צה"ל החל לגייס לוחמים מסיירות מובחרות לשירות ב"יחידה רב ממדית"

אחד המבצעים המפורסמים ביותר של הצנחנים הוא מבצע חטיפת המכ"ם המצרי. הצד של טייסי המסוקים קצת פחות ידוע. פרי, שהיה אז מפקד הטייסת, הוביל את שלושת המסוקים שהנחיתו ופינו את הלוחמים. את נשיאת המכ"ם לארץ נבחרו לבצע מסוקי היסעור החדישים, שהגיעו רק חודשיים קודם-לכן לארץ ונקלטו כגף קטן בטייסת הסופר-פרלון.
ערב המבצע הגדיר פרי לצנחנים מספר של 66 לוחמים, שיפוזרו בשלושת מסוקי הסופר-פרלון. מריבות אדירות פרצו כדי להבטיח השתתפות במבצע הנחשק. מכיוון שמסוק מתוכנן להמריא ולנחות כאשר קיים יחס מוגדר בין כוח המנוע ובין המשקל שהוא נושא, המשקל היה מוגבל. אם מעמיסים יותר מדי, המסוק לא מצליח להמריא, או מסוכן יותר, לא מצליח לנחות.
כדי לשמור על גורם ההפתעה, הוחלט ששלושת המסוקים המוחשכים ינחתו בו-זמנית על הקרקע, דבר שלא בוצע קודם-לכן. בהגיעו לאתר ההנחתה, פרי החל להנמיך. "בגובה של 30 רגל הרגשתי שמשהו לא בסדר", הוא אומר. "נדרשתי להשתמש ביותר כוח מנוע מהרגיל לביצוע הנחיתה. הבטתי בלוח השעונים וכל המנועים היו בסדר. לא הבנתי מה קורה. דבר כזה לא קרה לי מעולם. 'ללכת סביב' בשטח אויב, דווקא כשחשוב כל-כך להפתיע ולא להרעיש - זה דבר חמור. הנטייה היא לנסות לנחות בכל זאת, אבל הנסיון שלי והאחריות שרבצה עלי, הנחו אותי לא להקל ראש. היה מדובר ב-78 לוחמים ואנשי צוות אוויר".

