http://www.amuta600.org.il/books.asp

לפני מספר שנים ,באחד האשכולות כאן ,ביקשו ממני מספר חברים בפורום להעלות את

זכרונותי ממלחמת יום הכיפורים. אני הייתי חיל פשוט, נהג טנק בחטיבה 600 .

בעת המלחמה כתבתי יומן יום אחר יום . לאחרונה העליתי את יומני לאתר חטיבה 600.

חטיבה זאת לחמה בחזית הדרום באוגדה 143 בפיקודו של אריאל שרון.

119 לוחמי החטיבה נפלו במלחמה, רבים אחרים נפצעו או נפלו בשבי המצרי.

למעוניינים , אנא היכנסו לאתר החטיבה ,ל"סיפורי המלחמה " ו"גלגלו" עד הסוף.

היומן כולל 22 עמודים.

אשמח לענות על שאלות , ומקווה שתמצאו עניין ביומן האישי.

מרתק וחשוב מאין כמוהו.
ב 17 באוק' אתה כותב דברים שלא מאפיינים חשיבה של חייל תוך כדי לחימה:
"אני חושב כי עלינו להכות את מצרים אך לא להשפיל אותם. גם לאויב המצרי יש כבוד עצמי ואם נשפילם שוב ,כמו במלחמת ששת הימים ,הם לא יסלחו לנו לעולם וזה יביא למלחמה נוספת וקורבנות רבים לשני הצדדים.
אני ממשיך ומהרהר כי חייבים לתת למצרים ,איכשהו , מוצא של כבוד שעשוי להביא להפסקת הלוחמה ואולי שלום . ארבעה מלחמות במשך 21 שנים זה יותר מדי."
יישר כח ונקווה שרבים נוספים יפרסמו את מה שעבר עליהם במלחמה.

נותן עוד מבט היסטורי מנקודת מבט של נהג טנק.
לי יש המון מה לכתוב, אך אפילו בפרספקטיבה של 40 שנה איני מעז להעלות מה היה ומה לא נעשה ומה כן
נעשה ע"י מודיעין מנקודת המבט שלי...

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

תודה בני, מסמך חשוב.

יש לי כמה שאלות מהפן הלוגיסטי, אשמח אם תענה במסגרת המגבלות.

1) כל כמה זמן בערך היה נדרש תדלוק?

2) האם לפלוגות עצמן היו משאיות שסוחבות פגזים ותחמושת או רק לגדוד?

3) העובדה שנסעתם על זחלים לסיני לא פגעה בטנקים אח"כ?

1 : קשה לי לענות , כי אינני זוכר כבר מתי תדלקנו.

אך בגדול , לאחר כל נסיעה מנהלתית ארוכה, או קרב בו נסענו הרבה, המתינו לנו מיכליות סולר לתדלוק.

אני משוכנע כי לאחר הנהיגה הממושכת מבאר שבע לטאסה חיכו לנו מיכליות תדלוק.

גם בעת התקפת הנגד של אוגדה 162 של האלוף "ברן" ז"ל .ב8 לאוקטובר

נעה כל אוגדה 143 בפיקוד אריק שרון עשרות

קילומטרים דרומה, אך כשהתברר לפיקוד דרום כי המתקפה נכשלה , פקדו על האוגדה

לסוב לאחור צפונה. הנהיגה נמשכה משך כל היום ואני מניח שמיכלי הסולר התרוקנו

ושנזקקנו לתדלוק.

מאידך היו ימים שבהם לא נענו כמעט ואז נדרש תדלוק רק לאחר מספר ימים.

ואז היה לי פנאי לכתוב בפנקסי את היומן.

בספרו המצוין של סרן יאיר ליטביץ "טנק ...817 " קראתי שמספר קטן של טנקים ,

שני הטנקים בפיקוד ליטביץ,

הטנק של מ"פ פלוגה א' אהוד גרוס לימים תת-אלוף , של אלי הררי סמ"פ א, ושל אמנון רשף

מח"ט 14 שהצטרף אליהם לירי.ושל ידידי הותיק דני קריאף ,

. לחמו ופגעו בטנקים של חטיבה 25 המצרית .

וכאשר נזקקו למילוי דלק ולפגזים, מספר טנקים נעו ,ל"לקקן" וכשחזרו , הטנקים האחרים

נסעו להתחמש ולתדלק.

