אפרופו אבולוציית תצורות סיפון של נושאות מטוסים בכלל ושל האמריקנים בפרט, ננצל הזדמנות זו על מנת לספר את סיפורה הייחודי של ה USS UNITED STATES CVA-58 שלו הושלמה, הייתה הופכת המונסטר בעלת דוחק מתוכנן של 65K טונות לספינת המלחמה הגדולה בעולם לזמנו (סוף שנות ה-40). בסופו של דבר נאלץ העולם להמתין עד אמצע שנות ה-50 בטרם נכנסה לשימוש נומ"ט הפורסטל ונטלה את התואר מהימאטו היפנית המפלצתית, שנותרה ספינת המלחמה הגדולה בתבל במשך כעשור ומחצה. הדוחק של ה UNITED STATES היה כפול מזה של נומ"ט אסקס וגדול ב 50% מזה של נומ"ט מידווי ועל כן גם זיכה אותה בתואר הנכסף ה SUPER CARRIER הראשונה. בתכנון הספינה נכללו אלמנטים תקדימיים עד מהפכניים רבים (שהתבססו על פריצות דרך טכנ' כמו גם ניסיון שנרכש בצי האמריקני במהלך מלחמת העולם השנייה אבל גם על בסיס ידע שנצבר בציים אחרים כמו היפני והבריטי) לצד אלמנטים קונבנציונליים ואף אנכרוניסטיים ובכלל זאת:

1. סיפון ישר, נטול אי (בדומה לרוב הנומ"טים היפניות) ומשוריין, עם איי פיקוד מינימליסטיים, טלסקופיים, נפרדים לשליטה אווירית וימית. הסיבה למתקון הטלסקופי המוזר הייתה הרצון להקל על הזזת, שיגור ונחיתת מטוסים עם מינימום הפרעות ומגבלות. מסיבה זו גם הארובות ואנטנות הקשר נבנו אל תוך קצות הסיפון ולא מעליו (שוב בדומה לתצורה היפנית).
2. יכולת תפעול מטוסי סילון מתקדמים בדגש על מפציצים גרעיניים סילוניים. גודלה של הספינה (מימדי האנגר+הסיפון עצמו) נגזרו למעשה מגודלם של דגמים מוקדמים כגון ה AJ1 וה A3D ונתוני (או יותר נכון הערכות) ההמראה והנחיתה שלהם, לצד משקל פצצות הגרעין המוקדמות.
3. ארבע מעוטים מפוזרים בקצות הסיפון (להאיץ את קצב שיגור המטוסים ולמנוע מצב בו פגיעה בודדת משתקת את האפשרות לשגר מטוסים)
4. פיזור ארבע מעליות קצה-סיפון (מאותם שיקולים המוזכרים בסעיף הקודם). המעליות עצמן גדולות וחזקות יותר, על מנת לשנע מפציצים במשקל של עד 50 טון.
5. פרטים איזוטריים שונים נוספים כמו דרגנועים (!) לשינוע אנשים אל ומהסיפון

כאמור היו בתכנון שרידים אנכרוניסטיים ממלחמת העולם כגון סוללת תותחי נ"מ כבדה בהיקף הסיפון, סיפון נחיתה ישר ומשוריין ועוד שהופיעו גם במידווי (שתוכננה עוד במהלך המלחמה ונכנסה לשירות ממש בימיה האחרונים) והיו בו אלמנטים מתקדמים, שהפכו לסטנדרט עד עצם היום הזה בנושאות המטוסים האמריקניות, ועל כן ניתן לראות ב UNITED STATES תכנון אבולוציוני שסלל את הדרך ל SUPER CARRIER האמיתית והסופית, תכנון מוצלח מאין כמוהו שכמעט ולא השתנה גם בתום 60 שנים. בניית הספינה (הראשונה מיני כמה שתוכננו) החלה באפריל 1949 אולם בוטלה בהתרסה מקץ 5 ימים בלבד בהחלטה שערורייתית שהביאה לרצף אירועים דרמטיים ומאבקים פוליטיים מאלף שנודע לימים כ "מרד האדמירלים" והיה לאחד המבחנים הגדולים של מרות הממשל האזרחי האמריקני על אנשי הצבא. שווה לתאר את הקונטקסט ההיסטורי הרחב והמעניין בו התקבלה ההחלטה התמוהה לכאורה זו בלשון המעטה (ראו מטה).














תחילת העבודה על הספינה



ולעניין הקונטקסט, כאמור ארה"ב סיימה את המלחמה עם 2 זרועות צבאיות נפרדות לגמרי – הצי (ובתוכו חיל הנחתים) וצבא היבשה (ובתוכו חיל האוויר) שרבו ביניהן על כמעט כל נושא אפשרי ובראש ובראשונה על נושא השליטה בנשק הגרעיני (הטומנת בחובה יוקרה, עוצמה פוליטית, קרבה לנושאי תפקיד, הזדמנויות קידום ומה לא). ב 1947 יזם הנשיא טרומן רפורמה כללית במערכת הממשל הביטחוני האמריקנית כדי לייעל אותה ולהתאימה לימי המלחמה הקרה. במסגרת המהלך, שנקרא הNATIONAL SECURITY ACT מוסד תפקיד שר ההגנה (ותחתיו 3 תתי שרים לחה"א, לצי ולצבא היבשה), מוסד נושא ה JOINT CHIEFS כפיקוד הצבא האחוד, הוקם חיל אוויר עצמאי כזרוע צבאית שלישית שוות ערך לצבא היבשה והצי, הוקם מוסד היועץ לביטחון לאומי (כרשות אזרחית עצמאית המאזנת את ה CHIEFS) והוקם ה CIA כזרוע מודיעין עצמאית (בין היתר על מנת לאזן את המונופול הצבאי על המודיעין והערכה). בשנתיים שלאחר מכן בוצעו תיקונים ושינויים נוספים ברפורמה, בין היתר מוסד תפקיד יו"ר המטות המשולבים (כראשון מבין שווים) והוסדר בחוק נושא כפיפות ה CHIEFS ותתי השרים לרשות האזרחית הממונה – קרי שר ההגנה.

לשר ההגנה הראשונה מונה ג'יימס פורסטל, שכיהן לפני כן כשר הימייה ותת שר הימייה מראשית עשור (כולל במהלך המלחמה) כאשר תחתיו שירת אדמירל 5 הכוכבים ליהי כיו"ר המטות המשולבים הנצחי, תפקיד אותו מילא מאז תחילת מלחמת העולם השנייה (אז הוחזר לשירות פעיל על ידי FDR אחרי פרל הרבור). קרי בראשות הפירמידה הצבאית ניצבה הגמוניה ימית מוחלטת, שתמכה בצי גדול, עצמאי ובעל משאבים מרובים ויכולות גרעיניות בפרט ובצבא קבע גדול ועוצמתי בכלל. בבת עינם של השניים ושל ראשי הצי האמריקני הייתה כמובן נומ"ט ה UNITED STATES החדשה, הענקית והיקרה עד מאד, שהייתה אמורה להוות פלטפורמה לדור הראשון של מפציצים ימיים גרעיניים. במקביל עמד להיכנס לשירות מפציץ ה B-36 הביניבשתי, הענק והיקר של חיל האוויר וברור היה שאין די כסף בקופה האמריקנית המצומקת לממן את שני הפרויקטים המגלומניים. מלחמת עולם זוטא התחוללה בין שתי הזרועות ונציגיהם בקונגרס סביב העניין – איזה זרוע תשלוט בארסנל הגרעין האמריקני והמשאבים הנגזרים ממנו? למעשה המאבק היה רחב יותר ונגע לתחומי ממשל-צבא טהורים - האם תשמר עצמאות הזרועות, שליטתן בתקציביהן וגישתן הבלתי אמצעית אל הנשיא או שמא יגבר הזרם הדוגל באיחוד הפיקוד והכפפתו לדרג האזרחי?

מסביב ייהום הסער הקמת מסך הברזל במרכז אירופה, עוינות בין ברה"מ לארה"ב סביב אין ספור נושאים, המצור על מערב ברלין, הקמת האו"ם, התפוררות האימפריות הקולוניאליסטיות והקמת מדינות חדשות (ישראל, הודו וכו') ועוד. טרומן, שבנוסף לרצף האירועים הדרמטיים גם ניצב בפני מערכת בחירות ב 1948, עמד על כך שתקציב הביטחון האמריקני יקוצץ דרמטית ויותר משאבים יוקצו בפיתוח המשק האמריקני (כולל קליטת מיליוני חיילים משוחררים ומהגרים רבים שנמלטו מאירופה השסועה) ובסיוע לדמוקרטיות האירופאיות (תכנית מרשל מאפריל 1948 ולאחר מכן גם הקמת הברית הצפון אטלנטית באפריל 1949) ושאר העולם כדי לסייע בשיקום הקשה מהמלחמה ולמנוע את התפשטות הקומניזם.

אחרי ניצחונו (הדחוק) על דיואי הרפובליקני בבחירות לנשיאות, ומחוזק בסנאט וקונגרס דמוקרטיים הנתונים למרותו המלאה, ניגש טרומן למלאכת קיצוץ תקציב הביטחון ביתר שאת. תחילה נפטר מצמד השמרנים פורסטל וליהי (שהתנגד נחרצות לקיצוץ בתקציב) והחליפם באנשי שלומו נוחים יותר – לואיס ג'ונסון (לפנים מגייס כספים עבור טרומן ועסקן פוליטי) כשר ההגנה ועומר ברדלי כיו"ר המטות המשולבים, איש צבא היבשה, הידוע בכישוריו כפוליטיקאי (ושאף קודם לגנרל 5 כוכבים כדי למנוע מצב אבסורדי בו מקרתור, שליט המזרח הרחוק וגנרל 5 כוכבים בעצמו, יהיה בכיר מיו"ר המטות). בחודשים הספורים שבין פרישתו של ליהי הקשיש וכניסתו של ברדלי לתפקיד כיהן בו בצורה בלתי רשמית גנרל 5 הכוכבים דוויט אייזנהאוור, שהמתין לתפקידו החדש כמפקד העליון של נאט"ו ויש האומרים שהזדעזע ונגעל מהמאבקים הפוליטיים הכוחניים אליהם נחשף במסדרונות הפנטגון והקונגרס ועל כן מיהר לשוב לאירופה האהובה ואסירת התודה. לאחר מכן בצע טרומן כאמור תיקונים נוספים ב NSA כדי לחזק את מרות הדרג האזרחי על הדרג הצבאי (הסורר לעתים).

לואיס ג'ונסון לא בזבז זמן ותוך פחות מחודש ימים מכניסתו שנכנס לתפקידו הרם הודיע על שורת קיצוצים דרסטיים בתקציב הביטחון האמריקני ובהם גולת הכותרת ביטול ה UNITED STATES. היה זה רק אחד הצעדים שכוונו לצי, כמו למשל קיצוץ גדול בסד"כ נושאות המטוסים וסגירתו ההדרגתית של חיל הנחתים, לצד צעדים רבים אחרים שפגעו אנושות במוכנות הצבא האמריקני למלחמה קונבנציונלית, כפי שהתגלה שנה לאחר מכן בקוריאה. ביטול הספינה בוצע בהתרסה ללא תיאום או התייעצות מוקדמים עם שר הימייה ג'ון סאליבן, שהתפטר בו במקום במחאה, או עם מפקדי הצי האמריקני. שר הגנה הקודם פורסטל היה כה מזועזע מהעוול שנגרם לצי שכה אהב עד שבחר לשים קץ לחייו חודש ימים בדיוק לאחר הטלת הפצצה. בשורות פיקוד חיל הים החלה תסיסה שהלכה וגברה בחודשים שלאחר מכן עד שהתפוצצה על פני השטח בצורה של הדלפת מסמכים (שהוקיעו והשמיצו את ה B-36) ובסדרת דיונים בקונגרס, בהם השמיעו בכירי הצי ביקורת נוקבת פומבית על תהליך פיתוח ה B-36 כולל טענות על קשרי הון שלטון ואף שחיתות (!). הצי גייס למשימה שורה ארוכה של אדמירלים בכירים, ובהם גיבורי מלחמת העולם האדמירלים 5 כוכבים כמו נימיץ וקינג, אך בסופו של דבר הפסיד בגדול מאחר והמהלך נתפש בציבור ובעיתונות האמריקנים כאי קבלת מרות הדרג האזרחי על הדרג הצבאי ועל כן גם זכה לכינוי הגנאי "מרד האדמירלים". לואיס ג'ונסון ניצל את המומנטום, פיטר בבושת פנים את מפקד הצי האדמירל לואיס דנספילד ונקט שורת סנקציות כנגד מפקדים בכירים אחרים כגון הגליה לתפקידים שוליים, קיצור שירות או פיטורים.

כאמור פחות משנה אחרי תום הדיונים בקונגרס באוקטובר 1949 פרצה מלחמת קוריאה שחשפה במלוא עוצמתה את עליבותו ואי מוכנותו של צבא ארה"ב אליה ועד כמה "נצחונו" של ג'ונסון וצעדיו הקיצוניים היו ניצחון פירוס. בתוך חודשים ספורים מפרוץ המלחמה, ופחות משנה וחצי אחרי שמונה לתפקידו, פוטר ג'ונסון בידי הנשיא טרומן והוחלף בידי גנרל 5 הכוכבים מרשל שנקרא מחדש אל הדגל אחרי שפרש מחייו הציבוריים (כשר החוץ) שנתיים קודם לכן. במלחמת קוריאה (בעיקר בשנתה הראשונה) "התגלה" מחדש צי ארה"ב במלוא גדולתו ותרם רבות להצלחה הצבאית, הן בהגעת נושאות המטוסים לחזית בתוך פרק זמן קצר (אל מול אוזלת ידו של חיל האוויר) והן בנחיתה המושלמת באינצ'ון ובשליטה המלאה בתווך הימי. הרבה מהצלחת הצי אגב נזקפה לזכותו של האדמירל פורסט שרמן, מחליפו של דנספילד המודח, שידע לאזן ולגשר היכן שצריך. תום עידן טרומן שנתיים לאחר מכן הביא לחזרה לאיזון הרצוי בין הזרועות השונות. בסופו של דבר נקם הצי בלואיס ג'ונסון שנוא נפשו בכך שקרא (בתמיכת ואישור הקונגרס כמובן) ל SUPER CARRIER האמיתית הראשונה שהושלמה מקץ שנים ספורות בשם ה USS FORRESTAL, על שם שר הימייה שעשה כה רבות לקידום עוצמתה הימית של ארה"ב.

מקור התמונות והתרשימים

http://www.history.navy.mil/photos/...nsh-u/cva58.htm
http://www.steelnavy.com/images/200...States-A-HD.JPG
http://www.fas.org/programs/ssp/man...iers/cva58.html
http://books.google.com/books?id=Yy...epage&q&f=false
http://en.wikipedia.org/wiki/USS_United_States_(CVA-58)

בהיר, מאיר עיניים, פשוט ישר ולעניין. פשוט תענוג לקרוא! אני חייב לציין שגם הסקירה הזו וגם הקודמת על הקרב הימי האחרון במלחמת ויאטנם הן שינוי מרענן ומבורך, במיוחד אם משווים אותו לכל אותן מאמרים סרוקים אך בלתי קריאים בעליל ושוב, תודה על ההשקעה.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

מרתק, תודה על ההשקעה.

תודה על ההשקעה

הויכוח על הנשק הגרעיני בין הצי לחא"א מחבר אותי לנושא אחר, והוא ההתפתחות השונה של הכוחות האווירים בשתי הזרועות. זה נושא שהביוגרפיה של רובין אולדס עוסקת בו לא מעט: בשנות ה-50' חא"א (אולי כתוצאה של להשליך עליו את נושא נשיאת הנשק הגרעיני לתוככי רוסיה) הלך לכיוון של מפציצים גדולים, תהליך שהחל ב-B-36 ונגמר בעצם ב-B-52, ביחד עם מטוסי קרב שיועדו לנשיאת פצצות בודדות. במאבק בין דוקטרינת המפציצים הגדולים תומכיהם שחשבו שנגמר עידן המלחמות ה"סטנדרטיות", לבין אנשי מטוסי הקרב, הייתה ידם של אנשי המפציצים על העליונה. רוב שדרת הפיקווד שלו עד אמצע שנות ה-60, ע"פ אולדס, הייתה של הז'אנר הזה. זו הסיבה שהתוצאות של חא"א בקרבות אויר בויטנאם היו בתחילה פחות טובות מהתוצאות של הצי. הנושא, למשל, של ביטול התותח בפנטום והוצאת נושא ק"א תותחים מהסילבוס של הכשרת טייס הקרב היו חלק מגישה זו.

מרקיע שחקים האתר למחקר ותיעוד ההיסטוריה של התעופה בארץ. www.sky-high.co.il

גלריה: www.pbase.com/amirsgv

תופעת הדומיננטיות של טייסי המפציצים בפיקוד חהא"א נקראה ה BOMBER MAFIA ונמשכה הרבה מעבר למלחמת ויאטנם – למעשה עד ראשית שנות ה-80! חשוב לזכור שכוח המפציצים היה דומיננטי כבר במהלך מלחמת העולם השנייה עוד טרם הטלת פצצות הגרעין – למעשה רובו של כ"א (ובוודאי האבדות) מקורם ביחידות המפציצים שהלמו בגרמניה וביפן. יתרה על כן, חלק נכבד ממטוסי הקרב עסקו בליווי מפציצים ולמעשה היה כפוף למרותם. הדבר בא לידי ביטוי ביתר שאת בעת הקמת ה SAC אחרי המלחמה, אז הוכפפו כנפות קרב רבות לפיקוד חדש, ובכלל היחידות היוקרתיות ביותר דוגמת 1, 4, 33, 56 וכו'. אחרוני כנפות הקרב עזבו את ה SAC לטובת ה TAC המדולל והפיקודים האוויריים האזוריים ב 1957, קרי רק אחרי שלה-מיי הדומיננטי קודם לפיקוד חהא"א (ועל כן היה יכול להמשיך לשלוט עליהן בעקיפין).

אחרי המלחמה הפכה חונטת גנרלי המפציצים בהובלת ארנולד, ספאץ, קיני, איקר, ונדברג ולה-מיי לרוח החיה מאחורי היוזמה להפרדת חה"א מצבא היבשה והקמתו כזרוע עצמאית וכן לדומיננטיות המפציצים בזרוע האוויר (המצטמקת) של ימי השלום. הם סמנו לעצמם יעד אסט' (פוליטי) והסתערו עליו במלוא המרץ. המהלך צלח לחלוטין ולמעשה מיום הקמת חהא"א העצמאי ועד 1982, שלטה עליו חונטת המפציצים ללא עוררין, למעט חריג בודד או שניים! שילוב של מספר גורמים ובהם הסכמי הSALT להגבלת תפוצת הנשק הגרעיני (ובכלל זאת המפציצים הנושאים אותם), החזרה למיקוד קונבנציונלי באירופה וביטול פרויקט ה B-1 תחת ממשל קרטר הביאו לירידת קרנם של טייסי המפציצים כך שמאז 1982 לא פיקד על חהא"א טייס מפציצים! פיקוד ה SAC פורק בתום המלחמה הקרה ב 1992 ונכסיו האסט' הופרדו תחת 3 פיקודים שונים – הטילים לפיקוד החלל, המפציצים ל ACC ומטוסי התובלה והתדלוק ל AMC. בכך תם ונשלם עידן בחהא"א.

חשוב לזכור, אחרי פרישת הדינוזאורים מתקופת המלחמה (ארנולד, ספאץ וקיני) שלטו הגנרלים לה-מיי ויורשו פאואר ביד רמה ב SAC כמעט 20 שנה, תקופת פיקוד רציפה חסרת תקדים! מה עוד שלה-מיי גם קודם למפקד חהא"א אחרי ה SAC והמשיך כמובן למשוך בחוטים. כשליטי כוח המפציצים הגרעיני, שמנה בשיאו מאות רבות של מפציצים מכל הסוגים והמינים (ואח"כ גם כוח מיכליות אדיר, מטוסי הסיור האסט' וכמובן הטילים הגרעיניים) דמו השניים לאדוני הארץ, דומיננטים אף יותר מחברי ה JCS עצמם. תקופת הפיקוד הארוכה והרציפה אפשרה להם להכתיב ולהוציא אל הפועל אסט' קצה לקצה, תהליכי פיתוח ורכש אמל"ח, קידום קצינים, בניית תשתיות ובסיסים, הגדרת תורת לחימה ועוד. מקנמרה, שר ההגנה בממשל קנדי, ציין את הדומיננטיות האדירה של לה-מיי בסרטו האוטוביוגרפי המעולה "ערפל המלחמה" (אחרי שגם שירת כמתכנן תחת לה-מיי במהלך מלחמת העולם).

לכל מי שמעוניין להעמיק את ידיעותיו בתוככי פוליטיקת המינויים והקידומים בפנטגון בכלל ובחהא"א בפרט אני ממליץ בחום על הספר המופלא הזה שנכתב ב 1998 וזמין להורדה חינמית כקובץ PDF מאתר האונ' של חהא"א. 300 עמודים שחולפים להם בקלילות המאפשרים להבין כיצד שילוב של פוליטיקה, מהפכות טכנ', התעקשות על תו"ל מיושנות, שינויים גיאו-פוליטיים, משבר פנים ארגוני ועוד הביאו בהדרגה ל "מהפך" שהביא לקיצו 40 שנות שליטה כמעט ללא עוררין של אנשי ה SAC בחהא"א.

(Rise of the Fighter Generals:The Problem of Air Force Leadership (1945-1982)

http://aupress.au.af.mil/bookinfo.asp?bid=61

http://aupress.au.af.mil/digital/pd...nger_bomber.pdf

"לוודא שלא נפסיד זה דבר התלוי בנו, אך ההזדמנות לנצח ניתנת על ידי האויב".
סן טסו

כן ירבו כתבות מסוג זה!

אני סבור שחלק לא דל מכותבי הפורום לוקים בנטייה להיכנס לוויכוחים ארסיים וחסרי עניין לציבור עקב עודף אגו . על כן, ראוי לכולנו ללמוד מכתבות דוגמת הכתבה הנוכחית.

בסרט פרופגנדה נהדר של הצי האמריקני משנת 1955 הסוקר את תהליך הבניה וניסוי הקבלה של מה שהפכה גם לאוניית המלחמה הגדולה ביותר בתבל דאז (למעט הימאטו והמוסשי על קרקעית האוקיינוס השקט) וגם לשבלונה מוצלחת לכל הנומ"טים האמריקניות המודרניות שנבנו בחצי המאה ויותר שחלפו מאז.



לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.

איורים





תמונות




רביעיית סי-פיוריס מעל הפורסטל החדשה. במטוס זה (שבמקום להיקרא פשוט סי-סייבר זכה לשם אחר על מזבח התחרות האינסופית בין הזרועות) הותקן בכן נסע קדמי מוגבה על מנת להתמודד עם המעוטים הקצרים של נומ"טים מדגם "אסקס". לימים כאשר החליף הפנטום המוקדם את הסי-פיורי, זכה אף הוא בסידור דומה, שנעלם בדגמים המאוחרים בזכות מנועים ומעוטים חזקים יותר. במחצית השנייה של שנות ה-50 כללה אווירית הצי האמריקני ערב רב של מטוסי קרב סילוניים ממספר יצרנים ובהם הסי-פיורי, הקטלס, הקוגר, הדמון, הטייגר, הסקייריי ובסוף גם הקרוסיידר, כאשר במקצת הכנפות היה ניתן למצוא מטוסים משני דגמים שונים ולעתים גם שלישי מדגם הצילום. בזכות קפיצות דרך טכנולוגיות לצד הרצון של מקנמרה כשר הגנה חדש לבטל כפילויות יתכנס המספר בתוך שנים ספורות לשניים בלבד.

