|
10-09-2012, 00:23
|
יגיל הנקין. ד"ר להיסטוריה צבאית, חוקר במחלקת היסטוריה של צה"ל
|
|
חבר מתאריך: 16.02.04
הודעות: 5,565
|
|
כיוון שהדיון זז קצת לכיוון כלי רכב ממוגני מוקשים, להלן קטע רלוונטי מהדוקטורט שלי:
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי YGH שמתחילה ב "צנחנים נגד גרילה - הפעלת כוחות מוטסים במלחמה ברודזיה"
. הימנעות מפגיעה: מוקשים וההתגוננות בפניהם.
כבמלחמות גרילה רבות, גם ברודזיה לרוב השתדלו אנשי הגרילה להימנע מקרב סדור אלא אם הייתה להם עדיפות ברורה. לרוב העדיפו מארבי פגע-וברח והנחת מוקשים, וכאשר נתקלו בכוח רודזי נלחמו בעיקר אם לא יכלו להימלט – כמקובל כאשר שימור הכח חשוב יותר מהריגת האויב. כוחות הבטחון וחוואים אירופאים היוו מטרה, בהתקפות מאורגנות יותר ובעיקר פחות. ההתקפה על חוות אלתנה, שלושים שניות של ירי, הייתה דוגמה מייצגת, וכמוה העובדה כי ההרוג הרודזי היחיד בתקרית לא נפגע מאש אנשי זאנל"א אלא ממוקש שהותירו אחריהם.
המוקש הראשון כנגד כוחות רודזיים הופעל ב-27 באפריל 1971, בשטח מוזמביק דווקא, והרג שני חיילים רודזיים[1]. באוגוסט 1972 הונח המוקש הראשון בשטחה של רודזיה, על ידי זאפ"ו. בתחילת אוקטובר הוחלט על הקמת ועדה להתמודדות עם מוקשים (Mine Warfare Committee). זו הוקמה בפועל ב-12 בדצמבר 1972 – בעיתוי שבמקרה חפף כמעט-לגמרי את תחילתה של המערכה של זאנ"ו באותו חודש.[2] לימים אמר לוטננט-קולונל גארת' בארט, שהיה מפקד ה-SAS הרודזי, כי עם פריצת המערכה בדצמבר 1972, "לוחמת מוקשים הפכה לכלי העיקרי של לוחמי הגרילה".[3]
שני קציני נחתים אמריקאיים ציינו כי במהלך 1973 הטקטיקות של אנשי הגרילה
נעשו מתוחכמות יותר, אולם נשארו בכלליות 'פגע וברח'. הם היו בוחרים חווה מבודדת וממקשים את דרכי הגישה לפני היציאה להתקפה. ברגע שההתקפה החלה, היא נשברה במהירות רבה. מרכיבים מקומיים של כוחות הבטחון היו ממהרים לאזור לאורך דרך הגישה ומפעילים את המוקש.[4]
ההיסטוריון אליקים סיבנדה, המחבר האוהד של ההיסטוריה של זאפ"ו, מכנה את התקופה בין 1970-1975 "עידן המוקשים", וטען כי השימוש במוקשים גם אצל זאפ"ו היה "אסטרטגיה שאומצה בצורה נרחבת ב-1970".[5]
השימוש במוקשים איפשר לאנשי הגרילה להטריד ולפגוע בכוחות הבטחון ובאזרחים רודזיים (גם אם הנזקים היו נמוכים יחסית) בלא להסתכן מדי, ובלא לשחוק את כוחם. עיקרו של המיקוש היה כשיטה התקפית שנועדה לשבש את החיים ברודזיה, ולהוביל ללחץ בלתי נסבל על התושבים האירופאים והמשטר הלבן. במילים אחרות, השימוש במוקשים היה בעיקרו אסטרטגי ולא טקטי.[6]
מלבד זאת, שירת השימוש במוקשים גם מטרה טקטית. יכולתם של הרודזים להעביר כוחות בדרך האויר הייתה מוגבלת, ולא כל חשד לזיהוי של אנשי גרילה הצדיק הפעלת מסוקים או מטוסים יקרים. מיקוש הכבישים אילץ את הרודזים להתקדם אט-אט, מנע מהם אפשרות במקרים רבים להגיע במהירות סמוך למחנות-בסיס של אנשי הגרילה, אילץ אותם לצמצם את הפטרולים שלהם ובכך הגדיל את חופש הפעולה והבטחון של אנשי הגרילה.
