|
נפטר לו לנארט. יהי זכרו ברוך
מת הטייס שבלם את התקדמות המצרים לתל אביב במלחמת העצמאות
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/htz/images/logos/logo.gif]
מת הטייס שבלם את התקדמות המצרים לתל אביב במלחמת העצמאות
לו לנארט, טייס קרב יהודי-אמריקאי שלחם במלחמת העולם השנייה, הוביל במלחמת העצמאות את התקיפה האווירית נגד הטנקים המצריים, שנעצרו בגשר שלימים נקרא "עד הלום” לו לנארט, מראשוני טייסי חיל האוויר, שהוביל את התקיפה הראשונה בהיסטוריה של החיל – תקיפת הכוחות המצריים בדרכם לתל אביב במלחמת העצמאות - מת אתמול (שני) בגיל 94. לנארט, האחרון שמת מבין ארבעת הטייסים שהשתתפו בתקיפה ההיסטורית, יובא למנוחות ביום רביעי ברעננה.
לנארט נולד ב-1921 בהונגריה בשם לאיוש לנוביץ (Layos Lenovitz). כשהיה בן 10 היגר עם הוריו לפנסילבניה בארה"ב, בעקבות גילויי אנטישמיות. ב-1940, אחרי שסיים את התיכון, התגייס לחיל הנחתים האמריקאי, המארינס, ובהמשך לחם בשירות צבא ארה"ב במלחמת העולם השנייה. "מלימודי ההיסטוריה האמריקאית ידעתי שהמארינס הם תמיד הראשונים להילחם, ממש כמו הפלמ"ח בישראל", אמר. “שיערתי, שכשארה"ב תצטרף למלחמת העולם השנייה, המארינס יהיו הראשונים ואני אוכל להרוג נאצים", הוסיף.
בקורס הטיס אליו נשלח היה היהודי היחיד. "בתור היהודי היחיד שם... הייתי חייב להוכיח שיהודים יכולים להיות טייסי קרב, לא רק בנקאים ועורכי דין", אמר לימים. את שרשרת התלאות, ההרפתקאות והסיפורים מסמרי השיער שליוו אותו מאז, פתח אירוע שכמעט עלה בחייו: מטוסו התרסק באימון באזור הררי ליד לוס אנג'לס, שנועד להכשיר את הטייסים להילחם בטייסי הקמיקזה היפנים. לנארט ניצל בנס, אך נפצע, ועבר תקופת שיקום. בתחילת 1944 נשלח לחזית האוקיינוס השקט, למלחמה ביפן, שם לחם עד כניעתה.
בראיון לנדב נוקד, שפורסם בביטאון חיל האוויר ב-1998, סיפר על יציאתו לתקיפת עמדות יפניות שהשקיפו על הבסיס האמריקאי. "המשימה, שהיתה המשימה המבצעית הראשונה שלי, כמעט והפכה אותי לטייס קמיקזה אמריקאי. את הפיצוץ ראיתי בזווית העין, כי הייתי קרוב מאוד להתרסקות בעצמי. ממש לפני שהספקתי להפוך לפצצה חיה, משכתי את הסטיק ונסקתי מהמקום. בגלל הג'י הגבוה נכנסתי לבלק אאוט, והמטוס הגיע להזדקרות. כשייצבתי אותו לא הצלחתי למצוא את החברים שלי למבנה, שכנראה חשבו שהתרסקתי בצלילה, כך שהייתי צריך לחזור לבד לבסיס. כשנחתתי שם, כולם התפלאו שנשארתי בחיים", סיפר.
במשימה אחרת בה השתתף הוא תיפקד כמטוס פיתיון למטוסי יירוט יפניים, כדי שמטוסי צילום אמריקאיים יוכלו לאסוף מודיעין. "להיות ברווז מטרה למקלעים היפניים זו לא חוויה מלבבת, אבל חשיבות המטרה היתה עליונה", סיפר.