בסרטון הדרכה קצר ומעניין של הצי האמריקני משנת 1955 לערך הזמין לצפיה ב YOUTUBE. רוב הצילומים בוצעו על האנטיטם ה CV-36 מטיפוס אסקס, בה הותקן הסיפון הזוויתי הראשון ב 1952 וניתן לראות את רוב מטוסי הקרב דאז של הצי האמריקני ובכלל זאת הפנתר, הבנשי, הפיורי (מבוסס הסייבר), הדמון, הקטלאס הידוע לשמצה (גיבורו של אשכול עכשווי אחר) וכן את מטוסי הסיור והנצ"ל טרקר. יש פה הסברים מפורטים למדי על הערכות ותנועת המטוסים בין אזורי סיפון שונים בהתאם למשימות (שיגורים, נחיתות, גם וגם) וכן התקנת רשתות נחיתה שונות בהתאם לסוג המטוס המיועד לנחיתת החירום - סילוני, בוכנה גלגל קדמי, בוכנה גלגל אחורי. שימו לב למעקה הבטיחות האוטומטי הנשלף סביב המעלית הקדמית, פיצ'ר שנעלם בנומ"טים מודרניות.

Angled Deck Aircraft Carrier


לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.

המידווי כפי שנראתה בעשור הראשון לחייה - מיום שהצטרפה לצי (שבוע בלבד אחרי כניעת יפן) ועד שחזרה למספנות בשלהי שנות ה-50 לסבב שיפוצים מסיבי, ראשון מתוך שניים שהספינה עברה בחייה הארוכים והפוריים. על הסיפון - ארבעה מפציצי AJ "היברידיים" (משולבי בוכנה וסילון), שהיו כבדים מדי לשיגור ממעוט ועל כן המריאו קונבציונלית אך מאידך בעלי כנף מתקפלת כך שניתן היה לאחסנם בהנגר הספינה, גם אם בקושי, וזאת בניגוד לנפטונים המאולתרים שקדמו להם (שבניגוד ל AJ גם לא יכלו לחזור ולנחות על הספינה). מפציצים אלו, על פצצות הגרעין המוקדמות אותן נשאו, איימו על "ההגמונייה הגרעינית" של SAC והיו בכך לאחד הגורמים העיקריים במלחמות הגנרלים-אדמירלים שתוארו באשכול זה. שימו לב לסוללת הנ"מ הקני הכבדה מאד ומרובת הקליברים העוטפת את האוניה מכל עבר, זכר לעידן הקמיקזה, כמו גם המראה הנקי מאוד, דמוי "אסקס" מפלצתית, ממנו נהנתה טרם השדרוגים.

ממש כמו יורשו הסילוני ה A-3, גם ה AJ החל את דרכו כמפציץ וסיים אותה כמיכלית וכסייר, הגם שתוחלת חייו הייתה קצרה משמעותית מזו של היורש.

כיצד דוחפים SAVAGE להנגר של הנומ"ט? בקושי רב.
אגב שימו לב לתאי וכלובי האפסון המרובים לאורך גוף הנומ"ט, הרגל שהתחיל במלחמת העולם ונמשך עשרות שנים, אגב לא רק בצי האמריקני. תאים אלו אחסנו בין היתר ציוד סיפון אבל גם חלפים לספינה עצמה ולכנף האווירית, בין היתר נתיקים.


פדיחה


מיכלית


ה AJ היה אנכרוניזם כבר ביום כניסתו לשירות ואכן המכרז למחליף יצא בתוך שנים ספורות בלבד. נורת' אמריקן ניסתה להתחרות בו עם היורש מטעמה, ה SUPER SAVAJE, אך הפסידה ל A-3 של דגלס. ביש מזל, גם ה Super נפל קורבן למנוע הטורבו-מדחף המוקדם מדגם T40, שהתגלה כלא בשל ובעייתי והכשיל לא מעט אבי-טיפוס אחרים באותה העת. על המטוס אפשר ללמוד עוד כאן

אחרי הפיילוט המוצלח באנטיטם, צברה קדחת ההסבות לסיפון נחיתה זוויתי תאוצה משמעותית במחצית השנייה של שנות ה-50 וכללה את שלשת הספינות מדגם מידווי כתריסר ספינות מדגם אסקס, שרובן הוסבו בתוך שנים ספורות מנומ"טי תקיפה (CVA) לנומ"טי נצ"ל (CVS), הן בגלל חוסר יכולתן להפעיל מטוסים כבדים ומתקדמים (דוגמת הפנטום והאינטרודר), הן בגלל כניסתן לשירות של נומ"טים מתקדמות יותר מדגם פורסטל (וגם האנטרפרייז) וגם בגלל התעצמות הצי הסובייטי בכמות גדולה מאד של צוללות מודרניות ובכלל זאת צוללות טילים ותקיפה גרעיניות ראשונות, שהצריכה מענה דחוף. מקצת הספינות מדגם אסקס נותרו עם סיפונים ישרים עד לתום הקריירה, כאשר חלקן הוצאו משימוש בתום שנות ה-50 ואחרות הוסבו זמנית לספינות סער אמפיביות, וזאת עד לכניסתן ההדרגתית של הנומ"סיות החדשות מדגם IWO JIMA בשנות ה-60. התמונות האחרונות של נומ"טיות תקיפה אמריקניות ישרות סיפון מדגם אסקס הן מהשנים 1955-56.

אוקטובר 1950 - שבע נומ"טיות מדגם אסקס מאוחסנות בנמל הרפאים בפילדלפיה. צרכי מלחמת קוריאה והתעצמות המלחמה הקרה יחזיר בהדרגה את כולן לשירות פעיל. לצידן 5 אוניות קרב מסוגים שונים ותריסר סיירות מסוגים שונים, שגם מקצתן ישובו להפליג. אגב בנייתה של האוריסקני, הנומ"ט האחרונה מדגם אסקס, הושלמה רק באותה העת (אחרי שהתהליך הוקפא אחרי מלחמת העולם השנייה) והיא תהפוך לאחרונה מסוגה. 5 ספינות אחרות מדגם אסקס איחרו את המלחמה בחודשים ספורים עד שנה, שתי ספינות נוספות (האיוו ג'ימה והרפרייזל) שהיו במצב מוקדם יחסית (אך לא שונה מהאוריסקני!) נגרטו במספנה בטרם בנייתן הושלמה. שתי ספינות אחרות, הפרנקלין והבאנקר-היל, שנפגעו קשות בהתקפות האוויר היפניות הרצחניות במהלך 1945 (לא פחות מ 1200 מלחים ואנשי צוות אחרים אבדו עליהן יחדיו!) אמנם תוקנו במאמץ רב אך מעולם לא חזרו לשירות פעיל כנומ"טיות.



תמונות אחרונות מעידן חולף - הפיליפין סי עמוסת המטוסים ממחישה היטב את החסרונות הרבים של הסיפון הישר. שימו לב לחרטום הפתוח, על סוללת הנ"מ הקדמית הכבדה, אינדקציה לכך שהספינה לא שודרגה מאז כניסתה לשירות. מ 1956 והילך כבר נדיר למצוא תמונות של נומ"ט תקיפה מבצעיות עם סיפון ישר. הבנשי, הפנתר והסי-פיורי עוד התאימו למעליות הקטנות המקוריות אך יורשיהם כבר היו גדולים וכבדים מדי.



האוריסקני מגיחה משדרוג משמעותי עם סיפון זוויתי, מפי"ק ועוד



האם 15 שנה לאחר מכן שוב דוליטל יוצא שוב למשימה הגורלית? שלילי, זוהי טייסת הטרקר של האנטיטם מתכוננת להמראה המונית



בוקסר, שעשתה חיל בקוריאה כנומ"ט תקיפה, לא הוסבה לסיפון זוויתי וכילתה את ימיה בתפקידי נצ"ל, סער ותובלה. הנה היא כנומ"ס סער בשירות חיל הנחתים, על הסיפון CH-34 ו CH-37 מפלצתיים בטרם הוחלפו ב CH-46 ו CH-53 בהתאמה בהמשך העשור.



הבוקסר בערוב ימיה - כספינת תובלה המוליכה מטוסים ומסוקים של אווירית צבא היבשה למלחמה המתעצמת בויאטנם. על הסיפון טייסות (למעשה פלוגות) שלמות של צ'ינוקים, יואיז, CH-54 ואפילו כמה מוהוקים בחרטום. ההנגר מלא בעשרות מסוקים נוספים, חלקי חילוף, מנועים ומה לא.




איור מוקדם של המחליפה - האיוו ג'ימה (צחוק הגורל, כאמור אחת הספינות האחרונות מדגם אסקס הייתה אמורה אף היא לשאת את שם המכובד הזה)

אחד הפתרונות היותר מקוריים למצוקת חניית מטוסים על גבי סיפון הנומ"ט מבלי שתפריע לאופרציית ההמראות והנחיתות היה בניית OUTRIGGERS בקצוות הסיפון, פתרון שאומץ באופן נרחב על ידי האמריקנים והבריטים בשנות ה-20 ונותר בשימוש עד סוף מלחמת העולם השנייה, קרי כל עוד מטוסי בוכנה קונבציונלים בעלי גלגל זנב שלטו בכיפה. למרות שהיו אפקטיביים למדי כפתרון נקודתי, בסופו של דבר ה OUTRIGGERS לא ממש סיפקו את הסחורה - ניתן היה למקם בודדים בלבד לאורך צידי הסיפון, חניית המטוסים ברברס הייתה מסובכת למדי ובהמשך הם גם חסמו במידה מסויימת את שדות האש של סוללות הנ"מ הכבדות שהוצבו בצידי הסיפון כדי להתמודד עם איום הקמיקיזה היפני.



בחלק מהנומ"טים המוקדמות, ה OUTRIGGER היה גם מעלית בפני עצמה!





צוות הסיפון מתמרן מפציץ צלילה אל תוך OUTRIGGER




לעתים גם קצה המעוט של סיפון הטיסה עצמו שימש כ OUTRIGGER לעת מוצא



קורסייר בריטי על OUTRIGGER בנומ"ט של צי הוד מלכותו



שני פתרונות נוספים שנוסו בידי ציי העולם היו המראה לאחור והמראה ישירות מסיפון ההנגר, אם באמצעות מעוט ואם בהמראה רגילה. לגבי "המראה לאחור" לא נעשה בזה שימוש נפוץ אלא רק במקרי חירום (למשל פגיעה בחלק הקדמי של הסיפון) בגלל הריחוק ממגדל הפיקוח, החובה להשיט את הספינה לאחור והעדר מעוטים. עם זאת חיל הים האמריקני המשיך לתרגל את היכולת הנישתית הזאת עד אמצע שנות ה-50, כל עוד מטוסי מדחף חד מנועיים נותרו נפוצים ביחידות המילואים של הצי (בעיקר קורסייר, גרדיאן ואוונג'ר). המראה ישירות מההנגר הייתה תרגולת נפוצה בקרב נומ"טים מוקדמים בשנות ה-20 וה-30 שסיפון ההנגר שלהם היו פתוח מכל עבריו. vאקאגי היפנית תוכננה במקור עם לא פחות מ 3 סיפוני המראה (!), שאפשרו לה לשגר במהירות את כל הכנף האווירית שלה, ללא תלות בזמינות מעוטים, מעליות או בזמינות משטחי חנייה פנויים על סיפון הטיסה העיקרי.



כאשר ניגש הצי האמריקני בסוף שנות ה-30 לתכנן את הנומ"טים החדשות מדגם אסקס, הוא כלל בהן מעוט אופקי (קרי בניצב לסיפון הטיסה) בתוך ההנגר, וזאת כפתרון לעומס על הסיפון המרכזי ולהמשכיות שיגור מטוסים במקרה של פגיעה בסיפון (הגם שלא תמיד התאפשרה חזרתם לספינת האם) ואולי גם כדי לתגבר את מעוטי הסיפון הרגילים במקרים בהם תדרש הנומ"ט לשגר כמות גדולה של מטוסים בבת אחת, אם להגנה ואם להתקפה. המעוט הותקן בחלק הקדמי של ההנגר ושיגור המטוסים התבצע דרך פתח גישה גדול, ששימש לטעינת ופריקת מטוסים ישירות מההנגר לרציף והיה מוגן בתריס נגלל. גם היכולת הזו תורגלה פה ושם אך עם התארכות המלחמה והתמעטות האיום הימי מצד מטוסי האויב הוסר בהדרגה המעוט מכל הספינות (למעט ההורנט) ובספינות מתקדמות יותר, שהושלמו בשלהי המלחמה, הוא הוסר לגמרי עוד בשלב הבנייה.



הורנט משגרת הלקט ממעוט ההנגר שלה

סתם לשם העברית... בעברית המדוברת של היום מקובל פשוט לומר אאוטריגר... אבל בעברית צחה, מתרגם זה מציע להשתמש בתרנית חוץ

מר רוג - כי החיים קצרים מדי לשמות מלאים

צולם על סיפון היורקטאון

מלחים מנצלים עגינה של נומ"ט מדגם אסקס לטובת טבילה במימי הפסיפיק. צוותי נושאות המטוסים בילו חודשים ארוכים בים וכל עצירה ברוכה שכזו נוצלה לפריקת מתח. שימו לב שסולם החבלים תלוי ממעוט ההנגר

http://warontherocks.com/2016/06/th...lligence-story/

תמונה זו התפרסמה לאורך השנים בתצורה מצומצמת יותר המתאימה לפרסום בספרים וחוברות



בתצורתה המקורית ובמלוא תפארתה נחשפים במלואם שני ה OUTRIGGERS המיותמים המותקנים לפני גשר היורקטאון ומזדקרים הרחק מהסיפון. כמו כן ניתן לראות שניים מתוך שמיניית תותחי 5 אינטש בצריחים פתוחים המותקנים בהיקף הספינה וכן את עמדת הכוון שלהם בהמשך.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://warontherocks.com/wp-content/uploads/2016/06/Midway-guns.jpg]

עשור אחרי תום מלחמת העולם השנייה, נותרו עדיין שלשה מארבעת ה FLEET ADMIRALS פעילים בשורות הצי האמריקני ולו חלקית כיועצים. שלשה מהם - קינג, ליהי ונימיץ - קיבלו את הדרגה הנכספת לצד מקביליהם מצבא היבשה בדצמבר 1944 - אך הלסי, שהיה ותיק מנימיץ אך מהיר חימה ונטול כישורים וקשרים פוליטיים נאותים, קיבל אותה רק 3 חודשים אחרי תום המלחמה, קרי שנה בדיוק אחרי עמיתיו. אגב קינג, שכבר היה בן 66, פרש משירות באותו השבוע והעביר את שרביט הפיקוד על הצי האמריקני לידי נימיץ, שבעצמו פרש בתום בת שנתיים, קרי סוף 1947, מיד אחרי הקמתם של משרד ההגנה המאוחד, הכפפת משרד הימייה אליו והקמת חהא"א כזרוע צבאית שלישית, צעדים שלראייתו של נימיץ פגעו קשות בעצמאות ועוצמתו של הצי ושאליהם התנגד להם בתוקף. הקדנציה של נימיץ אמנם נקצבה לשנתיים אבל נראה שאם הצעתו (לשמירת עצמאותו של הצי ומשרד הימייה כגוף עצמאי כפיפות ישירה לנשיא ארה"ב) הייתה מתקבלת אזי יתכן שהיה מאריך את כהונתו כך שתחפוף לזו של קודמו קינג (כמעט 4 שנים)

הלסי הבין שסיכוייו לזכות בתפקיד הנכסף אפסיים, הן לאור רצונם של פורסטל וליהי בהצערת פיקוד הצי והצבא בכלל, והן לאור התנגדותו למהלך המסתמן של הכפפת משרד הימייה והצי למשרד ההגנה החדש, ועל כן הקדים את פרישתו לטובת קריירה אזרחית מבטיחה. כעוס ומתוסכל, ניתק ליהי כמעט לגמרי מגע עם הצי ומעט להתייצב לאירועים רשמיים כמקובל מקצינים בדרגתו. דווקא ליהי, שהיה הקשיש מבין הארבעה, היה האחרון לפרוש, וזאת באביב 1949, אחרי בחירתו מחדש של טרומן וכניסתו של לואיס ג'ונסון לתפקיד שר ההגנה השני במספר בתולדות ארה"ב. נימיץ וקינג, שבריאותו כבר הייתה רופפת, ניצלו כאמור את מעמדם הציבורי הרם כדי להתערב במאבקים המרים על מעמדו ומקומו של הצי בעידן שאחרי מלחמת העולם אך לא נחלו הצלחה. לימים אחרי סילוקו של ג'ונסון ממשרד ההגנה, חזר נימיץ לשירות פעיל חלקית כיועץ לנשיאים טרומן ואייזנהאואר והמשיך במאמציו להטמעת ההנעה הגרעינית לא רק בצוללות אלא גם בקרב ספינות השטח כגורם שיבדל את הצי האמריקני מיתר הזרועות ויקנה לו יוקרה וייחודיות מבצעית. קינג נפטר בקיץ 1956, הלסי וליהי נפטרו שניהם בהפרש של שבועות ספורים בקיץ 1959 ונימיץ האריך חיים עד פברואר 1966 והיה בכך לאדמירל ה 5 כוכבים האחרון בחיים. מקץ שנתיים הודיע הצי האמריקני כי הנומ"ט הגרעינית הבאה, המתוכננת לשנות ה-70, תקרא על שמו והיה היחיד שזכה במעמד יוקרתי זה. אגב בנו של נימיץ היה קצין צוללות קשוח שלחם במשך שנים בפסיפיק ,זכה בשלישית כוכב הכסף נדירה ולימים השתחרר אף הוא בדרגת אדמירל.

כתבה מעניינת ממגזין ALL HANDS המציגה את ההצעות המנוגדות של צבא היבשה והצי האמריקני למבנה הזרועות המזוינות האמריקניות בעידן שאחרי מלחמת העולם, המייצגות כמובן השקפת עולם קוטבית לגמרי בין הצי, שדגל בעצמאות והפרדה, ובין צבא היבשה, שדגל בהיררכיה אזרחית וצבאית משותפת ואחודה ובהענקת מעמד שווה לאווירית צבא היבשה מכל הבחינות. טרומן התחבט בשאלה זמן רב ולבסוף קיבל את הצעת צבא היבשה כלשונה.

את ההודעה על ה NSA ומינויו של פורסטל לשר ההגנה הראשון (בניגוד למצב הקודם בו שר המלחמה ייצג את צבא היבשה ושר הימייה ייצג את הצי, שניהם בכפיפות ישירה לנשיא) ניתן לקרוא בגליון אוגוסט 1947

את המבנה החדש ניצן למצוא בגליון ספטמבר 1947

השוואת ההצעות





המבנה החדש

מאחר וכבר התחלתי לעסוק בנושאות המטוסים מדגם האסקס באשכול זה החלטתי להרחיב על כך כדי לתת קצת רקע וקונטקסט מתיאים. האסקס הייתה אבולוציה מתבקשת של שלשת הספינות מדגם יורקטאון, שתוכננו בראשית שנות השלושים ונכנסו לשירות בשנים שקדמו למלחמה. מתוך 24 הספינות שנבנו בין 1940 ו 1950 הספיקו 14 לקחת חלק פעיל במלחמה, 6 איחרו אותה בשבועות עד חודשים בודדים והאחרות הושלמו רק ב 1946 והילך. בנייתן של שתי ספינות נוספות הופסקה בתום המלחמה והן נגרטו כלא גמורות. אמנם אף נומ"ט מדגם אסקס לא אבדה במלחמה כתוצאה מפעולת אויב אך לפחות חצי מן הספינות ספגו נזקים כבדים ושתיים מהן ספגו נזקים כה כבדים עד שלא שבו עוד ליעודן המקורי.

מאמצע 1943 ועד תום המלחמה שנתיים לאחר מכן תהווה משפחת האסקס ההולכת וגדלה את עיקר המערך ההתקפי של הצי האמריקני בדרום ובמערב פסיפיק וככזו תשא בעיקר נטל הלחימה מול היפנים. כך גם היה בקוריאה ובמידה פחותה בויאטנם, אז כבר התווספו לצי האמריקני נומ"טים חדשות וגדולות יותר. בזכות הניסיון המבצעי העשיר שנצבר והפקת הלקחים, זכו הנומ"טים המוצלחות הללו לשדרוגים רבים, חלקן אחרי שכבר הפכו למבצעיות ואחרות בעת בנייתן. בין היתר עובו ושודרגו מערכי הנ"מ, המכ"ם, הקשר, המיזוג, התאורה, כיבוי האש, המיגון ותשתיות הרווחה והמגורים הנדרשים להכיל את אנשי הצוות הנוספים. כמו כן התווספו שטחי אחסון למזון, מים, חלפים, דלק ותחמושת הנדרשים לשהות מבצעית ארוכה בים, הרבה מעבר למה שתוכנן טרם המלחמה. התחלואות העיקריות של האסקס היו ונותרו סיפון העץ הפגיע שלהן, שנחדר בקלות על ידי פצצות וקמיקזות כאחד, והצפיפות רבה, שרק הלכה והחמירה עם הגידול בכנף האווירית וסוללות הנ"מ. האסקס בת ה 36 אלף טון תוכננה במקור לשאת צוות של כ 2500 איש אך בד"כ נשאה כאלף נוספים וכך היה במשך 30 שנה.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://i40.photobucket.com/albums/e206/krieg1981/020959.jpg]


הראשונה מיני רבות - טקס הכניסה לשירות של האסקס החדשה בדצמבר 1942, שנה בלבד אחרי פרל הרבור, כתגבורת חיונית למאמץ המלחמתי האמריקני. במאי 1943, בתום חצי שנת אימונים, תפליג האסקס לפסיפיק, שם תבלה כמעט שנתיים רצופות בלחימה בלתי פוסקת ועל כך ראו בהמשך.



השנייה מיני רבות - היורקטאון מתאמנת עם מטוסי ויילדקט מוקדמים, הרבה לפני שמטוסי ההלקט והקורסייר יכנסו לשימוש רחב היקף ב 1943 ו 1944 בהתאמה. שימו לב למעוט ההנגר המזדקר בניצב לספינה (ושאינו מותקן באחותה הבכורה, האסקס) ולהעדר מרפסות נ"מ, שהתווספו סביב גוף הספינה עם התגברות האיום האווירי היפני.



מבט אל תוך ההנגר רחב המימדים של היורקטאון... קבוצת מלחים מקשיבה להופעה בעוד חמשים מכינים פצצות עבור מטוסי ההלקט. ברקע ניתן לראות מפציץ דאנטלס, בין המטוסים הימיים הבודדים שלא היו מצוידים בכנפיים מתקפלות, דבר שכמובן היווה הגביל את יכולת התמרון בחלל ההנגר המצומצם. הסקייהוק היה מטוס נוסף שכזה.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.history.navy.mil/photos/images/g410000/g419959.jpg]


נובמבר 1943, מפציץ צלילה דאנטלס מפטרל מעל הלקסינגטון וספינת הקרב וושינגטון בדרכן לאיי גילברט, שם יעניקו סיוע לפלישה לטאראווה



לקסינגטון משגרת הלקטים ודאנטלסים ממעוטי החרטום אל עבר איי הגילברט, שימו לב לשק הרוח



פברואר 1945, הלקטים חמושים ברקטות מתכוננים להמראה מסיפון היורקטאון למשימת סיוע קרוב באיוו-ג'ימה, מעבר לים הסוער ניתן לראות אוניית קרב מלווה. למעט גיחת ההתאבדות של הימאטו באפריל 1945, התאפיינה השנה האחרונה למלחמה בפסיפיק בהעדר פעילות התקפית יזומה של הצי היפני (נטול הדלק), מה שאפשר לאמריקנים להצמיד את אוניות הקרב המהירות שלהן לנושאות המטוסים כדי לעבות משמעותית את הגנת הנ"מ שלהם אל מול איום הקמקיזות.



