היום הייתי בתל אביב ואכלתי ב"ברטון" באבן גבירול, מקום קטנטן שמתמחה במה שנקרא "Savory crepes", כלומר - קרפים שהמילוי שלהם איננו מתוק, אלא מלוח (אם כי יש להם גם מתוקים בתפריט). שמעתי על המקום לראשונה לפני כ-8 חודשים, קצת לפני חג השבועות האחרון, כשבטלוויזיה סקרו מקומות שמגישים מנות גבינה מושחתות. קפצתי, ניסיתי - והתאהבתי. יצא לי לחזור לשם מספר פעמים (חבל שאין סניף בירושלים). ברוב בפעמים שהייתי שם הזמנתי את ה"קלאסי טבעוני", אבל היום רציתי לגוון והלכתי על "טחינה חציל": טחינה, חצילים, תפוח אדמה, עגבנייה, בצל סגול, שעועית ירוקה, שמן שום, כוסברה, חריף (לא הרגשתי אותו, כשחושבים על זה) ורוקט. התיישבתי עם זה על ספסל מעבר לכביש ומה אני אגיד לכם - חיבוק מפנק ומנחם בתוך קונוס. אכלתי את התענוג הזה עד תומו.

לאחר מכן שתיתי קפה הפוך עם חלב סויה (וואי, כמה זמן לא שתיתי קפה מחוץ לבית!) מאחד מבתי הקפה הקטנים הסמוכים, משום שמכונת הקפה של ברטון איננה פעילה כבר זמן רב. חזרתי לירושלים עם מצב רוח ממש טוב. מכירים את ההרגשה ש... זה פשוט היה יום נפלא? גם מזג האוויר והכל, ואפילו יצא לי להחליף מבטים עם בחור חמוד רגע לפני שהגעתי ל"ברטון". יש איזה קטע כזה שכאשר בחור חמוד מחליף איתי מבטים, אני לא ממש יכולה לדעת האם הוא עושה זאת כי בדומה ללא מעט אנשים הוא פשוט מביע פליאה באשר לקומתי הנמוכה, או שמא הוא עושה זאת כי הוא רואה בי משהו אטרקטיבי, מישהי שהוא לא היה מתנגד לצאת איתה, להכיר (אני מעדיפה לחשוב שהאפשרות השנייה היא הנכונה).

לסיכום, אם חשקה נפשכם ב-Savory crepe, "ברטון" הוא בהחלט המקום בשבילכם

מה הגובה שלך?

את פשוט כותבת את זה הרבה ומציינת כל הזמן שזה מושך תשומת לב, אז מעניין אותי לדעת.

"בטבע הסוס הוא בלונדינית מטומטמת. גם טיפש וגם בעל נורמות מיניות מופקרות.אי לכך, אני גאה להיות חמור."

אראל סג"ל


ותודה לדורון

אין בעיה, אענה לך - כי אין לי כל סיבה להתבייש בכך: גובהי הוא 1.35, גובהו של ילד/ה. נולדתי עם מבנה כרומוזומלי מיוחד שאובחן אצלי רשמית רק בסוף גיל ההתבגרות. גובהי בפירוש נכנס תחת ההגדרה של Dwarfism (מעדיפה את המונח הזה, כי יש לי אלרגיה קשה לשורש ג-מ-ד), רק מה? בניגוד לאנשים כמו בת אל פאפורה, אני פרופורציונלית לחלוטין, כלומר - אין לי את הבעיה של גפיים קצרות יחסית לגוף.

