 |
03-05-2005, 09:34
|
|
|
|
חבר מתאריך: 27.12.04
הודעות: 1,428
|
|
|
גם בתל סאקי היה סיפור דומה ..
ביום הראשון למלחמה , מחלקת טנקים מחטיבה 188 שבלמה מתקפה חטיבתית סורית ..
המחלקה שעצרה את הצבא הסורי
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.makorrishon.co.il/images/article/line_for_article.jpg]
לסורים היתה תוכנית בנויה לתלפיות: חטיבה אחת תבקיע את הגבול, ושתי חטיבות אחרות יכבשו בתנופה את דרום הגולן וימנעו מתקפת-נגד ישראלית * דבר אחד קטן הם לא לקחו בחשבון: מחלקת הטנקים של יואב יקיר ז"ל, שנלחמה עד הכדור האחרון והצליחה לעכב את הפולשים עד שכוחות המילואים של צה"ל הגיעו * דיוקנו של נס.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.makorrishon.co.il/data/images/articles/1250/mky19.jpg]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.makorrishon.co.il/images/common/trans1x1.gif]
יואב יקיר ז"ל (מימין) ומחלקתו
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.makorrishon.co.il/images/common/trans1x1.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.makorrishon.co.il/images/common/trans1x1.gif]
שלושים שנה אחרי הם נפגשים שוב ביישוב חיספין, כארבעה קילומטרים וחצי בלבד מהגזרה שבה לחמו יחד במלחמת יום הכיפורים. יאיר נפשי, תת-אלוף במילואים, היה מפקדו של גדוד 74 (חטיבה 188). יצחק רחמים, כיום מנהל בית ספר, שירת כרס"פ בפלוגה ו´ של אותו גדוד. ניר עתיר, איש חינוך, היה אז סמל במחלקה 3. המפגש המשותף מחזיר אותם ואת חבריהם לסיפורה המדהים של אותה מחלקה, שגוננה באומץ על דרום רמת הגולן.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.makorrishon.co.il/images/common/trans1x1.gif]
"יואב ניהל את הקרב בקור רוח, והביטחון העצמי שלו הקרין גם עלינו. ערכנו בינינו מעין תחרות של מי ישמיד יותר טנקים. ראיתי את יואב עומד בצריח ומוחא כף בכל פעם שהושמד טנק של האויב. הוא אמר בקשר: ´חבר´ה, לא נורא, שלושת הטנקים שיש לנו זה כוח
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.makorrishon.co.il/images/common/trans1x1.gif]
טנקים בודדים, יחד עם מוצב 116 המאויש בחיילים מגדוד 50 ומוצב תל-סקי, התמודדו ביום הראשון למלחמה כנגד כוח סורי בסדר גודל של חטיבה. לדעת החוקרים אל"מ במיל´ אילן סהר ואל"מ במיל´ משה גבעתי, זהו אחד מאותם קרבות יוצאי דופן שבהם כוח קטן מאוד, אך מקצועי מאוד וחדור רוח לחימה, עשה את כל ההבדל בין אובדן הגזרה לבין הצלתה. ניתוח העובדות ממרחק השנים מראה שהקרב הזה היה בעל השפעה אסטרטגית על המצב בגזרה הדרומית של רמת הגולן.
מסתבר שלא את כל הפיקוד הצה"לי תפסה המלחמה בהפתעה. מספר יצחק רחמים: "המ"פ, אבי רוניס ז"ל, היה בטוח שעומדת לפרוץ מלחמה. איני יודע מהיכן קיבל את התחושה, אבל הוא אמר לי זאת בצורה מפורשת. כשהתחילה ההרעשה הארטילרית, לא היינו מופתעים".
"אנחנו התכוננו כל הזמן למלחמה", אומר נפשי. "ראינו את ההיערכות הסורית בעיניים. לכן הקפדנו כל כך על איכות האימונים ועל רמת הידע של כל איש צוות. כולם הכירו את הקו עד לפרטי-פרטים, מי שלא הצליח לעבור את המבחן השבועי – לא היה יוצא הביתה. התחרויות בין מחלקות הטנקים נועדו להעלות את הרמה המקצועית של החיילים, כדי להבטיח שבכל היתקלות בין טנקים שלנו לשלהם – ידנו תהיה על העליונה".
למרות התחושות, איש לא התריע בפניהם שעומדת לפרוץ מלחמה. דיברו על "יום קרב", מעין אותם שהיו שכיחים למדי באותם ימים, נפתחים בבוקר ומסתיימים לפנות ערב. כאשר הוזנקו הטנקים לעמדותיהם ניתנה בקשר הפקודה "קפיטל", שם הקוד ליום קרב.