הלקטים נערכים להמראה לגיחה נוספת מסיפון נומ"ט מדגם אסקס, עם ספינה אחות ברקע. שימו לב ששני המטוסים הראשונים הם מדגם קרב הלילה בעלי המכ"ם המובנה ותותחים במקום מקלעים, ששמשו לעתים כ PATH FINDERS ומובילי מבנים ולעתים כמטוסי קרב מן המניין. ההלקט היה תכנון כה פשוט ומוצלח עד שכמעט ולא נדרש לשדרוג במהלך המלחמה, מה שאפשר לגרומן לייצר יותר מ 12K חתיכות במשך כשנתיים (הראשונים נכנסו לשימוש בספטמבר 1943). הלקטים הפילו יותר מ 5K מטוסי אויב בשורות הצי וחיל הנחתים האמריקני ועוד כמה עשרות בשורות אווירית חיל הים המלכותי. עם תום המלחמה נעלם המטוס משורות טייסות הקרב בזכות כניסתם לשירות של מטוסים חדשים ומתקדמים יותר (דוגמת הברקט והפיירבול) אך בה בעת אחרוני ההלקטים נותרו פעילים כמטוסי מטרה במטווחי הצי עד ראשית שנות ה-60 (!) ועל הדרך עוד הספיקו להילחם גם בקוריאה.



מראה טיפוסי של כנף אווירית על נומ"ט מדגם אסקס בשלהי המלחמה בפסיפיק - ערב רב של קורסיירים, אוונג'רים והלדייברים, חלקם חמושים בפצצות. עם התגברות איום הקמקיזה והתמעטות איום ספינות השטח השתנה בהדרגה תמהיל כנפות האוויר לטובת מטוסי הלקט וקורסייר נוספים על חשבון המפציצים.
למרות שאב הטיפוס של הקורסייר ביצע את טיסתו הראשונה שנה וחצי (!) לפני הצטרפות ארה"ב למלחמה, ועשה חיל בשורות אווירית הנחתים בלחימה בדרום הפסיפיק כבר מ 1943, הרי שהמטוס נכנס לשימוש רחב היקף באווירית צי עצמה רק באמצע 1944 בגלל חשש מנושאי בטיחות ומורכבות תפעולית. אפילו אווירית הצי הבריטי הקדימה את מקבילתה האמריקנית ועשתה שימוש מוצלח בקורסייר החל מראשית 1944 ועוד מסיפון נומ"טים קטנות מהאסקס. ניתן רק לדמיין כיצד הייתה נראית הלחימה הקשה ב 1943-1944 לו היו מקדים הצי להציב קורסיירים על סיפון הנומ"טים האמריקניות ולא מסתפק במטוסים מיושנים ונחותים דוגמת הווילדקט.



ה 8 דצמבר 1944, חמש נומ"טים מדגם אסקס (ווספ, הורנט, טיקונדרוגה, הנקוק ויורקטאון) וכן ערב רב של ספינות נוספות במעגן יולית'י האדיר שבאיי הקרולינה. לצד מעגן אספירוטו סאנטו שבהברידים החדשים, יולית'י היה לאחד מאזורי העורף והתמך הקדמיים העיקריים של הצי השלישי בשנה האחרונה למלחמה בפסיפיק. עם זאת קרבתו היחסית לאיי יפן הפכה אותו לנגיש להתקפות מהאוויר ומהים. שימו לב להסוואות המתוחכמות שהיו בון-טון באותם הימים כאמצעי להטעיית צוללות. נפיצותם של המכ"מים הימיים והאווירים הפכה את ההסוואות הללו לחסרות ערך לגמרי והן נעלמו בתום המלחמה, מה עוד שהיו קשות ויקרות לתחזוקה.



ביולית'י הוצבו מספר מבדוקי ענק צפים שאפשרו תיקוני שדה בגדולות שבאוניות השטח של הצי האמריקני, כאן ניתן לראות את האיווה בתוך אחד מהם וסביבה דוברות שונות המכילות סדנאות תיקונים, שטחי אחסון לחלפים ומגורים עבור הצוות המושבת.



כוח המשימה 38/58 (המספר השתנה בהתאם לצי האב - השלישי או החמישי) ובו 20 נושאות מטוסים (מדגמי אסקס ואינדפנדנס), 10 ספינות קרב וכ 100 ספינות נוספות (סיירות, משחתות וספינות אספקה) היה אגרוף המחץ הנייד של הצי האמריקני בפסיפיק (ראו פרטים נוספים כאן).

הכוח מפליג ממעגן יולית'י אל עבר איי יפן. מעבר לחרטום הגדוש בכמעט 30 קורסיירים ניתן לראות נומ"ט קלה מדגם אינדיפנדנס, נומ"ט מדגם אסקס וערב רב של ספינות ליווי ובהן לפחות 3 אוניות קרב, כולן מתמרנות בזיג-זג כמקובל באותם הימים



יולי 1945, נומ"ט מדגם אסקס מובילה 3 אוניות קרב בגיחה כנגד איי יפן בשבועות האחרונים של המלחמה



אפריל 1945, צמד מפציצי הלדייבר מעל האסקס הפועלת במסגרת כוח המשימה 38/58 לחופי אוקינאווה. ברקע נומ"ט נוספת מדגם אסקס ובינהן אוניית קרב לעיבוי מגנן הנ"מ. מאחור ניתן לראות נומ"ט קלה ממשפחת האינדיפנדנס, שאמנם דמו בגודלן ובתצורתן לנושאות המטוסים לליווי אך היו מבוססות על גוף של סיירת כבדה ועל כן היו גדולות, מהירות וממוגנות בהרבה ויכלו לפעול ברחבי הפסיפיק לצד הנומ"טים מדגם אסקס. שימו לב לסימולים יוצאי הדופן, שהיו ייחודים למטוסי הכנף האווירית של האסקס. בחודש זה הטביעו מטוסי כוח המשימה הנ"ל את הימאטו המפלצתית שהייתה בדרכה לאוקינאווה. ב "חגיגה" השתתפו מטוסים שהמריאו מ 4 נומ"טים מדגם אסקס (ובהן האסקס עצמה) ומ 4 נומ"טים קלים ממשפחת האינדיפנדנס.



ינואר 1945 הלדייבר והלקט מעל כוח המשימה 38/58 בעת גיחת עומק כנגד מטרות יפניות בהודו-סין. בין היעדים העיקרים שהותקפו היה נמל קאם ראן ביי, שמקץ 20 שנה יהפוך למרכז לוגיסטי ימי אמריקני משמעותי במלחמת ויאטנם. ברקע ניתן לראות שלש נומ"טים מדגם אסקס וספינת קרב מלווה.



אוונג'ר מדגם מאוחר חולף מעל האנטיטם, העסוקה בקליטת מטוסים חוזרים וריכוזם בחרטום, בטרם יורדו אל ההנגר באמצעות המעלית הקדמית.



תותחני ה 20 מ"מ של ההורנט באתנחתא רגעית מול חופי יפן בעת גיחת הצי החמישי בראשית 1945. מעטפת הנ"מ והמכ"מ של הנומ"טים עובתה שוב ושוב לאורך המלחמה, הן כמותית והן איכותית, עד שצוותי הגנ"א היוו כשליש מצוות הספינה כולה. בזכות טווחם הקצר היוו תותחי הארליקון 20 מ"מ את "קו ההגנה האחרון" של הנומ"ט וכניסתם לפעולה הייתה אינדקציה בד"כ למצב חמור שבו קמקיזות הצליחו לחדור בהצלחה את טבעות ההגנה החיצוניות הכבדות יותר. יתר על כן, התותח לא היה מדויק (ללא הנחייה כלשהי) ורש"ק פגז ה 20 מ"מ היה חלש מדי לעצור אפילו מטוסי בוכנה בצלילתם הסופית אל עבר המטרה ועל כן נדרשו כמעט 100 תותחים כאלו כדי ליצור "כיפת ברזל" צפופה דיו מעל וסביב הספינה.



צריחי QUAD בפעולה על סיפון ההורנט. כל צריח כזה הכיל 2 זוגות של תותחי 40 מ"מ, מאגר תחמושת זמין, גנרטור ועמדת כוון. צוות הצריח מנה כ 20 איש ובהם שני נגדים או קצינים זוטרים (מפקד העמדה והכוון) כאשר מספר חברים בצוות לא נכחו בצריח עצמו אלא היו "רצי תחמושת" האחראים להעברה שוטפת של מחסניות נוספות מהמגזינים במעבי הספינה אל הצריח. בכל נומ"ט אסקס הותקנו בתחילה כ 6-8 צריחי QUAD אך עם התעצמות האיום האווירי הוכפל המספר בעזרת "מרפסות" שהותקנו בהיקף הספינה. בקר הנ"מ הראשי במפי"ק הספינה הקצה לכל קבוצת תותחים גבולות גזרה וכרטיסי טווחים, כמו כן הוגדרו גבולות גזרה כלליים בין תותחים מסוגים שונים, בין הספינות בכוח המשימה (בין היתר כדי למנוע אש ידידותית) ובין הספינות ומטוסי ה CAG (במידה וכוח המשימה כלל נומ"טים). העלייה הדרמטית בתופעת הקמיקזות ב 1945 והאבדות הכבדות שגרמו המתאבדים היפניים הביאה לעצבנות רבה בקרב צוותי הנ"מ ופתיחה באש חופשית מכל הקנים מהרגע בו התגלו מטוסים עוינים כלשהם. מנקודה זו והילך כל ספינה נלחמה על חייה כמעט ללא התחשבות במה שקורה סביבה.

שימו לב לצמד תותחי ה 5 אינץ' מאחורי ה QUAD. נומ"טים מדגם אסקס אמנם התפרסמו בזכות ארבעת הצריחים הכפולים שלהם בגובה הסיפון אך בנוסף הן נשאו גם מספר תותחי 5 אינץ' בצריחים בדידים פתוחים שתוכננו במקור כמענה להתקפות פתע של סט"רים ומשחתות. במקצת מנושאות המטוסים הצריחים הבדידים הללו הוסרו לטובת תותחי נ"מ נוספים. תחמושת ה 40 מ"מ ארוזה במחסניות בנות 4 כדורים, המסודרות לאורך דפנות הצריח ונשלפות משם לטעינה מהירה על ידי הגיזרים (2 לכל קנה, סה"כ 8 בכל צריח). התרמילים המשומשים מצטברים על רצפת הצריח עד יעבור זעם, אז יושלכו מן הסתם אל מעמקי הפסיפיק.




לעתים אילוצי מקום הביאו לכך שעמדת הכוון לא הותקנה בתוך הצריח עצמו אלא בסמוך אליו או אפילו במפלס לחימה אחר, מה שהצריך סלילת קווי תקשורת. שימו לב לפלטות המיגון שהתווספו לצריח ונועד להעניק הגנה ולו מינימלית לצוות. ניתן לראות גם כיצד תותחי ה 20 מ"מ הבודדים נשתלו על מטר פנוי של סיפון בכל אחד ממפלסי הלחימה. אגב התמונה הנ"ל צולמה על אוניית קרב ולא נומ"ט.



יוני 1944, במקביל לנחיתה בנורמנדי ולכיבוש רומא מתחוללות בפסיפיק שתי מערכות אדירות - הנחיתה באיי המריאנה וקרב הטיטנים בים הפליפינים, בו רוסק סופית הצי היפני. נומ"טים היו כזכור פגיעות במיוחד בעת קליטת מטוסים בחזרה מגיחה ועל כן תותחני הנ"מ של הלקסינגטון עירניים בעוד הלקט ניגש לנחיתה. בנומ"טים מדגם אסקס הותקנו היתר צמד צריחי QUAD מדורגים מעל לצמד צריחי ה 5 אינץ' הקדמיים ואחוריים כאחד - קרי סה"כ 4 צריחי QUAD מעל 4 צריחי ה 5 אינץ'. מיקום גבוה זה העניק להם יכולת ייחודית להעסיק מטרות מכל עברי הספינה, למעט גזרת גשר הפיקוד. לצידי הסיפון נראות סוללות ה 20 מ"מ (ואף שני תותחי 5 אינץ' בודדים) ובמפלס נמוך יותר נראה צריח QUAD בתוך מרפסת חיצונית. חייהם של צוותי ה QUAD בעמדות הנמוכות הללו היו מן הסתם אומללים לאור חשיפתם לאיתני הטבע וגלי האוקיינוס.



צריח ה QUAD היה כאמור זיווג של שני צמדי 40 מ"מ בצריח בודד עם הכוונה משותפת ומאגר תחמושת אחוד. במשחתות, קורבטות, מקשות וכו', בהן שטח הסיפון הפנוי היה מוגבל, הותקנו צמדים במקום רביעיות. מטרת הצימודים הייתה לייצר נפח אש כבד יחסית בזמן קצר, המיועד לפצות על דיוק בעייתי ורש"ק קטן יחסית. חסרונות נוספים של ה 40 מ"מ היו העדר מכ"ם הנחייה, העדר מרעום קרבה והעדר הגנה נאותה לצוות - מלבד "אמבטייה" עשויה מתכת דקה, הצריח היה פתוח מכל עבר, חשוף לגמרי לאש האויב, רתע תותחים סמוכים ואיתני הטבע (כפי שראינו לעיל לקראת סוף המלחמה הוטמעו שיפורים בתחום זה אך לא בצורה גורפת). משנות ה-50 והילך החליפו בהדרגה צריחי ה 3 אינץ' מונחי המכ"ם את ה QUADים. תותחים אלו היו מדויקים בהרבה, קטלניים יותר, מצוידים במרעום קרבה וגם אפקטיביים בהרבה כלפי מטרות שטח וחוף. בהמשך נבנה להם צריח סגור, שאף פתר את בעיית המיגון.



דוגמא לצריח ה QUAD ממוגן שהותקן בחרטום הנומ"ט, ממש מתחת לסיפון הנחיתה. צמוד אליו עמדת הכוון. כפי שניתן לראות בתמונות אחרות, בספינות שונות הותקנו 2 עמדות באותו המקום.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.folsompack735.org/images/hornet.jpg]


הנה דוגמא לצריח 40 מ"מ כפול ולא QUAD, שהתאים יותר לספינות קטנות אך לעתים נעשה בו שימוש גם בספינות גדולות במקומות בהם לא ניתן היה "לדחוף" QUAD.



לצי האמריקני היה פאטיש רציני עם צריחים גדולים על סיפון נומ"טים, צימוד לא הגיוני בעליל שאכן נגוז מן העולם. כבר בשנות ה-20 הותקנו רביעית צריחי 8 אינץ' (!) כפולים מפלצתיים על צמד הנומ"טים הענקיות מדגם לקסינגטון (שתוכננו במקור כאוניות קרב בכלל) מתוך כוונה לעשות בהן שימוש כסיירות שטח לעת מוצא (סיבה נוספת הייתה חוסר יכולת של מטוסים ימיים מוקדמים להגן על הנומ"ט מפני איומי שטח משמעותיים). הצריחים הכבדים הוסרו מהלקסינגטון ומהסרטוגה כבר בראשית המלחמה לטובת סוללות נ"מ נוספות, הגם שהלקסינגטון ירדה למצולות ים האלמוגים חודשים ספורים לאחר מכן.




בתמונה זו ניתן לראות את הסרטוגה אחרי הסרת צריחי ה 8 אינץ' והחלפתם בצריחי 5 אינץ' סימן 38 ובצריחי בק"ש סימן 37, בדומה לתצורת האסקס. מתקון דומה בוצע גם בשלשת הנומ"טים מדגם יורקטאון, ששתיים מהן אבדו כבר בשנה הראשונה למלחמה.



למרות ש CV-4 עד CV-8 לא כללו צריחי סיפון כבדים, הרי שבאסקס חזר הצי למעלליו הקודמים והתקין בהן כאמור 4 צריחי סימן 38 ובהם צמד תותחי 5 אינץ', שיכלו להעסיק מטרות אוויר, שטח וחוף בגזרות רחבות מכל עברי הספינה וכן תותחים נוספים בקוטר דומה בצריחים פתוחים בהיקף הספינה. תותחי ה 5 אינץ' הללו העניקו לנומ"טים כוח אש ורסטילי השווה כמעט לזה של 2-3 משחתות ליווי בנות התקופה. בה בעת הצריחים גזלו שטחי חניה על הסיפון עצמו (ואף הגבילו את תנועת המטוסים עליו) והמגזינים העצומים והממוגנים גזלו שטחי אחסון יקרי ערך מתחת לסיפון (וגם היו פגיעים). כמו כן כל צריח דרש צוות גדול בן 50 איש, אותו היה צורך להלין, להאכיל ועוד. עם התארכות המלחמה והשהות בים עובו צוותי התותחים עוד יותר כדי לאפשר לחימה רציפה ללא הפסקה 24 שעות ביממה. צריחי הסימן 38 וה 37 הוסרו מרוב הנומ"טים ממשפחת האסקס במהלך השדרוגים של שנות ה-50 לטובת צריחי 3 אינץ' מונחי מכ"ם שהותקנו בהיקף הספינה.



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.usslittlerock.org/Armament/Armament%20Photos/5%2238%20Mount%20Cutaway.jpg]


בתמונה זו ניתן לראות את צריחי בק"ש סימן 37, שכל אחד מהם טיווח צמד צריחי הסימן 38. בין צריחי התותחים לצריחי הבק"ש ממוקמים צמד ה QUADים שהוזכרו לעיל.



הנה דוגמא לתותחי ה 5 אינץ' בקליבר 25 ו 38 שהותקנו בהיקף הספינה, בד"כ במפלס הסיפון או אחד מתחתיו. תותחים אלו גם כן היו דואלים ושימשו הן להגנ"א והן להגנה מפני סט"רים וקורבטות אויב אך בדומה ל QUADים היו חשופים לגמרי לאש האויב ואיתני הטבע. משקלם וגודלם של פגזי ה 127 מ"מ אפשר לאחסן רק 3 פגזים בעמדה עצמה וחייב צוות גדול שעסק בתפעול התותח ובהזנת תחמושת מהמגזינים. התמונה השנייה צולמה על אחת מאוניית הקרב בשלהי המלחמה.




בשנה האחרונה למלחמה מנה מערך ההגנ"א של נומ"ט אסקס טיפוסית מאות קנים מקליברים שונים ולפחות כפליים המספר הזה בספינות הליווי (בד"כ סיירת כבדה או קלה ועוד חצי תריסר משחתות) וכן עשרות מטוסי קרב המפטרלים בשמיים ועדיין הצליחו רבים מהטייסים היפנים הנחושים לחדור את המגנן ולעשות שמות בספינות הצי האמריקני. באנקר היל עולה באש אחרי שספגה צמד קמיקאזות לחופי אוקינאווה במאי 1945. כחמישית מצוות הספינה (400 איש) נספה באסון וסיומה של המלחמה כעבור 3 חודשים הביא לכך שהבאנקר היל לא תוקנה במלואה ולא שבה לפעול כנומ"ט, הגם שהמשיכה לשרת את הצי במגוון תפקידים אחרים לאורך שנים רבות.






אחד הקמקיזות "חתך" את דופן הספינה כמעט לגמרי, מהמעלית הצידית, דרך ההנגר ועד למי הים



גם בתמונה מהצד ניתן לראות את החלל שנפער במרכז הספינה



החורבן על סיפון הבאנקר-היל - מטוסים שרופים ומותכים בירכתי הסיפון, המעלית האחורית מנופצת




למרות הנזק האדיר שנגרם לה, הבאנקר היל לא הייתה הנומ"ט מדגם אסקס שנפגעה בצורה הקשה ביותר בזמן מלחמת העולם השנייה. הכבוד המפוקפק הזה שייך לפרנקלין. כבר באוקטובר 1944 חטפה הנומ"ט הזו קמיקאזה לחופי הפיליפינים אך הנזק היה מצומצם יחסית והספינה תוקנה ושבה לפעילות כעבור חודש. במרץ 1945 הפליגה הפרנקלין פחות מ 100 ק"מ דרומית מערבית לשיקוקו כחלק מכוח המשימה 58 של הצי החמישי "שגיהץ באש" את האיים הדרומיים של יפן כהקדמה לפלישה הצפויה לאוקינאווה. ב 19 לחודש חדר לאור יום מפציץ צלילה יפני בודד את מעטה ההגנה האמריקני ושתל שתי פצצות במרכז ובירכתי הספינה, שחדרו את סיפון העץ והתפוצצו בבטן הפרנקלין. הן הסיפון והן ההנגר היו גדושים במטוסים חמושים ומתודלקים והתוצאה הייתה מאכלת אש אדירה שאיימה לכלות את הספינה. שליש מצוות הפרנקלין (יותר מ 800 נפשות!) נספה באסון, רבים אחרים נפצעו, ורק בנס נמנעה טביעתה, אחרי שכבר נטתה על צידה בצורה מסוכנת וכל המערכות בה קרסו, הרבה בזכות הסיירת הקלה סנטה-פה, שנצמדה לנומ"ט וסייעה במאבק באש ובסיוע הרפואי למאות הפצועים. לאור המיקום המסוכן ואור היום לא ניתנה פקודת נטישה גורפת ותותחני הפרנקלין נותרו בעמדותיהם והמשיכו להפיל מטוסים יפניים אחרים, בעוד האש משתוללת סביבם. חלקם אף נספה בעודם מאיישים את תותחי הנ"מ. את הטרגדיה של הפרנקלין חתם צמד MOH שהוענק לשני קצינים על אומץ לב שהפגינו.

הפגיעה הראשונה באוקטובר 1944 לחופי הפיליפינים... שימו לב ברקע לנומ"ט הקלה בילו-וודס (ממשפחת האינדיפנדנס) שחוטפת אף היא קמקיזה באותה התקפה רצחנית



הנה תמונה הפוכה - מהבילו-וודס הבוערת (ועמוסת האוונג'רים) אל עבר הפרנקלין הפגועה, כאמור שתי הספינות שרדו ושבו למלחמה בתוך זמן קצר



הפגיעה במרץ 1945 לחופי יפן



הפרנקלין בוערת ונוטה על צידה



אחד מצריחי ה 5 אינץ' הכפולים עולה באש, רק בדרך נס נעצרה האש בטרם הגיעה למאגרי תחמושת הנ"מ והדלקים, אחרת הספינה כולה הייתה מתפרקת לגורמים על כל צוותה



לאור העדר מספנה פנויה בחוף המערבי לביצוע התיקונים הנדרשים, נשלחה הפרנקלין למסע ארוך סביב חצי העולם עד לנמל ניו-יורק, לשם הגיעה רק באפריל 1945. היקף הנזק היה כזה שתום המלחמה 4 חודשים לאחר מכן הביא לעצירת התיקונים, וכמו הבאנקר-היל, גם הפרנקלין לא שבה לפעול כנומ"ט מבצעית.




עוד על המאבק ההירואי להצלת הספינה בשני סרטים



לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.


לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.

