|
22-03-2013, 07:55
|
|
|
|
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
|
|
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "צה"ל מקים מפקדת "מבצעים רחוקים בעומק" בראשות אלוף"
רעיון עומק\ מאת יואב לימור
http://www.israelhayom.co.il/article/80051
רבים בצה"ל לא משתגעים על מפקדת העומק, אבל הם יצטרכו להתרגל · כי הפעולות הקריטיות במלחמה הבאה יהיו בעומק שטח האויב
"2 באוגוסט 2006, עמוק בתוך מלחמת לבנון השנייה, מבצע 'חד וחלק'. כוחות משולבים של סיירת מטכ"ל ושלדג נוחתים ממסוקים בבקעת הלבנון ופושטים על מעוזי חיזבאללה באזור בעל־בק. בסיומו של ליל קרב הם מחסלים 19 אנשי חיזבאללה ומביאים עימם לארץ חמישה שבויים. שר הביטחון, עמיר פרץ, מצהיר כי זה היה 'מבצע שישנה את פני המלחמה'. האמת, כמובן, היתה קצת שונה. המבצע הזה לא שינה דבר, לא בתוצאות המלחמה וגם לא נקודתית בבקעת הלבנון. הוא נולד מתוך תסכול עמוק על כישלונו של צה"ל לייצר הישגים, מתוך רצון להפתיע את חיזבאללה בעומק שלו, במקום שבו נדמה לו שהוא חסין ומוגן, וגם מטפטופי מודיעין, שהעלו השערה כי החיילים החטופים אודי גולדווסר ואלדד רגב נמצאו בשלב כלשהו בבית החולים 'דאר אל חיכמה' בבעל־בק. בפועל, אנשי החיזבאללה שנהרגו במהלך המבצע היו זוטרים, השבויים שנלקחו היו חסרי ערך ושוחררו בתוך שבועות, המודיעין שנאסף היה חסר ערך, וגולדווסר ורגב לא נמצאו (וגם לא שום מידע אחר על גורלם או מצבם). אפילו מפקד המבצע, ניצן אלון - אז אלוף משנה שנשלף בחטף לטובת המבצע מחטיבת בית לחם והיום אלוף פיקוד המרכז - הודה שזה היה מבצע מיותר, שסיכן חיי לוחמים ללא צורך. קצין בכיר יותר אמר בפשטות שזה היה לא יותר מ'סיבוב דאווין בשכונה'. ובכל זאת, משהו טוב צמח מהמבצע המיותר ההוא: התובנה שהעומק הוא בעיה שדורשת מחשבה ופתרון. שאי אפשר לקחת מח"ט ושני צוותים מיחידות שונות, לאלתר להם נוהל קרב, לזרוק אותם בקצה המזרח התיכון ולצפות 'לנצח את המלחמה'. שמדובר בתחום, שכדי לפעול בו צריך קודם לחשוב עליו ולתכנן בו. מה שלא יתורגל בשיגרה, לא יקרה בחירום.
