סגן מפקד סיירת הצנחנים, נהרג במבצע "אביב נעורים" בשנת 1973. אח נוסף, אבנר שור, היה ב"צוות איתמר" הנודע של סיירת מטכ"ל, ופרסם שני ספרים על היחידה. "בשלב שלקראת המבצע הייתי פחות קרוב אל ברק, כי כל אחד מאיתנו ביצע תפקיד שונה", מספר שור. "אם הוא חלק תחושות כאלה או אחרות, זה היה מן הסתם עם אלו ששהו במחיצתו רוב הזמן. לדעתי לא היו לו לבטים סביב ההחלטה להאריך את השירות, היות שלא היה מדובר על תקופת חתימה ארוכה". היחסים בצוות יורם ערב המבצע לא היו מיטביים. "קנטרניים" הגדיר אותם שור בשיחת צוות סגורה שנערכה בבית המשפחה זמן קצר לאחר נפילתו של ברק, וקטעים ממנה פורסמו בספר שיצא לזכרו. "אמרתי אז לברק שאני בפירוש לא רואה את עצמי כאחד הנמצא מחוץ לכל זה, ובכל זאת זה מאוד מפריע לי. הוא אמר - וברק לא היה שחצן - שזה נכון מה שאני אומר, אך הוא בפירוש לא רק שלא מרגיש בזה, אלא אצלו זו הייתה אחת משאיפותיו לא להיות בתוך זה (...) הוא אף פעם לא אהב לצחוק על מישהו, לראות שמישהו נכשל. הוא היה מעין מגדלור של שפיות בתוך הצוות". מיכאלה גולדברג, חברה של ברק מימי הגן, התגוררה אז בקיבוץ אפיק שבדרום רמת הגולן. "ברק התקשר אליי, אמר שהוא בטבריה, ובא לבקר אותי", היא מספרת. "כשהגיע, סיפר שהוא מתכונן לקראת משהו חשוב. הוא היה צריך 'להתקשר לאנשהו' ולעדכן איפה הוא נמצא ומה מספר הטלפון, ומכיוון שלא היו אז טלפונים בבתים, ליוויתי אותו לטלפון ציבורי. הוא לא היה מתוח, אבל הוא הרגיש לי שונה. בבוקר נפרדנו ומאז לא ראיתי אותו יותר". באימונים שקיים הצוות לקראת המבצע צפה בין היתר יצחק רבין, שזמן קצר קוד לכן נכנס לתפקיד שר הביטחון. בכיר נוסף שנוכח שם היה תא"ל יפתח רייכר־עתיר, אז האחראי על המבצעים המיוחדים באמ"ן (אגף המודיעין), שאליו משתייכת סיירת מטכ"ל. כלוחם וכקצין ביחידה, השתתף רייכר־עתיר במבצע אביב נעורים, היה סגנו של יוני נתניהו ז"ל במבצע אנטבה ועוד. כיום הוא גם סופר: ספרו האחרון, "המורָה לאנגלית", הוא סיפור סוחף על מורה, שתולה של המוסד במדינת אויב. בראיון מיוחד ל"דיוקן" מספר רייכר־עתיר לראשונה על מה שהתרחש בחפ"ק של המבצע שבו נפל שרעבי, ושופך אור על התנהלות המפקדים באותן שעות גורליות של חילוץ ממדינת אויב. "אחרי שלושים שנה, קשה להפנים שהמציאות אז הייתה שונה מזו של היום", הוא מקדים. "אותה מדינת אויב מאוד שונה היום ממה שהייתה, ויש הסכם שלום גם עם ירדן, בנוסף למצרים. ב־1984 זה נראה אחרת. חשוב להבין זאת כי רמת הנועזות של המבצעים, וכן כמות הסיכונים שהדרג המדיני והדרג הפיקודי היו מוכנים לקחת על מנת להשיג את המודיעין הנדרש, הייתה גבוהה".
האם ייתכן שההכנות למבצע היו לקויות?
"הכוח יצא מוכן, והמבצע היה מוכן. חשוב להבין שזה כרוך בהרבה מעבר להכנת הכוח עצמו. סביב כוח שהולך למבצע מיוחד עומדים גורמים רבים. אם פעם נהגו לומר ש'חצי עם ישראל' מתכונן בצורה זו או אחרת, פה אפשר לומר שיותר מחצי עם ישראל עמד מאחוריהם, במובן הצבאי".