הפרנקלין והבאנקר-היל לא היו היחידות שחטפו פגיעות קונבציונליות וקמקיזות כאחד. החודשים נובמבר 1944 עד אפריל 1945 היו קשים ביותר למשפחת האסקס. ההנקוק למשל חטפה פעמיים חלקי קמקיזה - בפעם הראשונה בנובמבר 1944 ובפעם השנייה במרץ 1945 (יום אחרי תקרית הפרנקלין) חטפה ההנקוק (שאף היא הייתה חלק מכוח משימה 58) חלקי קמקיזה, שהחמיץ את הספינה בעשרות מטרים והתרסק אל תוך ירכתיה של משחתת סמוכה. חלפו 3 שבועות בלבד וגם מזלה הטוב של ההנקוק אזל וב 7 לאפריל חטפה הספינה קמקיזה (כולל פצצה אותה נשא המטוס) בעודה משייטת לחופי אוקינאווה ומטוסיה מעניקים שם סיוע קרוב לחיילי צבא היבשה וחיל הנחתים. כ 60 מאנשי צוות הסיפון נהרגו אך הנזק תוקן והספינה נותרה במקומה.

רגע הפגיעה במרץ 1945, המטוס היפני מתרסק אל תוך ירכתי הפאוול



במרץ 1945 חמק מפציץ יפני בינוני מבעד למעטפת ההגנה האמריקנית שסביב מעגן ביולית'י והצליח לגרום לרנדולף נזק משמעותי עת התרסק בהפתעה גמורה אל תוך ירכתיה. בתמונה ניתן לראות ספינת תיקונים המושיטה עזרה לנומ"ט הפגועה. הרנדולף שבה למלחמה בתוך שבועות ספורים. כזכור 5 חודשים לאחר מכן חדר מפציץ יפני אחר למעגן הצי הסמוך לאוקינאווה והשחיל טורפדו לירכתי אוניית הקרב פנסילבניה.



ספינות אחרות שחטפו היו האסקס, הטיקונדורוגה, הלקסינגטון והאינטרפיד, חלקן פעמיים. אגב גם הסרטוגה והאנטרפרייז הותיקות, שלחמו במלחמה הקשה והארוכה בפסיפיק מיומה הראשונה ועד האחרון, חטפו שתיהן קמקיזות במהלך 1945 וספגו נזקים קשים. אחרות ניצלו בנס.

אפריל 1945, חופי אוקינאווה - קמקיזה מחמיץ את ירכתי ההורנט במטרים בודדים



אותו תאריך, אותו מקום - אינטרפיד חוטפת קמיקזה



ינואר 1945, חופי פורמוזה - טיקונדורגה חוטפת קמיקזה במרכז הספינה. רק בדרך נס החמיץ המטוס היפני את עשרות המטוסים החמושים והמתודלקים בירכתי הסיפון ולו היה פוגע להם היה מן הסתם נגרם לספינה נזק חמור שבעתיים, דוגמת הפרנקלין חודשיים לאחר מכן.



נובמבר 1944, חופי הפיליפינים - הפעם זה תורה של האסקס עצמה לחטוף קמיקאזה...



הספינה תוקנה אך מקץ חצי שנה כמעט ונגמר לה המזל הטוב... תוך כדי שסוללות הנ"מ צובעות בשחור את שמי הפסיפיק, מחמיץ קמיקאזה יפני את ירכתי האסקס במטרים ספורים... בשמיים ניתן להבחין בפיצוצי 5 אינץ', 40 מ"מ ו 20 מ"מ באלפיהם.



הטיקונדרוגה שבה הביתה לנמל אלמדה, מעליה ספינת אוויר פוקחת עין כדי למנוע חדירת צוללות אויב למפרץ סאן-פרנסיסקו. כפי שנראה בהמשך, שת"פים כאלו היו דבר שבשגרה במהלך 20 השנים הבאות.



ספטמבר 1945 המלחמה בפסיפיק תמה זה מכבר, הסרטוגה, האנטרפרייז, ההורנט והסאן-ג'קינטו הקלה (ממשפחת האינדיפנדנס) נחות את "מנוחת הלוחם" בנמל אלמדה, מצידו השני של מפרץ סאן-פרנסיסקו. מספנה גדולה זו, לצד המספנה הסמוכה במר איילנד וכן אלו בפוג'ט סאונד, בלונג-ביץ' ובסן-דייגו, יהוו את העורף הלוגיסטי של הצי האמריקני במהלך המלחמה בפסיפיק, לצד המתקנים הקדמיים בפרל-הרבור ובקוויאט (נמל מנילה, שנכבשה בבליצקריג היפני בתחילת המלחמה). כמו כן נעשה שימוש מוגבל בנמל סידני וכאמור בהמשך עם ההתקדמות מערבה אל תוככי הטריטוריה היפנית נעשה שימוש גם במעגנות הגדולות באספריטו סאנטו וביולית'י כאתרים קדמיים לתיקוני חירום ותחזוקה שוטפת.



חודש אחרי כניעת היפנים החל הצי האמריקני במבצע "שטיח הקסם" להשבתם של מיליוני לוחמים אמריקנים מהחזיתות השונות וכן ציוד רב שנאסף מעבר לים. לאור היקף המשימה נטלו בה חלק מאות ספינות מסוגים רבים, ובהן גם נומ"טים רבות ובכלל זאת מספר ספינות מדגם אסקס. המבצע נמשך שנה שלמה (!) והסתיים סופית רק בספטמבר 1946.

הבוקסר עמוסת הקטלינות ויתר כלי טיס שבה לארה"ב, הספינה אמנם נכנסה רשמית לשימוש כבר באפריל 1945 אך תכנית האימונים המפרכת של צוות הספינה והכנף האווירית הסתיימה רק באוגוסט 1945 ועל כן הספינה "החמיצה" את מלחמת העולם השנייה.

כאמור בתום מלחמת העולם השנייה התכווץ משמעותית הצי האמריקני בחזרה למימדים הגיוניים יותר, הנדרשים לשמירה על כשירות ונוכחות גלובלית בתנאי שלום עולמי, העדר איומים וקיצוצים מסיבים בתקציבי ההגנה. בעשור הראשון אחרי המלחמה ועד לכניסתם לשירות של צוללות תקיפה וטילים מודרניות, אף אחד בארה"ב לא "ספר" בכלל את הצי הסובייטי, שהיה עשוי ערב רב של גרוטאות, חלקן אפילו שלל גרמני ואיטלקי, ובוודאי שלא יכול היה לקרוא תיגר על ההגמוניה הימית הצבאית האמריקנית, הקונבציונלית או הגרעינית, באוקיינוסים ובימים ועל כן לצי האמריקני לא ממש היה אויב או איום בדמות צי השטח היפני או צי הצוללות הגרמני של מלחמת העולם.

על כן עם סיומו של מבצע שטיח הקסם חובק העולם הוצאו משירות בהדרגה הנומ"טים הישנות והבלויות שקדמו למלחמת העולם (אנטרפרייז, ריינג'ר וסרטוגה, שהוקרבה בניסוי בבקיני) וכן כל נומ"טי הליווי הישנות. כמו כן הוצאו משירות רוב אוניות הקרב, הסיירות, המשחתות וכן כל הסט"רים. הצי הסתמך בעיקר על תריסר נומ"טים מדגם אסקס, 3 נומ"טים ענקיות מדגם מידווי (שאף הן "איחרו את המלחמה") וכתריסר נומ"טים קטנות יותר. רבות מהנומ"טים עסקו בתובלה, באימונים ובפיתוח תו"ל חדש לאור קליטתם של מטוסי הסילון הראשונים, מערכות מכ"ם משוכללות, ציוד נצ"ל מתקדם ובהמשך אמל"ח מתקדם אחר דוגמת טילים מסוגים שונים. כמו כן עסק הצי בתמרונים משותפים עם בעלי הברית באירופה (נאט"ו שהוקמה ב 1949) ובאזורים שונים באסיה, הפגין נוכחות במקומות אלו ולעתים אף הקים בהם בסיסי קבע. מלחמת קוריאה אמנם לא התקרבה בהיקפה ובעוצמתה למלחמת העולם השנייה ועדיין לאור הדלדלות הצי בחמש השנים שחלפו בין המלחמות היא מתחה את משאביו ואנשיו עד קצה גבול היכולת ולא בכדי הושמשו מחדש מדי שנה עשרות ספינות מציי הרפאים, ובהן נומ"טים רבים, וטייסות מילואים רבות נקראו לדגל ונשלחו אל החזית. עם זאת הקפיד הצי שלא להכניס לפעולה את הנומ"טים הגדולות מדגם מידווי, שפעלו בעיקר בים התיכון במסגרת הצי השישי במשימת ההרתעה הגרעינית בין היתר בעזרת מפציצי נפטון ולאחר מכן AJ, שלא נדרשו בקוריאה.

לא חלפו 5 שנים מתום מלחמת העולם השנייה והנה כבר זרימה בכיוון ההפוך - העמסת כנף שלמה ובה 150 מוסטנגים של חהא"א על סיפון הבוקסר, לקראת ההפלגה מערבה לקוריאה ביולי 1950. בניגוד לנומ"טים ממשפחת היורקטאון שהושלמו טרם המלחמה, לאסקס כבר היו 3 מעליות כולל מעלית צדית אמצעית, ש "נגסה" בסיפון ונועדה להגביר את קצב הורדת והעלאת המטוסים המרובים מההנגר אל סיפון הטיסה ובחזרה בהתאם למחזורי השיגור והקליטה. בנומ"טים מדגם אסקס שהוסבו לסיפון הנחיתה זוויתי שונה מיקומה של מעלית זו והיא הוחלפה במעלית גדולה וחזקה יותר. גם המעלית האחורית (שהייתה באמצע הסיפון) פורקה ובמקומה הותקנה מעלית צדית נוספת, הפעם מצד ימין מאחורי מבנה הגשר. מאז הפכו מעליות קצה הסיפון לרכיב סטנדרטי בתכנון נושאות מטוסים אמריקניות ובפורסטל והילך כבר היו רק מעליות כאלו.



המוסטנג, ששיאו המבצעי כבר היה הרחק מאחוריו, עסק בקוריאה בעיקר במשימת הסיוע הקרוב (ממש כמו במבצע קדש, 6 שנים מאוחר יותר). מנוע המרלין מקורר הנוזל והפגיע הביא לאבדות כבדות מאש הנ"מ הקומניסטית וגרם לרבים להצר על כך שחהא"א מיהר להיפטר ממטוסי הת'אנדרבולט הנהדרים שלו, על מנועי הבוכנה הרדיאלים האמינים שלהם, בקדחת הצמצומים שאחרי המלחמת העולם. אמנם יש אמת בטענה שמנוע רדיאלי פגיע פחות ממנוע מקורר נוזל אך כפי שצוין באשכול אחר היה זה דווקא הקורסייר (על מנוע ה R-2800 שלו, מדגם דומה לזה שהיה מותקן בת'אנדרבולט) שהיה לשיאן האבדות במלחמת קוריאה. עם זאת הת'אנדרבולט עדיין התאים יותר מהמוסטנג למלאכת הסיוע הקרוב, בין היתר בזכות יכולת נשיאת החימוש החיצונית האדירה שלו, שמונת המק"כים ותוספת השריון. בפרוץ המלחמה ביוני 1950 נותרו במילואי חהא"א טייסות אחרונות בודדות של ת'אנדרבולטים ולא היה בהם די (היתר נגרטו ומיעוטם נמכרו לחו"ל) ועל כן לא הייתה ברירה אלא להשתמש במוסטנגים, שהמשיכו להילחם בשורות בעלות הברית בקוריאה במספרים קטנים והולכים עד תום המלחמה בקיץ 1953. אחרוני המוסטנגים המבצעיים האריכו חיים במילואי חהא"א עד 1956!



כפי שראינו לעיל, הסיפון הגדול הביא לכך שנומ"טים מדגם אסקס נקראו פעמים רבות להוביל כלי טיס מגודלים מצידו האחד של הפסיפיק למשנהו... הפיליפין סי נושאת דקוטות ומטוסי תובלה אחרים בשלהי שנות ה-40



כמו בשנתיים האחרונות למלחמה בפסיפיק, גם בקוריאה נשאו הנומ"טים מדגם אסקס בעיקר הנטל המבצעי. בתוך חודשים ספורים התעצם כוח המשימה ה 77 לכדי 3 נומ"טים מדגם אסקס, עוד כמספר הזה בנומ"טים קלים (שבד"כ נשאו עליהן טייסת או שתיים בלבד, לעתים דווקא מאווירית חיל הנחתים) וכן נומ"ט קלה בריטית (או אוסטרלית) ועליה 2-3 טייסות תקיפה עם מטוסי בוכנה (חיל האוויר והצי המלכותי כאחד מאנו לשלוח מטוסי סילון לקוריאה, בעיקר לאור עליבותם של מטוסים בריטים בני התקופה דוגמת המטאור והומפייר, שלא יכלו להתמודד בהצלחה עם המיג-15) וכך נותר המצב עד תום המלחמה ביולי 1953. הכנף האווירית של נומ"ט אסקס כללה בד"כ 2 טייסות סילון עם מטוסי פנתר ו/או באנשי, 2 טייסות תקיפה עם קורסיירים, 1-2 טייסות הפצצה עם סקייריידרים וכן נספחים שונים כמו מטוסי צילום, קרב לילה ומסוקי הצלה, או סה"כ כ 60-80 כלי טיס. כמובן שהיו וריאציות רבות על אך בגדול תצורה זו נשמרה משך כל המלחמה ולמעשה גם בשנה שאחריה עד כניסתם של מטוסי סילון מתקדמים יותר דוגמת הקוגר והפיורי. מפציץ ה AJ אמנם נכנס לשימוש עוד לפני המלחמה אך לא נעשה בו שימוש כלשהו בקוריאה לאור הסד"כ המצומצם והעדר צורך אמיתי.

קיץ 1950 והלייטה עוגנת בניחותא ברציף בבסיס קונסט פוינט העצום שבמדינת רוד איילנד. על הסיפון כנף אווירית סטנדרטית עם פנתרים, קורסיירים וסקיירידרים. לידה הנומ"ט הקלה רייט שאף היא החמיצה את מלחמת העולם השנייה. שימו לב שחלק ניכר מנשק הנ"מ הקל של הספינות פורק מהן בתום מלחמת העולם השנייה ואופסן לעת צורך. תוך זמן קצר יותקן הנשק שוב וחלקו אף ישודרג כפי שנראה בהמשך.



הלייטה והפיליפין סי, שאחרו שתיהן את מלחמת העולם השנייה (האחרונה בשבועות ספורים...) עוגנות בנמל ססיבו באתנחתא קצרה בטרם ישובו לחזית בקוריאה... 5 שנים בלבד קודם לכן עסקו אחיותיהן הבכורות בהחרבת אותו הנמל בדיוק...



תמונה נוספת של הלייטה עמוסה ערב רב של מטוסים עוגנת בנמל ססיבו. שימו לב כיצד מערך הנ"מ של הספינה שודרג מ QUAD ידניים לצריחי סימן 33 ובהם 2 תוחתי 3 אינץ' אוטומטיים ומונחי מכ"ם - שני צריחים כאלו מותקנים בחרטום הספינה, מתחת לסיפון הטיסה. פגזי ה 76 מ"מ היו קטלניים ומדויקים בהרבה מפגזי ה 40 מ"מ, גם בזכות המכ"ם וגם בזכות מרעומי הקרבה. קצב האש גדל משמעותית בזכות תופי הפגזים. עם זאת, גם צריח הסימן 33 חסר כל מיגון והיה פגיע תיאורטית לפחות לאש אויב.



תמונות של צריח סימן 33




האנטיטם עמוסת בערב רב של מטוסים וספינת הקרב ויסקונסין לחופי קוריאה. בינהן ספינת אספקה. שימו לב שלמרות גודלה של הנומ"ט, הויסקונסין עדיין ארוכה ממנה ואף כבדה ממנה בהרבה (מבחינת דוחק). ספינות האספקה המרובות היו ונותרו הגיבורות האונינימיות ומכפילי הכוח של הצי האמריקני. הן חידשו את מלאי הדלק, החלפים, החימוש והמזון ואיפשרו לנומ"טים פעילות רציפה ארוכה ומסיבית בהרבה ממה שנחזה רק 10 שנים קודם לכן. הצי הפעיל רכבת לוגיסטית שלמה של ספינות כאלו בין נמלי יפן והוואי וספינות הצי השביעי וכל זאת במקביל לרכבת של ספינות התובלה שהובילה תחמושת, ציוד ואנשים לצבא היבשה וחיל הנחתים הנלחמים בקוריאה עצמה.



תמונה של ספינה אחרת מתספקת בו זמנית הן את האנטיטם והן את אחת ממשחתות הליווי שלה. ברקע האסקס ממתינה לתורה.



הפנתר של גרומן היה מטוס הקרב הסילוני העיקרי והנפוץ ביותר של הצי האמריקני ממועד כניסתו לשירות בשלהי 1949 ועד 1955 לערך. הפנתר היה ורסטילי, עמיד, קל להטסה ואמין, שחסרונו העיקרי היה במנוע חלש וכנפיו הישרות, שגזרו עליו ביצועים תת-קוליים והפכו אותו לדוגפייטר כדוגפייטר בהרבה מהמיג-15. למרות נכות קשה זאת הצליחו פנתרים להפיל כ 10 מטוסים במהלך המלחמה, 7 מתוכם מיג-15 ו 4 מתוכם הופלו על ידי טייס מילואים במהלך גיחה אחת בנובמבר 1952, הישג מדהים בעיקר כאשר לימים התברר שכל הארבעה הוטסו על ידי טייסים רוסים מנוסים. האסטרונאוטים ג'ון גלן יבדל"א וניל אמסטרונג שנפטר לפני שנה וחצי שניהם הטיסו גם הם פנתרים במלחמת קוריאה.

פנתר מבצע CAP מעל כוח המשימה ה 77 הכולל 3 נומ"טים מדגם אסקס ושתי אוניות קרב מדגם ניו-ג'רזי, עם טבעת אבטחה חיצונית המורכבות משחתות.



למי תשהה כיצד מתדלקים את מיכלי קצה הכנף של הפנתר כאשר כנפיו מקופלות, לצידו קורסייר חמוש.



טרקטור גורר פנתר אל המעלית האחורית של הפיליפין סי.



טייסות פנתר קפואות על סיפונה המושלג של הפיליפין סי.



צמד פנתרים של טייסת מילואים של הצי מפטרלים מעל קוריאה. המטוסים מצוידים ברקטות נ"ט בעלות רש"ק כבד בקוטר 6.5 אינץ'. מתחתם נוף קוריאני טיפוסי - הרים, הרים ובאמצע עוד הרים, בדומה מאד לחזית האיטלקית במלחמת העולם השנייה. כאמור טייסות המילואים של אווירית הצי וחיל הנחתים נטלו חלק משמעותי בלחימה בקוריאה ומקצת כנפות האוויר אף היו מבוססות על טהרת המילואים!



פנתרים וסקייריידרים חמושים על סיפון נומ"ט מדגם אסקס. כאשר המעלית האחורית ירדה אל ההנגר הורם מעקה הבטיחות כדי למנוע נפילת אנשי צוות מגובה רב. ברקע ניתן לראות משחתות, נומ"ט נוספת וכמובן ספינה אספקה, חברת כבוד בכוח המשימה ה 77.




הבאנשי של מקדונל היה מטוס הקרב הסילוני העיקרי השני של הצי האמריקני במלחמת קוריאה וביסס את מקדונל כיצרן משמעותי של מטוסי סילון ימיים (כזכור אח"כ הגיעו הדימון והפנטום 2). הבאנשי היה פופלרי הן באווירית הצי והן באווירית חיל הנחתים בזכות קלות ההפעלה וההטסה שלו, האמינות המופלגת וקשיחותו (רק מטוסים בודדים כאלו הופלו משך המלחמה כולה). כמו הפנתר, גם לבאנשי האיטי והגמלוני לא היה סיכוי של ממש מול מטוסי המיג המודרנים ממנו וכתוצאה מכך המטוס לא רשם ולו הפלה בודדת במלחמת קוריאה וכילה את רוב זמנו במשימות סיוע קרב והמנעת שדה הקרב.

רביעית באנשי מעל הקירסרג', נומ"ט נוספת ממשפחת האסקס שאיחרה את מלחמת העולם השנייה בשנה שלמה והושמשה מחדש ב 1952 לטובת מלחמה קוריאה.



תמונה של באנשי במעלית האחורית של האסקס ממחישה היטב את הצורך לשדרג את הנומ"טים מאמצע שנות ה-50 והילך לטובת קליטת מטוסים חדשים, כבדים וגדולים יותר דוגמת הסקייווריור, הקרוסיידר, הטרקר וכו'. בין היתר המעלית הנ"ל הוסרה לגמרי והוחלפה במעלית צד גדולה, חזקה ומהירה יותר. הדבר גם אפשר לחזק את הסיפון האחורי כדי לתמוך בנחיתת מטוסים כבדים יותר.



במהלך המלחמה החליפו בהדרגה דגמי הצילום של הפנתר והבאנשי את הקורסייר העתיקים בשורות אווירית הצי וחיל הנחתים כאחד. שימו לב לחסרונם של מיכלי קצה הכנף, שלעתים הוסרו ממטוסי חיל הנחתים שפעלו מבסיסים יבשתיים הסמוכים לחזית ולא נדרשו לטיסות ארוכות אל ומנושאות המטוסים.



צמד באנשי מתדלקים מדגם המיכלית של הטריידווינד המגודלת, מטוס שלישי ממתין



באנשי וקורסיירים על סיפון הרנדולף. כאמור הפנתר, הסייבר והבאנשי היו בין המטוסים המערביים האחרונים שצוידו בחופות בועה אמיתיות בטרם נזנחו ל 20 שנים הבאות עד להגעת ה F-15 וה F-16.



תמונה מאוחרת יותר של הרנדולף שצולמה זמן קצר לאחר תום המלחמה. צריחי ה 5 אינטש הכפולים והבק"שים שלהם הוסרו לטובת חניות נוספות (במקביל הוסרו המגזינים שמתחת לסיפון לטובת שטחי אחסון נוספים). על הסיפון הרכב סטנדרטי של מטוסי פנתר, קורסייר וסקייריידר. קוגר ופיורי החלו להחליף את הפנתרים והבאנשי כמטוסי קרב ב 1955, ובשנה שלאחר מכן הצטרפו גם הקטלס, הדימון והטייגר. הקורסייר פינה את הזירה לסקייהוק החל מ 1956. ועדיין נותרו הסקייריידרים וה AJ כנציגי דור הבוכנה המאוחר. שימו לב גם למנוף ששימש להנפת מטוסים ממזח העגינה אל המעלית הצדית (כאשר היא מורדת למפלס ההנגר) ומשם הוסעו אל תוך ההנגר או רכבו על המעלית אל סיפון הטיסה עצמו.



פנתרים ובאנשי קופאים על סיפון האסקס בחורף של 1952 לצד קורסיירים וסקייריידרים.



רביעיית קורסיירים מעל הבוקסר. בחרטום ניתן לראות צמד פנתרים לפני שיגור מהמעוטים ומסוק S-51 מרחף בכוננות חיט"ן.



"מפלסות שלג" זוטא מפנות את סיפון העץ הקפוא של הוולי פורג' לקראת חידוש הפעילות



קורסיירים וסקייריידרים מונעים ברובם, עמוסים לעייפה בפצצות וערוכים על פי טייסות בירכתי הסיפון של הוולי-פורג' לקראת המראה לעוד גיחה של סיוע קרוב... הסקייריידרים פורסים כנפיים ומסיעים אל עבר מעוטי החרטום



מבט נוסף על הוולי-פורג' העסוקה בשיגור טייסת קורסיירים... המטוסים מסיעים אחד אחד אל עבר מעוטי החרטום ומשוגרים משם במדורג, אחד מימין אחד משמאל. העדר המשחתות מסביב לספינה מוזר ואפשר שהתמונה צולמה בסמוך לחופי יפן, שם הסיכון מסט"רים, צוללות או מטוסים צפ"קים / סינים היה קטן בהרבה.