אחרי המלחמה התוודע לזוועות השואה, בה נרצחו 14 מבני משפחתו, כולל סבתו שנותרה בהונגריה. "אז הבנתי: היהודים צריכים בית, ואם אני לא אבוא להילחם עבור המטרה הזו, מי כן יבוא?", אמר. "רציתי להבטיח שלשרידי השואה תהיה זכות לחיים וקצת אושר", הוסיף.
בתחילת 1948 הוא התגייס ל"הגנה". תחילה עסק ברכש מטוסים בארה"ב. ב-1 באפריל הטיס מטוס נורסמן מאיטליה לארץ ישראל, והשלים את המשימה בדרך לא דרך. "המטוס המריא בקושי רב בגלל טעינת היתר, אבל כאן רק התחילו הצרות שלנו. לא היו לנו מפות, מצנחים, מכשירי רדיו או ציוד הצלה... זמן קצר אחרי ההמראה החלה רוח נגדית חזקה, והמהירות צנחה לזחילה... אמרתי לעצמי שלעולם לא נגיע... הדלק ייגמר הרבה לפני זה", סיפר.
"דמיין שאתה יושב במשך 11 שעות וחצי, בוהה בפרופלור יחיד, שאם הוא מפסיק לרגע - אתה מת. אבל בגיל 27 אתה יכול לעשות דברים שלא תוכל לעשות אחר-כך, כי אתה לא חושב על ההשלכות, אלא רק על חשיבות המשימה שלך", הוסיף.
כשהגיע לתל אביב החל לחפש את ה"מנחת ליד תחנת כוח", שנקבע כסימון. האזור היה שרוי בעלטה. לעזרתו נלחץ עזר ויצמן, שעלה על אופנוע, נסע לשדה דב, והניח פתיליות לאורך המסלול. הנחיתה עברה בשלום, ולמחרת כבר שימש המטוס להצנחת אספקה בירושלים.
"כשירדתי מהמטוס הייתי במצב של הלם. לא הייתי חוזר על הטיסה הזו גם אם היו מציעים לי עשרה מיליון דולר. מה שעדיין מפליא אותי, שנים אחרי הטיסה, זו השאלה כיצד לא נגמר לנו שמן המנוע במשך 11 שעות וחצי. הדלק הספיק בקושי, אבל שמן לא הוספנו. בשבילי זה היה נס פח השמן", אמר.
מארץ ישראל הוא נשלח לקורס שנועד להכשירו להטיס את מטוס הקרב מסרשמיט יחד עם עזר ויצמן, מודי אלון, אדי כהן ואחרים. "זה היה כנראה המטוס הגרוע ביותר שבו ישבתי בחיים", אמר. זמן קצר לאחר מכן, עם קום המדינה, שבו לארץ לפני שהשלימו את הקורס. “היו לי בסך הכל 70 דקות הכשרה על המטוס. מה אני אגיד, היינו משוגעים", אמר.
בארץ היה ממקימי טייסת 101, לימים שיאנית ההפלות של חיל האוויר. ב-29 במאי 1948 יצאו ארבעת מטוסי הטייסת בהובלתו לטיסה המבצעית הראשונה שלהם – ועשו היסטוריה. "לא ערכנו למטוסים טיסת ניסוי, כי אז המצרים היו מגלים שיש לנו מטוסי קרב...טיסת הניסוי של המטוסים היתה גם הטיסה המבצעית הראשונה", סיפר. אהרן רמז, מפקד חיל האוויר, הגדיר להם את המשימה: "אתם חייבים לטוס עכשיו. כל הצבא המצרי מתקדם לאורך החוף לכיוון תל אביב".
לנארט הוביל את הרביעייה בשל ניסיונו המבצעי הרב. אחריו היו מודי אלון, עזר ויצמן ואדי כהן. בנוסף למקלע, שהיה מותקן במטוס, הוא חומש בפצצות. "כבר בהמראה הרגשתי שזה רגע השיא של החיים שלי. לצאת להגנת העם היהודי במטוס עם מגן דוד עליו, במקום הטלאי הצהוב שענדו בני המשפחה שלי בשואה. זה היה שילוב של כל מה שחלמתי עליו".
