בספר "השמים אינם הגבול" (עמ' 514) בהתייחס לבעיית הטילים במלחמת יום הכיפורים:
"בימים שיבואו כבר ילמדו הטייסים לחיות עם הטילים והאבידות יפחתו. תרמו לכך בין היתר שני טייסים יהודים מתנדבים מארה"ב, עתירי ניסיון ממלחמת וויאטנם...הם הדריכו את עמיתהם כיצד לנצל את תגובותיהם ומגבלותיהם ...וכו'.

המידע הזה חדש לי לגמרי. לא ראיתי שפרט זה הוזכר בשום ספר מאלו שפורסמו בשנים האחרונות (ספקטור, פקר, ברקאי)


אודה על מידע בנושא.

"א. במשך השנים איבד צה"ל את כוח התקיפה שלו, כי כושרו ההגנתי הולך ונחלש, ועליו לעבור רפורמה מקיפה כדי שיוכל להתמודד עם האתגרים שיעמדו בפניו.
ב. למרות הלקחים של ששת הימים, יום הכיפורים ולבנון, שב הצבא וחוזר על השגיאות שנעשו במלחמות קודמות ברמת חומרה הולכת וגוברת, ולכן לא השיג את המטרות הצבאיות שהוטלו עליו, ונגרמו לו אבדות מיותרות.
ג. יותר משעסק צה"ל בחשיבה ובפעולות לתיקון טעויות, השקיע מאמצים וכסף רב בניפוח מפקדות ושירותים על חשבון הכוח הלוחם.
ד. המטה הכללי לוקה בתסמונת "הראש הקטן", מוביל את צה"ל לאובדן הגמישות הצבאית והופך אותו לגוף מסורבל וכבד תנועה.
ה. הדרג המדיני נמנע מלקבל החלטות אסטרטגיות, מלקבוע תפיסת ביטחון שתתמודד עם התמורות שחלו באזור ומלשאת באחריותו למחדלים בניהול הביטחון הלאומי."

היו שני טייסים בוגרי ויאטנם בחיל האוויר במלחמת יום הכיפורים, יואל אהרונוב שהיה טייס פנטום בטייסת 119 והשתתף בתקיפת המטכ"ל הסורי ומקס מניניג (מרום) שהיה טייס מסוקים ונהרג ב17 באוקטובר מאש מצרית.

http://www.izkor.gov.il/%D7%9E.%20%...0468293e8aef73a

למרות ששניהם היו בעלי ניסיון רב ממלחמת ויאטנם אני לא בטוח עד כמה הניסיון שלהם היה רלוונטי לתנאים של מלחמת יום הכיפורים ועד כמה אפשר לזקוף לזכותם את צמצום האבידות של חיל האוויר.

מחר יום שישי 18 יוני ההלוויה של יואל בנתניה
יואל היה משנה ממשי בט 119 ונתן הנחיות לטיפול בטילים גם בתדריכים וגם בטיס
בתקיפת המטכל הסורי הוא היה מספר 2 וליווה את המוביל שהיה עם אש בשני המנועים בקור רוח
לדברי הלוחמים בט.199 הוא היה גיבור מלחמה שקול וקר רוח.
בן אדם מדהים וגם גיבור מלחמה מויטנאם.
שהוא עלה מארה"ב גר אצלי בבית וההיכרות שלי איתו היא אישית.