העמסת פצצות ואספקה על האסקס בנמל ססיבו ב 1951




טקס חלוקת עיטורים לצ"א על סיפון הפרינסטון עם סיום ה TDY שלה בקוריאה. שימו לב למסוק ה S-51 החונה בירכתי הספינה. מסוקים מוקדמים אלו הצטרפו לכנפות האוויר בשלהי שנות ה-40 ועסקו בעיקר במשימת החיפוש והחילוץ אחר טייסים שנטשו את מטוסיהם סביב לספינה. לאחר מכן הורחבה פעילותם גם אל תוך שטחי האויב, עם כי בד"כ העדיפו לעשות שימוש ביחידות חילוץ ייעודיות לטובת העניין שהיו מצוידות במסוקי S-55 ורסטילים יותר שאף הם החלו לצוץ על הנומ"טים לקראת סוף המלחמה.



טקסי זכרון לחללי מלחמת קוריאה שנערכו על סיפון הבוקסר והאוריסקני עם תום הקרבות ביולי 1953




תמה מלחמת קוריאה. זוכרים את הפרנקלין? 15 שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה ביצעה הנומ"ט המושבתת "תרומת איבר" – 30 המטרים הקדמיים של סיפון הטיסה שלה נשלפו והותקנו באחותה הצעירה הוולי פורג', שאיבדה את החרטום שלה לטייפון קשה בפסיפיק. החרטום הפתוח, שתוכנן במקור על מנת לאפשר התקנת סוללת נ"מ משמעותית גם בגזרה הקדמית, היה נקודת כשל מבנית לאורך חיי הספינות, בעיקר אלו שלא שודרגו במלואן בשנות ה-50. תומכות הסיפון לא היו חזקות דיין וכתוצאה מכך גלי הצונמי האדירים תלשו אותן ממקומן, עיוותו אותן או גרמו לקריסתן.

הבוקסר, "שהחמיצה את המלחמה", שבה לנמל האם שלה באלמדה אי שם בשלהי שנות ה-40. התמונה ממחישה היטב את מבנה החרטום הבעייתי של האסקס - חרטום נמוך יחסית ופתוח לכל עבר.



הוולי-פורג' אחרי שגלי טייפון גרמו לקריסת קדמת הסיפון שלה



הוולי מקבלת את "תרומת סיפון" של הפרנקלין



הפתרון לכשל התכנוני הזה הגיע רק עשור אחרי המלחמה בדמותו של חרטום הסערה הסגור - STORM BOW - שהותקן במחצית הספינות במסגרת שדרוג מקיף שנועד לאפשר להן להפעיל מטוסי סילון ונצ"ל מתקדמים מתקדמים ולהאריך בכך את חייהן האפקטיביים עד תום שנות ה-60. על הסיפון ניתן לראות כנף אווירית טיפוסית לאמצע שנות ה-50 - מפציצי AJ וסקייריידר בוכנתיים לצד מטוסי קרב ותקיפה סילוניים מדגם סי-פיורי וקוגר. ברקע ניתן לראות צמד סקייריידרים מדגם ההתראה המוקדמת, עם מכ"ם גחון בולבוסי.



דוגמא נוספת לסיפון טיסה שקרס תחת גלי טייפון, הפעם של ההורנט ביוני 1945



ב 1952 אירעה תקרית קטלנית ומוזרה שהובילה לתרומה נוספת. בליל ה 26 לאפריל 1952, בעודה מפליגה בסמוך לאיים האזוריים,התנגשה הווספ בעוצמה רבה במשחתת הליווי שלה הובסון והביאה לטביעתה בתוך דקות ספורות. אירוני הוא שמשחתת זו, שהשתתפה בקרבות רבים לאורך מלחמת העולם השנייה כולה, מצאה את סופה דווקא בעת שלום, תוך שהיא לוקחת איתה למצולות מעל למחצית מ 300 אנשי ציוותה במה שהפך לאחד האסונות הגדולים של הצי האמריקני בעיתות שלום. הווספ הפליגה למספנה בניו-ג'רזי, שם הוחלף החרטום המרוטש שלה בזה של אחותה ההורנט, שהייתה בשיפוצים. אגב ההורנט, הווספ, הלקסינגטון והיורקטאון נקראו כולן על שם ארבעת הנומ"טים האמריקניות שטובעו בשנה הראשונה למלחמה בפסיפיק.



עם כבר עסקינן בתאונות שיט מוזרות, נעזוב לרגע את משפחת האסקס ונקפוץ קדימה 12 שנים, בפברואר 1964 התנגשה נומ"ט הצי האוסטרלי מלבורן בעוצמה במשחתת הליווי של הוויאג'ר ושלחה אותה ורבע מצוותה למצולות בתקרית דומה להפליא לזו של הווספ. נקפוץ 11.5 שנים קדימה לנובמבר 1975 עת התנגשה נומ"ט הקנדי בסיירת הליווי שלה, הבלנאפ, לחופי סיציליה וגרמה לשריפה שכילתה כמעט את כל מבני הסיפון של סיירת העשויים אלומיניום. רק בנס הסתיים האירוע במותם של מלחים ספורים. אירוע קשה זה, 7 שנים תמימות לפני אובדן של מספר ספינות בריטיות במלחמת פוקלנד מסיבות דומות, הביא את הצי האמריקני לחשיבה מחדש ולמעבר הדרגתי לתכנון מבני על מברזל ולא מאלומיניום, כפי שבא לידי ביטוי בארלי בורק. הקנדי תוקנה תוך זמן קצר אך הבלנאפ נבנתה כמעט לגמרי מחדש בתהליך שנמשך לא פחות מ 4.5 שנים.

בתום מלחמת קוריאה היה הצי האמריקני כמרקחה. בתוך שנתיים הושבתו כל נומ"טים הליווי המיושנות וכמוהן גם ארבע אוניות הקרב האחרונות ורוב הסיירות הכבדות שנותרו בשירות. מאידך הייתה צפויה כניסתן לשירות של 4 הנומ"טים המפלצתיות מדגם פורסטל, בעלות דחי כמעט כפול מזה של האסקס. שלשת הנומ"טים מדגם מידווי גם הן היו זקוקות לשדרוג מקיף בתום עשור של פעילות רציפה. מפקדי הצי האמריקני צפו את כל זאת והחליטו כבר לשלוח בהדרגה את הנומ"טים מדגם אסקס לתכנית שדרוג מקיפה בת שלשה שלבים החל מסוף שנות ה-40. חלק מהספינות עברו שדרוג אחד בלבד, חלק עברו שני שדרוגים בלבד, חלק עברו את כולן ואחרות לא שודרגו כלל ונותרו באותה תצורת בסיסית בה הושלמו עד תום חייהן הפעילים. אלו היו כמובן גם הספינות הראשונות לצאת משירות מבצעי, כבר בסוף שנות ה-50.

פרויקט השדרוג הראשון, SCB-27 שמו, נמשך שנתיים, כלל 2 שלבים (A ו C) ונועד לחדש את פני הספינות אחרי שנים של פעילות רציפה ולאפשר להן להפעיל מטוסים כבדים יותר כולל מפציץ ה AJ המגודל. בין היתר שודרגו סיפון הטיסה עצמו, המעליות, המעוטים וכבלי העצירה. ארבעת צריחי הסיפון הוסרו והוחלפו בתותחי 5 אינץ נוספים בהיקף הסיפון, תותחי ה 40 מ"מ הוחלפו בתותחי 3 אינץ אוטומטיים מונחי מכ"ם, מבנה האי קוצר והוגבה (שוב כדי לפנות שטחי חנייה למטוסים גדולים יותר אבל גם כדי לאפשר התקנה של מערכות מכ"ם, קשר וניווט מתקדמות), קיבולת הדס"ל הוכפלה (בגלל הצריכה המוגברת של מטוסי הסילון המוקדמים) וכמוה גם קיבולת החימוש, כמו כן שודרג המיגון הפנימי ומערכות כיבוי האש כדי להתמודד עם פגיעות חמורות. תשע ספינות שודרגו לסטנדרט SCB-27A, ובכלל זאת האוריסקני שבנייתה התעכבה בסוף מלחמת העולם השנייה (אך לא בוטלה, בניגוד לרפרייסל והאיוו-ג'ימה, שמזלן לא שפר) אך הושלמה לבסוף בשלהי שנת 1950 ישירות לסטנדרט זה ולמעשה שמשה כאב הטיפוס של התהליך. שלש ספינות נוספות שודרגו ישירות לסטנדרט SCB-27C , במסגרתו הוחלפו המעוטים ההידראוליים במעוטי קיטור בריטים, שהפכו לסטנדרט בצי האמריקני ב 60 שנים הבאות, עד לפורד החדשה. שלש הספינות האחרונות החלו את תהליך ה SCB-27C אך בגלל התמשכות התהליך הן שודרגו לבסוף ישירות לסטנדרט הבא, SCB-125. סטנדרט זה כלל בין היתר הסבת סיפון הטיסה לזוויתי, סגירת החרטום, הזזת המעליות והגדלתן ונועד לאפשר לספינות לתפעל מטוסי סילון מודרניים וכבדים לפחות עד סוף שנות ה-60 (ולבסוף אף מעבר לכך כפי שנראה בהמשך). בסופו של דבר כל הספינות ששודרגו ל SCB-27A/C ל SCB-125 למעט אחת, הלייק שמפלן, שקיצוץ תקציבי מנע זאת ממנה והפך אותה לנומ"ט האחרונה בצי האמריקני עם סיפון ישר. האוריסקני הייחודית הייתה האחרונה לעבור את התהליך ב 1959 ובגין זה אף זכתה לסטנדרט משופר בשם SCB-125A.

לגבי הספינות האחרות, 2 (בנקר היל ופרנקלין) כאמור לא שוקמו אחרי נזקים כבדים שספגו במלחמת העולם השנייה בעוד ש 6 ספינות החמיצו את תכניות ה 27/125 בגלל השתתפותן הכמעט רציפה במלחמת קוריאה. בתום המלחמה יצאו ששת הספינות הללו ל "קריירה שנייה ושלישית" בהתאמה, תחילה כנומ"טי נצ"ל (במסגרתו זכו לשדרוג צנוע בלבד תחת תכנית FRAM) ולאחר מכן כנושאות מסוקים עבור חיל הנחתים, לצד הספינות הייעודיות מדגם איוו-ג'ימה שנכנסו אף הן לשירות במהלך שנות ה-60. לטובת משימת הנצ"ל עברו הספינות שדרוג צנוע יחסית שנועד להתאים אותן להפעלת מטוסי טרקר ומסוקי SH-34 וכן אלקטרוניקה מתקדמת יותר (שהותקנה ברובה על תורן "ענפים" מודרני, שהחליף את זה של מלחמת העולם השנייה). ספינות אלו גם המשיכו לשאת את צריחי ה 5 אינץ'. העדר מעוטים חזקים, מעליות משודרגות וסיפון זוויתי לא היווה מגבלה בתפקיד הנצ"ל או הנומ"ס לאור גודלן הצנוע של כלי הטיס הרלוונטיים. בספינה התשיעית, אנטיטם, אמנם הותקן סיפון טיסה זוויתי (הראשון מסוגו) אך למעט זאת היא לא עברה שדרוג לסטנדרט SCB-27 או SCB-125 ועל כן היא למעשה השתייכה לקבוצת הספינות הלא משודרגות. בתוך שנים ספורות הפכה לנומ"ט אימונים אך לאור חוסר יכולתה להפעיל מטוסי סקייהוק דומ"שים היא הוחלפה במשימה זו על ידי הלקסינגטון (המשודרגת) ב 1962 ואז יצאה סופית משירות.

הספינות שסיימו את תהליכי השדרוג המשיכו לשרת במספרים הולכים וקטנים כנומ"טים התקפיות עד סוף שנות ה-60, וזאת למרות שלא יכלו לשאת את הפנטום והאינטרודר הכבדים. הסיבה לכך הייתה מלחמת ויאטנם, שכמו מלחמת קוריאה, הפכה אף היא חיש מהר ל "בור ללא תחתית" מבחינת השקעת משאבים וחייבה את הצי להמשיך ולהפעיל את הנומ"טים מדגם אסקס, כדי לשמר רמה של כ 15 נומ"טים מבצעיות ובכלל זה 2-4 ספינות לחופי ויאטנם , ובה בעת לאפשר סבב אימונים, הכשרות ותיקונים לנומ"טים אחרות. על כן בשנות ה-60 כלל הצי האמריקני נומ"טים מלא פחות מ 6 משפחות שונות – אסקס משודרגות ולא משודרגות, המידווי, הפורסטל, האנטרפרייז (הגרעינית) והקיטי-הוק החדשות יחסית. כיום, לאחר יציאת האנטרפרייז משירות וטרם כניסת הפורד לשירות, הצי האמריקני מבוסס על משפחה מורחבת אחת בלבד – היא משפחת הנימיץ – עדות לקונסולידציה האדירה שעבר הן בכלי השיט, הן בכלי הטיס והן באמל"ח בכלל מאז סוף המלחמה הקרה ומלחמת המפרץ.

במקביל להסבת של ספינות אלו לנומ"סים, הוכרז פרויקט SCB-144, במסגרתו הותקן סונאר מתקדם מדגם SQS-23 בחרטומן של 9 נומ"טים מדגם אסקס בוגרות תהליך SCB-125, דבר שאפשר להן לרשת את משימת הנצ"ל עד לסוף ה-60, אז יצאו כמעט כל ספינות האסקס משירות למעט בודדות וזאת מפאת גילן הניכר. ה SCB-144 אגב היה השלב הסופי של תכנית ה FRAM רחבת ההיקף ומרובת השלבים, שיצאה לדרך עוד בראשית שנות ה-50, נמשכה עשור ומחצה ושדרגה מהותית את יכולות הנצ"ל של הצי האמריקני כדי שיוכל להתמודד עם צי הצוללות הסובייטי ההולך ומתעצם. התכנית השאפתנית והמוצלחת בסופו של דבר (ראו למשל משבר קובה 1962) כללה בין היתר אמל"ח חדש (לדוגמת האסרוק והסברוק), כלי טיס חדשים (לדוגמא מסוק הסי-קינג ומסל"ט ה DASH), שיפוץ ספינות ותיקות ממלחמת העולם השנייה, בניית ספינות חדשות רבות והתקנת חיישנים משופרים.

עם יציאתן משירות של נומ"טי הנצ"ל הללו בשלהי שנות ה-60, ביטל הצי האמריקני סופית את "ההפרדה" האנכרוניסטית בין נומ"טי נצ"ל והתקפה וכל הנומ"טים שנותרו נשאו מאותו רגע והלאה כנף אווירית רב משימתית ובה בין היתר טייסות נצ"ל מגוונות (טרקר ולאחר מכן ויקינג, סי-קינג ולאחר מכן סי-הוק). אגב במהלך שנות ה-60 נטלו מספר נומ"טים מדגם אסקס חלק חשוב בתכנית החלל האמריקנית וסייעו בהשבת צוותים רבים מתוכניות מרקורי, ג'ימיני ואפולו שחזרו ממשימתם החלל לנחיתה ברחבי הפסיפיק. ספינות נוספות שמשו למחקר בתחומים שונים. רוב נושאות המטוסים מדגם אסקס שנותרו בשירות פעיל באמצע שנות ה-60 נטלו חלק במלחמת ויאטנם הקשה והארוכה בתפקידי תקיפה, נצ"ל וסיוע לכוחות היבשה וחיל הנחתים. באוקטובר 1966 התחוללה תאונה בהנגר של האוריסקני אחרי עת נדלק מחסן הנורים. רק בנס האירוע הסתיים ללא נפגעים ודליקה רצינית שהייתה פוגעת קשות בספינה (מסוג התאונות שאירעו זמן קצר לאח"כ על הפורסטל והאנטרפרייז). חוסר יכולתן של הספינות לשאת מטוסי אל-ראות מתקדמים דוגמת הפנטום והאינטרודר הגביל את האפקטיביות שלהן ועל כן הצי ציוות אותן בד"כ כ "בני זוג" לנומ"טים מדגם מידווי, פורסטל, קיטי-הוק או האנטרפרייז הגרעינית. בה בעת תרומתן למאמץ המלחמתי הייתה עצומה ועצם נוכחותן הכמעט רציפה במפרץ טונקין אפשרה לצי האמריקני לייצר "סבב נומ"טים" ארוך יותר ולאפשר בכך לנומ"טים אחרות להתאמן, להשתדרג ולבלות זמן גם מחוץ לאזור הלחימה.

בתום מלחמת ויאטנם בינואר 1973 נותרו בשורות הצי האמריקני 5 נומ"טים בלבד ממשפחת אסקס - הטיקונדרוגה, האינטרפיד, ההנקוק, האוריסקני והלקסינגטון. השתיים הראשונות היו שתי נומ"טי הנצ"ל האחרונות בצי האמריקני ואף הועסקו בסיוע לתכנית אפולו,. תום המלחמה ותום תכנית אפולו (אפולו 17 בדצמבר 1972, ממש במקביל למבצע ליינבקר 2) אפשר לצי להוציא את שתיהן משירות בתוך פחות משנה. הבלאי המלחמתי הגדול על נושאות המטוסים האחרות (שהצריך הספנות ארוכות) לצד העיכוב במסירת ומבצוע הנימיץ (מ 1973 ל 1976) חייב את הצי להותיר בשירות את ההנקוק (שלחמה עוד בפיליפינים ב 1944!!) והאוריסקני עד 1976, כשנתיים מעבר למתוכנן. אחרונת המוהיקנים הייתה הלקסינגטון, נומ"ט האימונים הותיקה יצאה לבסוף משירות רק בשלהי 1991, כחלק מהקיצוצים שבעקבות סוף המלחמה הקרה וזאת בתום קריירה פעילה וססגונית שנמשכה כמעט חצי מאה!

אגב ב 1981 נרקמה תוכנית הזויה לשלוף את האוריסקני העתיקה מצי הרפאים (בו שכנה הושבתה 5 שנים קודם לכן) ולהחזירה לשירות פעיל במסגרת "צי 600 הספינות" של הנשיא החדש רייגן, שכלל בין היתר הרחבה מ 13 ל 15 נומ"טים מבצעיים כדי להתמודד עם הצי השטח הסובייטי המתעצם. הקונגרס האמריקני ביקש להכין תסקיר על הספינה והתברר שהיא רקובה לגמרי ועל כן סירב לתקצב את התכנית (לא ברור אגב מדוע פשוט לא מימשו את הרעיון עם הלקסינגטון, שכזכור הייתה פעילה ובמצב טוב בהרבה). אגב הסיבה לכך שהפעלת האוריסקני מחדש בכלל נשקלה הייתה העובדה (המצערת) ש FDR נגרטה בדמי ימיה בסוף שנות ה-70. לו ספינה זו, שלא נבנתה מחדש בשנות ה-60 כמו שתי אחיותה ממשפחת המידווי, הייתה נותרת בצי הרפאים ולא נגרטת מיד אחריה יציאתה משירות ב 1977 (עם הגעת האייזנהאור הגרעינית) מן הסתם היה הצי מעדיף אותה על פני האוריסקני. אגב לאחר מכן השתעשע הצי ברעיון ההזוי לא פחות להסב אחת (או יותר) מאוניות הקרב מדגם ניו-ג'רזי (שאף הן הוחזרו לשירות באותן השנים במסגרת אותה ההתעצמות הצבאית הימית האמריקנית) לתצורת קרב-נומ"ט היברידית על ידי הסרת הצריח האחורי והחלפתו בסיפון נחיתה והנגר! גם הזיה זו ירדה מהפרק והצי האמריקני בסופו של דבר לא שב לרף הנכסף (הגם שהתקרב לכך ב 1992-1993 טרם יצאו הפורסטל והריינג'ר משירות).

חדש מפני ישן - משמאל האינטרפיד כפי שנראתה בראשית שנות ה-50 ומימין כפי שנראתה אחרי סיום השדרוג ל SCB-125, עם סיפון נחיתה זוויתי, מעליות חדשות וגדולות יותר. השדרוג האריך את חייה האפקטיביים של הנומ"ט הותיקה ב 15 שנה נוספות ואפשר לה להפעיל מטוסי סילון מתקדמים אל תוך שנות ה-60.



1958-9 הואלי פורג' מובילה כוח משימה נצ"לי המונה 6 משחתות מדגם גרינג/סאמרס ו 2 צוללות. הואלי אמנם עברה שדרוג חלקי לטובת משימת הנצ"ל אבל מעבר לכך נותרה בתצורתה המקורית, כולל סיפון הנחיתה הישר, המעליות הקטנות וצריחי ה 5 אינץ'. עם זאת, כל תותחי ה 20 מ"מ וה 40 מ"מ הוסרו וזאת לאור העדר הצורך וחוסר האפקטיביות שלהם אל מול מטוסי סילון מודרניים.




הואלי לצד ספינת אספקה ומשחתת ליווי. על הסיפון (הישר) 14 מטוסי טרקר בוכנתיים וצמד מסוקי SH-34 (בוכנתיים אף הם) הממחישים מדוע לא נדרשה החלפת המעליות המקוריות בנומ"טי הנצ"ל. כנף אווירית טיפוסית כללה טייסת או שתיים של טרקרים לצד טייסת מסוקי נצ"ל. כלי טיס אלו עבדו צמוד עם מטוסי סיור מבסיסי יבשה (נפטון ואוריון), בלימפים (עד 1962), משחתות וצוללות ידידותיות בציד אחרי צוללות אויב. בהשוואה לנומ"טי הליווי הפרמיטיביות של מלחמת העולם השנייה, כל נומ"ט נצ"ל כזו מדגם אסקס כיסתה שטח עצום בזכות הטווח והשהות הארוכים של מטוסי הטרקר והחיישנים המתקדמים שנשאו ועל כן גם נדרשו פחות מהן מבעבר.



פרינסטון הלא משודרגת ועליה תריסר טרקרים בסכימה הכחולה כהה שנותרה בשימוש עד 1956-57. שימו לב לכבלי העצירה המרובים שנמשכו מחצית אורך הסיפון ובסופם המחסום המתרומם, נגזרת של סיפון הנחיתה הישר הפקת לקחים מתאונות סיפון נוראיות שארעו במהלך העשור הראשון לחיי הספינות.



שת"פ בין נומ"ט נצ"ל לספינת אוויר מפלצתית מדגם ZPG-2, על סיפון הנומ"ט טייסת טרקרים ומסוק תובלה בודד מדגם UH-25 של חברת פיאסקי (שלימים תהפוך לורטול) בצמוד למבנה האי. מסוקים אלו שירתו לצד ה UH-19 וה UH-34 של סיקורסקי במשימות חילוץ ותובלה קלה כחלק מהכנף האווירית של נומ"ט במהלך שנות ה-50. שימו לב גם ל "תורן הענפים" שהחליף את התרנים המגושמים מתקופת מלחמת העולם, שלא נדרשו עוד בגלל המזעור המתמשך בתעשיית האלקטרוניקה והקיטון התואם בגודל רכיבי ואנטנות המכ"ם.



קצת תמונות של ה UH-25 מוקדם שעוד נשא זנב אופקי כמו אחיו המגודלים שפעלו מהיבשה. די מהר התברר שמשטחי ההיגוי הללו לא רק מיותרים אלא גם מסרבלים את האחסון המסוק בהנגר והם הוסרו. מתחת לברווזון המכוער הזה, המצויד במנוע בוכנה, ניתן לראות באנשי מדגם הצילום לקראת שיגור ממעוט החרטום של נומ"ט מדגם אסקס.



