על הצורך בסדנאות שבי / מילוט ביחידות מיוחדות וקורס טייס אני לא רוצה לדון.
אופי הפעילות של הגופים האלו מחייב הכנה כלשהי (שעליה גם אין לדון) לתרחישים קיצוניים שכאלו.

השנים האחרונות ואופי הלחימה של צה"ל בשנים אלו, מראה כי גם חיילים "פשוטים" חשופים לאיומי נפילה בשבי, וחקירות לצורך השגת מודיעין (בעיקר אג"מי ומיידי). אני לא מדבר על הצורך האסטרטגי כמובן, כי זה לא משיקוליו של הלוחם.
חיילים כאלו אינם חשופים לרוב לחומר מודיעיני מסווג או לשיטות פעולה שמחייבות עמידה איתנה בחקירות, אך עדיין אלמנט השהייה בשבי, בבידוד, הוא אינו מבוטל.

האם לדעתכם במסגרת הפקת הלקחים מישיבתו של גלעד שליט בשבי, יש לחלחל לשאר הגופים הלוחמים בצבא הכנה כשלהי למקרה של חטיפה / ישיבה ארוכה בשבי?
האם לאחר שיספר על מה עבר עליו בתקופת השבי יש להעביר את הידע הזה ללוחמים, אפילו רק כדי שישב להם איפשהו בראש כיצד יש (או לא) להתמודד במצבים כאלו?

אשמח לשמוע דעות.

נכון אתם אנשים כשרים, אך לא לזאת הייתה כוונתי. רציתי שתהיו כחיות הנוהמות ביער לילות שלמים.

שווה לקרוא את הכתבה הבאה בהקשר הזה פרק "לא בגדנו" מתוך הספר - "זמן אמת- המהדורה המעודכנת" של רונן ברגמן וגיל מלצר
מתוך אתר: פורטל נכי צה"ל. במיוחד מעניין הקטע הנ"ל:

"אחרי סיום הקרבות התעקש וייס לחזור לסיני. הוא נכנס לעימות עם מפקדיו והוכרח לחתום על טופס מיוחד. 'אני יודע', כך נכתב באותו טופס, 'שעל-פי אמנת ז'נבה אין כללי האמנה חלות על נפילה בשבי בפעם השנייה ולוקח על עצמי את מלוא הסיכון בכך'. הוא מונה לקצין המודיעין של חטיבה 401, בפיקודו של אהוד ברק. אחד המג"דים היה דני יתום. אחרי שנה החליטו ברק ויתום שוייס מתאים יותר לסוג שונה של פעילות והעבירו אותו הסבה לסיירת מטכ"ל. וייס שירת שם בתור קמ"ן במשך ארבע שנים, תחת מפקדי הסיירת יוני נתניהו, עמירם לוין ונחמיה תמרי. ב1979- הוא הועבר למוסד ושם שירת בשורה של תפקידים מודיעיניים-מבצעיים עד לתפקיד סגן ראש אגף מבצעי חשוב, תפקיד ממנו פרש ב2003. במסגרת התפקיד בסיירת מטכ"ל שותף וייס במחקר מקיף מאוד בצה"ל סביב נושא השבי. הוא סייע לצבא להגיע למסקנה כי כל ההתייחסות לנושא השבי היתה שגויה ומעוותת מעיקרה. 'המסקנה שלי מהחודשים הנוראיים האלה במצרים היתה שבחקירות, אין דבר כזה לא יודע, בכל רמה של שאלה חייבים לענות. לא יודע, פירושו עינויים. במקרים מסוימים אפילו חשוב לנדב אינפורמציה כדי להראות שיתוף פעולה. מסקנה שנייה היא, שאין דבר כזה לא להישבר בשבי. בסוף חייבים לדבר. ההוראה שלא למסור שום מידע, בשום רמה היא הוראה אדיוטית. אם אתה אומר שאתה לא רוצה לענות או לא יודע, זה אומר שאתה מסתיר אינפורמציה ואז אתה תשלם. הרי רוב הדברים הם בכלל לא סוד. אם אתה חייל בשריון, אתה יכול למסור מידע רב חוץ ממידע רגיש במיוחד. אבל עד שאתה מגיע לנושא הזה יש לך שעות רבות של חקירות, בנושאים בהם אתה לא גורם שום נזק לבטחון המדינה ומאידך יכול לספק את הצד השני.' בסיירת מטכ"ל סייע וייס לטפל בחלק הרגיש והקשה ביותר במסלול הלוחם, הלוא היא 'סדרת השבי', שבאה לדַמות תנאים קשים של שבי ועינויים אצל האויב. 'מפקדי היחידה אמרו לי 'אתה היחיד שעבר את זה,' אתה זה שהכי יש לו זכות להרביץ ולהיות החוקר הרע בסדרות השבי. אהבתי להתעסק בזה. זה עזר לי להתמודד עם הזכרונות הקשים שלי. זה שיחזר לי את מה שאני עברתי. היה לי חשוב להראות ללוחמים שאפשר לעמוד בזה. ששבי הוא לא קפיצת באנג'י שאנחנו היינו מזמנים לעצמנו. אף אחד לא רוצה ליפול בשבי אבל מרגע שנפלנו, מפתיע לגלות מה מסוגל האדם להוציא מעצמו במצבי קיצון. בסדרות השבי של היחידה הסברתי שלא יפחדו ממכות. מכות זה דבר חולף וזה לא נורא. החלק הפסיכולוגי הקשה הרבה יותר והנורא באמת הוא מה קורה כשאני מכה מישהו לידך ואתה עם עיניים קשורות. אין לכם מושג מה זה עושה. אתה כבר מת שיגיעו אליך ויכו אותך, רק שיעזבו אותו ושהוא יפסיק לצעוק. כשהחבר שלך צועק, אני מודיע לך שתעשה במכנסיים, וכשיכו אותך זה יהיה הרבה יותר קל. אנחנו הוכחנו את הכלל הזה בכל התרגילים של היחידה.'
מה דעתך על פרשת עמוס לוינברג, שנשבר בשבי וסיפר את כל מה שידע?
'אני ממש לא ממליץ לשפוט אנשים במצבים האלה. אני לא חושב שהאמירה של מפקדיו של לוינברג שהוא היה צריך להתאבד או שהיה צריך להעמיד אותו למשפט על בגידה היא רצינית. אל תשפוט אדם עד שתגיע למקומו. כל אחד מגיב אחרת לגמרי למצבים הללו.'"

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

את וייס אני מכיר, וגם את תרומתו לנושא הנפילה בשבי ביחידות מיוחדות.
השאלה שלי היא על החייל הפשוט.
במלחמת לבנון השנייה ובעופרת יצוקה יכלו בקלות ליפול חיילים נוספים שבויים.

שאלתי היא האם יש להתייחס לנושא הנפילה בשבי והתמודדות (שוב, בהנחנה שיש להם פחות מודיעין איכותי למסור) גם ביחידות החי"ר והשריון.

נכון אתם אנשים כשרים, אך לא לזאת הייתה כוונתי. רציתי שתהיו כחיות הנוהמות ביער לילות שלמים.

עם כל הצער - אין זמן לזה.

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

אני מבין את התגובה שלך, אבל לצורך הדיון - האם אין מקום למערך שיעור בן שעה אחת על אפשרות הנפילה בשבי והתנאים הצפויים בו (כפי שיעלו מהתשאולים הקרובים של שליט כמקרה רלוונטי)?
אני מניח שאפשר למצוא את הזמן לזה.

המינוס היחידי שאני מוצא בזה הוא אולי דה-מורליזציה, במידה והנושא לא מועבר כמו שצריך, שלא ע"י גורמים רלוונטיים (ולא מש"קיות חינוך), וכדרך אגב כדי לכסת"ח.

נכון אתם אנשים כשרים, אך לא לזאת הייתה כוונתי. רציתי שתהיו כחיות הנוהמות ביער לילות שלמים.

אולי הרצאה שיתנו אנשים שהיו בשבי, למשל גלעד שליט שיספרו על החוויות שלהם.
השאלה היא כמה זה יעזור?

שיעור זה המינימום שבמינימום.
יעזור? אני לא יודע. העליתי את הנושא של הדה-מורליזציה כדוגמא לאפקט הפוך שניתן להשיג במידה והנושא לא מטופל כמו שצריך.