נחיתה - באיחור של 20 דקות בגישה שנייה לנחיתה, שוב חזרה התופעה ושוב פרי הורה לשני המסוקים על 'הליכה סביב', כשלפתע התברר שמספר שתיים שלו כבר נחת. המבנה התפצל ובאין יכולת להדליק את האורות, המצב נעשה מסוכן. פרי הורה למספר שתיים להמריא, והוא ומספר שלוש הצטרפו אל מספר שתיים. בגישה שלישית לנחיתה, נחתו פרי ומספר שתיים, אך המסוק השלישי הודיע כי הוא אינו מסוגל לנחות וכי הוא 'הולך סביב'.
הוחלט שמספר שלוש ינחת לאור טרפז שיאירו לו הלוחמים. לרוע המזל, כל הטרפזים היו דווקא במסוק השלישי, שחג בינתיים באוויר. באין ברירה, נחת המסוק השלישי בזהירות לאור פנס-יד שסימנו עבורו הלוחמים.
"הנחיתה כולה ארכה יותר מ-20 דקות", אומר פרי. "במקום שזה יהיה מהיר: לבוא, לנחות ולהסתלק - הכל התחיל ברגל שמאל. הרגשתי הכי רע שיכול להיות. לא הבנתי למה זה קורה. הרמטכ"ל יושב בחדר הפיקוד הקדמי, רואה שאנחנו לא נוחתים ומודאג מאוד. תאונה? לא תאונה? אלו היו רגעים של מתח אדיר".
בסופו של דבר, הנחיתה הקשה לא השפיעה לרעה על המבצע. למזלם של הלוחמים, סמוך למכ"ם היה גנרטור רועש במיוחד והמסוקים לא נשמעו בנחיתתם. הצנחנים ביצעו את העבודה שלהם במומחיות. ניתוק קרונות המכ"ם מהחיבורים לקרקע ארך קצת יותר משעה. לאחר-מכן הגיעו שני יסעורים מצוידים בווים מיוחדים ונשאו את השלל היקר לישראל.
בעת שהקרונות נישאו ארצה על-ידי היסעורים, הוביל פרי שלושה מסוקים לאיסוף הלוחמים. גם הפעם לא היתה זו משימה נטולת קשיים. כשהיו המסוקים קרובים מאוד לשטח שנקבע לפינוי, פרי ואנשיו לא הבחינו בטרפזים שהיו הלוחמים אמורים להכין להם מבעוד מועד. "בסוף התברר, שהם הכינו לנו את הטרפזים שלהם מאחורי מצוק, בצורה שמסוק המגיע בגובה נמוך לא יכול לראות. רק כשבאנו מלמעלה, ראינו את האור ואספנו אותם".
היסעורים הצליחו להתגבר גם הם על קשיים ולהנחית את הקרונות ללא פגע בשטח ישראל. ההד שעורר מבצע חטיפת המכ"ם מעומק מצרים היה אדיר. בלהט ההצלחה, הושמו הקשיים שהתעוררו בעת ההטסה והפינוי בצד. המבצע הפך לאחד המבצעים המפורסמים ביותר של צה"ל. רק שנים מאוחר יותר גילה פרי, בדרך מקרה, מה השתבש באותם רגעים של נסיונות נחיתה חוזרים ונשנים בשטח האויב.
"יום אחד הוזמנתי על ידי מג"ד הצנחנים מאותם הימים להרצות בפני קורס מ"כים על המבצע", מספר פרי. על אותו הרגע הוא כותב בספרו: "לתומי סברתי שלאחר ש'צימל' יסיים את תיאור המהלכים המבריקים של החסימה, הרתק, הזחילות, ההשתלטות והנפת הקרונות, אקום אני ואגמגם כמה משפטים על ניווט, הנחתה בעייתית וסימון לא מקצועי של טרפזים. לא כך קרה. כאשר תיאר מפקד הפעולה את שלביה השונים, שמעתי אותו מספר כיצד התכוננו הוא ואנשיו לנעלם הגדול מכל: ניתוק הקרונות מהמשאיות: 'זאת היתה הבעיה הגדולה שלנו. מכיוון שלא ידענו בוודאות אם הקרונות מולחמים או מחוזקים בברגים או בכבלים לקחנו איתנו ציוד מיוחד שיענה על כל האפשרויות: ציוד ריתוך כבד, בלוני גז, מספרי ברזל, מפתחות שוודיים מכל הגדלים, פטישים כבדים, בקיצור, מסגריה שלמה...'".
פרי הקשיב והזדעזע. "זו היתה ממש דרמה. אתה חי עם זה ואתה לא מעלה על דעתך שהם העמיסו שם משקל שבנוסחה הזו של משקל מול כוח מנוע לא איפשר לנו לנחות. אם הייתי בכל זאת מנסה, לא הייתי יכול לבלום והיינו מתרסקים. מאות קילוגרמים הם הכניסו שם ועד שהקילוגרמים האלה לא נצרכו כדלק שנשרף בזמן שהסתובבנו שם באוויר, לא יכולתי לנחות".
http://www.iaf.org.il/Templates/Journal/Journal.In.aspx?lang=HE&folderID=543&subfolderID=545&docfolderID=547&lobbyID=50&docID=19199

בקבוצת הפייסבוק המצויינת מלחמת ההתשה בחזית המצרית - 1967 עד 1970 פרסם החבר אביב יצחקי פוסט ישן מאתר רוטר.נט, בו פורסם תרגום לעברית מתוך אתר רוסי של עדות אישית מפיו של חייל רוסי אשר שירת בתחנת המכ"ם.