אותם טנקים בודדים עצרו את חטיבה 25 המצרית שצוידה בטנקי T-62

שניסתה לנוע צפונה ולנתק את הצליחה של צה"ל .

לאחר כשעתיים הצטרפה חטיבה 617 של נתקה ניר שהייתה ממזרח למצרים

ולאחר שהם פתחו בירי מדויק הושלמה השמדתה של חטיבת העילית המצרית.

2: איני זוכר .

3:

אני רוצה להזכיר לחברנו הצעירים כי ב6 לאוקטובר המצב בחזית התעלה היה קטסטרופאלי.

היו מעט מובילי טנקים , אותם החליט הפיקוד להעביר לאוגדה 162 של ברן.

אוגדה 143 נצטוותה לנוע בכל המהירות על זחלים לחזית.

חטיבה 600 וגדס"ר 87 היו מצוידים בכ150 טנקי פאטון חדישים וחדשים שהגיעו

מארה"ב ב1971. הם היו במצב טכני מצוין ובעלי קילומטראז' נמוך.

רוב הטנקים הגיעו לחזית לאחר שדהרו על הכבישים בסיני כ250 קילומטרים.

חלק מן הטנקים נתקעו עקב תקלות טכניות שונות.חלק פרסו זחלים

ואצל חלק התקלקלו המצברים. אך למיטב זכרוני התקלות תוקנו והטנקים הצטרפו ללחימה.

עקב המצב הקריטי, נשלחו הטנקים גם ללא זיווד וחימוש מלא, העיקר למהר

ולהתייצב בחזית התעלה ולבלום את המצרים שחצו בכוחות גדולים את תעלת סואץ.

יומן המלחמה שלך מרתק.

ברשותך שאלות:
1. כתבת ב 14.10 שהשתדלת לאכול מעט וניזונת משקיות סוכר. מה הסיבה? האם במקרה פציעה עדיף להיות "מרוקן" מאוכל?

2. כתבת ב16.10 כי קרב הלילה שיזמתם היה מוצלח ופגעתם בטנקים מצרים. השאלה היא האם לא היתה לנו נחיתות בציוד ראית לילה מול הטנקים המצרים?

3. בספר קורע הלב של הרב חים סבתו (היה תותחן טנק ברמה במלחמת יום כיפור) "תיאום כוונות" כתוב על המצב הטכני הירוד של טנקי השוט בנזין כולל היתקעות ההילוכים. למשל כשירו עליהם והמט"ק פקד אחורה מהעמדה, הנהג לא הצליח בתחילה להכניס להילוך אחורי. האם אצלכם לא היו בעיות כאלה? (בהנחה שאכן היתם מצוידים בשוט בנזין)

יהודה

הסיבה האמיתית לכך הינה שהיינו מטווחים ע"י הארטילריה המצרית ,

ונאסר עלינו לצאת מן הטנקים כדי לעשות את צרכינו. מילא ניתן להשתין בפחית ולזרוק

החוצה. אך כאשר ניזונים מסור או דבש שהם נותנים המון קלוריות. הצורך לצאת מן הטנק

לעשות צרכים פוחת.

בטנקי הפאטון M60 שאיתם לחמנו הייתה מערכת ראיה אינפרה אדומה רק לנהג הטנק ה"קרנף"..

היא הותקנה במדף תא הנהג. לתותחן לא הייתה מערכת תצפית אינפרה אדומה.

כמדומני שלפחות בטנקי T62 שהיו בידי המצרים היו מערכות א"א (אינפרה אדום) לתותחנים.

חיילי הקומנדו המצרי שתקפו את הטנקים שלנו במטולי RPG ובטילי סאגר היו מצוידים באמצעים

משוכללים לראית ליילה מסוג מגברי אור כוכבים.

כך שלמצרים וגם לסורים בגולן היה יתרון עלינו בקרב הליילה

שאלה קשה מאוד , לדעתי צריכה להיענות על ידי המפקדים הבכירים.

אני אנסה לענות כמיטב יכולתי. היו קרבות שהתחוללו בחשיכה עקב יוזמת האויב.

כמו צליחת התעלה ותקיפה וכיבוש המעוזים שהתחוללו גם בליילה. צה"ל נאלץ להשיב אש

כי לא הייתה ברירה. למרות נחיתותנו באמצעי ראית הלילה.