בתחילה הונחו מוקשים על הכבישים או דרכי העפר, והיו יחסית קלים לגילוי; אולם בתוך מספר חודשים – לא יאוחר מאפריל 1973 - השתכללו אנשי הגרילה, בשיטות שכנראה שימשו בתחילה במאבק נגד הפורטוגזים במוזמביק. מוקשים הוטמנו בבורות שנחפרו בדרכי עפר וכוסו עד אשר כמעט לא היה ניתן להבדילם מסביבתם. לעיתים אף נחפרו בורות בצד הדרך, בצמוד לשוליים או לאספלט בכביש סלול, כדי להכניס מוקש מתחת לכביש ללא שיוותרו סימני חפירה. לעיתים כוסו המוקשים בגומי או הוטמנו בעומק של יותר מ-45 ס"מ, כדי שמגלי-מוקשים ידניים לא יוכלו לגלות אותם. ובעוד שבתחילה השתמשו אנשי הגרילה במוקשים מתכתיים, כבר בדצמבר 1973 התגלה ברודזיה המוקש הפלסטי הראשון.[7] ככלל דובר במוקשים מהגוש הסובייטי, הגם שנעשה שימוש מוגבל במוקשים בריטיים,[8] ייתכן שממחסני צבא זמביה. שיטות הנחת המוקשים בידי הגרילה המשיכו להשתכלל; הן כללו כיסוי המוקש בפנימיות צמיגים או – אלתור מקומי – בסאדזה (Sadza), דייסה המופקת מדגן טחון; מיקומו של המוקש בדרך עפר חרוצה בורות, במקום בו נהג המבקש לעקוף את הבורות ייאלץ לעלות ישירות על המוקש; סימון (כנראה) של מיקומי המוקשים באמצעות שורת עלים לצד הכביש, מעגל אבנים קטן או פיסת בד אדומה, כדי לאפשר למניחים ועוזריהם לדעת בדיוק היכן הטמינו את המוקש, וכן נסיונות להאטת המרדפים – הן על ידי הטמנת אבץ בקרקע, כנראה בתקווה לבלבל כלבים, והן על ידי שתילת עטים כדוריים בקרקע, כדי שייראו כמנגנוני הפעלה-במגע ויאיטו את הרודפים. וכמובן, גם מוקשים אמיתיים הונחו בדרך הנסיגה. בכמה מקרים נפגעו ממוקשים חיילים שרדפו אחרי אנשי גרילה לאחר פיצוץ מוקש בכביש.[9]
לפחות בשנים הראשונות של המערכה, תפוצת המוקשים הייתה מוגבלת, ופגיעה באנשי מפתח יכולה הייתה לשבש את השימוש בהם למשך זמן ניכר. כך, למשל, העריכו הרודזים בספטמבר 1974 כי העובדה שכמעט כל תקריות המוקשים באותו זמן אירעו בגזרה אחת, נבעה מכך שבגזרה השניה ('אזור נהנדה', מוקד תחילת הלחימה) חוסל האחראי הלוגיסטי של זאנ"ו ביולי. אנשיו, מטעמי מידור כנראה, לא ידעו היכן נמצאים כל מאגרי המוקשים.[10] עם זאת, אנשי הגרילה – במיוחד זאפ"ו – עשו מאמצים ניכרים להכניס מוקשים רבים לתוך רודזיה, הגם שחלקם התעצלו כנראה והשליכו את המטען בדרך. למזלם של הרודזים, הם הצליחו לאתר את מאגר התחמושת העיקרי של זיפר"א בזמביה, והשמידו אותו במבצע 'מפץ גדול' (Big Bang) מ-1974. כמחצית המאגר נספרה לפני ההשמדה, והיא כללה מאה ארגזים של מוקשי נ"ט, עשרות ארגזים של מוקשי נ"א, וכמות חומרי נפץ שהוערכה בשלוש טונות.[11] השמדה זו החזירה, כמעט כפשוטו, את יכולתו של זאפ"ו שנים לאחור – שכן הוא נדרש לזמן ניכר כדי לצבור מחדש מלאי מוקשים ראוי לשמו.