לדכא כיסי התנגדות
לא מעט מאמצים (ושכנועים) נדרשו כדי לאפשר את ההצצה התקדימית הזאת אל מפקדת העומק. המתנגדים היו רבים, חלקם בשם עקרונות החשאיות וההפתעה, וחלקם משום אופיים. בכל זאת, בעומק משרתים בעיקר יוצאי המערכים הכי מסווגים בצבא - אנשי היחידות המיוחדות, המודיעין וחיל האוויר - מי שעבורם מפגש עם אל־קאעידה נעים בהרבה ממגע עם התקשורת. מבחינתם, מה שנכתב עלול לחשוף, לפגוע, לסכן. לא פחות. בסופו של דבר התקבלה החלטה פיקודית להכניס את 'ישראל היום' למרכז העצבים הרגיש הזה, במטרה כפולה, פנימית וחיצונית: להסביר בתוך צה"ל למה נועדה מפקדת העומק כדי לדכא כיסי התנגדות טורדניים, ולהרתיע אויבים מפני הדבר החדש הזה שמתגבש בחשאי וזומם להפוך לגורם שבאמת יכריע את המלחמה הבאה. עד כמה שהמטרה הזאת נשמעת יומרנית, הלוגיקה שלה פשוטה למדי. האויב הבין שהוא יתקשה לתפקד מול צה"ל בקו המגע והעביר את עיקר פעילותו לעומק, מאות קילומטרים מהגבול. אמצעי הלחימה החדשים - בעיקר רקטות וטילים מדויקים - מאפשרים לו להיות אפקטיבי בטווחים גדולים, לאיים בלי להיות מאוים. אם במלחמה הקודמת ירה חיזבאללה בעיקר מדרום לבנון, במלחמה הבאה הוא ישגר את מרבית החימוש הכבד שלו מעומק לבנון; ואם במלחמת יום הכיפורים נלחמה סוריה ברמת הגולן, בפעם הבאה היא תשגר אלינו סקאדים מצפון המדינה וממזרחה. הדרך לנטרל את האיום הזה היא להיות נוכח במקומות שבהם נמצא האיום. נוכח בצורה מאסיבית, כבדת משקל ועתירת כוח אדם ואמצעים, כזאת שתוציא את האויב משיווי משקל, תשבש את תוכנית הלחימה שלו ותקטין משמעותית את האיום על העורף. במילים אחרות, תשכחו את כל מה שידעתם על שדה הקרב הישן, הוא כבר לא רלוונטי. צה"ל המקורי נבנה לקרבות שי"ן בשי"ן ברמת הגולן, לחציית שדות מוקשים ולפיצוח מתחמים גדודיים וחטיבתיים. האויב החדש שונה: הוא לא לובש מדים, וגם לא נמצא בבסיסים. ברובו המכריע הוא אזרחי, ובשעות הפנאי, צבאי; זה יכול להיות חקלאי או פועל שמעבד את השדה ביום, והופך בלילה לחייל עם קטיושה. בשדה הקרב הזה כבר לא מספיקה עמדה שולטת ומשקפת: האתגר הגדול הוא קודם כל לאתר את האויב, אזרח בין המון אזרחים שדומים לו, לדעת איפה הוא מסתתר ואיפה הוא מחביא את הנשק, ולהצליח להגיע אליו בלי למוטט בדרך את כל הכפר. וזה עוד החלק הקל, הטקטי, זה האויב שנמצא ברובו במקום שבו גולני וצנחנים מתאמנים לפעול ולטנקים עוד יש אפקטיביות מסוימת. האיום האמיתי, האסטרטגי, נמצא הרחק משם, בעומק האויב, במקום שבו מחזיק האויב את הנכסים (ואת האיומים) כבדי המשקל. מקום שבו לפיקוד המרחבי אין שום אפקטיביות, ולחילות האוויר והים אין יכולת לנהל מבצע משולב. בלבנון, למשל - האיום התמידי ותרחיש הייחוס המיידי של כל תרגיל מטכ"לי - מדובר בביירות, שבה נמצאות המפקדות, בבקעת הלבנון, שבה נמצא העומק הלוגיסטי, ובעתיד הלא רחוק - אולי גם בצפון המדינה, באזור טריפולי, לא רק משום שטווח הרקטות הגדל מאפשר נסיגה לאחור, למרחבים שנתפסים מבחינת חיזבאללה 'חסינים', אלא משום שהמיעוט העלאווי עלול להיות מודח מהשלטון בדמשק, לקחת איתו את אמצעי הלחימה האסטרטגיים שברשותו ולהתכנס לאזור מבוצר בהר ובחוף הים.
עכשיו שוו בנפשכם את מלחמת לבנון השלישית. ביומה החמישי, נניח, מתעורר חיזבאללה כשכוח צבאי משתלט על שדה התעופה בביירות, או תופס את המעברים עם סוריה. נשמע מופרך? מהלכים כאלה, על פי שלל פרסומים זרים, תיכנן צה"ל לבצע במערב עיראק ב־1991, מייד לאחר שיגור הסקאדים לתל אביב. יחידות צבאיות כבר אומנו, אחת מהן היא יחידת שלדג. עד כאן, פרסומים גלויים. מי שפיקד אז על שלדג היה סגן אלוף ושמו בני גנץ, שהירבה להשתעשע עם פקודיו בריקודי 'פולקה' ו'מחולקה' חסרי תוחלת. סביר שאת התובנות על מה שצה"ל יכול (ובעיקר לא יכול) לעשות מול אויב רחוק ומאיים הוא לקח איתו מאז, ובתוספת מה שלמד מכשלי לבנון 2006 הבין שמה שיש לצה"ל להציע מול איומים כאלה רחוק מלהיות מענה אמיתי.