זו מהות הדיון לדעתי.
מובן מדוע יחידות מיוחדות וטייסים עוברים סדנאות שבי ומילוט.
שאלתי היא האם יש להשריש את הנושא בצורה כלשהיא (שאני לא יודע מה היא) גם בחטיבות החי"ר והשיריון, שבשנים האחרונות, ובעצם בכל עימות אפשרי עתידי בכל עצימות, יכולים גם ליפול בשבי.

נכון אתם אנשים כשרים, אך לא לזאת הייתה כוונתי. רציתי שתהיו כחיות הנוהמות ביער לילות שלמים.

או שזה בגלל המדיניות עצמה, שמחזקת אותם לחטוף יותר מבעבר?

בשנים האחרונות מכיוון שאני לוקח את נקודת זמן נפילתו של שליט בשבי (ומייד אחריה מלחמת לבנון השנייה) והלאה כדוגמאות לעימותים שונים עמם צה"ל עלול להתמודד. חטיפה נקודתית, או נפילה בשבי תוך כדי מלחמה בחזית כלשהיא.
אפשר גם לקחת מקרים של חטיפה בתוך שטח הארץ (נחשון ווקסמן) לצורכי מיקוח, אבל זה נושא אג"מי שהטיפול בו הוא שונה.

נקודת המבט שלי היא עתידית, ובמסגרת הפקת הלקחים מהעסקה האחרונה.

נכון אתם אנשים כשרים, אך לא לזאת הייתה כוונתי. רציתי שתהיו כחיות הנוהמות ביער לילות שלמים.

גם בתקופת רצועת הביטחון חטיפות היו איום, ולמעשה זה לא רק בשנים האחרונות.
מה שלדעתי כן השתנה בשנים האחרונות(וזה לא רק מחטיפת שליט ושנות האלפיים)-הם יודעים שחטיפה של חייל, משפיעה מורלית על הציבור הישראלי,וזה כן משהו שמתחזק בשנים האחרונות בגלל השינויים בחברה הישראלית, ולכן זה הפך לנשק "אסטרטגי" שלהם.. אנחנו אלו שהפכנו את זה לכלי כל כך יעיל בשבילם.
אבל מה שכן התכוונתי בהודעה הקודמת, שזה לא רק "בשנים האחרונות", סך הכל איום של חטיפה תמיד היה.. זה האקלים החברתי פה והמעטפת מסביב לצבא שהשתנתה ומשפיעה עליו.

עם זה אני מסכים, וחטיפות / נפילה בשבי תמיד היו איום.

אבל, השאלה שלי היא האם יש צורך להעביר את הנושא גם ללוחמי חטיבות החי"ר והשיריון, שכפי שניתן לראות חשופים לאיומי האלו גם הם, ולהתייחס לזה בצורה כלשהיא במהלך ההכשרה.

ביטיס טען שעם כל הצער אין לזה זמן, תשובה שאני מבין ומקבל.
שאלתי היא האם כחלק מהפקת הלקחים מהמקרה, כדאי להשקיע משאבים וזמן בנושא, והאם זה יתרום בכלל.

נכון אתם אנשים כשרים, אך לא לזאת הייתה כוונתי. רציתי שתהיו כחיות הנוהמות ביער לילות שלמים.

אני מניח שהיה על זה דיון כלשהו בצה"ל, סך הכל, גלעד שליט הוא לא השיריונר הראשון שנחטף..
החטופים הקודמים שעולים לי בראש הם כולם מיחידות "רגילות"(לא מתכוון לשום דבר פשוט אין ביטוי אחר) חי"ר, שיריון, הנדסה קרבית..

אולי במקום להחליט שמכשירים ככה, צריך להחליט שמוסיפים את הסדנאות האלו בבה"ד 1, או בקורסים מסויימים לקצינים, סך הכל הם מחזיקים הרבה יותר מידע מחפ"שים בשיריון, חי"ר וגם יחידות מובחרות..

הוא נשבר בצורה פסיכולוגית...ז"א החוקר הבין שיש לו משהו עם אגו גדול, אז הוא החליט לעשות ממנו קטן.
לא חקרו אותו (כמעט) וכשהגיע תורו הוא פתח את פיו.