תיאור מהפנט של חייל רוסי המתאר מנקודת מבטו את המבצע הנועז של צה"ל שהצליח לתפוס רדאר עוצמתי וחדשני של הרוסים בשלמותו:

"היהודים גנבו את הרדאר. מבט מהצד של האויב על מבצע תרנגול 53"
שמי איגור קוליקוב. בשבילי, בתור סטודנט של המוסד ללימודי שפות זרות שנשלח למצרים בתור מתרגם צבאי, המלחמה הזו החלה ב-30 בנובמבר 1969. מוקדם בבוקר יחד עם היועץ הצבאי של הדיוויזיה ה-3 יצאנו מקהיר אל החזית בים האדום.
בערב, לאחר שעברנו 300 קילומטר, הגענו אל חטיבת החי"ר 19 שהוצבה על חוף מפרץ סואץ. היא הגנה על עמק זעפרן שנמשך עד הנילוס עצמו. בספטמבר ונובמבר החטיבה הופצצה קשות. באחת ההפצצות נהרג יועץ צבאי רוסי. עכשיו היה די שקט. את הימים הטראגים הזכירו שלדי הציוד שנהרס והבורות העצומים שנוצרו מהפצצות הישראליות הכבדות. האזור הזה לא כוסה בידי הנ"מ המצרי והטייסים הישראלים הרגישו בו כמו בבית. כשראיתי את הרסיסים הגדולים והחדים הבנתי שלא באנו לכאן לעשות חיים. החיים השלווים בקהיר נראו כחלום רחוק והעתיד לא נראה כל כך סימפטי.

החטיבה ה-504
במפקדת החטיבה התברר שגדוד 504 בו היינו צריכים לעבוד הועבר 145 ק"מ דרומה, לאזור ראס גריב, עיירה קטנה של עובדי נפט מצרים.
כשהגענו למקום שמענו תדרוך מהיועץ (הרוסי) הבכיר של החטיבה.
נתנו לנו משאית גאז-63 ישנה מחוררת מרסיסים, שמו שם שתי מיטות צבאיות עם מזרונים מלאי פשפשים, ויצאנו לדרך.
לא הרגשנו שמחה מיוחדת לנוכח הנוף היפה כי ידענו שמצפה לנו תקופה לא קלה בכלל.
כל הדרך הייתה זרועה בשלדים של רק"מ שרוף. במיוחד זכרנו נגמ"ש מסוג בטר-152. הוא עמד תקוע בסלע בצד הדרך. בצד האחורי היה חור גדול מטיל ישראלי ששוגר בידי סקיהוק או מיראז'. ישר ראינו שעבד טייס מקצועי. נזכרנו בתדרוך של אחד מעמיתנו: "בזמן הפצצה, ניטשו את הרכב ותברחו כל אחד לצד אחר. הם לא יירו טילים על חיילים בודדים.
המג"ד מוסטפה זיביב והקצינים האחרים קיבלו אותנו יפה. הגדוד רק הגיע ולכן לא הספיקו לחפור שוחות, ונאלצנו לישון במשאית. דבר מפתיע נוסף היה צום הרמדאן במהלכו אסור היה לאכול עד השקיעה.
המזון הגיע רק בערב והיה מלא בחול, כך שנאלצנו לצום יחד עם המוסלמים.
למחרת התחלנו לבדוק את המצב ואת האזור בו היה צריך לפעול