הבייבי של בני גנץ
עוד נחזור לעומק ולרציונל של המלחמה הבאה, אבל בינתיים המערכה של ישראל מתנהלת בצללים, בשטח האפור שבו דברים קורים בחשאי, במפתיע, בלי לקיחת אחריות. מב"מ, בעגה הצה"לית. המערכה שבין המערכות, שכוללת, למשל, תקיפת מחסני אמל"ח בסודאן או שיירת טילי 17SA (על פי פרסומים זרים, כמובן), ועוד שלל מבצעי מודיעין, סיכול ופגיעה, שתדירותם עולה ביחס הפוך לחשיפתם לציבור. בעבר הלא מאוד רחוק, מבצעים כאלה נולדו בעיקרם מלמטה, מקציני מודיעין חקרנים, שהפכו ידיעה למבצע. קצין איסוף, למשל, שראה בהלוויה שאמורה לכנס המון אבלים הזדמנות לפגוע במישהו, או, לחלופין - לגייס מישהו. היתרון היה בהתמקדות, במקצועיות, בהיכרות האינטימית של העוסקים במלאכה עם המָטריה; החיסרון הבולט היה בהסתכלות הנקודתית, שהיתה לעיתים קרובות נטולת הקשר או היגיון. לא רק שכל קצין מודיעין עסק רק במה שנגע לו, אלא שכל יחידה מבצעת היתה מנותקת מהאחרת. כל כך גדול המרחק, ששייטת 13 או סיירת מטכ"ל, למשל, מדברות, פיזית, באמצעי קשר שונים, וכך גם היחידות של חיל האוויר. על הפער הזה באה מפקדת העומק לגשר. לראות לצד המלחמה 'הגדולה' את המערכה היום־יומית, האפורה, באופן רחב ונטול הקשר גזרתי, חילי או יחידתי. דוגמה טובה לכך היתה במבצע 'עמוד ענן'; מי שהוביל את המבצע היה פיקוד הדרום, אבל אלוף הפיקוד טל רוסו וקציניו הסתכלו רק על זירת הלחימה שלהם - בעזה. לא רק שאף אחד אחר לא השקיע מחשבה סדורה במה שקורה מחוץ לרצועה (בסודאן, למשל, או בלוב, ולחלופין - בסוריה ובלבנון, ובהקשר הכולל שלהם למה שקורה בעזה), אלא שגם בעזה עצמה, למרות שעברנו את מלחמת לבנון השנייה, מצא צה"ל את עצמו עם כמעט אפס תוכניות מבצעיות ליחידות המיוחדות שלו. נשמע לא הגיוני? עובדה. מייד אחרי שחוסל אחמד ג'עברי, רמטכ"ל חמאס, הגיעו בכירי העומק למפקדה בקריה והתחילו לחשוב. איש לא ביקש מהם או הורה להם, אבל עבורם זאת היתה הזדמנות להכניס יד פנימה. 'באו לכאן נציגים של שב"כ והמוסד ואנשי חיל האוויר ואמ"ן והתחלנו לזרוק הצעות ורעיונות', מספר תא"ל מוני כץ, ראש מטה העומק (ובמקביל גם מפקד אוגדת מילואים). 'מכל זה נבטו כמה דברים, שלפחות במקרה אחד גם הביאו תוצאות'. את האלתור הזה אמורה מפקדת העומק להפוך לדרך חיים. לא ליפול שוב למבצע או למלחמה עם מאה אחוז רצון טוב ואפס תוכניות, אלא להגיע מוכנים, ולא משנה באיזו זירה - עם רציונל סדור ותוכניות מגירה, שיישבו בכל פיקוד ובכל יחידה מבצעת, ורק ידרשו אישור והוראות הפעלה. זה אומר לא רק חשיבה מוקדמת והכנה ותרגול, אלא גם בניין כוח ייעודי בכל היחידות המיוחדות ולפחות באוגדה אחת; צה"ל יידרש להקצות גם משאבים להצטיידות, שתאפשר את ביצוע התוכניות. למשל להצטייד במסוקים חדשים (על הפרק 22V