ההתמודדות הרודזית עם המוקשים הדגימה כי אם נגרמת בעיה אסטרטגית כתוצאה מאמצעי טקטי שמפעיל האויב, ייתכן כי היא גם תיפתר, או לפחות עוקצה יוקהה, על ידי אמצעים טקטיים פשוטים.
כבר ב-1967 עשו הרודזים נסיונות ראשוניים בכלי-רכב מוגנים בפני מוקשים.[12] באותה תקופה, בהיעדר איום מוקשים ממשי, התקציב היה נחוץ יותר במקומות אחרים, והנסיונות לא הובילו לתוצאות משמעותיות. כאשר עם פתיחת המערכה הפך האיום ממשי יותר, החלו הרודזים בתהליך ללימוד והפקת לקחים. הם יצרוטופס מסודר לדיווח על תקריות מוקשים, שנועד לאסוף מידע שיועיל במיגון כלי-רכב, והקימו תת-ועדה מודיעינית לענייני לוחמת מוקשים, על מנת לנסות ולמצוא מענה.[13]
מכל מקום, הדבר דרש זמן. חיפושים אחר פתרון מהשכנים הפורטוגזיים במוזמביק לא הביא לתוצאות מספקות.[14]
מפני-המוקשים שהוצמדו לחזית כלי רכב והתפוצצו במגע עם מוקש, לא היו פרקטיים במיוחד במקרה בו היה מספר רב של מוקשים,[15] או במקרה בו היה המוקש בעיקול בכביש.[16]
תחילה מוגנו כלי רכב בשקי חול ותוספות גומי, פתרון בלתי מספק בעליל. כלי רכב אזרחיים לא מוגנו כלל, והם היו עתידים להוות את עיקר הנפגעים. עד 1974 נהרגו ברודזיה ממוקשים חמישים ושבעה אזרחים, מהם שלושים-וארבעה אפריקאים, מול 11 או 12 אנשי כוחות הבטחון[17]. בהמשך הפסיק הצבא הרודזי כמעט לגמרי להשתמש בכלי רכב מסוג לנד-רובר, שהיו רכב הסיור הסטנדרטי עד אז, והעדיף להשתמש במשאיות, מתוך הנחה כי ליושביהן סיכויים רבים יותר להישאר בחיים במקרה פיצוץ. רצפת המשאיות דופנה בשקי חול ולוחות פלדה, חגורות בטחון חוברו לכל המושבים, חורים נקדחו בגגות כדי לאפשר לפיצוץ להתפזר, דלתות סולקו, צמיגים מולאו מים כדי להנמיך את מרכז הכובד, למנוע התהפכות ולספוג חלק מאנרגיית הפיצוץ. נקבע כי כלי הרכב צריכים לנוע במהירות נמוכה, לרוב 20 מייל לשעה בערך, כדי שבמקרה פיצוץ לא יהיה נזק נוסף מתאונת דרכים. אנשי המשטרה, שהפטרולים שלהם היו קטנים מכדי להשתמש במשאיות, מיגנו את הלנדרוברים שלהם בשיטה דומה. כמו-כן, נעשו מאמצים לסלול אספלט במנחתים השונים ברחבי רודזיה, כדי לצמצם (אך לא למנוע, כפי שלימד הנסיון הפורטוגזי) את הסיכוי שמוקשים יונחו שם, וכן שימוש במחרשות כדי לפנות ממוקשים דרך בשדה, עבור טרקטורים וקומביינים אזרחיים.
אמצעים פשוטים אלו הצליחו להוריד את כמות הנפגעים הממוצעת.[18] כך, למשל, במקרה אחד ב-4 במרץ 1974, עלתה משאית משטרתית עם 14 איש בתוכה על מוקש נגד טנקים, שהתפוצץ מתחת לגלגל האחורי הימני. המשאית הייתה מצויידת בצמיגים ממולאי מים ובשכבת שקי חול כפולה, והנפגע היחיד היה מי שישב מעל לצמיג שהתפוצץ – שסבל מ "שריטה באף ואצבע נקועה (הוא לא לבש את נעלי הצבא שלו בגלל יבלות באצבעות וכתוצאה מכך ספג את הפציעה)". עם זאת, יעילות האמצעים הייתה מוגבלת – עד 1980 היו עתידים 45 איש להיהרג ו-270 להיפצע ב-162 מקרים שבהם עלה לנדרובר על מוקש; אולם במשאיות כמעט ולא היו הרוגים.[19] ההגנה הפסיבית נגד מוקשים סייעה בהתמודדות, אולם לא היה די בה.