גדוד 504
הגדוד היה אחראי על כיסוי רצועת החוף: 120 לאורך החוף ו-80 לעומק מה שלא נכנס לשום נורמטיב טקטי. בהתאם למשימה, היחידה המצרית הזו נועדה למניעת הנחתה של חי"ר מהים והבטחת "יעדים חשובים" באזור. תשומת לב גדולה ניתנה לאבטחת הרדאר. הגדוד תוגבר בפלוגת טנקי טי-34, סוללת מרגמות 120 וסוללה מעורבת של תותחי נ"ט 57 ותול"ר בי-11. הנשק נגד מטוסים כלל רק שלושה מקלעי ד.ש.ק.
מלבד לגדוד שלנו היה באזור גדוד של "ההגנה העממית" עם חיילים בני 50-60. החיילים האלה הגנו על אובייקטים של חברת הנפט המקומית, ולמען האמת, לא הייתה מהם שום תועלת.
לא דאגנו בכלל בגלל הנפט. לפי המידע שהיה לנו, בין ישראל למצרים היה הסכם בלתי כתוב שאף אחד לא נוגע ביעדים האלה, מה עוד שבמקום לידינו הנפט הופק בשיתוף ארה"ב.
כאב הראש האמיתי שלנו היה יחידת הרדאר. היא הייתה 8 ק"מ מהחוף ו-5-6 מהגדוד. היא גילתה מטרות באזור המרכזי של מפרץ סואץ. הגנו עליה 10 חיילים בלי שוחות אפילו, ומפקד היחידה היה בעמדת רדאר הדמה, שני קילומטר מהראדאר האמיתי. עמדת רדאר הדמה היוותה גל אבנים עם ברזל תקוע ששימש כאנטנת דמה. הגנו עליה גדרי תיל וחמש סוללות מקלעי נ"מ מתוצרת סובייטית ואמריקאית.
כמובן שמיד הבענו את התנגדותינו לפרישת הכוחות הזו ליועץ הראשי של החטיבה שהבטיח לבדוק את זה. באותו זמן כל אזור פיקוד הים האדום היה כר לפעילות נרחבת של חיל האוויר הישראלי, ולא רק מטוסים אלא גם מסוקים. הם היוו איום חמור כי טסו בגובה נמוך מתחת לרדאר.
יש להגיד שבזעפרן נצא רדאר נוסף. הישראלים הפציצו אותו כל הזמן אבל לא הצליחו להשמידו. חיל האוויר הישראלי לא הטריד אותנו במיוחד, אך לעת ערב ובמיוחד בלילות ירחיים החלו להופיע מסוקים.
הם נכנסו לעומק השטח וחזרו חזרה לסיני רק בסביבות ארבע בבוקר. יכולנו רק לנחש מה הייתה מטרת הטיסות האלה, חשדנו שהם רוצים להנחית חי"ר ולהשמיד את הרדאר, ואף ערכנו אימון לאנשי הגדוד שכלל הקפצה והגעה מהירה לרדאר.
מהבוקר ועד הערב ערכנו תיכנוני קרב, ובלילה היינו בשוחת המג"ד וחיכינו בחשש לידיעות בדבר פעילות המסוקים הישראלים. עם שחר כשנוכחנו שהמסוקים עזבו, הלכנו לישון באוהל.
נזכרנו במה שאמר לנו חבר מפלגה בכיר: "שרק תעזו ליפול בשבי אצל היהודים, תעופו מהמפלגה".
לאחר זמן מה הבחנו במטוס תצפית והבנו שהישראלים בוחנים בקפדנות את האזור. אבל המצב ברצועת החוף נשאר שקט.
בערב ה-26 בדצמבר בשעה 22:00 הגיע מברק ש-50 ק"מ מצפון לנו חדרו שני מסוקים ישראלים. דבר כזה קרה לעיתים תדירות כך שלמרבה הצער לא נתנו למידע הזה יותר מדי חשיבות. במהלך שיחה שגרתית, רס"ן פאנצ'נקו הציע למג"ד להקפיץ את פלוגה א' ולבצע מסע לילי לאזור הנחיתה המשוער של החי"ר המוסק.
למען האמת, גם היום אחרי שלושים שנה אני לא יכול להגיד בוודאות מה היה יותר טוב בשבילנו: האם לקיים את האימון הזה או לא. אם היינו מקיימים אותו, כנראה שהיינו מסכלים את המבצע הישראלי, אבל נשאלת השאלה "מה היה קורה אחר כך"? כנראה שביום למחרת הישראלים היו משמידים את הגדוד לגמרי.
אין פה שום הגזמה. יועץ חטיבתי שהכרתי, וטראן של מלחמת העולם השנייה, שהכיר על בשרו את עוצמת ההפצצות הישראליות, השווה בין המכות שהחליפו ביניהם הישראלים והמצרים: "אם הערבי ישבור את הזגוגית בביתו של היהודי עם רוגטקה, היהודי לוקח אלה ושובר לו את כל החלון יחד עם הקיר."
לאחר מכן נוכחתי שהמכה הישראלית באמת הייתה הרבה יותר חזקה. כמובן שהיינו מוכנים לבצע את חובתנו הצבאית, אבל לא כל כך רצינו למות בחולות האלה.
כך או אחרת לגורל תוכניות אחרות. סגן אלוף זיביב לא אישר לבצע את האימון. כנראה הוא פשוט לא רצה לרוץ בחולות בלילה.
לא קיבלנו שום ידיעות נוספות על המסוקים והכל נרגע.