ככה או ככה, אתם יכולים להיות בטוחים שאין יום שבו החברה לא טורחת להזכיר לי את עובדת היותי שונה, באמצעות המבטים שלהם. אף לא יום אחד בשנה. מילדים קטנים שמה שמניע אותם הוא סקרנות טהורה (עדיין, מציק) ועד מבוגרים חטטנים וחסרי רגישות, שאפילו לא חלפה בראשם לשנייה המחשבה שמא מבטיהם הסוקרים גורמים לי להגיש לא בנוח.
אין לי יותר מדי מה לעשות עם זה, כי יחס החברה לשונה לא הולך להשתנות. הדרך היחידה היא להמשיך לחזק את הדימוי העצמי שלי (הו, ועשיתי כברת דרך!) ולהגיד לעצמי שוב ושוב: הגובה שלי הוא רק הקליפה, האיכויות שלי כאדם הן הקובעות, ואסור לי, פשוט אסור לי לאפשר לאנשים זרים (קל וחומר ילדים זבי חוטם) לתת לי להרגיש כמו פריק שואו בקרקס.

תודה על התשובה הכנה!

אולסו, אין לי מושג מי זאת בת אל פאפורה.

"בטבע הסוס הוא בלונדינית מטומטמת. גם טיפש וגם בעל נורמות מיניות מופקרות.אי לכך, אני גאה להיות חמור."

אראל סג"ל


ותודה לדורון

שחקנית ידועה ומצליחה.. צעירה ממני בחמש-שש שנים, נמוכה ממני ב-13 ס"מ, נשואה (לבחור בגובה "רגיל") ואם לילד (הריון ספונטני רגיל לחלוטין!). אם זה לא יהווה סיפור השארה בשבילי בחיים, אני לא יודעת מה כן.
הבחורה הזו נולדה ברומניה, אבא שלה ויתר עליה ועל אמא שלה כששמע שבתו יצאה "Little Person". אמא שלה היגרה איתה לישראל, גידלה אותה לבד ונטעה בה המון ביטחון עצמי. מה זה המון? ים.
היא ברת מזל שנולדה לאם כזאת. והאבא? שילך Dracului ("לעזאזל" ברומנית), ביחד עם הרופאים שהמליצו להורים להשאיר אותה בבית החולים.

"ידועה" ו"מצליחה" היא לא.
היא בעיקר גימיק של עצמה ואיכשהו השתחלה לתפקיד שכולם שכחו ב"מטומטמת". יותר ממתגים אותה כמפורסמת מאשר עושים אותה אחת כזאת.

קטע ממש מעצבן שקרה לי לפני כמעט שעה:
חציתי דרך המרכז המסחרי בשכונתי בדרך הביתה, ומולי באו אם וילדה מלוכסנות עיניים. הילדה, שנראתה כבת שבע או שמונה (הערכה גסה) הסתכלה ישר עלי ואמרה "!Oh my god". זו הייתה הערה אחת יותר מדי בשבילי. מכיוון שההערה חסרת הטאקט וחסרת כל רגישות שלה הייתה באנגלית, גם התגובה שלי הייתה באנגלית. יצאתי עליה, הרמתי את הקול, כי מה לעשות, נשבר ה-Z מאנשים לא מחונכים. התחלתי עם "יש בעיה?" והמשכתי עם: "את ממש לא מדברת ככה אל אנשים, אנשים מגיעים בכל מיני גדלים, וצבעים, שמנים, רזים, שחורים, לבנים, ואת ממש ממש לא מדברת ככה אל אנשים. היא הנהנה בראשה והמשיכה הלאה עם אמא שלה. מקווה שהקאקרית הקטנה למדה שיעור מאוד חשוב לחיים היום, ולא פחות מזה - אני מאוד מקווה שאמא שלה גיבתה אותי אחר כך גיבוי מלא, כי כבר היה לי מקרה פעם שילדה אחת שבאה מולי ברחוב פנתה אל חברתה, הצביעה עלי ואמרה לה: "תראי איזו אישה קטנה", חינכתי אותה לא להצביע ולא להעיר כך, והן התקדמו אל האמא הבלתי משכילה חברתית (ובכלל) שלה שהלכה כמה מטרים טובים לפניהן, בכלל לא מקדישה תשומת לב למה שהילדה שלה עושה ולעובדה שהיא פוגעת ברגשותיהם של אנשים ומעצבנת אותם. כשהן הגיעו אליה, ראיתי שהיא לוחשת להן משהו, לא יכולתי לשמוע, אבל זה בטח משהו בסגנון "אל תתייחסי" או משהו. אתם מבינים? בהרבה מקרים אין לי פשוט עם מי לעבוד פה (אם כי ראוי לציין שגם היו הרבה הורים שגיבו אותי גיבוי מלא במקום, כמו שצריך).