של בואינג), שיאפשרו להטיס כוחות גדולים למרחקים גדולים בפרק זמן קצר. אלא שכאן בדיוק נתקלת מפקדת העומק בבעיה. המסוקים יושבים במשבצת של חיל האוויר, ושם מעדיפים דברים אחרים. מטוסי קרב, למשל, או שלל אמצעים שיאפשרו לחיל האוויר לבצע את המשימות 'שלו', ולא את אלו של מישהו אחר. מי שחושב שזאת קטנוניות לא היה במטה הכללי בשנה החולפת: הקמת מפקדת העומק - מהרעיון ועד לכל שלב בביצוע - נתקלה בכתף קרה, ברגליים בועטות ובאינספור קללות מתחת לשפם. הקצינים המנומסים טוענים שזה נובע מעודף משימות: נוסף על אלו שהיו לחיל האוויר או לאגף המודיעין, והיו בשפע, נוספו עכשיו עוד משימות מטעמה של מפקדת העומק. הקצינים הפחות מנומסים מדברים בעברית בהירה יותר: מדובר במאבק על דומיננטיות ועל שליטה. מפקדת העומק משנה סדרי עולם, דרכי חשיבה, תפיסות יסוד. בתרגיל המטכ"לי האחרון היא קרעה מפיקוד הצפון את אחת היחידות הלוחמות המרכזיות שלו לטובת פעילות בעומק. קדמו לכך צעקות, לא פחות, בין האלופים יאיר גולן (מהצפון) ושי אביטל (מהעומק), שהסתיימו בהכרעה ברורה של הרמטכ"ל גנץ, אביה־מולידה של המפקדה החדשה. 'עד היום כל גורם הסתכל על הדברים מהזווית הצרה שלו', אומר תא"ל כץ. 'חיל האוויר, חיל הים, אגף המודיעין, הפיקודים - כל אחד ראה את המשימה שלו והתכונן לקראתה. מי מסתכל על מה שמדינת ישראל צריכה בעומק, על איך נכון לה למצות את כלל המשאבים כדי להשיג את המשימה הרחבה יותר, הלאומית?' התרגיל האחרון, הוא אומר, היה הוכחה טובה לכך, ולא רק בגלל המשימה שהוטלה על העומק. 'בפעם הראשונה היה כאן משהו שנתן לרמטכ"ל לבחור בין חלופות. לא עוד תוכנית אחת שצריך לדבוק בה, ה'קדיחה' המוכרת והידועה דרך הגבול, אלא אפשרות לשחק אחרת בקלפים ולהביא תוצאה מוצלחת יותר'.
החלום: פיקוד במקום מפקדה
כץ גדל בשלדג, ואף פיקד עליה. בדרך הוא דילג הלוך וחזור לצבא 'הגדול', היה מח"ט גבעתי, ובקיץ יתמנה למפקד אוגדה 91 - האחראי הישיר 'לקדוח' בגבול הצפון. גם קצין האג"מ של המפקדה החדשה, אל"מ ק', גדל בשלדג, שבין מפקדיה בעבר היה גם תא"ל (מיל') גל הירש, סגנו של העומד בראש מפקדת העומק, שי אביטל. גם מינוים של השניים, אביטל והירש, לא עבר חלק. על אביטל (61) נטען שהוא מבוגר מדי, ושעולמו נטוע עמוק בשנות ה־90 שבהן שירת במטכ"ל ורחוק מאוד מהעולם העכשווי, הטכנולוגי, שבו מפעיל צה"ל את יכולותיו המיוחדות. אמרו עליו שהוא מינוי של שר הביטחון היוצא אהוד ברק, שכפה על הרמטכ"ל את ידידו מימי סיירת מטכ"ל. הביקורת פגעה בגנץ פעמיים: גם בגלל טענתו שהוא זה שבחר באביטל, שאותו החליף בעבר בפיקוד על הגיס הצפוני, ובעיקר משום שהיא הציגה אותו כשפוט של ברק, שמנהל את צה"ל מעל ראשו. שנה לתוך המינוי, מאזן ביניים: אביטל עובד קשה, וכמו מושבניק