הצעות להתמודדות מול איום המוקשים הרחיקו לעיתים לכת. כך הציע בתחילת 1974 אי-מי מחברי מועצת הבטחון ש"יש להכריח טרוריסטים [שנלכדו] לפנות דרכים ממוקשים על-ידי אילוצם לנהוג כלי רכב בדרכים אלו לפני התקדמות כלי רכב צבאיים או אזרחיים,[20] או ש"ניתן להשתמש בבקר למטרה זו" (מן הסתם פיצוץ מוקשים, לא נהיגה ברכב...) או "לעשות שימוש בכלי רכב קלים יותר באזורים רגישים".[21] לא ידוע על שימוש רודזי בהצעה הראשונה, שנדחתה על ידי הועדה ללחימת מוקשים כבלתי ישימה[22], השניה נדחתה על ידי מומחים מדרום אפריקה כבלתי מעשית, והשלישית הפכה בסופו של דבר לכלים הרודזיים לאיתור ופינוי מוקשים. עם זאת, כאשר הסלימה המלחמה היו שאילצו כפריים לשבת בכלי-הרכב הראשון בשיירה, מתוך אמונה כי יידעו על מוקש בדרכים, ואף סופר על קצין משטרה אחד שריתך כסא למכסה המנוע של הג'יפ שלו ואילץ אפריקאים לשבת עליו.[23]
זמן קצר לאחר פריצת המלחמה הפנו הרודזים את מבטם לדרום אפריקה, שם היו בפיתוח כלי רכב ייעודיים נגד מוקשים, דוגמת ה'גמל שלמה'.[24] זאת על מנת למצוא פתרון מקיף יותר משקי חול, וכן ללמוד מהנסיון הדרום-אפריקאי והרודזי על-מנת להיעזר בטקטיקות ובאמצעים טכניים להתמודדות אקטיבית – קרי, מניעת הפיצוץ וגילוי המוקש – ולא רק בצמצום הנזקים לרכב. נבדקו מגלי מוקשים, הוכשרו כלבים לגילוי מוקשים ואף הופעלו סילוני אויר (מקביל לשיטה הישראלית של 'דקר אויר') לסילוק הכיסוי של מוקשים. הפחתת הלחץ התבררה כבר בתחילה ככיוון מבטיח; כלי רכב חד-מושבי, ה-Amphicat, שחילק את משקלו על ששה צמיגי בלון, התברר כמסוגל לעבור על רוב המוקשים בלי ליצור לחץ מספיק להפעילם – אולם, עקב הגודל המצומצם, הכלי לא היה כשיר לשימוש מבצעי. עם זאת, כבר ב-1974 הוחלט כי כיוון זה מצדיק מחקר נוסף.[25] מחקר זה עתיד היה להתפתח ל'פוקי' (Pookie), כלי רכב שהרודזים הכניסו ב-1976 לשימוש נגד מוקשים, ונחשב לפריצת-דרך בתחום;[26] יורשיו, כמו יורשיהם של כלי הרכב הדרום-אפריקאים, מפנים מוקשים עד היום ברחבי העולם.