לא מטריף? תארו לכם שבנוסף לכל אתגרי החיים שאיתם אתם נאלצים להתמודד ביום-יום (עבודה, דירה, בריאות ושאר ירקות), הייתם צריכים להתמודד גם עם שונות פיזית בולטת שאין לכם דרך להסתיר אותה (אני ממש לא צריכה ללכת עם סטילטו ולשלם על כך מבחינת בריאות ונוחות) ועם שלל התגובות שתקבלו מהחברה, כל יום, כל השבוע, כל השנה, כל החיים. לא כיף בכלל, נכון?
Being different sucks, ושמישהו ינסה להגיד לי אחרת!
השבוע שוחחתי בטלפון עם גבר שנמוך ממני ב-5 סנטימנטים, הוא סיפר שאנשים מבקשים ממנו להצטלם איתו ויש אף כאלה שמצלמים אותו ללא רשות. מה נסגר? למה בני אדם כל כך מטומטמים? חברה דפוקה. בעעע!

אני יודעת שלשתף כאן חוויה נוספת בנושא הזה יהיה אולי טחינת מים, אבל אני חייבת לפרוק, מה לעשות. הערב יצאתי להליכה (כפי שאני עושה כמעט כל ערב בשבוע).
יצאתי אל הרחוב, ומתוך מכונית יצאה משפחה: אמא, אבא ושני ילדים, בן ובת. הבן הבחין בי, וכשחלפתי על פניו הוא העיר: "קטנה כזאת!". עוד לא עברו 30 שניות מהרגע שיצאתי מהבניין שלי. 30 שניות.
כמובן שבאותו רגע הגבתי אליו (מורגלת, לצערי הרב):
"אתה לא מעיר לאנשים ככה. בחיים שלך שלא תעיר ככה לאנשים זרים ברחוב על המראה החיצוני שלהם. אין לך זכות".
האמא הסתכלה ולא אמרה כלום, והאבא, שבדיוק נעל את הרכב, שאל אותי: "מה הוא אמר?".
עדכנתי אותו, והוספתי: "היה לך נעים אם כל יום בחיים היו מעירים לך? כל יום?"
הוא ענה: "בוודאי שלא".
אני: "יפה, אז גם לי לא נעים. הם צריכים ללמוד טאקט. עכשיו זה הזמן".
פתאום התעורר הילד המעאפן ואמר לי: "לך אין זכות, את לא יכולה לדבר איתי כי את לא אמא שלי."
אני: "מ-ה א-ת-ה א-ו-מ-ר?! ברגע שאתה מעיר לי, אני אענה לך!". הוריו היו בהאזנה, אך לא אמרו כלום.
הם נכנסו אל החצר המובילה אל הבניין שלהם בעוד אני חוזרת בקול על המשפט: "עכשיו זה הזמן!"
בכך הסתיימה התקרית. ואני שואלת אתכם: מה יהיה, לעזאזל? אתמול זו המפלוצה במרכז המסחרי, היום זה היה הדרעק הקטן על יד ביתי. מחר זה יהיה ילד אחר, ובשבוע הבא ילדה אחרת... האם זו לא זכותי המלאה לצאת להליכה בערב עם נעלי התעמלות? למה מגיע לי לסבול ככה כל החיים בגלל איזה נתון פיזיולוגי שלא בחרתי בו ואיני יכולה לשנותו? אילו מין חיים אלו הולכים להיות? מה יהיה?! מישהו כאן יכול להציע לי איזו דרך התמודדות שתקל עלי קצת? הלוואי. כל טיפ שאקבל עשוי לעזור, כל פרספקטיבה שונה. ויותר מזה: אילו רק השפעתי כאן על כמה הורים בהווה או על ההורים לעתיד על חינוך ילדים לטאקט, נימוסים ולקבלת השונה, אז זה כבר טוב. הלוואי.
!God, I hate the little fuckers