מלחים חדשים יורדים ממסוק UH-25 ומתייצבים על סיפון נומ"ט אסקס שעברה שדרוג SCB-27. שימו לב לסיפון העץ, למטוסי הפנתר, מבנה האי החדש ולהעדר צריחי ה 5 אינץ. למרות גודלו הקטן יחסית ויכולת נשיאה מוגבלת, היו ל UH-25 דלתות נוסעים ומטען נפרדות.



תמונה משלהי שנות ה-50 של UH-25 על מעלית קצה הסיפון של נומ"ט אסקס משודרגת SCB-125. בשמיים מסוק זהה וברקע סקיווריור ושלישית סקייהוקים. המסוק היה צר יחסית למסוקים מאוחרים יותר והנוסעים ישבו זה אחרי זה.



תמונה דרמטית של UH-25 המנסה לחלץ טייס של מטוס נצ"ל מדגם גרדיאן שהתרסק מיד עם ההמראה מה "בלוק איילנד", מנומ"טי הליווי האחרונות של הצי האמריקני. בעת שכבר היה תלוי על כבל המנוף, הטייס הצעיר פתח בטעות מצנח והדבר סיכן הן את הטייס והן את המסוק. הטייס ביש המזל לא הצליח לנתק את המצנח ועל כן לא נותרה ברירה אלא להתנתק מכבל המנוף ולקפוץ בחזרה למים, שם הצילה אותו משחתת סמוכה.



UH-25 מעל ל FDR ממשפחת המידוויי. ספינה מרשימה זו, ש "איחרה" את מלחמת העולם השנייה בחודש וחצי, לא זכתה בשדרוג מקיף כמו שתי אחיותיה וכתוצאה מכך יצאה משימוש כבר ב 1977, עשור וחצי לפני הקורל סי והמידוויי המופלאה, שכזכור הספיקה ליטול חלק משמעותי במלחמת המפרץ הראשונה, כמעט חצי מאה אחרי שנכנסה לשירות!



SH-34ים ממריאים מסיפון הואלי. מסוקים אלו, בעלי מנוע בוכנה, אמנם היוו קפיצת מדרגה עם כניסתם לשירות בשלהי שנות ה-50 אך בסופו של דבר היו פתרון זמני והוחלפו מקץ שנים ספורות בלבד במשימת הנצ"ל על ידי הסי-קינג העדיף בהרבה מ 1961 והילך. גרסת התובלה, ה UH-34, דווקא האריכה חיים הן בשורות הצי והן בשורות חיל הנחתים, בין היתר בגלל המלחמה בויאטנם. שימו לב שסימולי הסיפון כמעט ולא השתנו בעשור שחלף מאז תום מלחמת העולם השנייה.



הנה האנטיטם, עוף מוזר שאמנם צוידה בסיפון נחיתה זוויתי אך מעבר לכך עברה שדרוג חלקי בלבד. כתוצאה מכך לספינה לא הייתה יכולת לתפעל מטוסי סילון כבדים דוגמת הקרוסיידר והסקייווריור והיא הוקצתה למשימת הנצ"ל ולאחר מכן למשימת האימונים בטרם הוחלפה על ידי הלקסינגטון ב 1962 ויצאה משירות. בתמונה הזו מ 1956-1957 ניתן לראות שמינית מסוקי SH-34 ומטוס טרקר בודד על הסיפון, שוב נושאים ערב של שתי הסכימות, חדשה וישנה כאחד. סוללות ה 20 מ"מ וה 40 מ"מ האנכרוניסטיות אמנם הוסרו מזמן אך צריחי ה 5 אינץ ותותחי ה 5 אינץ הבדידים נותרו מאז מלחמת העולם השנייה, עם כי התווסף מכ"ם הנחייה לכל צמד תותחים. בכך אגב הייתה האנטיטם לאסקס היחידה שנשאה צריחי 5 אינץ' על גבי סיפון זיוויתי.



תמונה מאוחרת יותר של האנטיטם כנומ"ט אימונים. ריבוי מטוסי הבוכנה המגודלים עלול לרגע להטעות שמדובר בכלל בתמונה ממלחמת העולם השנייה אך לא כך הדבר. המטוסים הם ה T-28 המפולאים של נורת' אמריקן, ש 800 מהם נרכשו על ידי הצי בראשית שנות ה-50 והאחרונים יצאו משירות רק ב 1984! ה T-28 על וו נחיתה היו מבקרי קבע על האנטיטם ונומ"טים אחרות לא משודרגות מדגם אסקס שהפליגו לחופי פלורידה או טקסס (קרי בסמיכות לבסיסי האימון העיקריים של אווירית הצי) ועסקו בהכשרת אנשי צ"א חדשים. שימו לב שתותחי ה 5 אינץ' הבודדים ספונים בתוך כיסוי מגן וכמוהם גם מכ"ם ההנחייה שלהם, עדות לתפקיד הלא קרבי של האנטיטם בשלב זה של חייה.



T-28 נוחת על הטראווה



האנטיטם ממש טרם יציאתה משירות כנומ"ט אימונים, על הסיפון ערב של מטוסי באקאיי סילוניים ומטוסי T-28 בירכתיים. הבאקאיי המופלא והאמין, שנכנס לשירות ב 1960, האריך חיים הרבה מעבר ללקסינגטון, (היורשת של האנטיטם שיצאה משירות בשלהי 1991) ולמעשה סיים את שירותו הפעיל בצי רק ב 2008.



שיגור של באקאיי מהאנטיטם... 15 שנה אחרי מלחמת העולם, לבוש קציני המעוט טרם השתנה בהרבה



שלש נומ"טים מדגם אסקס עוגנות בניחותא אי שם ב 1956-1957. בחזית הפיליפין סי שעברה שיפוץ קצר יחסית בתום מלחמת קוריאה ונשארה בתצורתה הכמעט המקורית עד יומה האחרון. ברקע ניתן לראות שתי נומ"טים משודרגות לסטנדרט SCB-125 כולל חרטום סגור, מבנה אי חדש וסיפון נחיתה זוויתי. על על הסיפון ניצבת טייסת מסוקי נצ"ל מדגם SH-34, הנמצאים בהחלפת הסוואה מהכחול הכהה לעבר האפור הבהיר. הפיליפין סי, הלייטה והטראווה הלא משודרגות היו לספינות הראשונות מדגם אסקס שיצאו משירות כבר ב 1959-1960, קורבן מחד לקיצוצי התקציב והסד"כ שכפה ממשל אייזנהאואר ומאידך לרצון של הצי לתעל את תקציביו לרכש כלי שיט גרעיניים, למטוסים מתקדמים ולטילי הפולאריס.



טייסת בת תריסר טרקרים חולפת מעל הפיליפין סי. שוב ניתן לראות ערב של שתי סכימות ההסוואה, עדות להחלפה המדורגת עם כניסתם של מטוסים לטיפולי דרג ג'-ד' המאפשרים זאת. משחתת הליווי מפליגה במרחק קרוב מאד לנומ"ט ויתכן שעוסקת בקבלת אספקה ודואר ממנה או אולי בהעברת מלחים אליה (פציעות ומחלות קשות טופלו בד"כ בבית החולים המצויד שעל הנומ"ט, זאת בניגוד למשחתת עליה הייתה מרפאה משוכללת הרבה פחות.



הלייק-שמפלן לאחר הסבתה לנומ"ט נצ"ל. כאמור ספינה זו הייתה האסקס היחידה שעברה שדרוג SCB-27 אך לא SCB-125. העדר הסיפון הזוויתי, החרטום הסגור ומעוטי הקיטור לא אפשר לספינה להפעיל מטוסי סילון מתקדמים וגזר עליה הסבה מהירה יחסית לתחום הנצ"ל עד למועד יציאתה המוקדמת יחסית משירות באמצע שנות ה-60. דווקא רוב הספינות הלא משודרגות האריכו לבסוף חיים יותר מספינה זו! על הסיפון ניתן לראות אווירית נצ"ל אופיינית לשלהי הקריירה - טייסת בת תריסר טרקרים, צמד מסוקי סי-קינג וגף מטוסי סקייריידר בתצורת מכ"ם אווירי (לזיהוי מטרות ים ואוויר כאחד), שקדמו לטרייסרים. שימו לב שצריחי הסיפון ומרבית תותחי הנ"מ נעלמו כלא היו, והותירו אחרים "אמבטיות" ו "מרפסות" ריקות בהיקף הספינה.



סוף שנות ה-60, הקירסרג' המשודרגת בערוב ימיה כנומ"ט. שלישית סי-קינגים מעל הספינה בעל המראה נקי בהשוואה למצב טרום השדרוג. רוב נשק הנ"מ הקני כמעט ונעלם, מבנה האי המרכזי קוצר ואנטנות המכ"ם המגושמות נעלמו אף הן.



סיפון הקירסרג' עמוס ב 17 מטוסי טרקר, מטוס טרייסר בודד ורביעיית מסוקי סי-קינג. מטוסי הטרייסר מבוססי הטריידר (בעצמו דגם התובלה של הטרקר הנהדר) היו תחליף זמני להסקייריידרים המיושנים כמטוסי ההתראה והגילוי החל מ 1958, זאת עד להגעת ההוקאיי מקץ שנים ספורות בלבד. בגלל שטחי הסיפון וההנגרים המצומצמים של נומ"טי האסקס הוחלט לבסוף שלא להפעיל מהן את ההוקאיי והטרייסרים המשיכו לטוס עליהן עד למועד יציאתן הסופית משירות במחצית הראשונה של שנות ה-70.



צוותים יורדים ממטוסי הטרקר אחרי שנחתו, קיפלו כנפיים והחנו את המטוסים בקדמת הסיפון, משם יורדו להנגר דרך המעלית הקדמית.




טרייסר פורס כנפיו לקראת שיגור מאחד המעוטים הקדמיים של ההנקוק. הקורסייר מסייע לתארך תמונה זו לראשית שנות ה-70, עדות לאפקטיביות הטרייסר הקומפקטי והאמין, שתוכנן במקור כפתרון זמני בלבד אך שירת כמטוס שו"ב והתראה משך כל מלחמת ויאטנם הקשה.



גף של טרייסרים בטיסת מבנה. כל נומ"ט נצ"ל או תקיפה מדגם אסקס נשאה עליה גף טרייסרים שכזה. גם נומ"טים מדגם מידווי ופורסטל עשו כן עד לכניסתם של מטוסי ההוקאיי לשירות החל משנת 1962 והילך. ההוקאיי, בן דורם של הפנטום, האינטרודר, הויג'לנטי והסקייהוק, שרד הרבה מעבר לכל מקביליו וקו הייצור שלו נותר פעיל גם כיום, חצי מאה ויותר אחרי שנכנס לשירות, הישג מרשים ביותר לכל הדעות המשתווה לאלו של הצ'ינוק וההרקולס בצבא היבשה ובחהא"א בהתאמה.



אסקס משגרת טרייסר ממעוט החרטום השמאלי, לצד מטוסי טרקר מקופלים ששבו ממשימתם



הרנדולף המשודרגת בשלהי הקריירה שלה. נומ"ט זו, לצד משחתות הליווי שלה, הייתה זו שעצרה את צוללת הפוקסטרוט הסובייטית שניסתה לשבור את המצור הימי על קובה באוקטובר 1962, במה שהיה לשיאו של המשבר שכמעט הוביל למלחמת עולם. רנדולף לא לקחה חלק במלחמת ויאטנם ויצאה משירות בתום העשור. על הסיפון ניתן לראות טייסת בת 10 טרקרים ו 4 טרייסרים וכן מסוק סי-קינג מרחף בסמוך.




הורנט המשודרגת ועליה לפחות 10 טרקרים ומסוק סי-קינג בודד בירכתיים. טרקר נוסף מועמס על מעלית קצה הסיפון האחורית ימנית, אותה היה ניתן להרים אנכית למצב מקופל לטובת תספוק ימי (ראו בהמשך).



הורנט המשודרגת מתספקת לחופי ויאטנם, ספינה הלוגסטיקה מעבירה אליה דלק, דס"ל, כ"א ואספקה. שימו לב למבנה האי המקוצר ונטול הצריחים ולמעלית האחורית הימנית המורמת אנכית במצבים כגון אלו.



תמונה נוספת, הפעם עם ארבעת המטוסים של גף הטרייסרים ערוך על קדמת סיפון ההמראה ו 2 כלי טיס נוספים בירכתיים. שימו לב לעיגולי ההמראה המצוירים על הסיפון ולנשק הנ"מ הכבד של ספינה הלוגיסטיקה - 6 צמדים של 3 אינץ' אוטומטיים.




תמונה דומה של הבנינגטון המשודרגת, שעל סיפונה 9 טרקרים ו 4 סי-קינגים



הבנינגטון שוב מתספקת, על הסיפון 8 טרקרים, 3 טרייסרים ו 5 סי-קינגים. המעלית האחורית מקופלת. שימו לב גם למבנה המעניין של תורן הענפים.



הבנינגטון לקראת יציאה משירות בתום שנות ה-60. על הסיפון 7 טרקרים ו 2 טרייסרים ומסוק סי-קינג בודד. הצינורות השמוטים והמעלית המקופלת הם אינדקציה לכך שתהליך התספוק הסתיים או עומד להתחיל.



האסקס המשודרגת בראשית שנות ה-60, על הסיפון נראים 11 מטוסי טרקר ומסוק SH-34 בודד. שימו לב כמה הסיפון והספינה בכלל נראים נקיים ונטולי מפגעים אחרי השדרוג. האסקס, שלא נטלה חלק במלחמת ויאטנם, יצאה משירות בתום העשור הנ"ל. ב 1966 בעת תרגיל נצ"ל גדול התנגשה הנומ"ט בעוצמה רבה בצוללת הגרעינית נאוטילוס וכסחה את מבנה הגשר שלה.



הנאוטילוס המכוסחת



הווספ בשלהי הקריירה שלה, לקראת יציאתה משירות ב 1972 כאחת מאחרונות נומ"טי הנצ"ל של הצי האמריקני. טייסת טרקרים שלמה פורסת כנפיים ומתכוננת לשיגור. מוטת הכנפיים של המטוסים חייבה שיגור מדורג ימין-שמאל, שימו לב לתותח ה 5 אינץ המיותם למרגלות הסיפון. בשלב זה התותחים הפרימיטיביים שימשו אך ורק כנגד איומי שטח כגון סט"רים, מה שבהחלט היווה איום מתמיד לחופי ויאטנם. עם זאת לצד הלקסינגטון (שעסקה אימונים), האסקס והרנדולף, הייתה הווספ לאחת מ 4 הנומ"טים מדגם אסקס שנותרו במחצית השנייה של שנות ה-60 אך לא נטלו חלק במלחמה זו.



יורקטאון המשודרגת בשלהי שנות ה-50, שימו לחרטום הסגור, מאחורי צמד ה SH-34 שבחרטום ניתן לראות צמד סקייריידרים מדגם המכ"ם מוכנים לשיגור מהמעוטים. ברקע מטוסי טרקר ומסוקים נוספים.



הפגנה נוספת של עוצמה ימית אמריקנית קלאסית - בים קבוצת הנצ"ל של היורקטאון ובכלל זאת משחתת טילים ו5 פריגטות נצ"ל, בשמיים 8 טרקרים, טרייסר ו 4 סי-קינגים. טרקרים נוספים מוכנים לשיגור על הנומ"ט.



בעקבות ההפעלה התקדימית והמוצלחת של מסוקי סער על ידי חיל הנחתים במלחמת קוריאה ואחריה על ידי הבריטים במלחמת סואץ החל הצי האמריקני לגבש תורת הפעלה מסודרת ולהקצות משאבים לעניין. בין היתר הוחלט להסב זמנית 3 נומ"טי נצ"ל (הבוקסר, הפרינסטון והואלי פורג') לא משודרגות למשימת הובלת מסוקי סער וגייסות נחתים, זאת עד לכניסתן לשירות של די נושאות מסוקים חדשות מדגם איוו-ג'ימה, תהליך שהיה אמור להסתיים בסוף שנות ה-60. לרוב נעשה שימוש במסוקי UH-34 אך בהמשך הופעלו מדי פעם גם מסוקי CH-46 מתקדמים בהרבה. פה ניתן לראות חצי תריסר מסוקי UH-34 (כמותם הפעיל גם ח"א בכמות גדולה במהלך שנות ה-60) בשלבי המראה שונים מסיפון הבוקסר, שהייתה הספינה הראשונה לשאת מסוקי סער ותרמה רבות לבניית תורת ההפעלה והלחימה. כספינה לא משודרגת שמרה בוקסר על סיפון העץ המקורי שלה, מעלית החרטום הקטנה (שעדיין הייתה רחבה מספיק כדי להכיל צמד UH-34) וצריחי ה 5 אינץ'



זו הואלי פורג' בתחילת שנות ה-60, עם 16 מסוקי UH-34 ערוכים בתוך מעגלי ההמראה שלהם. שימו לב שצמד ה QUADים נעלם מעמדת החרטום.



זו כבר הפרינסטון ועל סיפון העץ שלה ניתן למנות לא פחות מ 22 מסוקי סער. שימו לב למעגלי ההמראה והנחיתה שצוירו על הסיפון עובו בהמשך הדרך כדי להקל על פעילות לילית, כפי שניתן לראות מעלה ומטה. כמו כן בולט ה "אמבט" המיותם מ QUAD מעל צריחי ה 5 אינץ'.



שלישית UH-34 מקופלים בתוך ההנגר של הפרינסטון, שתיאורטית הייתה מסוגלת לשאת כ 100 מסוקים כאלו אך כמות כזו כמובן לא נדרשה מבצעית. בפועל נשאו הספינות כ 32 מסוקים, שהמריאו ב 2 סבבים של עד 16 מסוקים כל אחד. כמו כן חלק נכבד מההנגר הוקצה לאחסון כלי נשק וכלי רכב של יחידת חיל הנחתים המתארחת. כל נומ"ס כזו נשאה רג'ימנט נחתים מלא בן 1500 (!) חיל על כל ציודו ונשקו הקל והכבד כאחד והייתה יכולה להטיס אותו ישירות אל החוף, לאיגוף אנכי עמוק או להעביר את הנחתים בסבבים אל נחתות סער סמוכות, מהן היו יוצאים בנגמ"שים האמפיביים שלהם אל עבר החוף. לעתים היו גם משלבים בין המתודות.



הפרינסטון שבה הביתה מאחת גיחותיה למלחמת ויאטנם שעל סיפונה ערוכים 5 מסוקי יואי. שימו לב שאחד מצריחי ה 5 אינץ' הקדמיים ורוב תותחי ה 5 אינץ' הבודדים הוסרו, כאשר בשלב זה שני כלי הנשק הללו כבר היו אנכרוניזם מיותר ותו לא. במסגרת פעילותה המלחמתית, שייטה הפרינסטון לחופי דרום ויאטנם ושירתה כבסיס צף למבצעים מוסקים הן של חיל הנחתים והן של אווירית צבא היבשה. שלש הנומ"סים מדגם אסקס בצעו מספר רב של סבבים מבצעיים לחופי ויאטנם אך עם קיטון המעורבות האמריקנית בשלהי העשור (לצד כניסתן של עוד ספינות ייעודיות מדגם איוו-ג'ימה) פחת הצורך בהן ועל כן הספינות הוצאו משירות ב 1970 לערך.



מסוקי UH-34 חמושים מתרוממים מסיפון הפרינסטון בדרכם לשדות הקרב של ויאטנם



הפרינסטון מתדלקת במפרץ טונקין לחופי ויאטנם, שימו לב לאנטנות ה VHF.



מסוקי UH-34 נושאים MULEים של חיל הנחתים מסיפון הואלי-פורג' אל החוף. בירכתי סיפון הטיסה ניתן לראות כלי רכב נוספים הממתינים לתורם. שימו לב לאנטנות ה VHF הגדולות שהותקנו בספינה כדי לתגבר את ערוצי תקשורת הטקטיים בין מכלולי השו"ב בספינה ויחידות חיל הנחתים הנפרסות ליבשה.



תמונה מאוחרת של הואלי פורג' לחופי ויאטנם, הפעם עם שלל מסוקי CH-46 מודרניים על הסיפון, שהיוו קפיצת מדרגה ומכפיל כוח בהשוואה ל UH-34 הבוכנתיים והאחרונים כמותם נמצאים בשירות אווירית חיל הנחתים גם מקץ 50 שנה.



הגנרל ווסטמורלנד, מבקר על סיפון הפרינסטון עם כניסתו לתפקיד מפקד ה MACV ב 1964. ווסטרמורלנד, המזוהה יותר מכל עם מלחמת ויאטנם השנויה במחלוקת, שירת כמג"ד במלחמת העולם ושוב בקוריאה ונודע ברבים כמפקד נמרץ, קשוח ושש אלי קרב, "גנרל של חיילים" שחי את השטח ונערץ על פקודיו בכל הדרגות. לווסטמורלנד, שעיצב את אסט' העימות החזיתי וההתשה העקובות מדם, היה ערוץ תקשורת ישיר אל הנשיא ג'ונסון ומעמדו בשיא המלחמה הלך והתעצם עד שעלה במובן מסוים על זה של חברי המטות המשולבים הבכירים ממנו כביכול. בתום כהונתו מונה הגנרל למפקד צבא היבשה ועסק בשיקום הגייסות וברווחת החיילים. ב 2005 נפטר בגיל מופלג.



ספינות שונות מדגם אסקס היו מעורבות לאורך השנים בתוכניות מחקר שונות וכן ליוו את תכנית החלל האמריקנית לאורך שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70. ב 1960 השתתפה ואלי פורג' בתכנית SKYHOOK לחקר האטמוספרה בעזרת בלונים עצומים, גדולים אפילו יותר מהנומ"ט עצמה!




מאי 1961, מסוק UH-34 של הלייק מחלץ את האסטרונאוט אלן שפרד אחרי שחזר מטיסת החלל הקצרה בה הפך לאסטרונאוט האמריקני הראשון בחלל. שפרד, שהיה טייס קרב וניסוי ותיק בחיל הים, חזר לחלל עשור לאחר מכן עת פיקד בהצלחה על משימת אפולו 14, שאחריה הוענקה לו דרגת אדמירל כוכב אחד אישית בידי הנשיא ניקסון. למרות זאת בחר שפרד, שהיה מנותק זה שנים רבות מההוויה הצבאית, לא לחזור לתפקיד פעיל בשורות הצי אלא לצאת לאזרחות. הקפסולה אגב שנראית בתמונה מוצגת היום באקדמיית הצי באנאפוליס.



הפרינסטון כספינת החילוץ של משימת אפולו 10 במאי 1969, שהייתה החזרה הכללית לקראת הטיסה הגורלית של אפולו 11 ביולי אותה השנה. על סיפון הספינה שלשה מסוקי סי-קינג וכן ציוד שונה שהתווסף לטובת המשימה, כמו למשל טלסקופ נייד רב עוצמה למעקב אחרי החללית בעת שלבי כניסתה לאטמוספירה. שימו לב לסימולי הנחיתה המאוחרים יותר (הנמצאים בשימוש גם כיום!), ל 2 בסיסי צריחי הסיפון שנאטמו לאחר הסרתם ול "אמבטיות" ה QUADים הריקות לידם משני עברי מבנה האי.



צוות ההורנט מתאמן בחילוץ קפסולת הפיקוד לקראת משימת האפולו 11 הגורלית בקיץ 1969.