טוב - עובד בידיים. כשנדרש לו מידע מהמוסד או מחיל האוויר הוא לא מזמן אליו את ראש המדור הרלוונטי, כמו שהיה עושה כל אלוף אחר, אלא נכנס לאוטו ונוסע למשרד של ההוא. הוא מטריף את האלופים, מתערב בתוכניות, מגיע לחפ"קים, מציק ומעיר. את חלקם זה מעצבן, אחרים - בעיקר הצעירים והפחות מנוסים - דווקא מודים לעצות של האלוף המנוסה, שהלך ברגליים בעומק שטחי האויב כשהם עוד היו בבית ספר יסודי. בצד השלילה, טוענים מקטרגיו, הוא אכן מאותגר טכנולוגית ולעיתים גם מקובע מחשבתית, ומכיוון שהגיע מעולמות המבצעים המיוחדים, הוא גם לא מצטיין במיוחד בניהול גופים גדולים. המבחן המשמעותי העיקרי ידרוש ממנו לרתום את כלל צה"ל לרעיון שבבסיס הקמת המפקדה: לגבש תוכניות, להביא תקציבים, לקדם הצטיידות, ולהפוך את כל זה לתוכנית שלמה, כזאת שתעשה את ההבדל במלחמה הבאה. בחלומו רואה אביטל את העומק לא כמפקדה אלא כפיקוד. לכאורה הבדל סמנטי, אבל בעולם הצה"לי - עולם ומלואו שכולל עוצמות אדירות באמצעים ובאנשים - אנשי העומק מקפידים להשתמש במונח השגוי 'פיקוד' ומספרים שהם 'המפקדה התשיעית' בצה"ל (לצד ארבעת הפיקודים ואגפי הלוגיסטיקה, התקשוב, כוח האדם והמודיעין). בלשכת הרמטכ"ל מתקנים ומבהירים שמדובר במפקדה, מעין יצור כלאיים חדש ולא מוכר, שיתפוס בעתיד צורה וצבע מובהקים יותר, ואולי באמת יהפוך בסופו של יום לפיקוד החמישי. מי שעסוק בהסדרה הזאת, בחשיבה, במתודולוגיה, הוא הירש, מגיבוריה הטרגיים של מלחמת לבנון השנייה, שהתפטר אחריה ועזב את צה"ל בזעם. גנץ והירש מכרים ותיקים, שניהם פיקדו על שלדג ושירתו בצנחנים, ולפני התפטרותו אף נועץ הירש בידידו־מפקדו גנץ (שהמליץ לו שלא לפעול בחופזה ולהישאר במדים). עכשיו חזר הירש, לבקשת גנץ, כדי לסייע באתגר העומק. בניגוד לדעה הרווחת בצבא, גנץ לא עשה את זה משום שסבר כי להירש נעשה עוול - כאמור, הירש התפטר בניגוד לעצתו - אלא מהטעם הפשוט שהוא מעריך את האיש ואת יכולותיו. לאחר שהצד המבצעי־פיקודי הופקד בידיו של אביטל, הראייה והניהול האסטרטגיים הונחו בידי הירש. אביטל בונה את המבצעים, ואילו הירש - את התפיסה הרחבה שעומדת ביסודם. ועוד מילה על הירש: ביצועי העומק יצבעו גם את המשך דרכו בצבא. כרגע הוא ספּק חיצוני־פנימי, איש מילואים, שחולק את זמנו בין העבודה והבית לבין צה"ל. סביר שהסידור הזה לא מספק אותו, ובעיקר לא מסייע להגלדה מלאה של הצלקת שנותרה בו מ־2006. לא יהיה יומרני מדי להמר שהירש ישמח לרשת את אביטל ולחזור לצה"ל באופן מלא, ובדלת הראשית. המפתחות לכך בידי שניים שמכירים (ומוקירים) אותו: גנץ ושר הביטחון החדש, משה (בוגי) יעלון." ("ישראל היום", 21.03.2013)
המשך הכתבה בקישור המופיע למעלה
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
|
|