ברצוני להזכיר שני קרבות שהתחוללו בשעות האור . קרב הבלימה שהתחולל ב14 באוקטובר

עת ניסו המצרים להתקדם מזרחה . והוכו קשות ואיבדו כ200 טנקים.

דוגמא נוספת הינה השמדתה של חטיבת העילית המצרית מס.25 שהתקדמה מדרום לצפון

במאמץ לנתק את ראש הגשר שלנו. החטיבה הזאת הושמדה כליל בקרב יום.

אני משער כי קרב הפריצה לכיוון מערב התעלה מבצע אבירי-לב" תוכנן ללילה מתוך מחשבה

שהמצרים לא יזהו את המאמץ של כוחותנו ואת גודל הכוחות שהשתתפו בו.

הלילה הפריע למצרים לכוון את ההרעשות הארטילריות שלהם. ובדיעבד הקמת ראש הגשר

היוותה הצלחה , למרות ששילמנו מחיר יקר בהרוגים ופצועים.

המחסור בציוד ראיתלילה היה מחדל שלא היה צריך להתרחש.
מתקפת הלילה היתה רק מתקפת הסחה במטרה להסיח את תשומת הלב מהמאמץ העיקרי של אבירי לב שכוון לאיזור המערבי של המתחם המצרי תוך איגוף מדרום.

.

בטנקים שהיו אז בשרות צ.ה.ל לא היו אמצעי כינון לירי לילה. ירי כזה התבצע לאור פצצות תאורה או זרקור קסנון. המחדל אם היה כזה, או שלא נרכשו בשוק כאלו אמצעים (אם בכלל ניתן היה לרכוש) או לחליפין לא פותחו כאלא אמצעים (מה שאכן קרה מאוחר יותר. על כל פנים בימ"ח לא היה ציוד כזה ואין את מי להאשים גם בלי זה היו מספיק פאשלות אחרות בימחים. תודה תותחן טנק עתיק מאותם ימים

החליטו לצייד רק מיעוט מהטנקים בראית לילה לנהג, ולקנות מאוחר יותר אמצעי ראית לילה פסיבים. לדעתי עוד החלטה פסולה, חלק מהחלטות דומות אחרות (כמו להישאר עם רובה הFN לחי"ר).

יהודה

כן, צה"ל של תחילת שנות ה-70 נוהל באופן לא סימטרי. מחד, הושקע ממון רב בחיל אויר, אשר תרומתו הסגולית לשדה הקרב לא עמדה ביחס סימטרי להשקעות שהושקעו בו.
מנגד, הוזנחו אלמטים רבים בחילות היבשה. יחידות החי"ר נלחמו עם ציוד שנאסף בשדות הקרב של גליפולי. הארטילריה- שחשיבותה לשדה הקרב לא תסולא בפז- צויידה באוסף כלים שנאספו במגרשי גרוטאות באירופה.
נשק נ"ט כמעט ולא היה: הבזוקות בהן צוייד החי"ר כמעט ולא באו לידי שימוש. טילי נ"ט היו רק על הנייר.
במסגרת זו, הוזנחו גם אמצעי ראיית הלילה. כל זאת שעה שצה"ל, או ליתר דיוק מפקדיו, התהדרו ביכולות הלחימה הלילות של הצבא "הטוב בעולם"- צבא אשר אוייביו אינם מסוגלים להלחם נגדו בלילה.
ואם בכל זאת החזקנו מעמד, היה זה על אף כל התפיסות המעוותות הנ"ל.

.

ברצוני להרחיב ולהבהיר. בשנים 1966-1969 ניסה צה"ל לרכוש את הטנק הבריטי

החדש "צ'יפטיין ". שני טנקים הועברו לצורך בחינתם בישראל. הכוונה הייתה ליצר את

הטנקים בארץ באישור וידע בריטי.לצערנו ,משרד החוץ הבריטי הכשיל את העיסקה ב1969.

ולכן נקט צה"ל בשלושה צעדים בכדי לשדרג את הטנקים שלו.

טנקי הפאטון M-48 והסנטוריונים המיושנים בעלי מנוע הבנזין "מטאור", שודרגו בארץ.

חיל החימוש התקין בהם מנועי דיזל חזקים וממסרת אמריקאית. כל תותחי הטנקים הוסבו

לתותח הבריטי המוצלח "שריר" בקוטר 105 מ"מ. טנקים אלה פעלו בהצלחה רבה במלחמת יום הכיפורים.