מכל מקום, בתקופה עד 1975 די היה באמצעים שהיו בידי הרודזים כדי להוריד מאוד את מספר הנפגעים, אם לא את מספר המוקשים. ב-1973 התפוצצו ברודזיה 16 מוקשים; ב-1974 – 154, כמעט פי עשרה; וב-1975 – 133 מוקשים.[27] למרות זאת, מספר ההרוגים ממוקשים ירד, והם הפסיקו להוות סכנה רצינית בדרכים – לפחות לאירופאים ולכוחות הבטחון. מספר ההרוגים ב-1975 ממוקשים בקרב אנשי כוחות הבטחון היה קטן יותר מהמספר ב-1973, למרות מספר תקריות מוקשים גדול למעלה מפי שמונה.[28] אחד מכלי הרכב הממוגנים המוקדמים ביותר, ה'ליאופרד', שנכנס לשירות ב-1974 ושימש במיוחד את אנשי משרד הפנים, עתיד היה עד סוף המלחמה להיות מעורב בשישים-ושבעה תקריות מוקשים. בכל אותן תקריות נהרג אדם אחד.[29]
הפתרונות הטקטיים איפשרו לרודזיה להמשיך ולתפקד, גם אם בצורה משובשת מעט, ולתושבים וחיילים להגיע ממקום למקום במהירות (בלא להתעכב, כמו הפורטוגזים, בסיורים רגליים איטיים לפני כל שיירה). כמות המוקשים עתידה הייתה לעלות מאוד לאחר 1976, אולם גם אז המוקשים הטרידו את הרודזים, אך לא שיתקו אותם. עם זאת, ככל שאמצעי המיגון הפשוטים (והמורכבים יותר) סייעו לצמצם את הנזק, הם לא טיפלו בבעיית ההגנה על האוכלוסיה האפריקאית. זו לא זכתה להגנה בפני המוקשים, ועתידה הייתה במשך כל המלחמה לספוג את חלק הארי של הנפגעים. לעיתים אף הצליחו אנשי הגרילה לשכנע את האפריקאים הכפריים כי כוחות הבטחון הרודזיים אחראים לפיצוץ מוקשים שמהם נפגעו אפריקאים.[30] ההתמודדות הרודזית לא פתרה את בעיית הגישה לאזורים האפריקאיים, לא סיפקה בטחון לאפריקאים – ובשלבים מאוחרים יותר במלחמה עתידה הייתה לגרום לכך שאנשי הגרילה יוכלו לנתק אזורים אפריקאים שלמים מאנשי משרד הפנים ושירותי השלטון.
[1]Wood, J.R.T., "Rhodesia: Roll of Honor", http://www.jrtwood.com/roll_of_honour.asp, accessed December 1, 2007
[2]OCC/62 (OCC/1/1), "Report on counter-measures to landmining in Rhodesia", 14 May 1974, RAA/2001/086/152
[3]"Explosive Growth", US Industry Today, Vol. 6#5, 2004 http://www.usitoday.com/article_pri...?Articleid=1404. הגם שבארט נוגע בדבר – הוא יו"ר חברה לכלי רכב ממוגנים בפני מוקשים – ציטוטו משקף נכונה את המצב.
[4]Lohman and McPearson, Rhodesia: Tactical Victory
[5]Sibanda, ZAPU, p.165
[6] ר' גם Cilliers, Counterinsurgency, pp. 10-11
[7]MI/34/2, Col. P.F. Miller, DMI to Army HQ, Air Force HQ, "New Tactics, New Weapons, New Materials", 30 April 1973; XYO 2499/20/11/13, Special Branch BSAP Security Report, "Land Mine Incidents: Mana Pools, 7th-10th December 1973", 11 December 1973, RAA/2001/086/054 . בדיווח של מילר הוסיף מישהו בכתב-יד את הסוגריים "מוזמביק" אחרי הכותרת, אולם כפי הנראה ההתרחשויות אירעו לא רק שם.