יאיר נפשי: "היינו החטיבה היחידה בצה"ל שהחזיקה באמצעי ראיית לילה, ציוד יקר ונדיר באותם ימים. לא חשבנו לרגע לקחת אותם לטנקים, משום שהיינו בטוחים שאנחנו הולכים ל´יום קרב´ שיסתיים עוד לפני שיחשיך".
שישה פגזים מול שמונה טנקים
מספר ניר עתיר, חבר קיבוץ אפיקים: "קיבלנו פקודה מהמ"פ לנוע לרמפה בחזית של תל-סקי, משם נצפו טנקים סוריים המתקרבים לגבול. המ"מ יואב יקיר הוביל את המחלקה לנקודה, ומשם ניהלנו קרב עם הטנקים הסוריים והשמדנו כמה מהם. בערך בשעה 16:30 קורא לנו המ"פ בקשר ופוקד עלינו לנוע באופן מיידי צפונה, לכוון מוצב 116. ממקומו באזור מוצב 115 הוא רואה כוח סורי גדול שחוצה את הגבול מצפון למוצב 116 בתנועה לתוך שטחנו. חברנו למוצב, תפסנו עמדות ברמפות שהכרנו היטב, ויצרנו קשר עם מפקד המוצב, יוסי גור. המראה שנגלה לעינינו היה קשה: עשרות טנקים ונגמשי"ם של הסורים חוצים את תעלת הנ"ט ויורים לכל עבר.
"ליואב יקיר היה ברור שלמרות הנחיתות המספרית שלנו, נצליח לפגוע בכוח העצום שהיה מולנו. התחלנו לנהל אש, ממש כמו באימונים. היית צריך להיות זריז מאוד – לירות ומיד להחליף עמדות – כדי שהסורים לא יפגעו בך. יואב ניהל את הקרב בקור רוח, והביטחון העצמי שלו הקרין גם עלינו. ערכנו בינינו, יואב ואני, מעין תחרות של מי ישמיד יותר טנקים ויעשה זאת יותר מהר. ראיתי את יואב עומד בצריח ומוחא כף בכל פעם שהושמד טנק של האויב. הוא אמר בקשר: ´חבר´ה, לא נורא, שלושת הטנקים שיש לנו זה כוח רציני, אנחנו נשמיד אותם´. הודות לצלילות הדעת שלו ביצעה המחלקה דברים שקשה לעלות על הדעת ששלושה טנקים מסוגלים לעשות".
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.makorrishon.co.il/images/common/trans1x1.gif]
"בבונקר הקטן הצטופפו 26 לוחמים, חלקם פצועים, עם כמה מגופות ההרוגים. הסורים לא נכנסו לבונקר. הם הסתפקו בירי אר-פי-ג´י ובזריקת רימונים, שמהם נפגעו עוד כמה לוחמים. אנסבכר אמר: ´אם יש מישהו שיכול – שייצא, יסגיר את עצמו לסורים ויגיד שאין עוד
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.makorrishon.co.il/images/common/trans1x1.gif]
הקרב ליד מוצב 116 נמשך אל תוך הלילה, ונדמה היה שהמחלקה של יואב יקיר מצליחה להשהות את התקדמות הכוח הסורי. אולם אז התחדשה תנועת הטנקים הסוריים בעוצמה רבה. יקיר הסתייע במפקד המוצב, שירה עבורו פצצות תאורה ממרגמה והאיר את השטח כדי שמחלקה 3 תוכל להמשיך לכוון את תותחיה לעבר הטנקים הסוריים. משהתברר עד כמה קשה המצב, שלח המ"פ אבי רוניס את מחלקה 2, בפיקודו של נתי לוי, לצורך תגבור.
"קיבלנו פקודה לנוע ולתגבר את מחלקה 3", מספר מוטי אביעם, ארכיאולוג, שהיה אז מפקד טנק במחלקה 2. "נותרנו רק שני טנקים, לאחר שטנק אחד נפגע בקרב על ציר הנפט. נתי לוי הוביל אותנו לעבר מחלקה 3, אולם כשהגענו לקרבת מוצב 116 עלה הטנק שלו על מוקש ופרס זחל. הצוות עבר לטנק שלי, וכך המשכנו להילחם".
במהלך הקרב נהרג רוניס, והתחמושת הלכה ואזלה. כשהמצב נראה כבר חסר סיכוי, יצר יקיר קשר עם המג"ד נפשי, שניהל באותה עת קרב קשה קילומטרים רבים משם, בצפון הגולן.