בנוסף הוחלט לפתח בארץ את טנק המרכבה, והטנקים הראשונים נמסרו לחיל השיריון

ב1979. בעת ביקורה של ראש הממשלה גולדה מאיר בארה"ב (כמדומני ב1971).

קיבלה הסכמה של האמריקאים למכור לנו כ150 טנקי M-60 משוכללים.

כ118 מטנקים אלה נמסרו לחטיבה 600 וכ32 לגדוד הסיור 87 של אוגדה 143

(שבפיקוד אריק שרון במלחמה).

רק טנקי הM-60 היו מצוידים באמצעי ראית לילה לנהג בלבד ולא לתותחן. מכשיר ה"קרנף".

אני זוכר שלאחד ממפקדי הטנקים שלי, בעת המלחמה ,היה מכשיר לראית לילה שנקרא "שפנפן".

אאל"ט זה היה מגבר אור כוכבים.

אני יכול להעיד כי חטיבה 600 הוכנה ללחימה. עברנו אימון הקמה בקיץ 1971.

ואימון נוסף ב1973. אינני סבור כי חיל השיריון הוזנח. אך , צה"ל לא הפנים

את הטקטיקה המצרית החדשה ,שגרסה שימוש בחי"ר המצויד בטילי סאגר ומטולי RPG

אשר יעצרו את הטנקים שלנו. אצלנו ,חשבו עדיין במושגי מלחמת ששת הימים

כי הסתערות טנקים,ללא שיתוף חי"ר תכריע את המערכה.

קראתי ואהבתי. את המבט של איש הצוות הפשוט, את הצניעות ואת חוסר היומרה לספר על מלחמה גדולה אלה רק את המבט הצר שרואה איש צוות הטנק מבעד לאפיסקופים שלו (נהג). תודה דוד - תותחן טנק באותה גיזרה ובאותה מלחמה.

תודה על השיתוף !

עוד על גדוד 407 במלחמת יום הכיפורים.

בני הרטמן מזכיר את יומן המלחמה של המ"פ שלו, שוקה בר און. די מזעזע.

יהודה

שוקה בראון ז"ל היה מ"פ מצטיין של פלוגה ח' בגדוד 409, ובעל עיטור העוז.

צורפתי ,יחד עם יתר אנשי מחלקה 3 מפלוגה א' של גדוד 407,

אליהם ב 14 לאוקטובר. ועם פלוגה זאת לחמנו עד סוף המלחמה.

הטרגדיה המשפחתית של משפחת בראון:

שוקה שהיה מג"ד בסיני נהרג בתאונת דרכים בסיני ב 1977.בדרכו לחופשה קצרה בארץ.

אביו תא"ל אורי בראון, מפקד מפורסם בשיריון, נהרג גם הוא בתאונת דרכים מספר שנים אח"כ.

שלחתי לך הודעה פרטית בפרש.

בדף 13 אני מתאר למעלה אית הליילה שבין ה15 ל16 באוקטובר אני מתאר את הליילה ואחריו את
יום ה16 לאוקטובר והתיאור נמשך עד ה17 באוקטובר יום רביעי.

אני מניח שראיתי קטיושות שלנו נורות לעבר האויב המצרי.

השמות :פרופ יצחק מיכאלסון מוכר לי היטב הוא היה המנהל של מחלקת העיניים בהדסה עין כרם.

הוא היה ממוצא אנגלי ובעל פרסום עולמי כרופא עינים . הוא כתב ספר מפורסם על מחלות הרשתית.

דוד בן עזרא גם הוא רופא עינים שהתמחה בהדסה ועסק בבעיות פזילה של ילדים.

הוא היה נשוי לביתו של פרופ' מיכלסון. לצערנו הוא נפטר לפני מספר שנים ממחלה קשה.

כל הכבוד

אהבתי מאוד

תודה על השיתוף. חשוב מאד לרשום את הזכרונות לפני שישכחו או יושפעו מקריאה בספרים ובזכרונות של אחרים.

בני הרטמן,

בסיפור המלחמה שפרסמת באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים נכתב כי מספר ה-צ' של הטנק שלך היה 817383. תמונת צבע של טנק זה, שצולמה ע"י נתן פנדריך בזמן המלחמה, מופיעה באתר הספרייה הלאומית בקישור הבא:
https://www.nli.org.il/he/images/NN...11856805171/NLI