ציור של הנפת הקפסולה אל מעלית הצד של ההורנט



הנשיא ניקסון מבקר את צוות האפולו 11, הנמצא בקונטיינר ההסגר המיוחד, על סיפון ההורנט


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://4.bp.blogspot.com/-HBOw1kPMsi4/T4uAoV-CZfI/AAAAAAAACgU/plMwzgWRytE/s1600/Apollo%2B11%2BNixon%2BHornet%2BPlus%2B3%2Bsmall.jpg]


דצמבר 1972, סוף המסע. מסוק סי-קינג מחלץ את צוות האפולו 17 (האחרון שביקר על הירח) בחזרה את סיפון הטיקונדורגה הממתינה ברקע. כעבור חצי שנה חילצה הנומ"ט גם את צוות אחד ממשימות הסקיילאב ששב ארצה וזמן קצר לאחר מכן יצאה סופית משירות. את הקריירה המבצעית המפוארת שלה החלה הטיקו בפלישה לפיליפינים כמעט 30 שנים קודם לכן, כאשר ספינות חלל היו עדיין לא יותר מציורים בחוברות קומיקס לילדים.

ב 1954-55 מצא עצמו הצי האמריקני עם לא פחות מ 22 נומ"טים מדגם אסקס (מתוך ה 24 שנבנו) מבצעיות או בתהליכי שדרוג שונים, מצב ייחודי שלא התרחש אפילו במהלך מלחמת העולם השנייה מאחר וכזכור כשליש מהספינות "איחרו את המלחמה". במקביל היו ברשות הצי 3 נומ"טים מדגם מידווי ובשלהי אותה שנה נכנסה לשירות הפורסטל כך שלרשות הצי עמדו לא פחות מ 26 נומ"טים, כמעט כפול מהמצבת 5 שנים קודם לכן! מתוך ה 22, לא פחות מ 15 עברו שדרוג מלא (אסקס, יורקטאון, אינטרפיד, הורנט, טיקונדרוגה, רנדולף, לקסינגטון, ווספ, הנקוק, בנינגטון, בון הומי ריצ'רד, קירסרג', אוריסקני, שנגרילה והלייק שמפלן שעברה כזכור שדרוג חלקי, מאחר ובניגוד ל 14 הספינות האחרות היא לא זכתה בסיפון זוויתי) כדי שיוכלו לתפקד כנומ"טי תקיפה עד תום שנות ה-60. שבע הספינות הנותרות (בוקסר, לייטה, פיליפין סי, פרינסטון, אנטיטם, ואלי פורג' וטראווה) עברו שדרוגים חלקיים בלבד ושירתו כנומ"טי תקיפה עד ל 1956 לערך בטרם הוסבו לנומ"טי נצ"ל, סער ואימונים.

כניסתן ההדרגתית של 9 הנומ"טים הענקיות מדגמי פורסטל, קיטי-הוק ואנטרפרייז, שכל אחת מהן נשאה כפליים מטוסים, חימוש ודלק בהשוואה לאסקס, לשירות בשנים 1955-1968 אפשרה לצי להסב 11 מתוך ה 15 הספינות המשודרגות לנומ"טי נצ"ל וספינה נוספת למשימת האימונים (הלקסינגטון) לאורך תקופה זו, כאשר הן מחליפות ספינות אסקס לא משודרגות, שיצאו משירות או הוסבו לנומ"טי סער. עם זאת, עלויות מלחמת ויאטנם וההתעצמות הגרעינית הביאו לכך שגם רוב הספינות המשודרגות יצאו משירות עד תום שנות ה-60 במסגרת קיצוצי תקציב וכ"א. לא פחות מתריסר נומ"טים מדגם אסקס נטלו חלק במלחמת ויאטנם, ובכלל זאת במשימת התקיפה, הנצ"ל, הנומ"ס והתובלה. למעשה ספינות מדגם זה נכחו ברגעי הפתיחה והסיום של המלחמה - הטיקונדרוגה השתתפה ב "תקרית מפרץ טונקין" באוגוסט 1964, שסללה את הדרך למלחמה, וההנקוק השתתפה בפינוי האווירי של סייגון באפריל 1975 כנומ"ס מאולתרת עבור חיל הנחתים. הצי האמריקני היה נכון לקטוע באיבו את המכבש הקומניסטי המאיים על דרום מזרח אסיה כולה ושלח למלחמה חלק ניכר מהסד"כ הפעיל שלו ובכלל זאת מיטב ספינותיו, טייסותיו וטייסיו. במלחמת ויאטנם מנה צוות הספינות למעלה מ 4000 איש, כשליש מהם אנשי הכנף אווירית, שפעלו כמעט מסביב לשעון בתנאי צפיפות נוראית. צריכת הדלק המוגברת של מטוסי הסילון (בין אם בהפצצות על ויאטנם ובין אם באימונים) הביאה לכך שהיה צורך לתדלק כל נומ"ט מדגם אסקס כל 3 ימי פעילות.

בין 1964-1973 היו מוצבות כמעט כדרך קבע לפחות 4-5 נומ"טים לחופי ויאטנם במסגרת כוח המשימה ה 77 הותיק של הצי השביעי, שלחם בשתי המלחמות הקודמות ונודע ברבים כ "מועדון היכטות של מפרץ טונקין", כאשר בד"כ 2 מתוכן הן ממשפחת האסקס. עם פרוץ המלחמה נותרו בשורות הצי חמש נומ"טי תקיפה – טיקונדורגה, שנגרילה, הנקוק, בון הומי ריצ'רד ואוריסקני – כולן השתתפו בה וביצעו מספר רב של סבבים לחופי ויאטנם. הצורך להחזיק סד"כ ימי התקפי ניכר לחופי ויאטנם במחצית השנייה של שנות ה-60 אף חייב את הסבת האינטרפיד בחזרה למשימת התקיפה למשך 4 שנים. האוריסקני נפגעה משריפת הנגר באוקטובר 1966 ושנה בדיוק לאחר מכן שיגרה מסיפונה את ג'ון מקיין (לימים סנטור ומועמד לנשיאות ארה"ב) למשימה גורלית שתוביל אותו ל 6 שנים ארוכות בשבי הקומניסטי (אביו אגב, מקיין סניור, התמנה למפקד הצי האמריקני באוקיינוס השקט חודשים ספורים לאחר מכן). שלש ספינות מדגם אסקס (אוריסקני, הנקוק ובון הומי ריצ'רד) נותרו נומ"טי תקיפה טהורות עד יציאתן משירות פעיל בשנות ה-70, כאשר האחרונה השתתפה כנומ"ט תקיפה ב 3 מלחמות – העולם השנייה, קוריאה וויאטנם – הישג ייחודי שנשמר עשרות שנים עד לעשור האחרון וצמד המלחמות באפגניסטן ועירק (לצד מלחמת המפרץ שקדמה להן).

כאמור כפי שנכתב בחלק הקודם, בתום המלחמה הקשה והאינטנסיבית הנומ"טים הנותרות מדגם אסקס כבר היו בלויות לגמרי ולא היה שום הגיון בהארכת חייהן, בעיקר כאשר בנייתה של המפלצת הגרעינית הראשונה מדגם נימיץ כבר החלה. מתוך 5 הנומ"טים ששומרו כמוזיאונים בארה"ב, לא פחות מ 4 הן מדגם אסקס. היורקטאון מהווה חלק מהמוזיאון הימי בפטריוט פוינט בדרום קרוליינה מאז 1975. האינטרפיד מהווה את אחד מסמליה של העיר ניו-יורק מאז 1982, היא עוגנת ברציף 86 ועליה וסביבה תצוגה מרשימה של כלי טיס שונים, לא בהכרח ימיים. הלקסינגטון עוגנת מאז 1992 בקורפוס כריסטי בחופה הדרומי של טקסס. בתום מאבק קשה לגיוס כספים והסרת חסמים בירוקרטים נפתחה ב 1998 ההורנט לציבור מאז בנמל הצבאי לשעבר באלמידה ומהווה יעד נגיש ואטרקטיבי למבקרים בסאן-פרנסיסקו. האוריסקני, שיצאה משירות ב 1976, נותרה גלמודה במעגן צי הרפאים במייר איילנד במשך 30 שנים כמעט. במהלך שנות ה-90 נעשו מספר ניסיונות להפוך גם אותה למוזיאון במקומות שונים אך מצבה הקשה של הספינה, שהחלידה לגמרי, לא אפשר זאת. ב 2006 נשלחה האוריסקני למצולות כריף מלאכותי ואתר צלילה במפרץ מקסיקו והייתה בכך לנומ"ט האחרונה בינתיים שטובעה בדרך כלשהי. אגב הנומ"ט החמישית הפתוחה כמוזיאון היא כמובן המידווי העוגנת בסאן-דייגו. בעשור האחרון גם הוכפל מספרן של אוניות הקרב המוצגות כמוזיאונים מ 4 ל 8 בזכות "שחרור" ספינות הניו-ג'רזי מצי הרפאים.

כאמור השינויים והשדרוגים שעברו הנומ"טים הללו נועדו לאפשר להן להפעיל מטוסי סילון מתקדמים עד תום שנות ה-60 כולל לשגר, לאחסן, לתדלק ולחמש אותם. בין 1949-1955 נשאו הספינות כנף אווירית הומוגנית למדי המורכבת מטייסות קרב עם מטוסי פנתר (החל מ 1954 קוגר) או באנשי, טייסות תקיפה עם מטוסי קורסייר וסקייריידר וכן גפי צילום וקרב לילה עם פנתר (החל מ 1954 קוגר) או סקי-נייט וגף הפצצה/צילום/תדלוק עם סאבג'ים (AJ). לעומת זאת בין השנים 1955-1965 נשאו הספינות ערב רב של מטוסי סילון, עדות לפריצות הדרך הטכנ' התכופות (בתחומי התכנון, החימוש, ההנעה, האלט' ועוד) שהביאו להתיישנות מהירה של כלי טיס (בחלק מהמקרים מיד עם כניסתם לשירות) לצד הרצון לספק פרנסה למספר יצרנים ולהקטין תלות בתכנונים ספציפיים (שחלקם יתבררו ככושלים). תוצרי לוואי שלילים של התהליך המעניין הזה היו קושי בהכשרת צ"א וצ"ק והתבדרות לוגיסטית מוחלטת ועל כן בתוך שנים ספורות החלה תגובת נגד קיצונית שהביאה לקונסולידציה, הן בקרב היצרנים והן בקרב המטוסים הנמצאים בייצור ובשימוש. כנף אוויר טיפוסית לתקופה זו כללה טייסות קרב (עם קוגר, פיורי, דימון, קאטלס, טייגר וסקייריי, שכולם הוחלפו בתוך שנים ספורות בקרוסיידר), טייסות תקיפה (עם סקייהוק), טייסות הפצצה עם סקייריידר וסקייווריור (שהחליף את ה AJ) וכן גפי צילום, התראה אווירית (עם סקייריידר ולאחר מכן טרייסר) ומסוקים מסוגים שונים, שהוחלפו כולם בראשית שנות ה-60 בסי-ספרייט. נומ"טי הנצ"ל נשאו כאמור כנף אווירית הומוגנית למדי משך כל חייהן, כפי שהוזכר בחלק הקודם.

עד פרוץ מלחמת ויאטנם כבר עברה הכנף אווירית של נומ"ט אסקס התקפית קונסולידציה משמעותית כך שטייסות קרב ויירוט היו מבוססות על טהרת הקרוסיידר, טייסות תקיפה על טהרת הסקייהוק, טייסת הפצצה עדיין עם סקייריידר בוכנתי וטייסת תדלוק/צילום/ל"א עם סקייווריור, וכן גף צילום עם קרוסיידר, גף התראה עם סקייריידר וגף מסוקים עם סי-ספרייט. עם כניסתם לשירות של מטוסי הפנטום והאינטרודר בראשית שנות ה-60 הוחלט בצי שלא להפעיל אותם מסיפון נומ"טי התקיפה מדגם אסקס אלא להמשיך להפעיל מהן את הקרוסיידר, הסקייריידר והסקייווריור, וזאת בגלל מעוטים חלשים יחסית ושטח סיפון והנגר מצומצמים. הדבר עמד בסתירה לאווירית הצי המלכותי, שהפעילה בהצלחה רבה מטוסי פנטום ובוקניר מסיפונן של נומ"טים בעלי דחי ומימדים זהים במשך 15 שנים. הבריטים ציידו את מטוסי הפנטום שלהם במנועי ספיי (החזקים בהרבה ממנועי ה J79 המוקדמים) ובכן נסע קדמי טלסקופי וגבוה, כדי לקזז את המעוטים הקצרים. עם כניסת האינטרודר הוציא הצי בהדרגה את הסקייריידר משירות, כאשר כנפות האוויר של נומ"טי האסקס היו האחרונות לעבור תהליך זה במהלך 1967. מאחר לסקייריידר לא היה מחליף אמיתי המתאים למימדיהם הצנועים של נומ"טי האסקס, התווספה במקום זאת טייסת סקייהוק שלישית. במקביל החליף הטרייסר את דגם ההתראה של הסקייריידר, שאף הוא יצא משירות. לימים החליפו מטוסי קורסייר 2 את הסקייהוקים כך במועד יציאת ההנקוק ואוריסקני משירות ב 1976 האלמנט ההתקפי שלהן היה מבוסס בכללותו על טהרת מוצרי חברת ווט – הקורסיידר (2 טייסות) והקורסייר (3 טייסות)! מעבר לכך נשאו הספינות גף טרייסר, גף סקייווריור (כמיכליות ול"א), גף סי-ספרייט וגף צילום עם קרוסיידרים.

נתחיל עם קצת השוואה בין ספינות האסקס ליורשות המגודלות שלהן. ינואר 1958, 3 נומ"טים עוגנות בבסיס הצי באלמדה – מלפנים לאחור אלו הן ההנקוק, המידווי (אחרי השדרוג הראשון לסיפון זוויתי, שהקנה לה מראה דומה מאד לספינות ה SCB-125 וטרם בנייתה מחדש של הספינה כמעט לגמרי בשנים 1966-1970) ובון הומי ריצ'רד, נומ"ט תקיפה נוספת מדגם אסקס. ברקע ניתן לראות בסיס גדול לספינות טיס ובו מרלינים וטריידווינד בודד (ונדיר) במים. בתוך עשור יכחד כלי הטיס האנכרוניסטי הזה והבסיס יהפוך לעוד רחבת חניה.



1961, האינטרפיד, הסרטוגה והאינדפנדס חוגגות 50 השנה לטיסה הימית הצבאית הראשונה בארה"ב. האינדי החדשה למדי נושאת על סיפונה לא פחות מ 10 מפציצי סקייווריור בעוד שהפורסטל מציגה 8 מפלצות כאלו, המגמדות את מטוסי הסקייהוק החונים לידם.



אוגוסט 1966, שיא מלחמת ויאטנם, לא פחות מ 5 נומ"טים ממשפחת האסקס עוגנות בבסיס הצי בלונג ביץ' – מימין לשמאל – ההורנט, הואלי פורג' (נומ"ס), היורקטאון, הבון הומי ריצ'רד (שעוברת שיפוץ תקופתי) והבנינגטון.



כוח המשימה 77 מדגים תמרון מוקפד לחופי ויאטנם. בתמונה 4 נומ"טים – 2 מדגם אסקס, 1 מדגם מידווי ו 1 מדגם פורסטל (או סה"כ כשליש מסד"כ נומ"טי התקיפה האמריקנים בעת ההיא) מוקפות ב 13 ספינות ליווי ובכלל זאת 2 סיירות.



יולי 1974 4 נומ"טים עוגנות בבסיס הצי באלמדה - מימין לשמאל - האנטרפרייז, האוריסקני, ההנקוק והקורל סי. בתקופה זו האוריסקני וההנקוק היו נומ"טי התקיפה האחרונות מדגם אסקס שנותרו בשירות, לצד הלקסינגטון כספינת אימונים.



שנה חלקה, אוגוסט 1975, 3 נומ"טים עוגנות בבסיס הצי באלמדה – מימין לשמאל – האוריסקני, צמד ספינות לוגיסטיקה ענקיות, הקורל סי והאנטרפרייז



קיץ 1954, שלש נומ"טים מדגם אסקס של הצי השישי עוגנות באחד מנמלי הים התיכון. על הסיפון האסקס הלא משודרגת (עדיין) ניתן לראות כנף אווירית המייצגת עדיין את ימי קוריאה העליזים ובה ערב של פנתרים, באנשי, קורסייר וסקייריידר.



תמונה צבע יפה מאמצע שנות ה-50 של היורקטאון המשודרגת. על הסיפון ערב רב של קוגרים (הנמצאים באמצע החלפת הסכימות מכחול ללבן-אפור), באנשי וטייסת סקייריידר בירכתיים זאת מאחר, ובניגוד למטוסי הסילון, מטוסי הבוכנה המגודלים הללו לא נדרשו לשיגור ממעוט, אפילו עם חימוש ודלק מלאים. למעט החלפת הפנתרים בקוגרים והעלמות הקורסייר, הכנף האווירית לא השתנתה בהרבה מאז מלחמת קוריאה.



תמונה של הבנינגטון המשודרגת מאותה התקופה, כאשר על הסיפון שוב ניתן לראות ערב של סכימות כהות ובהירות. צמד AJ ענקיים, ששוקלים כמעט כמו ה B-17 האגדי אך נושאים כפליים חימוש ממנו (בזכות ההנעה ההברידית) מאכלסים במדורג את מעוטי החרטום. ברקע תמהיל סטנדרטי של קוגרים, באנשי וסקייריידרים.



ספינת הצי השישי הלייק שמפלן עוגנת לחופי הריביירה הצרפתית, אחת מיעדי החופשה האהובים ביותר על המלחים האמריקנים לצד נפולי ופיראוס. על הסיפון הישר ערב רב של מטוסים ובהם טייסת סקייריידר, טייסת באנשי (בערוב ימיהם הפעילים), טייסת קוגר (כנ"ל) וצמד AJ. התמונה צולמה ב 1957 וכל המטוסים כבר צבועים בסכימה הלבנה-אפורה. שימו לב למרפסות הריקות ל QUADים הקדמיים ולאשכולות התאורה שהתווספו לקצוות הקדמיים של סיפון הטיסה בעקבות התאונה הלילית הקשה מ 1952, בה הווספ התנגשה בעוצמה במשחתת הובסון וטיבעה אותה.




תמונה של רנדולף המשודרגת מאותה התקופה הממחישה את השינויים הגדולים בתמהיל הכנף האווירית של נומ"טי התקיפה בעת ההיא - מעבר מבאנשי עתיקים וכחולים לסקייהוקים חדשים ואפורים, בהמשך ניתן לראות פיורי, UH-25 וצמד סקייריידרים.




לעומת שלשת האחיותיה, הלקסינגטון, המשודרגת לסטנדרט SCB-125 המלא, כבר נושאת כנף אווירית שונה לגמרי. על הסיפון ניתן לראות ערב של פיורי, סקיי-ריי, סקייווריור (שהחליפו את ה AJ), טרקר בודד וטייסת שלמה של סקייריידר בחרטום. אינדקציות נוספות ל SCB-125 הן התוספות בקצות מעוטי הקיטור המשודרגים, שמטרתן לקלוט את הרתמה אחרי שהתנתקה מגחון המטוס והגדלת המעלית הקדמית, שהפכה למשושה במקום ריבוע. שימו לב שסיפון ההמראה הזוויתי, שנצבע מחדש, פונה לגמרי לטובת המראת הטרקר וכל המטוסים שחנו עליו הועברו לגזרות אחרות סביב מבנה האי (שימו לב לקו התיחום) ולחרטום. פעילות אינסופית זו – הידועה בשם RE-SPOTTING – כילתה את רוב זמנו של צוות הסיפון הגדול, זאת עד שהמטוסים הפכו גדולים וכבדים מדי ואז נדרשו טרקטורים וגוררים לטובת העניין. אומנות ה RE-SPOTTING נותרה הכרח יומיומי בנומ"טי הצי האמריקני מאז שנות ה-20 ועד עצם היום הזה כמעט 100 שנים בגלל ההרגל האמריקני "לדחוס" מטוסים מעבר לתכולת ההנגר, מה שחייב חניית קבע על הסיפון של אותם הכלים שלא נותר להם מקום פנוי בהנגר עצמו. הבריטים והצרפתים אגב דגלו מסורתית בהרגל הפוך, בו כל נומ"ט נשאה אך ורק את תכולת ההנגר שלה, במחיר של סף שחיקה מוגבר והעדר ורסטיליות.



תמונה נוספת של הלקס מאותה התקופה לערך, בחרטום ניתן לראות ערב של סקיי-ריי, דימון, קוגר וסקיי-ריידר. מאחור חונה שלישית סקייווריור מפלצתיים לצד פיורי בודד. שימו לב שכל אחת מ 4 טייסות הקרב שעל הספינה עשתה שימוש במטוס שונה מה שהוביל מן הסתם לכאוס לוגיסטי.




על סיפון הבון הומי ריצ'רד ניתן לראות ערב של פיורי, דימון, טייגר, רביעיית מפציצי סקייווריור וסקייריידר חונים כהרגלם בירכתיים. למרות שניתן לחשוב לרגע שמדובר כאוס שיצא משליטה הרי שבפועל תמיד יש הגיון רב בסידור המטוסים על הסיפון, הנשלט ממגדל הפיקוח, שם נמצא גם שולחן הוויג'י המפורסם ועליו דגמי המטוסים ומיקומם המדויק בכל רגע נתון.





דוגמא נוספת לכאוס מאורגן שכזה ניתן לראות על סיפון ההנקוק ועליו ערב רב של סקייריידר, באנשי, קוגר ופיורי, כאשר מטוסים בודדים עדיין צבועים בכחול ככה, עדות לשנה (1956-1957).




זוהי השנגרילה בשלהי שנות ה-50, בטרם זכתה במעלית החרטום המשושה שלה. על הסיפון כרגיל ערב רב של מטוסים בני התקופה ובהם סקייהוקים, קרוסיידרים, סקיי-ריי, סקיי-ריידר ומסוק UH-25 בודד. המעלית קצה הסיפון הימנית האחורית מקופלת למחצה, עדות לתספוק שהיה או שבדרך.



שוב השנגרילה, הפעם משגרת סקייווריור מפלצתי ממעוט החרטום בסמוך לכניסתו של המפציץ החדש לשירות ב 1956. מטוס נוסף, שכנפיו וזנבו עדיין מקופלים, מוכן לשיגור מהמעוט השני. בירכתיים רביעית פיורי וצמד סקייווריור נוספים, אף הם בסכימה הכחולה כהה בערוב ימיה. שימו לב לרתמה הצונחת אל הים מתחת לגחון הסקייווריור ולאדי הקיטור הנפלטים ממסלול המעוט. בסוף המעוט ישנו וו מיוחד שאמור לתפוס את הרתמה המשתחררת מגחון המטוס אך לעתים הדבר לא צלח. כמו כן שימו לב לצינורות התדלוק המקופלים בדופן הספינה, ששימשו את הנומ"ט כדי לתדלק את משחתות הליווי שלה במקרה הצורך.



תמונות של מטוסי סילון דור 2 משלהי שנות ה-50 וראשית שנות ה-60 ובהם פיורי,קטלאס, סקייריי וסקייווריור פועלים מסיפונן של נומ"טי אסקס









הנה הסיבה בגינה נדרש שדרוג המעלית - מטוסי הסילון בקושי התאימו יותר למעליות הישנות והקרוסיידר הארוך לא נכנס בה כלל. כפי שניתן לראות בתמונה התחתונה גם ההנהגר הפך צפוף מאד בעידן הסילון וסידור המטוסים בו הפך לאומנות של ממש. הטייגרים נטולי הכנפיים המתקפלות היו מן הסתם נטל רציני. קוריוז מעניין הייתה היכולת לתלות מטוסים מתקרת ההנגר ובכך להגדיל לכאורה את תכולתו אך בפועל כמעט ולא נעשה בזה שימוש מבצעי.