יאיר נפשי: "מתקשר אלי יואב ואומר לי: ´המצב קשה, המ"פ נהרג, נותרו לי רק שישה פגזים ומולי שמונה טנקים´. ממקומי לא יכולתי לסייע, אלא רק לתמוך ולתת גב. הכרתי היטב את יואב, הוא היה קצין מעולה, סמכתי עליו שייתן את המענה הנכון ביותר האפשרי בשטח".
בסביבות 9 בערב נהרג יואב יקיר, וניר עתיר תפס פיקוד על המחלקה ועל ניהול הקרב. "גם לאחר שנגמרו לנו הפגזים, המשכנו לירות במקלעים על הטנקים הסוריים והצלחנו להדליק חלק מהם", הוא מספר. "קיבלנו פקודה להישאר בגזרה כדי שהאויב יראה שיש נוכחות שלנו. לקראת חצות נגמרה תחמושת המקלעים כמעט לגמרי, וקיבלנו אישור לנוע לתל-סקי ולחדש את המלאי".
בשלב זה לא נותר כוח טנקים שיבלום את הסורים, והם חצו את הגבול לעומק שטח ישראל. לאחר המלחמה התברר שהיתה זו חטיבת-חלוץ של דיביזיה סורית. הדיביזיה היתה אמורה לכבוש את דרום רמת הגולן עד המורדות לכנרת, ומשימת החטיבה היתה להבקיע את המכשול של צה"ל על הגבול, לגשר על תעלת הנ"ט ולהשתלט על השטח בעומק של חמישה ק"מ. היה עליה לבצע את משימתה תוך שלוש שעות, כדי לאפשר לחטיבה ממוכנת שתבוא אחריה לכבוש רצועה בת כ-12 ק"מ, וכך לכבוש את כל דרום רמת הגולן, מרמת-מגשימים עד אל-על. למחרת עם שחר היה הכוח הפולש אמור לקבל תגבור של חטיבת טנקים נוספת, שבעזרתה תכננו הסורים להגיע למורדות הגולן ולמנוע ניסיון ישראלי לכבוש את הגולן מחדש. הקרב העיקש שניהלו מחלקת הטנקים וחיילי המוצב הקשה על החטיבה הסורית הראשונה לבצע את משימתה. כתוצאה מכך השתבש לוח הזמנים של המתקפה כולה בדרום הרמה. בתצלומי אוויר שצולמו למחרת הקרב נראים בבירור עשרות הטנקים והנגמשי"ם הסוריים שהושמדו.
כוחו של סרבל אפור
כוח השריון הקטן חבר ללוחמי הצנחנים שישבו בתל-סקי, בפיקודו של סגן מנחם אנסבכר. ניר עתיר: "במהלך התנועה נתקלנו בנגמ"שים סוריים שנמצאו סמוך לתל-סקי. אלה השתייכו כנראה לחטיבה אחרת. חלקם בערו בשטח, לאחר שנפגעו על ידי הצנחנים והטנקים שהיו על התל, וכן מאש הטנקים של חטיבה 7, שניסו לנוע צפונה כדי לתגבר את 116. לאחר שהצטיידנו בתחמושת של טנקים מושבתים שהיו על התל ניסתה המחלקה לנוע בחזרה לגזרת 116, אולם זו היתה משימה בלתי אפשרית, משום שבינתיים הסורים השתלטו על כל האזור שמצפון לתל. לא היה מי שימנע זאת מהם".
במהלך הלילה ניסו הסורים לכבוש את התל, אך סגן אנסבכר, שניהל את הקרב, הצליח לפגוע בהם בעזרת הטנקים והנשק המחלקתי. משכשלו הניסיונות החליטו הסורים, שככל הנראה רצו לגבש לעצמם תמונת מצב ברורה יותר, להמתין לבוקר.
עם שחר התחדשה האש על תל-סקי והכוחות הסוריים פתחו בתנועה לכיוון רמת-מגשימים. על התל נצבו חמישה טנקים, ובהם אלה של פלוגה ו´. אנסבכר פקד על כוח הטנקים לרדת לעבר הכביש כדי לחסום את הסורים. במהלך תנועתם נפתחה עליהם אש, וכמעט כל הטנקים נפגעו. הצוותים חילצו את עצמם לתל, שבינתיים נפתחה התקפה רגלית לעברו. הלוחמים, חלקם פצועים, ניסו להדוף את ההתקפה ומשכשלו מאמציהם הסתתרו בבונקר קטן. בתוך הבונקר הנצור שעל התל התחוללה דרמה קשה.