"כל האירוע קיבל תפנית"
ביום שלישי, בשעת חשכה, נכנס הכוח למדינת האויב. לוחם בשם יאיר סיפר על המבצע בכתבה שהתפרסמה בעיתון "העיר" בשנת 2004: "הייתה המון התרגשות באוויר. צריך להבין, זה לילה שבשבילו עברנו את כל שלוש השנים של המסלול והאימונים. זו אמורה הייתה להיות הצגת התכלית שלנו". ג', אחד הלוחמים, סיפר בשיחת הצוות: "ברק ישב לידי באותו לילה, זמן קצר לפני התקלה שהייתה לנו. הייתי עסוק במשהו ופתאום אני מרגיש את ידו של ברק, שישב מאחוריי ונתן לי טפיחה על הכתף. אני הסתובבתי וחשבתי שהוא רוצה משהו מאוד דחוף, אך הוא פשוט רצה לומר לי: 'אנחנו נצליח'. להגיד לי את זה כדי להרגיע אותי. זה הדבר האחרון שהוא אמר לי, ויכול להיות שזה הדבר האחרון שהוא אמר בכלל". זמן לא רב לאחר הכניסה אירעה התקלה החמורה. "אני לא יודע אם חששתי לחיי, אבל אלה היו רגעים לא קלים", משחזר שור. "הרגשתי שהכול משתבש, והייתי ממוקד בשאלה מה עושים עכשיו. לא הייתי ליד ברק כשהוא נהרג, אבל למיטב ידיעתי הוא לא הספיק אפילו לומר משהו". רייכר־עתיר, שישב בחפ"ק, היה מהראשונים שקיבלו את ההודעה הקשה: "לפתע אמרו לנו בקשר שיש אירוע, שקורה משהו חריג, ולאחר מכן הודיעו שיש נפגעים. כתוצאה מכך, כל המערכת נמתחה. כל האירוע קיבל תפנית מבחינתנו. נאלצנו באותו זמן להתחיל לחשוב על דברים אחרים: לא על כיצד מבצעים את הפעולה שאליה הכוח יצא, אלא על איך פותרים את הבעיה בצורה המיטבית ומביאים את הכוח בשלום הביתה ממדינת אויב". מפקד הצוות, יורם יצחקי, שִחזר בשיחת הצוות: "ראיתי את ברק לפני שהרופא קבע את מותו. באותו הרגע לא היה לי ברור שהוא לא חי. חשבתי על זה שיצטרכו לטפל בו ולעשות לו החייאה. איכשהו צריך לפנות אותו באיזושהי צורה, אבל הוא חי. אחרי כמה דקות הרופא בא ואמר לי שהוא מת. אז הרגשתי את המכה הזו. איני יודע אם זה עניין שכולם הרגישו בו באיזשהו שלב בלילה ההוא, את המכה הזו שעוצרת אותך. אני זוכר שהדבר הראשון שבא לי להגיד לרופא היה: 'שמע, שאף אחד לא יידע מזה'. היחידי שאמרתי לו שברק הרוג, זה ל־א', כדי שיישא אותו ויעלה אותו שנוכל להסתלק משם. ההרגשה הזו, המכה הזאת, מלווה אותי עכשיו, ואני חושב שהיא תלווה אותי כל חיי". רופא היחידה באותה תקופה היה ד"ר משה לוינקופף. בראיון עמו ב"מעריב" בשנת 2005 הוא התייחס למבצע הזה: "זה היה ערב באמת קשה", אמר. "הרגשתי שלא יכול להיות שזה קורה לי בכלל. שזה לא נכון. מה, אני חולם? שמעתי על התאונה בקשר מיד כשזה קרה. הייתי צריך להיות במקום שבו קרתה התאונה, אבל בר־לב אמר עוד לפני היציאה: 'בחיים רופא לא יהיה אצלי מקדימה'. "...לקחתי איתי חובש וקודם כול הלכתי לראות את ברק. אחרי שבדקתי אותו אלף פעמים, ראיתי שאין מה לעשות. התפניתי לטפל באחרים שבסופו של דבר לא קרה להם שום דבר מיוחד. את דיכטר, שבמבצע חילוץ מדהים היה אחד האחראים להוצאה שלנו משם, הכרתי כבר בהכנה. הגדול מכולם. התפקוד שלו באותו לילה היה נהדר. קוּל לגמרי". כזכור, דיכטר וצברי היו אמורים להיכנס לפעולה במקרה של הסתבכות. "אני זוכר הכול מאותו לילה", אומר צברי. "את הדיווח על הנסיבות, את המקום, את המתח הסמוי, את עוצמת הקשר והאחווה בין הלוחמים. וגם את האחריות הרבה המוטלת על הכתפיים שלך, ואת ההבנה שטעות שלך עלולה לגרום לפגיעה בחיי אדם, לחשיפה מבצעית ולבעיות הרות אסון ליחידה ולמדינה".