הטעות של המערכת (שיטת הסמוך) שנתנו לו להכנס למדורים אסורים לגביו והוא עם הזכרון הפנומנלי שלו
לא היה צריך להיות חכם גדול וזה כנראה היה אצלו במנה קטנה, קטנטנה.

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

מסוג ההוא "לא עונה", או ההוא "נדמה לי שהוא היה 'השבוי המוכה ביותר' ".

אולי ההכנה לשבי צריכה להתחלף בהכנה לאי נפילה בשבי ?
( צריך גם לדבר על אפשרות שזה יקרה אך אין כמו שנאמר זמן לסדרות ארוכות בנושא לכלל צה"ל)

חייל הוא חייל הוא חייל (אמורים הדברים גם לגבי חיילת)

הוא נושא עימו נשק ומוסמך כ רובאי
רובאי הוא אדם היודע לתפעל את נשקו - יודע ואחראי לפרוק אותו.
יודע להפעילו בעת הצורך.

אין לי שום בעיה שלבסיס עורפי יגיעו חיילות וחיילים על אזרחי ללא נשק ושם ילבשו מדים.

אך מי שיוצא עם מדים מבסיסו יוצא חמוש עם מוכנות נפשית לשימוש בעת הצורך.


מה קרה לנו ?

נהג אוטובוס מקבל שבחים על כך שנתן גז וברח מזירת ארוע (במקרה הנ"ל טוב שכך) בכביש 12 .
האוטובוס היה מלא חיילים חלקם ללא נשק.(אלו עם הנשק לא הגיבו - היכן היתה המחסנית?)
ארוע דומה בכביש זה כבר היה בעבר רק שאז בוצע ירי בלבד ללא כוונה לחטוף חייל.

זה לא ארוע אחרון בגזרת מצריים - יש גם שטחים - יש גם גבול ירדן - כמה שמו לב לירדני שנשפט לא מזמן על כך שנתפס מנסה לחצות את הגבול לצורך ביצוע פיגוע בכביש 90 ? - כדאי שנתעורר.

צריך לחדד אצל חיילים בתדריכים שידרשו להלחם, משום שלא בטוח שתמיד יוכלו לשחררם.
גם אם מאד רוצים לא תמיד יכולים. המחיר של החייל הבא כבר קובע על 8000 בנאומו של חאלד משעל.
ומה אם ארגון מסויים פשוט יחליט שהוא רוצה תעודת ביטוח ויחזיק אצלו חייל לאורך שנים ?

תארו לכם מה היה קורה בישיבה בירושליים לולא היה במקום נשק ללוחם מיומן ?

בטרם אינתיפאדה ראשונה ירה חייל חמוש ב M14 על זורק רימון על אוטובוס ברח' יפו בירושליים ומנע ריבוי נפגעים. הוא לא היה טייס בשייטת מטכ"ל הוא היה עולה חדש שלב ב' שתיגבר את המשטרה במסגרת הג"א ירושליים. הוא הוכשר בבה"ד 4 כשמפקדו היה מינדד לקליעה טובה ועמד על כך שאם החייל אינו לוחם שלפחות ידע להפעיל את נשקו מאחורי מחסה. הבחור ירד לכריעה נשען על עמוד חשמל וירה כדור אחד דרך הכוונות. בניתוח הגופה הסתבר שהקליע היחיד שפגע בה היה 7.62 ולא שום קליע אקדח מתוך אלו שעפו שם באויר (כולל זה של אלי כהן שבסוף הסתער עליו בקרב מגע כשכבר היה פצוע).


במקביל להחזרת הנשק לחיילים יש לבצע גם החזרת נשק לאזרחים המעונינים בכך. (אלו שעשו צבא ועושים מילואים) שינוי מדיניות הנשק של הממשלה / משהב"ט.

זה צריך להיות מותנה בהכשרה בסיסית שונה - ארוכה יותר ובוחן חיצוני. (כמו בטסט לנהיגה)

במקביל חייב להיות שינוי בחוק כלי יריה המחמיר קשות את העונש על נשק בלתי חוקי.
ומבצע להחזרת נשק ללא ענישה.לזמן של 30 יום.