[8]Col. A.H.G. Munro, Deputy Chairman JPS, "Query from Christopher Wain (BBC TV) on British-Made Mines", 1 September 1976, RAA/2001/086/151 . המוקשים הראשונים שנתפסו ברודזיה, ב-1966, היו גם הם מתוצרת בריטית. G(ops)/1/37, "Mines", 10 October 1966, RAA/2001/086/250
[9]G(SD) 102/10, Mine Warfare Training Committee, "Mine Warfare Training Instruction #5: Terrorist Tactics", 1 November 1974, RAA/2001/086/054
[10]Minutes of Formation Commanders' Conference, 19 September 1974, RAA/2001/086/196
[11]Cole, The Elite, p. 75; Petter Bowyer, Winds of Destruction, pp. 239-240
[12]G(Ops)/1/37, G.A.D. Rawlins to Maj. L.A.S. Innocentes, Military Adviser, Consulate-General of Portugal,"Mines used by terrorists", 13 September 1966, G(Ops)/1/37, G.A.D. Rawlins to CoS, "Mine Warfare", 13 September 1966, all in RAA/2001/086/250; F.W. Mussell to G.A.D. Rawlins, "Landmines: Vehicle Protection", 23 November 1966; Memorandum and Test Sheets: "Field Trials: Protection of Personnel in Vehicles Against the Effects of Anti-Personnel/Tank Mines", 13 March 1967, RAA/2001/086/054; Mcgriff, Roy III, Mine Resistant Armor Protected Vehicles, Quantico: Marine Corps University, 2005, pp. 12-13
[13]G(SD)102/10,., "Mine Incidents", 12 January 1973; MI/34/2, "Mine Incident Report", 16 January 1973; ""Minutes of the Meeting of the Mine Warfare Intelligence Sub-Committee Held at Special Branch Headquarters on the 2nd February 1973", RAA/2001/086/054
[14] כבר ב-1966 מתחו הרודזים ביקורת על השיטות הפורטוגזיות: "מכשירי דיש ['מורג'] ומכבשים: מגושמים מאוד, איטיים ודי לא יעילים; גילוי על-ידי כלבים מאומנים. מצליח רק בצורה חלקית; שקי חול: נראה שזה הפתרון שלהם" G(Ops)/1/37, G.A.D. Rawlins to Maj. L.A.S. Innocentes, Military Adviser, Consulate-General of Portugal,"Mines used by terrorists", 13 September 1966, RAA/2001/086/250
[15]"Terrorist Mines", 19 January 1973; MI/34/2, J.E. Stevenson, DMI, to Army HQ, "Portuguese Mine Counter Measures", 13 February 1973
[16]Stiff, Taming the Landmine, p. 89
[17]Alex Vines, Still killing: landmines in Southern Africa, New York: Human Rights Watch, 1997 . הוא מציין כמקור (תוך ציטוט שגוי של שמו) את ספרו של סטיף לעיל, אך מספרי העמודים מוטעים כנראה. ר' גם Wood, "Roll of Honor" . מספרם המדוייק של הרוגי כוחות הבטחון תלוי בשאלה האם אחד מהם נהרג כבר כאשר עלה רכבו על מוקש או כאשר המטוס שפינה את נפגעי התקרית התרסק.
[18] אם כי התברר כי אותו אמצעי עלול להוביל לתוצאה הפוכה בכלים שונים; כך, מילוי צמיגים במים הוביל להפחתת עוצמת הפיצוץ במשאיות, אולם בג'יפי לנדרוברים, מילוי הצמיג במים רק החמיר את המצב (OCC/62 (OCC/1/1), "Report on counter-measures to landmining in Rhodesia", 14 May 1974, RAA/2001/086/152)
[19]Wood, "The Pookie", p. 20
[20] במידה מסויימת מזכיר אמצעי זה את מעשי הגרמנים במלחמת 1870, או הקרון שהפעילו הבריטים בארץ ישראל לפני רכבות בזמן המרד הערבי של 1936-1939, והושיבו בו נכבדים ערבים.
[21]OCC/62 (OCC/1/1), "Report on counter-measures to landmining in Rhodesia", 14 May 1974, RAA/2001/086/152
22] הן משיקולים תדמיתיים, הן כיוון שיקשה לאבטח את הרכב ולמנוע היעלמותו, הן כיוון שקשה למצוא טרוריסטים היודעים לנהוג, ואם יימצאו כאלה – הם עשויים לדעת את מקום המוקשים, לעקוף אותם ולגרום לרכב הבא אחריהם להתפוצץ.
[23]Godwin, Mukiwa, pp. 304-305
[24]MI/LIA/1/5/6, Directorate of Military Inteligence, Pretoria, to Military Intelligence Directorate, Salisbury, "Mine Exploding Vehicle", 15 March 1973, RAA/2001/086/054
[25]OCC/62 (OCC/1/1), "Report on counter-measures to landmining in Rhodesia", 14 May 1974, RAA/2001/086/152
[26] ר' Wood, "The Pookie"
[27]MWC/1 Annex B., "Mine Warfare Statistics: Rhodesia", 3 August 1976, RAA/2001/086/062
[28] ר' למשל ברשימה החלקית אצל Wood, Roll of Honour
[29]Wood, "The Pookie"
[30]Memorandum, GSO1 to Chairman JPS, "Communiques", 4th August 1976, RAA/2001/086/151
_____________________________________
"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)
המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי
|
|