היעד היה אזור אשדוד, שם היה הצבא המצרי. "אבל היתה בעיה: לא הכרתי את הארץ, כי מעולם לא טסתי מעליה. גם לא היו לנו מכשירי רדיו", סיפר. מודי אלון כיוון אותו באמצעות תנועות ידיים, עד שראו את ריכוזי הכוחות המצרים: מאות משאיות, טנקים ואלפי חיילי חיל רגלים.
"הבטתי אחורה, ראיתי את תושבי ישראל, הבטתי קדימה וראיתי אויב בסדר גודל של 14 אלף חיילים. אמרתי מהר 'שמע ישראל', על אף שלא הייתי דתי. חשבתי שמוטב לגייס לטובתי כל עזרה אפשרית. הפכתי את המטוס, וצללתי ישר למרכז הצבא המצרי", סיפר לערוץ 2 לפני חמש שנים.
"דחפתי את האף למטה, ושלושת המטוסים האחרים אחרי. הנמכנו עד הקרקע כמעט, כי כך קשה להפיל אותך, הטלנו את הפצצות, וירינו במקלע לעבר כל דבר שראינו: טנקים, מצבורי תחמושת, אוהלים. מסביבנו שרקו כדורים ופגזים, והיו שניות בהן חשבתי שכל מצרי שנמצא שם יורה לעברי. בקנה-מידה של מלחמת העולם השנייה...התקיפה הזו היתה חסרת משמעות. אבל עבור המצרים, שלא חלמו שיתקיפו אותם, ולפתע ראו את ארבעת המטוסים צוללים לכיוונם, זה היה הלם מוחלט”, סיפר. התקיפה הושלמה בהצלחה: ההתקדמות המצרית נבלמה בגשר שכונה מאז "עד הלום". אחד הטייסים, אדי כהן, נפל במהלכה.
המשימה הבאה שלו היתה תקיפת שדה התעופה באל-עריש. לנארט חשש מעשרות מטוסי הספיטפייר של מצרים, וידע כי אם יתקדמו לאל עריש, לא ישובו משם בחיים. "לא יכולנו להרשות לעצמנו להיות טייסי קמיקזה, כשחיל-האוויר שלנו כה מצומצם", אמר. כחלופה, פנה למטרה אחרת: המפקדה המצרית בעזה. "הנמכנו לקרקע וירינו בכל מה שראינו: מבנים, חיילים, הספינה שעגנה בסמוך", סיפר.
בהמשך המלחמה היה יועץ לחיל האוויר בתכנון הקרבות. ב-1951 היה אחד הטייסים במבצע להעלאת יהודי עיראק. בהמשך עבד באל-על, היה טייס צילום עבור מרכז המיפוי האמריקאי, איש שיווק בתעשיות הביטחוניות האמריקאיות ומפיק סרטי תעופה בהוליווד, בהם "נשר הברזל".
"איש מהם, מטייסי הקרב הראשונים של מדינת ישראל, לא נותר. עכשיו נשארנו רק עם הסיפור, בלי איש מגיבוריו - מספריו בגוף ראשון”, ספד לו האוצר של מוזיאון חיל האוויר בחצרים, אבי-משה סגל.
לנארט, שחילק את זמנו בין ישראל לארה"ב, ייקבר ביום רביעי בשעה 18:00 בבית העלמין "כפר נחמן" ברעננה. הוא הותיר אחריו את אשתו החמישית, רחל ניר, בתו מנישואים קודמים, הצלמת מיכל לנארט, ובנה, נכדו – הללו, שנקרא על שמו. בת נוספת שלו מנישואים קודמים מתה בטרם עת.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 22-07-2015 בשעה 06:38.
|
ראשי
צ'אט
30-05-2008, 17:32
.
מצב כלאיים