כשיפול האסימון ונבין שאנו עדיין "עם לוחם" הרבה דברים ישתנו.

ניקח גם בחשבון שתמיד יכול להיות מצב שחייל שהוכשר בצורה המיטבית ! ברגע שיקלע לזירת קרב עלול ללקות בהלם ולא לתפקד.(ראיתי תופעה כזו קורית למצטיין טירונות ומסלול במגע האש הראשון ) אז ייתכן שיפול בשבי ללא קרב ומחובתנו להחזירו הביתה .

אבל מכאן ועד הפיכתו של מי שנפל בשבי ללא מלחמה לגיבור. משהו אצלנו השתבש. קצת התחרפננו. (אם למנהיגים שלנו יש איזה חומר טוב שהם לוקחים לפני שמופעים בתקשורת אולי יחלקו גם קצת לנו )

לא כל מה שאני רוצה לכתוב, אני יכול לכתוב.

לא כל מה שאני יכול לכתוב, אני רוצה לכתוב.

+1

אילן, כמו תמיד אני מסכים עם מה שאמרת אבל יש לי 2 דברים להוסיף:
א. שיפור יכולות קרב המגע של הלוחמים בגדודים מאחר וטווחי הלחימה התקצרו משמעותית.
ב. חשיבה נוספת על זהות כלי הנשק שמנפקים לאנשי השריון- הרי גלעד שליט, גם אם היה מיינדד ב100% להשחלת קליעים במרכז המסה של המחבלים,לא בטוח שהיה מגיע לנשק שלו שלבטח היה זרוק היכן שהוא בתוך הטנק או משופצר לכנה על גבי הצריח ועל כן לא נגיש. אולי צריך לחשוב על כלי נשק קטן יותר שיהיה זמין על גופו של הטנקיסט גם כאשר הוא בתוך הכלי.

"עם שאינו מכבד את עברו גם ההווה שלו דל - ועתידו לוט בערפל". (יגאל אלון)

לא דוגמא טובה. לגלעד שליט וחבריו לצוות היה ברשותםאת הנשק הקטלני ביותר - טנק שלם, על תותחו, מקלעיו, מדוכותיו וזחליו. הבעיה שהם לא הצליחו לתפעל אותו כמו שצריך. אז אקדח היה פותר את הבעיה?

כאשר מישהו פותח לך את המסדרון האחורי- שום תותח לא יועיל.

"עם שאינו מכבד את עברו גם ההווה שלו דל - ועתידו לוט בערפל". (יגאל אלון)

אם איני טועה, במקרה המדובר אם איני טועה לא היה שום "מישהו". הצוות לא נכנס לכוננות עם שחר, לא הבחין בחוליה שהתקרבה ופרק מה כלי בלי שהיה צורך בכך. אקדח כניראה שלא היה עוזר לאף אחת מהתקלות.

אמן ואמן ואמן

ציטוט:

נים האחרונות ואופי הלחימה של צה"ל בשנים אלו, מראה כי גם חיילים "פשוטים" חשופים לאיומי נפילה בשבי, וחקירות לצורך השגת מודיעין (בעיקר אג"מי ומיידי). אני לא מדבר על הצורך האסטרטגי כמובן, כי זה לא משיקוליו של הלוחם. חיילים כאלו אינם חשופים לרוב לחומר מודיעיני מסווג או לשיטות פעולה שמחייבות עמידה איתנה בחקירות, אך עדיין אלמנט השהייה בשבי, בבידוד, הוא אינו מבוטל.

א. בשנים האחרונות דווקא יש מעט חטיפות/נפילה בשבי בחיים. עם כל הצער שבדבר- רגב וגולדווסר, עדי אביטן בני אברהם ועומר סואעד נהרגו במהלך החטיפה כך שהכנה לשבי לא היתה עוזרת להם. לזכרוני, הישראלים היחידים שהיו בשבי מאז 94' הם גלעד שליט, נחשון וקסמן, אלחנן טננבאום ואליהו גוראל. 4 שבויים ב-17 שנה זה מעט יחסית לעבר (שכלל את השבויים מלבנון הראשונה, יוה"כ ומלחמת העצמאות). ממילא, עדיף להשקיע את הזמן במשהו אחר.
ב. מבחינה פסיכולגית- לדעתי הלא-מקצועית אין הכנה מסוימת שטובה למקרה כללי של שבי. יש הבדל גדול בין נסיבות האירועים ובין השבויים. בספר "בראבו 2-0" מתואר איך הביאו ל-SAS מספר שבויים-לשעבר להרצות: אחד סיפר שמצא ניחום בברית החדשה. השני סיפר שגם לו הספר עזר מאוד- הוא השתמש בו כמקור לנייר טואלט (-:

אני רוצה כאן לספר על הכנה במקרה שניפול בשבי שעברתי לפני מלחמת ששת הימים...