הפשיטה
באמצע הלילה טראס העיר אותי: "איגור! אתה שומע? מטוסים! בוא נראה מה קורה.
מרחוק אכן נשמע קול של מטוסי סילון. - זה כנראה מטוס תצפית, צעקתי בלי לחשוב אפילו איזה מטוס תצפית טס בלילה?
הרעש התחזק, אחד המטוסים היה ממש קרוב אף על פי שלא ראו אותו. 200 מטר ממני היה פיצוץ, לאחר מכן שני.
החלה ההפצצה.
מכל הצדדים התפוצצו פצצות וטילים.
רצתי לשוחה של המג"ד.בשוחה היו כמה קצינים נוספים ושאלתי אותם מה קורה.. מה כבר יכול להיות, אמר המג"ד, אתה לא רואה שמפציצים אותנו? ומה קורה עם יחידת הרדאר? גם הם חוטפים.
ידענו שיחידת הרדאר חוטפת, הנ"מ שלהם עבד שעות נוספות. סוללות המקלעים שלנו שתקו, המג"ד אמר שגם כך לא רואים כלום ואין טעם לירות.
אם נירה, אז הם יבחינו בנו ויפגעו בנו עוד יותר, הוא אמר.
ניסינו ליצור קשר עם המחלקה שאמורה הייתה להיות ליד הרדאר האמיתי, והתברר שהמחלקה הייתה בעמדת רדאר הדמה בניגוד גמור לפקודה. המ"מ עלה בקשר ואמר שהוא לא יכול להתקדם אל עבר הרדאר כי מפציצים אותו.
אחרי כמה ימים לא הבחנו בשום בור של פצצה במסלול התקדמות המחלקה.
העוצמה של ההפצהה התגברה. באחת וחצי בלילה עלה בקשר מפקד יחידת הרדאר, הוא אמר שהוא רואה שריפה בעמדת הרדאר האמיתי, ושהוא ככל הנראה הושמד בהפצצה.
לאחר מכן הקשר נותק.
גם הקשר הקווי נותק והמג"ד סירב לשלוח קשרים בנימוק שהחיילים יהרגו.
בארבע וחצי בבוקר אחד החיילים דיווח על רעש משונה. רצנו החוצה ושמענו קול חזק של מסוק. היינו בטוחים שהאויב מנסה להנחית חי"ר תחת חיפוי ההפצצה האווירית ועלינו על הגבעה הסמוכה, ושם הבחנו לכמה שניות בשתי דמויות מסוקים המתרחקים לכיוון המדבר. לא הבנו למה הפלוגה לא פתחה באש על המסוקים האלה.
במהרה השתרר שקט. נשמע רק קול של מטוס מתקרב. עמדנו על הגבעה ואפילו לא הספקנו לדבר על מה שראינו, הכל קרה בבת אחת. כמה טילים ששיגר המטוס עפו מעלינו כאשר רצנו מהגבעה כמו מטורפים
המטוס הפעיל מבערים והסתלק לכיוון סיני.
גמורים מעייפות הלכנו לשוחה שלנו
אחרי שלושים דקות נשמע צלצול טלפון.
מר איגור - פנה אלי המג"ד - היהודים גנבו את הרדאר.
מרוב תדהמה לא הבנתי כלום.
- מה זאת אומרת גנבו? מה גנבו?
התשובה לא הייתה ברורה: או שגנבו חלק חשוב, או משהו אחר...
אחרי כמה דקות שוב היינו בשוחה של המג"ד זיביב. המצב היה חמור מאוד, זאת הבנו מפניו המכורכמים של המג"ד. מהסבריו המקוטעים הבנו שהרדאר פשוט נעלם מהעמדה! זאת דיווח המ"מ שרק עכשיו הגיע למקום המארב המיועד שלו.
התחלנו לתחקר את האירוע.