ציטוט:

במקור נכתב על ידי סיון 2021 לא מטריף? תארו לכם שבנוסף לכל אתגרי החיים שאיתם אתם נאלצים להתמודד ביום-יום (עבודה, דירה, בריאות ושאר ירקות), הייתם צריכים להתמודד גם עם שונות פיזית בולטת שאין לכם דרך להסתיר אותה (אני ממש לא צריכה ללכת עם סטילטו ולשלם על כך מבחינת בריאות ונוחות) ועם שלל התגובות שתקבלו מהחברה, כל יום, כל השבוע, כל השנה, כל החיים. לא כיף בכלל, נכון? !

תראי: ברור שיש לך בעיה להתמודד עם כעסים. גם לבת שלי יש בעיה כזאת ולכן אני לגמרי מזדהה.

מה שפחות ברור זה למה את רוצה להיות (או להרגיש) ממוצעת.
את קטנה, אבל מושלמת.
זה מאוד מיוחד וכל מי שרואה אותך חושב שזה מעניין.
למה זה רע?
למה להפוך יתרון לנחיתות?
את חושבת שגם בר רפאל מרגישה ככה?

זה באמת יהיה נחמד אם תפסיק להציע בכל אשכול (בהתמדה די מרשימה) שיש לי בעיה של שליטה בכעסים. ובעניין הספציפי עליו אני מתלוננת באשכול הזה - לא ברור לי כיצד אתה בכלל יכול לשפוט אותי אם מעולם לא עברת את מה שאני עוברת ומעולם לא חווית את מה שאני חווה.

לגבי החלק השני של התגובה שלך: כן, יש בחורות (ובחורים) שרק מתים שיסתכלו עליהם, משוועים לתשומת לב. כמו כל אלו שיש להם ערוץ ביוטיוב ואתה מרגיש שהם ממש זועקים "תסתכלו עלי, תסתכלו עלי". אני? לא תודה. לא רוצה שום יחס מיוחד: לא לעג, זלזול וסקרנות חטטנית מצד אחד, ולא אמפתיה, רחמים או נחמדות (שנגזרת אך ורק לנוכח גובהי) מהצד השני. לא רוצה שום דבר מהדברים האלה. האם זו בקשה גדולה מדי? כנראה שכן, כי המבטים הסקרניים/חטטניים וההערות של הילדים לא הולכים להעלם, לא מחר, לא בעוד חודש ולא בעוד שנתיים. הם יהיו כאן עד יומי האחרון, וזה מה שכל כך מתסכל: שבסופו של יום, אני לא באמת יכולה להילחם בזה ולא יכולה לשנות ולחנך את כל העולם. הרגשה של חוסר אונים וחוסר שליטה. ברור לי שבסופו של דבר, העבודה היחידה שאני יכולה לעשות כאן היא על עצמי, וזה ממש ממש לא קל, עובדה: אני כבר שנים רבות מנסה להתמודד עם זה, ואפילו חיזוק הדימוי העצמי והביטחון שלי לא עזר.
למי אכפת מה בר רפאלי מרגישה?

ציטוט:

במקור נכתב על ידי סיון 2021 זה באמת יהיה נחמד אם תפסיק להציע בכל אשכול (בהתמדה די מרשימה) שיש לי בעיה של שליטה בכעסים. ובעניין הספציפי עליו אני מתלוננת באשכול הזה - לא ברור לי כיצד אתה בכלל יכול לשפוט אותי אם מעולם לא עברת את מה שאני עוברת ומעולם לא חווית את מה שאני חווה.