וכך כתב עליו חברי מאיר אמיתי (שכתב את ההיסטוריה של הטייסת):
"רס"ן בדימוס יואל אהרונוף 2021-1940
רס"ן בדימוס יואל אהרונוף לוחם צוות אוויר בחיל האוויר האמריקאי (חא"א) ובחיל-האוויר הישראלי נפטר ב-14 ביוני 2021, בביתו בפלורידה.
יואל נולד ברובע ברונקס בניו יורק ב-29 בפברואר 1940 והתחנך בבית ספר יהודי דתי.
בגיל 16 הוציא רישיון טיס ורכש מטוס קל מסוג טיילור קראפט.
בשנים 1964-1960 יואל למד באקדמיה של חא"א והוסמך לקצונה וכעבור שנה, בשנת 1965, סיים בהצלחה קורס טיס.
יואל עשה הסבה מהירה לאיש צוות תא אחורי במטוס הפנטום וחודשים ספורים לאחר הסמכתו כטייס החל לטוס גיחות מבצעיות במלחמת וייטנאם. שירת בשני סבבים (בפעם השנייה לבקשתו). ביניהם, עקב הצטיינותו, הוסב לטיסה בתא קדמי. בסבב השני התקדם מקצועית במהירות וסיים כמוביל בכיר (ארמדה). יואל מחק רישומי גיחות שביצע. כך עקף את הפקודה שחייבה שליחתו בחזרה לארצות הברית לאחר ביצוע 100 גיחות בסבב. בסך הכול טס 222 גיחות ועוטר בשני שני עיטורי DFC, על הפגנת מצוינות בגיחה וגילוי גבורה בגיחה אחרת.
יואל שב לארצות הברית ושירת כטייס בטייסת שעסקה בניסויי חימוש בפלורידה. בו בזמן דרש להחזירו לוייטנאם. אך משנענה בשלילה השתחרר בספטמבר 1969, החודש בו נקלטו ראשוני מטוסי הקורנס בחיל-האוויר.
הקשר של יואל למדינת ישראל נבנה בתחילה באיטיות, ביקור בחופשת הקיץ בשנת 1962; ובמלחמת ששת הימים ולאחר מכן מחשבות, מדוע הוא לוחם בוייטנאם בשירות ארצות הברית ולא משרת כלוחם בחיל-האוויר הישראלי.
המפנה התחולל כשנודע לו שישראל רכשה מטוסי קורנס. בסמוך לקליטת המטוסים הראשונים, יואל יצר קשר עם חיל-האוויר. ביקש לסייע בקליטה, להעביר מניסיונו המבצעי הרב לצוותים שהחלו הסבה למטוס המתקדם.
הבקשה נענתה לאחר כמה חודשים ויואל החל לטוס בטייסת 69 בפיקוד רס"ן (אלוף לימים) אביהו בן-נון. אחר כך שירת ביחידת ניסויי הטיסה (לימים מנ"ט).
בסמוך למלחמת יום הכיפורים יואל הוצב בטייסת 119 קורנס. במלחמה התבלט כאחד מטובי לוחמי העטלף. כאן בא לביטוי הניסיון הרב שצבר כלוחם בוייטנאם. יואל היה המומחה והמדריך לטיסה באמ"ט של 119 וטייסות העיט בתל נוף, 115 ו-116. במשך שנים, תקיפת סוללת טק"א בחאן א-שייח, כשטס עם הנווט ירון גרנות ב-10 באוקטובר, הייתה הדוגמא איך מבצעים גם כשמשגרים לעברך עשרות טילים.
בסך הכול יואל טס במלחמה 48 גיחות מבצעיות. בהן שתיים מיוחדות ומפורסמות,
הראשונה - תקיפת משרד ההגנה, המטכ"ל ומפקדת חיל-האוויר הסורי בדמשק ב-9 באוקטובר עם הנווט שמשון רוזן ז"ל. יואל נודע מאז במשפט האלמותי שאמר בקשר. בעברית קשה שפה דיווח לצוות שהמוביל ונפגע ביציאה, הטייס עומרי אפק והנווט נתן (צ'ופה) פרי,
"יש לך אש קטן במנוע ימין ואש גדול במנוע שמאל".
השנייה - הגיחה הקשה ביותר של 119 במלחמה, תקיפת שדה התעופה טנטא ב-15 באוקטובר. יואל והנווט אילן פיין ז"ל שטס אתו נקלעו לחיסרון. זוג מיג 21 "התלבש" עליהם. צוות המטוס המוביל, אשר שניר ז"ל והנווט אהרון כץ ז"ל, נחלץ לעזרתם והפיל בירי תותחים את אחד המיגים. קולות הקשר בקרב הקשה אתנו גם היום בזכות טייפ המנהלים שיואל נהג לקחת אתו בכל טיסה.
קורותיו של יואל והצטיינותו במלחמת יום הכיפורים סופרו מדור לדור בטייסת העטלף ומחוצה לה. על תרומתו הייחודית בתחום הלחימה בטק"א הוענקה ליואל תעודת ההערכה מטעם טייסת 119 בערב מערך הקורנס במלאות 15 שנה להקמתו בספטמבר 1984.
יואל השתחרר מצה"ל לאחר המלחמה בדרגת רס"ן ועבד כטייס ניסוי בתעשייה האווירית לישראל עד סוף השמונים של המאה ה-20. כשפרש מטיסה קרבית עבר מ-119 לטייסת 120 וטס במטוס שחף, שהכיר היטב מעבודתו בתעשייה האווירית.
יואל הקים משפחה בישראל עם אלינה, עולה חדשה מפולין ורופאת שיניים במקצועה. לזוג נולדו שתי בנות, ורד ומיכל. לימים הזוג נפרד ויואל חזר לארצות הברית.
מיכל נפטרה ממחלת הסרטן ב-25.5.2017, יומיים לאחר שילדה את בתה רומי.
במותו, יואל הניח אחריו בת וארבעה נכדים
יהי זכרו ברוך"

בתמונה (עם משקפי שמש) לצידו של מפקד הטייסת, פריגת (סריקת מסך מתוך יומן המלחמה של טייסת 119).

לא נראה לי שיש ממש בדברים שנכתבו, מה גם שההתייחסות הינה לטילים הכבדים בלבד (אס.איי.2 ו אס.איי.3) ו"בתנאי שנתגלו בעוד מועד". זה לא רציני.
הבעיה היתה עם הסוללות הניידות (אס. איי. 6). בעיה שלגביה הוכן פיתרון (לפחות חלקי) בקורס סגני מפקדי טייסות שהתקיים בטייסת 107 בחודשים שלפני המלחמה.
במהלך המלחמה טייסת 107 מימשה פיתרון זה כבר במהלך התקיפה הראשונה ("דוגמן 5") אחרי שבשיטה הקודמת לא נמצאו הסוללות במקומן והיתה היחידה שפגעה בסוללת טילים במהלך אותה תקיפה.