"בבונקר הקטן הצטופפו 26 לוחמים, חלקם פצועים", נזכר אביעם. "היו שם גם כמה מגופות ההרוגים. הסורים, שכבשו את המוצב, משום מה לא נכנסו לבונקר. הם הסתפקו בירי של פצצות אר-פי-ג´י ובזריקת רימונים, שמהם נפגעו עוד כמה לוחמים. מנחם אנסבכר נפצע ואיבד את הכרתו. בשלב מסוים הוא התאושש ואמר: ´אם הסורים ייכנסו פנימה הם יהרגו את כולנו. אם יש מישהו שיכול – שייצא החוצה, יסגיר את עצמו לסורים, ויאמר להם שלא נותרו עוד לוחמים על התל´".
יצחק נגרקר מקצרין, היום איש התעשייה האווירית ואז טנקיסט במחלקה 3, הרים את הכפפה. "הבנתי את המשמעות של התמסרות לסורים", הוא אומר. "לא הייתי בטוח שישאירו אותי בחיים, וגם שמעתי סיפורים על ההתעללויות באלה שנפלו בשבי. החלטתי שאני יוצא החוצה. הנחתי את העוזי ואת הרימונים ויצאתי. הסורים הבחינו בי, ואחד מהם ירה לעברי אבל לא פגע. הקצין הסורי צעק אליו ´הדא טיירא´, כלומר ´הוא טייס´, אל תירה עליו.
"הם לקחו אותי בשבי. שאלו אותי על חיילים נוספים, וסימנתי להם שהיו רק ארבעה (מספר החיילים בצוות טנק) וכולם נהרגו, נשארתי רק אני. הייתי בשבי במשך שבעה חודשים, ועברתי תקופה קשה ביותר משום שלא ידעתי אם הסורים אכן האמינו לסיפור שלי, או שחשפתי את הבונקר וגרמתי לכך שכולם ייהרגו".
יאיר נפשי: "אתם יודעים למה הם חשבו שהוא טייס?"
חלק מהנוכחים כבר מכירים את הסיפור, אבל בעבור אחרים זו הפעם הראשונה שהם שומעים אותו. "נגרקר הצטיין בימי הקרב שלפני המלחמה", מסביר נפשי. "לאות הוקרה הענקנו לו סרבל חסין אש בצבע אפור, דומה לסרבל טייסים".
"נתנו חיים למדינת ישראל"
סיפור חילוצם של הנצורים על ידי אוגדת מוסה פלד, שכבשה מחדש את האזור ביום השלישי של המלחמה, כבר סופר לא פעם, ואף תועד בסרט. בשעות הקשות שעשו בתל חיזק אנסבכר את רוחם של הלוחמים והבטיח להם "אתם תראו שנצא מכאן בעזרת השם בחיים ועוד נערוך חפלה", וכך אכן עשו לאחר שנגרקר חזר מהשבי.
התמונה הכוללת של מה שאירע בחזית מורה כי עיכוב הכוח הסורי – החטיבה שבאזור 116 וזו שבאזור תל-סקי – מנע מהסורים מלהגיע למורדות הגולן עם שחר כפי שתכננו. רק בסביבות השעה 11 בבוקר התקדמו הסורים עד לאזור אל-על. באותה שעה בדיוק הגיעו פלוגות הטנקים הראשונות מחטיבות המילואים 9 ו-179, שנעו לקראתם ובלמו את התקדמותם. אם החטיבות הסוריות היו מתייצבות במורדות של דרום הגולן ומשתלטות על המצוק, הן יכלו לחלוש משם על עמק הירדן. מאוחר יותר באותו יום התארגנה אוגדת מוסה פלד (146) להתקפת הנגד בדרום הגולן. ההתקפה התחילה למחרת (היום השלישי למלחמה) בבוקר. האוגדה טיפסה במעלות הגולן, דחקה את הכוחות הפולשים בחזרה לתוך שטח סוריה, וחוללה מהפך משמעותי בלחימה באזור. את המהלך הזה לא ניתן היה לבצע אילולי יכלה האוגדה להתארגן בעמק הירדן.
במכתב ששיגר אלוף פיקוד הצפון דאז, יצחק חופי, למשפחתו של יואב יקיר ז"ל נאמר בין היתר: "אני יכול לומר בפה מלא, שאנשי חטיבה זו (חטיבה 188) הם שנתנו למדינת ישראל חיים... בזכות הלחימה העיקשת של החטיבה, הדרך לא היתה פתוחה לסורים. הלחימה הזאת נתנה לנו את השעות לגייס יחידות מילואים ולהריץ אותן אל הצירים. הם הגנו על המדינה, על הבית". |
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