כיצד התבצע החילוץ?
צברי: "אין תגובה". בחפ"ק ניסו המפקדים לטכס עצה באשר לאופן החילוץ, והועלו כמה חלופות. רייכר־עתיר: "בהכנות למבצע חשבנו גם על אפשרות של תקלה כמו זו שקרתה בפועל, אבל כשדבר כזה קורה יש בו תמיד מרכיבים מהלא־ידוע שאיתם צריך להתמודד. עמד לרשותנו זמן קצר להחליט ולחשוב מה לעשות, וזה תפקידו של מפקד החפ"ק – במקרה הזה עמר בר־לב. הוא היה צריך להחליט מה יבצע הכוח בשטח ולקבל על הדברים אישורים מהדרג שמעליו. אהוד ברק היה בעבר מפקד היחידה, והבין היטב בפעולות כאלה. ייאמר לזכותו שהוא אִפשר לעמר להחליט וסמך עליו".
לך היה רעיון לדרך פעולה אחרת שתחלץ את הכוח מהסבך?
"כאשר עמר אמר 'אני מתכוון לעשות כך וכך', אני אמרתי שכדאי לו לעשות משהו אחר. אני הייתי מפקדו לצורך העניין, ובכל זאת הוא ענה: 'אוקיי, אבל אני רוצה לעשות אחרת'. גם אהוד ברק וגם אני אמרנו: 'אם זה מה שאתה חושב, זה מה שתעשה'. עמדנו מאחוריו, וזה היה הדבר הנכון לעשות - גם כי עמר היה מפקד היחידה וזה שנושא באחריות, וגם כי היה בקי יותר בפרטי הפרטים של המבצע. הוא הצליח במבחן התוצאה, שזה המבחן החשוב, כי אין אפשרות לבחון במציאות תסריטים אחרים".
קבלת פנים לא מתוכננת
בשטח חברו בינתיים צברי ודיכטר לכוח, כדי לחלצו מהמקום במהירות האפשרית ובבטיחות המרבית. צברי: "ברגעים כאלה אינך מרגיש פחד אלא מיקוד במשימה החשובה, והיא שכל הלוחמים ישובו בשלום הביתה. בין אבי לביני יש קשר מאוד מיוחד, שהוא תולדה של חברות אמיצה, אימונים ופעולות מבצעיות משותפות. במבט עין בינינו אנחנו יכולים להבין זה את מחשבתו של זה". בספר "שומרי הסף" מביא דרור מורה את הדברים שסיפר לו דיכטר על נסיבות התקלה והחילוץ: "לפעמים אנחנו חושבים שכשמבצע מסתבך, כולם נמצאים בשיא הערנות ובשיא הקשב. החיים הם הרבה יותר מורכבים. יש לא מעט אנשים שנכנסים לנירוונה, ואתה צריך להיות מאוד חד כדי שאף אחד מהכוח לא יעשה איזושהי טעות שכל הכוח יצטרך לשלם בעדה. ולשלם בעדה פה זה נפילה בשבי ועד מוות או פציעות, לא משהו פשוט. וכאן, בגלל המיקום, אני חושב שכל אחד מאיתנו הבין שאף אחד לא יבוא לחלץ אותנו במסוקים. זה או שנגיע לנקודה שמשם נחזור הביתה, או שכנראה נעשה עלייה למדינה אחרת. "לקח די הרבה זמן עד שהתארגנו בחזרה. את הזמן הזה היה צריך ממש להחזיק בשיניים. בשיניים ובלשון. אתה צריך לתת לכוח, שצריך להתארגן ולחזור הביתה, זמן לעשות את המלאכה, לטפל בפצועים במקום קרוב לאנשים שברגע שיידעו שיש שם ישראלים, זה ייגמר כמו נתיב הל"ה במקרה הגרוע או בנפילה בשבי במקרה הטוב (...) עד למקום שממנו הגענו הביתה הייתה דרך מאוד ארוכה, מאוד בעייתית, עם לא מעט מפגשים עם אויב, והמרחק בין לפתוח באש לבין לעבור את זה בשקט היה כלום (...) כל פתיחה באש הייתה גוררת הסתבכות שתחייב להכניס את חיל האוויר ואולי אפילו כוחות יבשה". בתום שעות של התקדמות עקב בצד אגודל, התאחד הכוח בגבול עם המפקדים הבכירים שחיכו לו. "גם במבצע הזה, כמו במבצעים הקודמים ואלו הבאים, עשינו כל מה שניתן כדי לפגוש את הלוחמים במהירות האפשרית", אומר רייכר־עתיר. "במקרה הזה האווירה כמובן הייתה יוצאת דופן, משום שבזמן שעובר עד שאתה מגיע אל הלוחמים, מתחיל תהליך של עיבוד האבל. יש הרוג, משהו שלא היה אמור לקרות. זה כמובן שינה מהותית את קבלת הפנים ללוחמים. אבל מהרגע שפגשנו אותם, היה ברור שזה סוף של דבר אחד, והתחלה של דרך חדשה - לעמר, ללוחמים ולמפקדים. זהו אופי העבודה שלנו, עבודה חשובה שאין בה שום הנחות ויש לעשות אותה".