בתור התחלה - עניין הכעסים היה תגובה לזה:

אז נראה שמאוד התעצבנת.
אין שום עניין שיפוטי. יש לך התמודדות עם קושי רגשי לא פשוט.
שיהיה בהצלחה.

לגבי עניין הציפיה שכולם בעולם ישתנו,
זה ממש לא ריאלי,
והופך את ההתמודדות הרגשית הקשה מלכתחילה לקשה הרבה יותר.
נראה לי שהבנה שאת מיוחדת אז כולם מסתכלים עליך - תהיה צורת הסתכלות הרבה פחות מתסכלת.
מיוחדת זה דבר טוב. מי רוצה להיות "סתם" אחד?

ציטוט:

במקור נכתב על ידי סיון 2021 וזה מה שכל כך מתסכל: שבסופו של יום, אני לא באמת יכולה להילחם בזה ולא יכולה לשנות ולחנך את כל העולם. הרגשה של חוסר אונים וחוסר שליטה. ברור לי שבסופו של דבר, העבודה היחידה שאני יכולה לעשות כאן היא על עצמי, וזה ממש ממש לא קל, עובדה: אני כבר שנים רבות מנסה להתמודד עם זה, ואפילו חיזוק הדימוי העצמי והביטחון שלי לא עזר. למי אכפת מה בר רפאלי מרגישה?

גם בר רפאלי מיוחדת, וגם עליה מסתכלים, ואולי גם מצביעים.
אם היא הייתה מתעצבנת על כל אחד שעושה את זה - היינו כבר שומעים על זה.
זאת פשוט צורת הסתכלות הרבה יותר בריאה.

לדעתי ללמוד לא לבזבז זמן על התעצבנויות - זה דבר שטוב לכולם
לך זה פשוט יותר קשה,
אבל זה ממש שווה את זה.


שנת הקורונה הייתה מזעזעת. הילדה שלי ממש סבלה סבל נוראי, ומיותר לחלוטין, כי החליטו לבודד אותה בקפסולה בלי אף חברה שלה, מה שיצר סיוט יומיומי.
אבל בסוף היא למדה פחות להתעצבן מזה. להצליח לתפקד גם כשהיא כועסת. להפחית את הכעס.

רק שבר רפאלי ודומיה *בחרו* את תשומת הלב שהם מקבלים (אחרת הם לא היו הולכים להיות דוגמנים/שחקנים/זמרים/וואנאביז בריאליטי), ואילו אני ודומיי היינו בכיף מוותרים על תשומת הלב היומיומית שאנו מקבלים מהסביבה עקב שונותנו הפיזית הבולטת, שלא בחרנו בה. אתה מבין את ההבדל?
אני יכולה עד מחר לשנן לעצמי לפני השינה, בבוקר, או בלב בזמן שאני במרחב הציבורי מנטרות כגון "הם מסתכלים עלי כי הם מוקסמים ממני לטובה", אבל זה לא יעזור.
אני לא מצפה כיום שכל העולם ישתנה, כי זה לא יקרה. האמת? כן הייתה לי תקווה שככל שהשנים עוברות והעשורים מתחלפים, עם כל הפוליטיקלי קורקט, המודעות לנגישות וכו', היחס לשונה ישתפר. טעיתי. איך אמר לי אותו גבר ששוחחתי עמו השבוע (לא בקטע רומנטי, פשוט כדי לנסות לקבל ממנו כלים להתמודדות, כפי שעשיתי גם עם נמוכי קומה ידועים נוספים) - זה רק מחמיר. והוא צודק - אני מרגישה שאני מוקפת ביותר מדי פרימיטיביים חסרי כל רגישות ומודעות חברתית, שלא חוסכים ממני מבטי עגל של WTF ואפילו לא חושבים לרגע שזה לא נעים לי.

