הערב, בעודי עומדת בתחנת האוטובוס, ניגשה אלי אישה לא מוכרת.
"סיון?"
אני: "כן..?" (מכווצת עיניים בהירהור בנסיון לזהות)
היא אמרה שהיא למדה איתי בחטיבת הביניים לפני 25 שנה, ורק כשאמרה לי את שמה - זיהיתי לבסוף. השתנתה, בכל זאת - עבר יותר מחצי יובל מאז. רק אני נשארתי אותו הדבר?
היא אמרה שהיא זיהתה אותי מהצד השני של הכביש והייתה חייבת לעשות פרסה כדי לבוא ולשוחח איתי. אמרה שחשבה עלי הרבה במשך השנים ושהיא ממש רוצה לבקש סליחה על איך שהתנהגה אלי באותם ימים. אמרתי לה שההתנצלות מתקבלת ושיפה מצדה. כשהיא שאלה אם אני חושבת על מה שהיה עניתי לה שעברתי הלאה, אם כי כמובן שאני זוכרת... בסיום השיחה הקצרה בינינו היא שאלה אם אפשר לקבל חיבוק. קיבלה. השיחה לא התרחבה לשאלות של Catching up מסוג "מה את עושה היום?" הדדיות (מה הטעם? על אילו הישגים יש לי להתפאר בדיוק?), אך ראיתי רק שיש ילד שיושב לו בחלק האחורי של מכוניתה.
זהו, בזה זה נגמר. להגיד שזה לא ריגש קצת? בוודאי שריגש. ייתכן שהתגובה שלי הצטיירה בעיניה כאדישה משהו, אבל ככה אני, וחוץ מזה - היא צצה לי לפתע משום מקום, אז הייתי קצת מופתעת...
היא הייתה הבריונית הכי גדולה שלי, כבר מתחילת השנה הראשונה בחטיבת הביניים, שנת 1995. זכור לי יום הורים אחד בדצמבר, ממש אחרי רצח רבין, שבו אמא שלי יצאה עליה וכמעט העיפה לה סטירה מרוב עצבים. אמא שלי הייתה עצבנית באותו יום מכל מיני סיבות, והעובדה שהבת שלה סבלה מביריונות לא הוסיפה. אמא שלי הייתה מאוד מגוננת אותה ילדה/נערה הרגישה באותו ערב מה זה להיות מאויימת, ואם אני זוכרת נכון, היא לא הוסיפה להיטפל אלי יותר לעולם.
היא לא הראשונה מאותם ימים שמתנצלת בפניי, כבר היו איזה 2-3 לפניה.
אני בטוחה שלא מעט מהאנשים שהיו איתי בחטיבה ובתיכון ניסו לאתר אותי בפייסבוק או וואטאבר מתוך סקרנות על מה קורה איתי היום, אבל... אני לא שם.
בכל מקרה, אני מאמינה שמה שעברתי אז עיצב במידה רבה את סוג האדם שאני היום: סרקסטית, מגיבה לעיתים בתקיפות, בחריפות ובחוסר פרופורציות על מקרים שבהם אני חשה שפוגעים בכבודי או מזלזלים בי, ובאופן כללי בן אדם לא שמח.

צר לי לשמוע.


אכן, גם לי יצא לראות את זה, אנשים במהלך השנים משתנים ואוכלים כאפות מכל מיני כיוונים שגורמים להם לחשוב על מה שהם עשו בעבר כשהם חשים על בשרם את הצער מאנשים אחרים, בגלל זה חשוב לפני הכל להיות בן אדם, להתנהג באנושיות כלפי כל אדם באשר הוא אדם.




לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.

חתימתי העצומה בגודלה הוסרה ע"י השליט הבלתי מעורער שימי, למי שיש בעיה שיפנה אליו.


ד אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן תִּשְׁוֶה לּוֹ גַם אָתָּה. ה עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו

זה יפה.
מעודד לדעת שאנשים שהתבריינו כלפי אחרים בגיל ההתבגרות הרהרו בזה לאורך השנים והביעו חרטה.
גיל ההתבגרות הוא תקופה לא משהו אצל הרבה אנשים.. אני בהחלט מאמינה שחוויות שעברנו בתקופה הזו משפיעות על עיצוב האופי שלנו בעתיד.
אני חושבת שההתקלות הזו איתה טובה, מעין closure כזה.