היו רגעים באותו לילה שבהם חשבתם שהכוח לא יוצא, ושהמצב מסתבך?
"מחשבות מסוג שכזה אינן מתאימות לאנשים עובדים, ובמהלך העשייה לא היה כלל זמן בשבילן. כל אחד ביצע את עבודתו, את הדברים שעליהם התאמן במשך שנים. תנאי השטח יצרו הסלמות נוספות אבל זה טופל בהצלחה רבה". "אחרי המבצע, לי ולחברים אחרים בצוות היה ברור שיותר לא מתעסקים בשטויות האלה", סיפר הלוחם יאיר בכתבה ב־2004. "כל מה שרצינו אחרי המקרה הזה היה להשתחרר מהצבא. כל השירות עובדים בשביל מבצעים מהסוג הזה, בשביל לילה אחד, וזהו. רציתי הביתה. האמת? אני לא רואה במה שקרה שם התחרבשות. עשינו את הכי טוב שאפשר מבחינתנו, וזה מה שקרה. היו שם שילוב אדיר של יכולת פיקודית ומבצעית שנועד להוציא אותנו מההסתבכות הזאת, והיציאה אכן הייתה מדהימה".
שהטעות לא תחזור
בספרו "סיירת מטכ"ל" מכנה העיתונאי משה זונדר את מה שקרה במבצע הזה "התקלה הקשה ביותר" מקרב ההיתקלויות של הסיירת בשטח אויב. בערך הוויקיפדיה המוקדש לחבר הכנסת בר־לב, מוזכרת הפרשה כ"אחד מהכישלונות המבצעיים הגדולים ביותר של סיירת מטכ"ל, שהביא לשיתוק מבצעי של היחידה במשך כשנה". רייכר־עתיר אומר שבעקבות התקלה הזו נאלצו בר־לב והמפקדים שבאו אחריו לשנות דברים ביחידה וליישם שיטות עבודה חדשות. לאורך השיחה איתנו הוא מגדיר כמה פעמים את מה שאירע שם "אירוע מכונן".
אירוע מכונן על שום מה?
"בואי נשאיר את זה במסתורין, אולי זה יותר טוב. היחידה בראשות עמר בר־לב המשיכה את הפעילות המבצעית המבורכת שלה, ואם היו צריכים לעשות שינויים ולפתח דברים חדשים – היא פיתחה אותם. זו תקלה שכמובן לא הייתה צריכה לקרות. קודם כול, אדם נהרג ואסור שזה יקרה. כמו כן, נוצר צורך לשנות את התוכנית. התוכנית הייתה טובה וחבל שאי אפשר היה לבצע אותה, אך מי שלא עושה - לא קורות לו תקלות. "כמו תמיד כשקורה אירוע, ובפרט כשהסוף שלו פטאלי, עושים תחקיר ובודקים כיצד הגיעו למצב הזה ואם אפשר היה אחרת. מדובר היה בסוג של תקלה שאי אפשר כתוצאה ממנה להגיד 'טעינו, לא הבנו, לא חשבנו, לא ידענו', ואז לשנות דברים. בתקלה כזו אתה נמדד לפי איך שאתה מתמודד איתה כשהיא מתרחשת. והטיפול והביצוע של הלוחמים בשטח היו מופתיים".