כאשר היינו בהמתנה למלחמה (אי שם בנגב) הגיע אלינו פסיכולוג והשביע אותנו שבמקרה וניפול בשבי
לדבר רק אמת עם החוקרים...
הוא אמר שזה מציל חיים. אין הוא אומר שצריך לספר הכל לאויב. אם החייל החליט "לדבר" בגלל הסיבות שלו
עינויים או לחץ נפשי, שיענה רק על מה ששואלים אותו. לא יוסיף מידע אם לא התבקש,רק שאלה-תשובה.
לא לגרום נזק נוסף ומיותר.

רק דבר אחד הוא חזר ואמר "לא לשקר". כי זה מציל חיים.
אם משהו יחליט לשקר ולאחר מכן האויב יגלה את זה, זה יהיה הסוף שלו, כי יותר לא יאמינו לו ...

כאשר נפל מוצב החרמון במלחמת יו"כ, היה שם נגד מחמ"ן וסיפר שהוא טבח ולא מבין שום דבר ועזבו אותו בשקט.
לאחר כמה זמן קראו לו לחקירה והראו לו יומנים שהוא חתום עליהם ותפקידו היה מנהל משמרת...
הבחור קיבל מכות נוראיות בגלל השקר ועלבון של החוקרים ונדמה לי שהוא היה "השבוי המוכה ביותר".

נ.ב.
זה גם טוב לכל החיים שלנו, לא לשקר...

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

מצד שני, היתה כתבה על איש מודיעין, נראה לי קצין, שנפל בשבי המצרי ביום כיפור, והתחזה לסמל אפסנאות, ושיקר בצורה משכנעת וזה לא התגלה עד ששוחרר.

"תשקר‭,"‬ הוא אומר. "אל תספר את כל הסיפור. הישראלים, בעיקר העמותות שפועלות בקרב המסתננים פה, אוהבים שמשקרים להם‭."

אם חס וחלילה יביא גורלך לשבי. יש הרבה מה לכתוב אבל הצנזורה לא מרשה...

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

סג"מ אברהם וייס
http://www.gvura.org/a241464-%D7%A1...%99%D7%99%D7%A1

איזה קטע, זה אותו אחד שמצוטט למעלה.. לא שמתי לב.

"תשקר‭,"‬ הוא אומר. "אל תספר את כל הסיפור. הישראלים, בעיקר העמותות שפועלות בקרב המסתננים פה, אוהבים שמשקרים להם‭."

התשובות יפות, והדיון מעניין.
רובו מתרכז כרגע באיך למנוע נפילה בשבי. אני מסכים שיש לשפר את היחס האישי בין חייל לרובה שלו, ושאר הדברים הנכונים שכתבת ilanb. אני גם מכיר תו"לים של "תמות נפשי עם פלשתים", והוזכרו גם שמועות (אני לא מוצא את המקור) על מקרה של "תמות נפשו עם פלשתים" בעופרת יצוקה.
לגבי הפיכתו של חייל שנפל בשבי ללא קרב לגיבור - קטונתי.

יכול להיות שארבעה שבויים ב17 שנה לא מחייבים שינוי מערכתי כלשהו בתפיסה של התמודדות החפ"ש בשבי (וכאמור הנושא מטופל כבר ביחידות מובחרות וחיל האוויר).