טוב, גיג'דרתי מספיק על הנושא, נקווה לטוב ושאדע להגיע לאיזו שלווה והשלמה פנימיות מתישהו

ציטוט:

במקור נכתב על ידי סיון 2021 רק שבר רפאלי ודומיה *בחרו* את תשומת הלב שהם מקבלים (אחרת הם לא היו הולכים להיות דוגמנים/שחקנים/זמרים/וואנאביז בריאליטי)

זה ממש לא נכון.
אפילו אם בר רפאל הייתה קופאית בסופר היו מסתכלים עליה, ומצביעים, ובוהים.
כי היא מיוחדת. בדיוק כמוך.
היא פשוט מקבלת את זה, ואפילו מרוויחה מזה.
לא מנסה להילחם בזה.

זה שאת מיוחדת, זה שאנשים חושבים שאת מעניינת ומסתכלים או רוצים לדבר איתך, זה עובדה.
זה שאת מתייחסת לזה כאל דבר רע, זאת פרשנות.
פרשנות שמזיקה לך.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי סיון 2021 אני יכולה עד מחר לשנן לעצמי לפני השינה, בבוקר, או בלב בזמן שאני במרחב הציבורי מנטרות כגון "הם מסתכלים עלי כי הם מוקסמים ממני לטובה", אבל זה לא יעזור.

זו בעצם הבעיה, כי אני מסתכל על זה באופן לוגי,
אבל זה עניין רגשי. שם הבעיה.

אבל מהניסיון שלי השינון כן עוזר.
גם הבת שליי נוטה לייחס להמון דברים פרשנות שלילית להחריד, פשוט לא יעזור שהיא תגיד לעצמה.
זה חייב להיות מישהו אחר. חיובי יותר

אני לא יודע אם זה מנחם אבל אנחנו נורא חיים בחברה שהמראה החיצוני חשוב לך, אני לא חושב שאת צריכה לשקר לעצמך, גם אני כשאני נתקל במישהו/י עם נתונים פיזיים לא נורמטיביים ברחוב זה מעורר בי רצון להסתכל ולבחון, אני לא רוצה לחטוא לך אבל אני חושב שאם אנשים מסתכלים את לא יכולה למנוע את זה, את גם לא יכולה לחנך אנשים אחרים, בעודך את הולכת לבית ברגשות אשם על איך שנולדת אותו בן אדם סביר להניח ימשיך בדרכו ורק יזכור בקטנה שהייתה אישה שיצאה עליו וזה לא יעורר לו רגשות אשם שאת מנסה להציף (ובצדק) פעם אחר פעם אצל אנשים אחרים, אנשים יותר לומדים שתוקפים אותם בחזרה באמת, אבל אני לא יודע אם זה משהו שאת צריכה לעשות, בכל מקרה אני לא חושב שזה את נמוכה יותר מהרגיל מעיד משהו עלייך בתור בן אדם מעבר למבנה הפיזי, זה לא אומר שאת לא חכמה וזה לא אומר שאת לא יפה וזה לא אומר הרבה דברים אחרים זה רק אומר שאת לא בגובה הממוצע של אנשים סטו, את יכולה לכבוש כל פסגה שתחשקי בה גם עם הגובה שלך אז למה לתת לזה להפריע לך? (לא שאני מקל בעלבונות שאת חווה, אני רק מציע נקודת מבט שונה)

חתימתי העצומה בגודלה הוסרה ע"י השליט הבלתי מעורער שימי, למי שיש בעיה שיפנה אליו.