נזכרנו בהופעתם התדירה של המסוקים והמטוסים הישראלים - האויב התכונן היטב למשימה. מעניין שעשרה ימים לפני האירוע, הגיע מידע מודיעיני לגדוד שהצנחנים הישראלים מתאמנים בסיני על כיבוש אובייקט מסוים. המג"ד לא סיפר לנו כלום על המידע התברר שלשלפני תחילת ההפצצה, בסביבות 23:00 לאזור הרדאר הגיעו שני מסוקי סופר פרלון עם קבוצת השתלטות. על המסוקים האלה דיווחה לנו עמדת התצפית. את עקבות הגלגלים של אחד מהם מצאנו 300 מטר מהרדאר ומהם הסקנו מה סוג המסוק.
הרדאר לא עבד באותו הזמן, הצוות שלו עסק בתיקונים בתוכו והם לא הבחינו במסוקים. לאחר מכן נודע לי שאחד הסמלים הבחין במסוקים ודיווח עליהם למג"ד בטלפון, אבל הוא אמר "אתה מדמיין כי אתה פחדן". עד עכשיו אני לא מבין למה זיביב לא סיפר לנו על השיחה עם הסמל.
כך או אחרת, הרדאר נכבש על ידי האויב עד חצות. הצלחנו לגלות את מסלולי ההתקדנות שלהם לרדאר לפי עקבות נעליהם. מצאנו גם את עמדת המקלע שחיפתה על התקדמותם.
שני חיילים מצרים נהרגו והשאר ברחו למדבר.
החלק העיקרי של המבצע נערך כבר בחיפוי ההפצצה האווירית. האויב הניח שנבחין בהנחתת הכוח ולכן החל להפציץ כדי להכריח את הגדוד "להוריד ראש" ולא להתקדם לרדאר. הישראלים אף הפציצו את היציאה מבקעת זעפראן לראס גאריב וערכו 36 גיחות הפצצה.
לאחר כיבוש עמדת הרדאר הגיעו עוד שלושה מסוקים כבדים. גם בהם הבחינו מעמדת התצפית. הישראלים פירקו את הרדאר בצורה מקצועית ביותר, העמיסו על המסוקים והעבירו אותו לסיני.
הצנחנים פיצצו את הגנרטור וזה כנראה מה שראה המ"מ.
יחד עם הרדאר נחטף גם צוות ההפעלה שלו, ולפני שטסו לסיני הישראלים מיקשו היטב את האזור עם פצצות מושהות, מוקשים רגילים. בתא הנהג של המשאיות החבלנים הבחינו בפצצות הפתעה.
כל הסיפור החמור הזה עשה רעש גדול מאוד. כל היועצים הסובייטים דיברו על "איך היהודים גנבו את הרדאר בים האדום"
אחד המומחים הבכירים אמר לנו שהיינו צריכים לעלות על טנק ולפקד על התקדמות הפלוגה לרדאר. אם הייתם מחסלים את הישראלים, הייתם מקבלים את מדליית ''הכוכב האדום". טראס ענה שעדיף לא לקבל את המדליה בכלל מאשר לקבל אותה על כרית אדומה ("אחרי מות גיבורים").
כתוצאה מהחלטות ועדת החקירה והמשפט לאחר מכן, המג"ד זיביב נדון למוות, ואחר כך קיבל חנינה מהנשיא.

אפשרויות משלוח הודעות

אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים

אתה לא יכול להגיב לאשכולות

אתה לא יכול לצרף קבצים

אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל

סמיילים פעיל

קוד [IMG] פעיל

קוד HTML כבוי

כלי אשכול	חפש באשכול זה
הצג גירסת הדפסה שלח דף זה ב E-Mail	חפש באשכול זה: חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה	דרג אשכול זה
עבור למצב לינארי מצב כלאיים עבור למצב משורשר	דרג אשכול זה:

הדף נוצר ב 0.12 שניות עם 12 שאילתות
צור קשר - Fresh - למעלה