שאלתי היא עדיין זו - בקרוב יתבררו הפרטים המלאים על אופי החזקתו של גלעד שליט בשבי החמאס. התקשורות תחגוג על ביצת הזהב הזו בלי ספק, וכל אזרח, מלש"ב, חייל והלאה יכירו לפרטי פרטים את הדיאטה שלו, את הבדידות, ואת התנאים בהם הוחזק. חלק מהחומר כמובן גם לא יגיע לתקשורת.
האם יש למנף את הנושא להחדרת המודעות כיצד להתנהג או להתמודד בפן הנפשי בתנאי שבי לאחר שאלו כבר חלים? תשובה אחת מעניינת שהועלתה כאן הייתה של "האזרח", שסיפר על איש ברה"נ שהמליץ להם "לא לשקר".

אמנם אנחנו לא רגילים לנפילות המוניות / קולקטיביות בשבי בשנים האחרונות, אבל כידוע הן כבר קרו, ואני יוצא מנקודת הנחה שבעימות צבאי גדול עתידי כלשהו של צה"ל הן שוב עלולות לקרות.
אני מסכים שיש למנוע נפילה בשבי ע"י הדוגמאות שהועלו כאן, השאלה שלי הולכת צעד אחד קדימה ומנסה לברר האם יש צורך גם בחישול כלשהו של חיילי חזית לקראת הישיבה בשבי עצמה.

נכון אתם אנשים כשרים, אך לא לזאת הייתה כוונתי. רציתי שתהיו כחיות הנוהמות ביער לילות שלמים.

מידור הוא תמיד טוב. חייל שלא יודע - לא יוכל להעביר מידע לאויב גם אם האויב מאוד רוצה להוציא ממנו מידע. המקרה של עמוס לוינברג שרצה לדעת יותר ממה שהיה צריך לדעת, הוא מור"ק מתאים לעניין.

כשאני מנסה לחשוב איזה מידע סודי חייל פשוט (לוחם) יכול לדעת, נדמה לי שזה מסתכם במיקום מבנים בבסיס: חמל, דלקייה, נשקייה, לוגיסטיקה, משרד מ"פ, משרד מג"ד, מגורי מג"ד, מחסני ימ"ח, בונקר תחמושת, מידע של מפות קוד (שמות צירים ומספרי צמתים), ומידע על פעילות ברמת הפלוגה. רובו של מידע כזה אמור להיות ידוע לאוייב כברירת מחדל, בשל ריבוי הגורמים שמכירים אותו, כך שבכל מקרה מדובר במידע בחשיבות שולית, ובכל מקרה חשוב שמידע רגיש יהיה דינאמי, כלומר חשוב שתהיה תחלופה של שמות במפות קוד / מיקום עמדות רגישות וכדומה.

איזה מידע סודי יכל גלעד שליט להעביר לאוייב? הוא לא אמור לדעת מידע מסווג על טנק מרכבה 3 יותר ממה שהתפרסם עד היום בפומבי, עמדות צה"ל בגזרת כרם שלום יכולות להתגלות באמצעות תצפית מהרצועה, ובכל מקרה עמדות חייבות להשתנות מתוך הנחה שהאוייב מזהה אותם לאחר פרק זמן קצוב.

ייתכן שדווקא חיילי (וקציני) מפקדה מכירים מידע מסווג יותר, בגלל סביבת העבודה שלהם והנגישות לחומר מסווג משרדי, ועל כן יתכן שהמאמץ למידור צריך להיות מופנה בעיקר כלפיהם, וכלפי קצינים בכל הרמות.

http://en.wikipedia.org/wiki/Surviv...ance_and_Escape

http://wiadomosci.wp.pl/kat,1020231...ml?ticaid=1d43f

http://www.22kbpg.wp.mil.pl/pl/1_53.html

הדפים בפולנית כדאי לתרגם דרך GOOGLE לאנגלית והתרגום כמעט טוב...

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

https://jfc.org.il/news_journal/49862-2/113916-2/


קצין צה"ל מספר על השבי המצרי

1974


קטע מתוך “ביטחון שדה מדגיש”, סרט קצר שהופק בשיתוף מחלקת ביטחון שדה בצה”ל כדי להזהיר חיילים מפני עבירות ביטחון מידע.
קצין קישור של צה”ל שנשבה במלחמת יום הכיפורים מספר על חוויותיו בכלא המצרי. הקצין מספר שהוכה בחקירתו עד עילפון, אולם סירב להשיב על שאלות חוקריו.