מתי כן ניתן יהיה לפרסם את כל מה שהיה שם? האם יום אחד יבשילו התנאים?
"ביום שכולם יצביעו למפלגה אחרת, תהיה לנו מנהיגות אחרת, הכיבוש יסתיים ולו גם באופן חד־צדדי על ידינו, ויהיו לנו הסכמי שלום עם המדינות השכנות ועם הפלסטינים". כפיר אדם, קצין לשעבר בסיירת מטכ"ל, היה ב־84' איש מילואים ביחידה. הוא לא השתתף במבצע עצמו, אך למד את שאירע בו לקראת מבצעים אחרים שבהם לקח חלק. "הייתי אז סטודנט באוניברסיטה", הוא משחזר. "פגשתי את שחר ארגמן כמה ימים לאחר המבצע, כשהגיע ללימודים. כאיש מילואים, גם אני הייתי מעורב פעם בתקלה מקבילה, בגודל לא פחות מאסיבי". אדם, שבספרו "סוגר מעגל" סיפר על מבצעי הסיירת, זוכר היטב את האווירה ביחידה לאחר נפילתו של שרעבי: "אתה חווה שיתוק, אבל מהשיתוק הזה צומחים דברים יפים ומפתיעים, ועמר באמת הגדיל לעשות בשיטות המבצעיות. ברגע שהשיטה נחשפה אתה לא יכול לעבוד איתה יותר. הצד השני נוקט אמצעים שלא מאפשרים לך יותר להשתמש בה, או לפחות מקשים עליך מאוד, ואז צריך להמציא מחדש. אפשר להגיד שהמבצעים בסיירת מטכ"ל הם כמו סטארט־אפ נצחי, והיחידה היא בית חרושת לסטארט־אפים". על המבצע שבו נהרג ברק שרעבי הוא אומר: "אני יודע עליו הרבה, הרבה מדי. מכיר את הפעולה, תוכנה ושיטתה. ברגע שיש תקלה עורכים תחקירים, וללקחים יש משמעות. הסבירו לי חלק מלקחי התקלה הזו, כי שנים לאחר מכן הייתי עלול לעשות את אותה טעות כמפקד של כוח מילואים".
מה סיפרו ביחידה על החילוץ? הוא נחשב הרואי במיוחד, או משהו שכבר חוויתם כמוהו?
"הצטיינות ישירה והכנה יסודית של מפקד המבצע, זה מה שהיה דומיננטי ביציאה מהתקלה הזו. אם זה לא היה שחר, אי אפשר לדעת איך זה היה נגמר. הרצינות שלו וההצטיינות שלו בזמן אמת הדהימו את כל המערכת". לדברי אדם, שיתוף הפעולה בין בר־לב בחפ"ק לבין שחר ארגמן בשטח היווה גורם קריטי בחילוץ הכוח מהמדינה העוינת: "ההכנות של שחר, גם בקנה המידה של היחידה, נחשבו למעל ומעבר. אף אחד לא האמין שניתן לעשות את הדברים הללו. הוא בא והציע, ועמר הופתע לראות שיש אופציה כזו. שחר עשה מה שהכין וזה היה בלתי רגיל, וגם היו אלתורים שהשלימו את זה".
עיבוד במנות קטנות
מול ביתה של משפחת שרעבי ניצב היום "בית ברק" - ספרייה מרשימה שהקימה המשפחה ב־1985. על הכתלים בבית המשפחה תלויות תמונותיו של הבן, מוגדלות אך צנועות. לקראת סוף הפגישה, לוקח האב אותי ואת הנציג מהיחידה לראות את חפציו האישיים של ברק. בתוך ארונית במחסן נמצאים המדים, שבת־שבע קיפלה בקפידה, והם נראים מבהיקים ומגוהצים כאילו רק אתמול נלקחו מהבקו"ם. האב מרים את כומתתו האדומה של בנו, שגם היא נראית כחדשה, ומלטף אותה. בתקשורת, הוא מספר, לא דווח כלל על לווייתו של ברק. "כשהבן שלך נהרג, אתה רוצה שהעולם יסער, שכולם יידעו. מצד שני אתה יודע שזה לא יכול להיות. מבצעים כאלה לא יפורסמו. עצם זה שהם הולכים לשטח שורץ חיילי אויב, אומר לך שאלו בחורים מיוחדים. איך אמר לי אהוד ברק? 'מבצעים כאלה מצילים אלפי חיילים', אבל זה צריך להישאר בשקט".
