23-06-2010, 12:27
|
|
|
חבר מתאריך: 27.02.08
הודעות: 1,137
|
|
מישהו היה חייב לבדוק את הדברים בשטח
אחרי כל הדיבורים על מתחם "ר' האקליפטוסים" המסתורי החלטתי לסור למקום, שיש לציין שהוא נמצא כמטווחי רקיקה מהבית שלי.
ראשית ניגשתי לשקע העגול, הנמצא מדרום לעצים וניתן להבחין בו היטב בגוגל ארת'. השקע אכן עגלגל להפליא. לא הצלחתי לברר איך הוא נוצר. על פניו נראה שיד אדם וכף ציוד הנדסי כלשהו חפרו אותו. בתוכו נמצאים כמה מינים מעניינים של צמחים דמויי ציקס ואגבה, שנמצאים במלוא פריחתם. וגם מגוון אדיר של פסולת בנייה שמייצגת עשרות שנים של שימוש במקום (שהיה עד לא מזמן איזור הספר הפרוע של תל אביב) כמזבלה.
פעם, למשל, פנצ'רמאכער כלשהו נפטר שם ממלאי הצמיגים הישנים שלו. לפי מידותיהם הצרות להפליא, שיטת הסימון הלא מטרית (מידות באינצ'ים) והיותם צמיגים שדורשים פנימית, ולפי העיצוב המיושן של הלוגואים של "דאנלופ" ו"גודייר", אני מניח שהם משנות ה-50 או ה-60 של המאה שעברה.
ומה זה? את סמלי צה"ל המתכתיים שחיילים הבריגו פעם לצווארון אני מכיר. על סמל דומה מפלסטיק לא שמעתי.
מערבית לשקע באדמה הופתעתי לגלות עוד שני שקעים דומים, עגולים ומדויקים, שלא הבחנתי בהם בעבר (בונקרי תחמושת של הבסיס המשוער?!). סביבם, בינות לפסולת, הטבע מרים את ראשו בגאווה. בין השאר, שני שיחי צלף יפהפיים מרכינים שם את ענפיהם מרוב צלפים שאיש לא קוטף וכובש.
והנה, הגענו. זוהי, במבט ממזרח, הדופן הדרומית של ה-ר' המפורסמת. וגם ATR של "ארקיע" בפיינל, כי בכל זאת, קידמה.
בנקודה הזאת קיללתי את הרגע שבו החלטתי לצאת במכנסיים קצרים, כי יהיה בסדר. הסבך מגיע עד מעל המותניים, והוא גדוש בערך בכל סוגי הקוצים הידועים לאדם. הקוצים האלה – אין אלא להסיר את הכובע בפני האבולוציה שעיצבה אותם בגאוניות. מהרגע שדבקו בך, הם מתחילים להתקדם ולחדור עמוק וגבוה יותר עם כל צעד. חיש מהר הם חדרו דרך קו ההגנה העלוב שסיפקו הגרביים ובמקביל, בתנועת מלקחיים נוסח הגנרל המהולל שטודנט, נסקו לאזורים שהשתיקה יפה להם. אאוץ'.
ואם זה לא מספיק, כל צעד שם מעורר סימפוניה של רעשים – בריחה, הליכה, רמיסה, רשרוש וציקצוק. נפרדתי בלב מרעייתי ובניי, ושקלתי להשאיר פתק באלה המילים: "הוכשתי על ידי צפע בן עוולה, דעו כי נפחתי נשמתי למען ארץ ישראל".
הפקחים האימתניים של רשות שמורות הטבע שליוו אותנו בג'יפים הירוקים שלהם במהלך תרגילים גדולים בצבא חינכו אותי שאין גרוע מקוליסים: הם חורצים את הקרקע הבתולית לעולמי עד. לכן הרגשתי קצת לא נעים כששמחתי למצוא זוג קוליסים עמוקים שהותיר פרחח כלשהו. הם אפשרו לי לצעוד על הקוצים הרמוסים בביטחה יחסית עד לקרבתו של השריד הבנוי הגדול ביותר שנותר מהמתחם הלא ברור.
מרחוק חשבתי שצבעו אותו בכחול. מקרוב למדתי שאמן סביבתי בפוטנציה כרך סביבו ניילון נצמד.
לצערי הרב, בשלב זה הקוליסים חתכו להם מזרחה לכיוון שכונת אזורי חן, ואני נותרתי בלי גישה לקרבת המבנה. בחינה מדוקדקת שלו תמתין לפעם אחרת, אולי לעונה אחרת.
בלב השטח, לא הרחק מהמבנה ההרוס, ניצב עץ מהסוג שכיף להגדירו "רב פאורות". למרבה הבושה אין לי מושג מה מינו. אולי פיקוס כלשהו?
בכמה נקודות שבהן היעזתי לעזוב את הקוליסים מצאתי את המבנים האלה – תעלות בטון, או אולי יסודות שביניהם נתחבו קירות עץ. זיהיתי לפחות שלושה כאלה.
והנה השפיץ של ה-ר במבט מצפון מזרח לדרום מערב. שימו לב לדקל שאכן מקנה למקום אווירה של בוסתן ערבי ישן, ולפראיות המקסימה בלב אחד מהאזורים הנובורישיים והמלוקקים ביותר בארץ.
דקור ושרוט יצאתי מצפונו של המתחם, היישר לגינה של שכונת אזורי חן. טרקטור שעבד באחרונה במקום חשף בנקודה זו את הקרקע שמתחת לשכבה הדקה של חול ים וחצץ – חמרה כבדה ואדמדמה שעשויה לתמוך בתיאוריית הפרדס. עמדתי על גבעת החמרה וצפיתי אל המתחם מצפון לדרום.
לבסוף, חציתי את הכביש מול תחנת הדלק שנמצאת מתחת לתל רקית הנודע, הלוא הוא שדה הקרב הנשכח ממלחמת העולם הראשונה. תיכננתי לעלות למעלה ולצלם את ה-ר' הבלתי פציחה ממעוף הציפור. ואז, בחול העמוק, קיבלתי איתות שאולי כדאי לוותר הפעם.
מסקנות? ברור שהיה פה פעם משהו!
נערך לאחרונה ע"י oxcart בתאריך 23-06-2010 בשעה 12:46.
|