ד אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן תִּשְׁוֶה לּוֹ גַם אָתָּה. ה עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Nati323 אנשים יותר לומדים שתוקפים אותם בחזרה באמת, אבל אני לא יודע אם זה משהו שאת צריכה לעשות

אכן, לתקוף אנשים ולהיכנס איתם לעימות זו אינה הדרך, וזה גם מאוד לא נעים. אנשים (בעיקר בישראל) לא ממש אוהבים לקבל ביקורת, וכאשר הם חשים מותקפים - הם אוטומטית נכנסים למגננה. בדרך הזו, הסיכוי שתשמע מהם "את צודקת, זה חסר רגישות מצדי לנעוץ בך מבטים" הוא קלוש. אם כבר בוחרים להעיר, זה צריך להיעשות בעדינות, למשל לשאול אותם: "אני יכולה לעזור לך?", למרות שכשמדובר בעם היושב בציון, גם שאלה שכזו עלולה שלא להתקבל יפה.

זה מה יש, טרם מצאתי את הדרך הנכונה לתקוף את הבעיה הזו (את הבעיה, לא את האנשים), אך אולי עוד אמצא. בינתיים, למדתי שהורים דווקא זורמים עם סיטואציה שבה אני מסבירה לילד/ה שלהם שאני אשה בדיוק כמו אמא שלהם - רק שאני נמוכה, ואנשים באים בכל מיני גדלים וצבעים ומשקלים. מבחינת ההורים התרחש כאן שיעור חשוב מאוד לחיים.

אני מניח שעברת הרבה עם הגובה שלך מהילדות עד עתה, הרבה השפלות העלבות ודברים כואבים.


אם הערך העצמי שלך תלוי בגובה שלך אז אני מניח שתמיד תרגישי "נחותה" כלפי אחרים, אם הערך העצמי שלך מלא בכל מה שאת מלאה בו ותמלאי אותו אז הגובה יהיה רק נתון פיזי ולא כל כך משפיע על מצב הרוח שלך.


עריכה/נ.ב:


הערך העצמי האמיתי אמור להיות שעצם זה שאנחנו בני אדם מגיע לנו כבוד בסיסי ואנחנו לא אמורים לחוות הערות וביקורתיות מהאחר, כל אחד הוא אדם בפני עצמו ומגיע לו כבוד מלא לא משנה מאיזה דת/צבע/כל נתון אחר הוא מגיע.

חתימתי העצומה בגודלה הוסרה ע"י השליט הבלתי מעורער שימי, למי שיש בעיה שיפנה אליו.


ד אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן תִּשְׁוֶה לּוֹ גַם אָתָּה. ה עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו

וואו ai22, שקול מילים..

אנחנו מתים עליך כמו שאת סיוונוש, שימי זין על כל העולם ואישתו

ציטוט:

חציתי דרך המרכז המסחרי בשכונתי בדרך הביתה, ומולי באו אם וילדה מלוכסנות עיניים. הילדה, שנראתה כבת שבע או שמונה (הערכה גסה) הסתכלה ישר עלי ואמרה "!Oh my god".

ככה המוח שלי שחזר את הסיטואציה בזמן קריאת התיאור הנ"ל:

תודה ליאור

יש להם את זה גם עם בשר/דגים?
קרפ עם סלמון מעושן, או עם רצועות בייקון, זה שוס.

תוספים לפורום
קורס לטינית בלעדי לפרש, בפורום שפות ובלשנות.

הנה החלק הרלוונטי מהתפריט

הו, נשמע טוב.
אבל 40₪ לקרפ בודד? זה שווה את זה?

תוספים לפורום
קורס לטינית בלעדי לפרש, בפורום שפות ובלשנות.

אלו המחירים, מה לעשות? זו תל אביב, לא זאגרב ולא ריגה.
בהחלט שווה את זה, כל עוד לא עושים את זה כל יום, וגם לא בכל שבוע.

אני כאן רק לציין שקרפ ממש לא אמור להיות מתוק, ובצרפת למעשה לא יבינו למה אתם מבקשים שוקולד בקרפ העגבניה והתפוחי אדמה שהם מגישים בקרפרי...