עוד נושא לתחקיר בעתיד?

שמעתי מבן דוד שסיים מסלול באחד הגדס"רים שכבר אין מנות קרב בצבא והיום הכל מבוסס על סנדוויצ'ים.

הכצעקתה?

גם המנות קרב בקופסת קרטון היו פתרון גרוע אבל לפחות יכולות להחזיק זמן ממושך לכח שמנותק או ככוננות...

לא הגיע הזמן גם לשדרג את הצורה שהצבא חושב על מנות קרב?

כוחות בפעילות בט"ש ואימונים עם נגישות לוגיסטית טובה, מקבלים סנדוויצ'ים טריים שחוסכים התעסקות ותוואי לוואי. לכוחות שפועלים בשטח יש עדיין את מנות הקרב הישנות וה(לא ממש) טובות.

השימוש בסנדוויצ'ים מוכנים החל ככל שזכור לי במבצע ההתנתקות בשנת 2005, ולאחר שהוכח כנוח ומעשי הוא התפשט למבצעים גדולים בהמשך ואז כבר ירד לרמת השגרה.

אם הצבא ויתר סופית על אספקת מזון שבטח תואם את צרכי המשתמשים, אז לפחות עדיף לקבל אוכל טרי ויחסית טעים מאשר להתעסק עם קרטונים מתפרקים וערימות אשפה מיותרות בסיום.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

לא ראה מנות קרב כל המסלול שלו.
ולטענתו יצא מהצבא....

(סיים מסלול לפני חודש+-)

מה קיימות,
טונה 3 פעמים ביום.

מנסיוני(העדכני למדי) מנות קרב משמשות בעיקר בבאח למקרה של ימים/שבועות בשטח שבהם יש גישה קלה יחסית לאספקה.בשבועות מתגלגלים באמת עוברים לסנדוויצים שהחיילים מכינים לעצמם בתוספת פרודוקטים גם ממנות קרב וגם לא (קבנוסים) וזה הגיוני מאוד.נשמע לי לחלוטין לא סביר שהם יצאו מהצבא לגמרי.

ריכרד לוי

אם אתה מחזיק ביד ענף זית דק, כדאי מאוד שביד השנייה תהיה לך חרב חדה וגדולה.
(הפרשנות שלי לרעיון שמאחורי סיכת המ"מ)

"שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם. חכם אינו מדבר לפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ואינו נבהל להשיב, שואל כהלכה ומשיב כעניין, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ומודה על האמת. וחילופיהן בגולם.;" מסכת אבות- פרק ה', משנה ז'

הבן שלי שאכל הרבה מנות קרב בשירותו הסדיר (עדין משרת) לא יודע מה זה לוף\גולש\בוליביף.


טונה\טונה\טונה.

אה , ואין גם פלחי....

בקיצור, היה עדיף ללכת עם קסדת ברזל וחגור צוקומוק, אבל לאכול לוף וגולש כאוות נפשך ולקנח בפילחי.

.

רק מזל שהוציאו את הרולדות עוף/הודו למינהן כי זה באמת בניגוד לאמנת ז'נבה. בזמנו גם הכלבה שלי סירבה לגעת בזה כשהבאתי כמה קופסאות שנשארו הביתה

כאן טמון הכלב. משתמע שאין מנות קרב בכמויות לאורך ימי לחימה רבים בעומק האוייב, ושהן ירודות לפחות בנוגע לאבות המזון הבסיסי הנדרש להחזקת חייל לוחם בשדה. זאת עדות עקיפה לגבי העדר כוונה אמיתית להפעלת צבא יבשה מתמרן בשטח האוייב.

וסטייה לא גדולה מן הנושא, לוחם הגורקה למעלה, על גבול הודו-בורמה, אינו זקוק לברן מקוצר, אינו מחכה למשלוח סנדוויצ'ים, ידע לירות במדוייק לטווח 600 מטר, וחתר למגע לטווח פגיון הקוקרי שלו. ידע להמשיך לירות פצוע בלי אחדים מאבריו וכאשר התחמושת נגמרת לזרוק את חצובת המקלע על האוייב. הגורקה לא השאירו הרבה מתכת מהתותחים הרוסים שנתפסו בקרים. אולם מנות קרב הוא קיבל. עליו הייתי סומך כאשר צריך לנטרל את קיני הקטיושות בדרום לבנון מהר .

ספר נהדר על הלחימה של הגורקה והצ'ינדיטים בבורמה כתב אחד מהמפקדים,

John Masters, The Road Past Mandalay

תורגם לעברית.

אבי ששירת בצבא הבריטי סיפר שחלק ממנות הקרב הכילו שימורי אננס. ולגבי הברן, כאשר יצאו לפטרולים בלילה בשטחי ההפקר או למגע עם עמדות האויב הקדמיות, כל חייל בחולייה נשא ברן כתחליף לרובה או תומפסון כדי לייצור אפקט אש חזק במגע הקצר. הברן שקל עם תחמושת כ-12 קילו, אבי היה מטר ששים וחמש ודק כגפרור אך הוא סחב וירה. השימוש בברן האמין, מקלע קל, כתחליף לתת-מקלע נבע מכך שלאורך המלחמה הבריטים לא הצליחו להנפיק ליחידות הרגלים תת-מקלע ראוי ובכמויות ראויות. התומפסון (טומיגן) היה קשה ויקר לייצור, הסטן היה כה גרוע שרובו סופק לכוחות הצנחנים שישבו בין כה וכה חסרי מעש בבריטניה עד ארנהיים. חיילי החי"ר הבריטים מאימפאל עד מונטה קאסינו השתמשו בברן - הם היו בשפע - לעיתים רבות כנשק אישי.

ההיסטוריון הצבאי Correlli Barnett טען בספרו The Collapse of British Power שאחד האותות להחלשות הצבא הבריטי ערב המלחמה היה שהוא לא הצליח לפתח מקלע קל ונאלץ בחיפזון ערב המלחמה לרכוש את תוכניות מקלע צ'כי שיוצר בעיר ברנו, לשפר מעט, ומכאן הברן (שילוב ברנו ואנפילד).

ובכלל, לאורך המלחמה מחלקה רגלית בריטית נפלה באופן ניכר בעוצמת האש מול מחלקה גרמנית (הרבה שמייסרים, ומקלעי MG 34 42 בכמויות גדולות שימשו לטווח רחב מקל עד כבד, ומעל לכל, בעל קצב אש גבוה מאד, 1200 כדור לדקה לעומת הויקרס הכבד שהיה מקלע גדודי), ומול מחלקה אמריקנית (רובה אישי חצי-אוטומטי מצויין, גאראנד, מקלע קל BAR ו-Browning 0.3, קאראבין, אך דגמי תתי-המקלעים לא היו טובים.) מה שהציל את צבא היבשה הבריטי היה סיוע הארטילריה המצויין. במלחמה זרוע הארטילריה הבריטית היה הזרוע המצטיינת שחיפתה על החולשות, גמישה ואפקטיבית יותר ברמות הטקטיות בהשוואה לארטילריה הרוסית המאסיבית והאמריקנית. טובה מזו של הגרמנים, הן בכמויות והן בהפעלה גמישה ובייחוד ברמת הסיוע הטקטי.

על בעיותיו של צבא היבשה הבריטי במלחמה מומלץ ספרו של

David French, Churchill's Army.