איך חיים עם סוד כזה?
"עצם העובדה שזה סוד, יוצרת מסביב הילה. אני חש גאווה מכך שהבן שלי נפל במבצע כזה". איילת: "לי אישית הפרט הזה אינו משנה את הכאב. הלב השבור זה משהו שלא עוזב. הוא כל הזמן מקבל גוונים אחרים, ושום סיפור לא יגרום לי להרגיש שמחה או גאווה. זה לא מעגל שנסגר. לעבד אתה מצליח רק במנות קטנות". ברק תכנן להמשיך בעשייה חשאית למען המדינה: בתום המבצע היה אמור להתגייס לשב"כ. "לקראת סוף השירות היה לו קשר מאוד מיוחד עם מוסא צברי", מספרת איילת. "הוא עמד להצטרף לקורס בערבית שהשב"כ קיים בירושלים. כבר חיכה לו שם חדר. ביום ראשון היה אמור להתחיל את הקורס, וביום רביעי שלפני כן הוא נהרג". לאורך השנים ניסו רבים לנחש באיזו תקלה מבצעית היה מעורב הכוח ומדוע נהרג שרעבי ז"ל. בפורומים צבאיים שונים ברחבי הרשת מעלים הגולשים גם היום ספקולציות על סוג התאונה ומהותה, תנאי השטח, לקחים שנלמדו מאז ותפקודם של המעורבים בתקרית. בעוד אחרים מנחשים, חברי הילדות של ברק מספרים שהם יודעים כיצד נהרג חברם. "שירתי באותה תקופה במודיעין, ואני יודעת מה קרה שם", אומרת מרב כהן. "כשהכול סביבך חשאי ויש דיסאינפורמציה, את מבינה שיש משהו". מלמד היה באותו זמן קצין צנחנים צעיר ששירת בתקוע. "אמרו לנו שזו הייתה תאונת דרכים באזור מסוים בארץ, וישר ידעתי שזה לא נכון, כי ניסיתי לאתר ולא מצאתי שום דו"ח על תאונת דרכים באותו מקום. תחקרתי את העניין הזה עד שהבנתי פחות או יותר מה קרה". בניסיון להתמודד עם השכול המושתק פרצו ממאיר שרעבי שירים. רבים מהם פורסמו בחוברת זיכרון לבנו שיצאה בשנות השמונים בעריכת חיים שור ז"ל, אביו של טובי, שהיה עורך "על המשמר". אחד השירים מתייחס לאיסור לומר דבר על מה שאירע לברק. כותב שם מאיר: "מעלליכם לא יירשמו בספר / עליהם לא ידובר בחוצות אך אם מעשיכם יראו אור / השומע יוכה הלם, לא יחדל מהשתאות עלילותיכם ידמו להררי פסגות / כאגדות כל דמיון עוברות בודדים פרצתם דרך לפלוגות / בשורשי אויב כרסמתם כחפרפרות עלומי שם הייתם בחייכם / ומותכם נשאר תעלומה 'נפל במילוי תפקידו' חרוט על קבריכם. / לא נדע איך, לא נדע מה". למאיר ובת־שבע שישה נכדים ונכדה אחת. הנכד הראשון, בנה הבכור של איילת, קרוי על שם אחיה. הוא שירת בצנחנים והשתתף במבצע "עופרת יצוקה". היום הוא כבר בן 25, מבוגר מדודו שנפל. שני בניה הגדולים של רויטל, נמרוד (15) ואיתמר (12), נולדו ב־18 בדצמבר, יום נפילת דודם. הנכדה תמר (19), בתה של איילת, עתידה לשרת כלוחמת ביחידת איסוף המידע הקרבי של חיל המודיעין. "היא רואה את עצמה ממשיכת דרכו של ברק", אומרים במשפחה. בחודש הבא, ביום השנה לנפילתו של ברק שרעבי, יגיעו כמו תמיד אנשי צוות יורם לאזכרה. לרגל מלאות שלושים שנה למותו שוקדות האחיות על מצגת, על העלאת מסכת של סיפור חייו, וגם על אתר אינטרנט המוקדש לברק שלהן - על חייו שסערו בשקט ועל נסיבות לכתו הפתאומיות. רק מה שאפשר לספר, כמובן. ("מקור ראשון", 14.11.2014)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