אפרופו תספוק, הנה תמונה נוספת של תהליך מורכב שכזה לחופי ויאטנם... מאחר וזהו מסורתית הזמן בו כוח המשימה הינו פגיע במיוחד, מנסים כמובן לקצר אותו ככל האפשר, בין היתר על ידי שימוש ב 6 צינורות תדלוק, הממלאים בו זמנית את מיכלי הדלק והדס"ל של הספינה. כמו כן מתבצעת העברת מזון, חלפים וחימוש באמצעות רכבל ארגזים. חלוקת דואר, מבקרים רמי דרג ופינוי חולים התבצעה לעומת זאת דרך מטוסי הטריידר, גרסת ה COD של הטרקר, מבסיסי הצי בסוביק ביי (בפיליפינים) ובקם ראן (בויאטנם).




אוריסקני משגרת סקייהוק מוקדם



העמסת סקייהוקים על סיפוון הבון הומי ריצ'רד בדרכה לויאטנם



שנגרילה בראשית שנות ה-60, על הסיפון ערב רב של קרוסיידרים, סקייהוקים, סקייריידרים, טריידר ומסוק UH-25 בערוב ימיו.



השנגרילה לחופי ויאטנם, שימו לב למסוק סי-ספרייט שהחליף את כל המסוקים המוקדמים יותר בגף השירות של הנומ"ט.




הנקוק בשלהי שירותה, על הסיפון ערב רב של קרוסיידרים, סקייהוקים (3 טייסות) וטרייסרים מגף ההתראה האוווירית




תמונות שונות של האוריסקני במהלך מלחמת ויאטנם, על הסיפון הרכבים שונים ובהם סקייהוקים רבים (3 טייסות), קרוסיידרים, טרייסרים, סקייריידרים ופה ושם גם סקייווריורים.







הטיקונדורגה לחופי ויאטנם ב 1967, על הסיפון ניתן לראות סקייהוק (משני דגמים, כולל F המאוחר עם הדבשת), קרוסיידר, סקייריידר בודד (מהדגם הארבע מושבי הנדיר למדי בשורות הצי), סקייווריור וטריידר בודד מגף ה COD של הנומ"ט.



תמונה נוספת של הטיקונדורגה, הפעם מתספקת לחופי ויאטנם. על הסיפון גף קרוסיידרים מדגם הצילום ואחריהם קרוסיידרים רגילים, סקייהוקים וסקייריידר בודד.




קורסיירים את הסקייהוקים על סיפון ההנקוק והאוריסקני בשנים האחרונות לפעילותן החליפו. שימו לב כיצד צוות המעוט גדל ועבר מצידי הסיפון (ה CATWALK כפי שידוע בשפת אנשי נושאות המטוסים) למרכזו, שם הוא נמצא עד עצם היום הזה.




מאי 2006 - רגעיה האחרונים של האוריסקני המפוארת




ספינות המוזיאון - היורקטאון, האינטרפיד, הלקסינגטון וההורנט

קראתי בעיון רב את כל ארבעת החלקים ונהנתי מאוד.
סקירה מעניינת,קולחת ומחדשת.

אוסיף לבסוף את הסרט הנדיר הזה שהתגלה לא מזמן,המציג את הפעילות האווירית על גביי ההנקוק שנגרילה,יורקטאון וקייסארג' במחצית שנות ה 50 - בצבע!.



וכמובן,ה-סרט על התעופה הימית במלחמת קוריאה - The Bridges atToko-Ri

"השגנו את מטרתינו בנחישות ובעוצמה שלא לאפשר לערבים המשוגעים האלה להשיג נשק גרעיני.
אנחנו לא חוששים מאותן 'נשמות טהורות',שכל התנינים בנהרות דרום-אפריקה לא יוכלו לספק להן די דמעות שיוכלו למחות את צביעותן,ובטוחני שאתה מבין אותנו היטב".

רא"ל רפאל איתן במברק אל שר ההגנה הדרום אפריקני מגנוס מאלאן מיד לאחר תקיפת הכור בעיראק.

הזכרת בחלק העוסק בקוריאה את נושאות המטוסים הנחותות של הצי הבריטי ואת הביצועים הנחותים של מטוסיהן. מעניין שמצב זה עובר כחוט השני בהיסטוריה של שניי הציים, וזאת למרות החלוציות של הבריטים בתחומים רבים הקשורים לפיתוח הטכנולוגי והתורתי של נושאות מטוסים.

שפונדרה
Good People, Good Food
http://www.shpondra.com/

אם מחפשים הסבר לכך, אפשר לומר שחלקית הדבר ניתן להסבר בחוסר באמצעים בצד הבריטי, במיוחד לאחר תום מלחה"ע ה-2.

Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby

למען האמת, אפשר לכתוב ספר שלם על שלל הסיבות לכך לאורך זמן. הטענה שעולה מדי פעם במחקר (למשל ב"ביוגרפיה" הנפלאה של הצי הבריטי במלה"ע השניה Engage the Enemy more (Closely היא שמקור כל הרעות והחולות שקרו לזרוע האוויר של הצי טמון בסגירת ה-RNAS המפואר באפריל 1918 ושילובו ב-RAF.
בהמשך תחרות בין-זרועית שיחקה תפקיד לא פחות חשוב בכשלי זרוע האוויר של הצי מאשר המחסור במשאבים - או שתרמה ישרות לאי הקצאתם.
בתוך הצי קצונת אוניות המערכה נותרה דומיננטית והגבילה את פיתוח תו"ל הלחימה של נושאות המטוסים ואת המוטיבציה להצטייד בהן.
גם כשלי תכנון שחקו תפקיד. נושאות המטוסים המודרניות של הבריטים (החל מדגם אילוסטריוס) עוצבו במידה רבה כאוניות מלחמה קונבנציונליות, כולל שיריון משמעותי. דבר זה הפחית במידה רבה את גודל הכנף האווירית שלהן והעלה את עלותן, בגלל הקושי הכרוני בייצור לוחות שריון ימי בבריטניה במהלך מלה"ע השניה.
אחרי מלה"ע דומני שהגורם המרכזי להזנחת תחום נושאות המטוסים היתה התפיסה שנושאת המטוסים אינה רלוונטית בעידן הגרעיני - תפיסה שבאה לידי ביטוי בעניין הפושר בהפעלת נשק גרעיני מסיפון נומ"ט, בעצם עד לפיתוח הבקניר.

שפונדרה
Good People, Good Food
http://www.shpondra.com/

F9F Panther Units of the Korean War

http://www.ospreypublishing.com/sto...r_9781782003502


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ospreypublishing.com/images/books/covers/9781782003502.JPG]


F4U Corsair Units of the Korean War

http://www.ospreypublishing.com/sto...r_9781846034114


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ospreypublishing.com/images/books/covers/9781846034114.JPG]

VF-51 ו VF-52 היו צמד טייסות פנת'ר טיפוסיות ששירתו יחדיו במסגרת הכנף האווירית 5 על סיפון הואלי פורג' כאשר רצה הגורל והספינה הייתה במימי המזרח הרחוק עם פרוץ מלחמת קוריאה ביוני 1950. הטייסות, שביצעו מספר TDY בקוריאה (על גבי מספר נומ"טים), ניפקו רשימת הישגים מבצעיים מכובדת (ובהן שתי ההפלות הראשונות של מטוסי אויב בידי הצי האמריקני במלחמת קוריאה) וגם ניפקו רשימת "טלנטים" מכובדת לא פחות לפירמידת הפיקוד של הצי האמריקני. בין היתר יצאו משורותיהן האסטרונאוט לעתיד ניל ארמסטרונג, האיש הראשון שהלך על הירח (אחרי ששרד בנס את מלחמת קוריאה), אדמירל 4 כוכבים ג'יימס הולוויי, לימים מפקד הצי האמריקני בויאטנם ומפקד הצי האמריקני כולו בשנים 1974-1978, חברו הקרוב אדמירל 4 כוכבים תומס הייוורד שהחליף את הולוויי בפיקוד על הצי בשנים 1978-1982, חברם הקרוב אדמירל 3 כוכבים דונלד דיוויס, שהחליף את הייוורד בפיקוד על הצי הפסיפי (כאשר זה קודם למפקד הצי) ואדמירל 2 כוכבים דונלד אנגן לימים סגן מפקד הצי האטלנטי וראש ה FAA בשנות ה-80. בוגרי הטייסת הבכירים היו ונותרו חברים טובים ואפשר שדאגו לקדם זה את זה היכן שהדבר התאפשר.

אגב כנף 5 הייתה בין האחרונות שהצליחו לשמור על 5 הטייסות האורגניות שלה (51, 52, 53, 54 ו 55) בפרוץ שנות ה-50 אך ההסדר הספרור ההיסטורי הזה נעלם במהרה בכאוס ההתרחבות של מלחמת קוריאה.

הנה פנתרים של VF-51 על סיפון הואלי פורג' בקיץ 1950 - הטייסת מוספרה ב 1XX. טייסת זו נותרה חלק מכנף אויר 5 עד ראשית שנות ה-70 אך דילגה בין מספר נומ"טים על פי צרכי הצי ונטלה חלק במלחמת ויאטנם. לאחר מכן עברה לכנף אוויר 15 ושוב דילגה בין מספר נומ"טים (ואף כנפות אוויר) על פי הצרכים. הסקרימינג איגלס המהוללים הוסבו לטומקט בשלהי שנות ה-70 והפעילו את המטוס החדש בדילוגים" מסיפון הקיטי-הוק והקרל וינסון עד לסגירתם הסופית לפני כ 20 שנה, עם הקיטון המשמעותי בסד"כ הצי האמריקני בתום המלחמה הקרה.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.seaforces.org/usnair/VF/Fighter-Squadron-51-Dateien/image086.jpg]


פנתר של VF-52 על סיפון הואלי פורג' בקיץ 1950 - הטייסת מוספרה ב 2XX. הגם שחלקה בתהילת מלחמת קוריאה עם אחותה, הרי שהצי החליט לסגור את הטייסת הזו כבר בסוף שנות ה-50 ומאז לא שבה לחיים. הטייסת הפעילה פנת'רים רוב חייה, למעט השנים האחרונות בהן הפעילה באנשי עתיקים.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.seaforces.org/usnair/VF/Fighter-Squadron-52-Dateien/image017.jpg]



עוד על הפנת'רים במלחמת קוריאה

Panthers At Sea
U.S. Navy Panthers weren’t highly evolved, but they could shoot. And they were air conditioned.

http://www.airspacemag.com/military...ge=2&no-ist

סקירה מקיפה על פעילות הספינה ממלחמת העולם השנייה ועד המאמצים (המוצלחים) להצלת הספינה ושימורה בסוף שנות ה-90.

(Super Aircraft Carrier USS Hornet (CV-12


לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://ww2db.com/images/ship_yorktown54.jpg]

Carriers Enterprise (left) and Yorktown (right) under construction at Newport News, Virginia, United States, 8 Feb 1937

http://ww2db.com/image.php?image_id=12975

Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby

הבריטים תמיד היו פורצי דרך טכנולוגיים בכל הקשור לתכנון נושאות מטוסים ומתקונים שונים הנדרשים לטובת התעופה הימית ובכלל זאת נושאת המטוסים עצמה, מיגון הסיפון, ההנגר הכפול, הסיפון הזוויתי, מעוט הקיטור, מראות הנחיתה, סיפון נחיתה מכוסה גומי, מקפצת הסקי ועוד. אמנם בפרוץ מלחמת העולם השנייה הצי המלכותי עדיין היה הצי הגדול והחזק בעולם (סטטוס יוקרתי ממנו נהנה במשך 200 שנים רצופות!) אך בסופה הוא כבר נמצא במקום שני, הרחק מאחורי הצי האמריקני העצום על אלפי ספינותיו ו 100 נושאות המטוסים שבו. ממש כמו האימפריה הקולוניאליסטית הבריטית חובקת העולם, גם הצי המלכותי התכווץ דרמטית ב 30 השנים שאחרי מלחמת העולם השנייה עד שהפך לעוד צי אירופאי בסדר גודל בינוני, שעיקר תפקידו הוא לחימת נצ"ל וליווי שיירות תחת מעטפת נאט"ו.

דוגמא להאנגר הכפול הייחודי לנומ"טים בריטיות (הכוונה בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה), במקרה זה של ה "ארק רויאל". בין היתר ניתן לראות פנטומים, בקאנירים, סימיטרים, גאנטים ומסוקי ווסקס


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://images.yuku.com.s3.amazonaws.com/image/jpeg/19c255d9d4d2c6739c6581cffff0339ede473f8.jpg]



חשוב לציין שלמרות הקיצוצים המסיבים בסד"כ ובתקציב (ובחשיבות הזרוע הימית עצמה), ניסו הבריטים בכל זאת לשמר כוח מינימלי של נושאות מטוסים קונבציונליות (ועליהן מראית עין של אסופת מטוסי סילון מודרניים למחצה) כנדרש מהמשך הנוכחות בדרום מזרח אסיה, במזרח התיכון ובאפריקה, אזורים בהם היו עדיין לבריטים אינטרסטים מדיניים וכלכליים חשובים, גם אם כעת תחת עצמאות מקומית ולא מושל מטעם הכתר. לשם כך עסקו בשדרוג מספר נושאות מטוסים ותיקות (שחלקן נבנו עוד במלחמת העולם השנייה) ובמקביל פיתחו את הבקאניר המופלא (כמפציץ, שהפך למבצעי באמת רק בגרסתו השנייה) ואת ה JSF הבריטי הראשון - ההוקר 1154, ה "סופר הרייר" העל קולי שפותח בשיתוף עם ח"א המלכותי. כמו ה JSF הנוכחי, גם ה JSF ההוא התעכב, התייקר והתבדר עד שהצי המלכותי פרש מהפרויקט לטובת רכש פנטומים אמריקנים עם מנועי ספיי, מה שהוביל בסופו של דבר לביטול הפרויקט השאפתני בגלל חוסר כדאיות. מטוס הגאנט השמנמן, שעתידו כפלטפורמת התראה מוקדמת הובטח בעדר תחליף מתקדם יותר, ומסוק הסי-קינג, רכש נוסף מאמריקה, השלימו את הרכבה של הכנף האווירית המופשטת לצד הפנטומים והבוקנירים, אחרי שבשנות ה-50 (ולמעשה גם עד סוף שנות ה-60) כללה עדיין כתריסר כלי טיס שונים ומשונים, רובם ככולם נחותים ממקביליהם האמריקנים.


ההוקר P1154


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://prototypes.free.fr/p1127/image/p1154_03.jpg]


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://i752.photobucket.com/albums/xx168/jasper999/Decorated%20images/jasper%202/P1154RN.jpg]


כאמור רוב הנומ"טים הבריטיות לא התאימו למטוסים החדשים. מקצתן (האחיות הקרובות "הרמס", "אלביון", "בלוורק" ו "קנטאור" שכולן הושלמו במהלך שנות ה-50) היו מלכתחילה קטנות מדי מכדי להכיל כמות נאותה של מטוסי הסילון המתקדמים או אפילו לתפעל אותם בצורה בטוחה ועל כן הפכו בסופו של דבר לספינות נצ"ל, אימונים או סער אמפיבי (בדומה לתהליך שעברו נומ"טי האסקס הלא משודרגות מצידו השני של האטלנטי). מתוך הנומ"טים הגדולות יותר רק ה "איגל", ה "ארק-רויאל" וה "ויקטוריוס" המשודרגת (למעשה נבנתה מחדש) היו רלוונטיות אבל גם הן תוכננו עוד בימי מלחמת העולם השנייה והיו מוגבלות מבחינת כמות המטוסים המתקדמים שיכלו לשאת והמלאים השונים. נומ"ט מודרנית נדרשה לשאת לא רק מטוסים גדולים ומשוכללים יותר, אלא גם כמות גדולה מהם (לאור ריבוי המשימות אבל גם התעצמות מערכות ההגנה האווירית הסובייטיות) וכמובן אחסון דלק תעופתי, חלפים וחימוש בהיקף ניכר כתנאי לפעילות עצמאית ממשוכת בלב ים (הגם שבניגוד לאמריקנים, לבריטים עדיין היו נמלים ידידותיים ברוב חלקי העולם). בעוד שנומ"ט תקיפה אמריקנית טיפוסית נשאה בין 80-100 כלי טיס מסוגים שונים (רבים מהן אגב בחניית קבע על סיפון הטיסה בהעדר די מקום בהנגר, כפי שניתן לראות בסקירה עליהן), הרי שמקבילתה הבריטית הסתפקה בכמות מזערית של 25-30 כלי טיס התקפיים בלבד, כמות מגוכחת על אחת כמה וכמה שמדובר בדגמים נחותים בהשוואה למקבילים האמריקנים. כמו כן ההתעצמות הסובייטית במפציצים ימיים, טילים מונחים וצוללות חייבה התקנת מערכות שו"ב, מכ"ם, ל"א והגנ"א מתקדמות, שגם הן צרכניות נדל"ן, אנרגיה וחלפים.

בקאניר סימן 1 מתכונן לנחיתה על ה "ויקטוריוס"



בקאניר סימן 1 על סיפון ה "ויקטוריוס". סימן 2 הבשל יותר היה למפציץ ימי מוצלח ביותר, מקביל של האינטרודר והקורסייר שנכנסו לשירות באותן השנים.



ה "ויקטוריוס", שרשמה פרקי תהילה עוד במלחמת העולם השנייה, נבנתה מחדש ושודרגה עם סיפון זוויתי אבל מעולם לא הותאמה לשאת פנטומים ויצאה משירות בסוף שנות ה-60 עקב ההחלטה לסגת ממזרח לסואץ ולקצץ בעקבות כך בסד"כ הנומ"טים של הצי המלכותי. על הסיפון ניתן לראות סי-ויקסנים, גאנטים וסימיטרים. שימו לב שלמרות שהשיפוץ המקיף, הספינה עדיין "תקועה" עם ירושת צמד מעליות אמצע הסיפון. התמונה ממחישה היטב את המגבלות שמעליות כאלו יוצרות.



המחשה נוספת של הבעיתיות הכרוכה במעליות מרכז סיפון - הרייר בדרכו לסיפון של ה "איגל" בעת מבחני התאימות הראשונים ב 1968


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.aerospaceweb.org/aircraft/attack/harrier/harrier_22.jpg]



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://i205.photobucket.com/albums/bb209/Davef68/seadog1.jpg]


קצת פרספקטיבה היסטורית, ב 1957 החליף הרולד מקמילן את אנתוני אדן כראש ממשלת בריטניה, אחרי שזה התפטר בעקבות הפיאסקו הצבאי והמדיני בסואץ. מקמילן, שמרן אף הוא, היה מאמין גדול בהתעצמות והרתעה גרעיניות על חשבון עוצמה קונבציונלית ולשם כך ביסס ומינף קשרי עבודה מצוינים מול ממשלי אייזנהאור, קנדי וג'ונסון - בין היתר הסכים להצבת טילי תור אמריקנים על אדמת בריטניה, הצטרף לפרויקט טילי הסקיי-בולט (שבוטל) ורכש טילי הפולאריס עבור צוללות הצי המלכותי. בשלהי כהונתו אף אישרה ממשלתו את רכש 140 מטוסי פנטום עבור אווירית הצי המלכותי, במקום ההוקר 1154 הכושל. אגב בניגוד לקודמו בתפקיד, מקמילן נחשב כאוהד של ישראל ומכר לנו בין היתר מאות טנקי צנטוריון וכפי שנחשף בעשור הקודם אפילו אורניום ומים כבדים...

מטוסי גאנט להתראה מוקדמת, בעלי מנוע ממבה כפול, שהמשיכו לשרת אווירית הצי המלכותי למעשה עד יציאת ה "ארק רויאל" משירות בתחילת 1979 ובגחונם אותו מכ"ם ענתיקה ששימש גם את השקלטון הארכאי לא פחות של ח"א המלכותי





מקימלן היה אקטיביסט במדיניות החוץ והעניק עצמאות לעשרות מושבות הבריטיות באפריקה ובאסיה, תוך שמירה על אינטרסטיים חיונים בריטים במזרח הרחוק ובמפרץ הפרסי והתמודדות עם איומים א-סימטריים הנפוצים באזורים אלו. לשם כך כמובן נדרש צי שטח חזק ואיכותי הכולל נושאות מטוסים. באוקטובר 1959 מינה מקמילן לתפקיד שר הימיה (או ה FIRST LORD OF THE ADMIRALITY כפי שהיה עדיין נהוג באותם הימים לכנות את נושא התפקיד) את פיטר קרינגטון, שחזר מגלות בת מספר שנים כנציג הכתר הבריטי באוסטרליה. כמו רוב שרי הימיה הבריטיים, גם קרינגטון לא היה אדמירל שבא משורות הצי (שירת כקצין חי"ר זוטר במלחמת העולם השנייה) אך הייתה לו הבנה בתפקוד וחשיבות הצי, בין היתר לאור העובדה שכיהן כשר ההגנה בזמן המבצע הכושל בסואץ. קרינגטון בקושי הספיק להיכנס לתפקיד הרם וכבר נאלץ לבחור קודקוד חדש לצי (או ה FIRST SEA LORD כפי שהיה עדיין נהוג באותם הימים לכנות את נושא התפקיד), אחרי שעומס העבודה התובעני הכריע את המפקד המכהן, האדמירל צ'רלס לאמב, שנפטר בקיץ 1960 בתום קדנציה קצרה במיוחד.

לו היה נכנס לתפקיד בתחילת 1959 היה קרינגטון מוצא שם עדיין את האדמירל מאונטבטן המפורסם אך זה נקרא בפתאומיות לדגל על ידי מקמילן לתפקיד יו"ר המטות המשולבים (ומוביל תהליך איחוד הזרועות, כפי שקרה גם בארה"ב עשור קודם לכן) ופינה את מקומו ללאמב החלוש. מי זוכר היום שמאונטבטן, הגיבור הנערץ ממלחמת העולם השנייה, המושל האחרון של הודו ובן דודה (הרחוק) של המלכה אליזבת השנייה, נרצח בדיוק 20 שנה לאחר מכן על ידי ה IRA בפיצוץ היאכטה שלו לחופי צפון אירלנד.

את לאמב הפורש החליף ג'ון קספר הנמרץ, האוויראי הראשון שמונה לתפקיד מפקד הצי המלכותי וככזה גם הראשון שענד את דרגות "אדמירל הצי", המקבילה לאדמירל 5 כוכבים אמריקני (הבריטים, איטיים שכמותם, ביטלו את דרגות ה 5 כוכבים למפקדי הצבא, הצי וח"א המלכותי רק באמצע שנות ה-90...). קספר עבר קורס טיס עוד ב 1925 (!!), פיקד על הנומ"ט הקלה "אושן" בשלהי מלחמת העולם השנייה ואחריה שירת בין היתר כנספח הימי הבריטי בארה"ב, שם נחשף לתוכניות הפיתוח וההתעצמות השאפתניות של צי האמריקני והושפע מהן עמוקות. בעוד הצי המלכותי של אמצע שנות ה-50 היה עדיין עשוי ברובו מגרוטאות ממלחמת העולם השנייה, האמריקנים כבר עסקו במרץ באותם הימים בהשלמת הדור החדש של ה SUPER CARRIERS ממשפחת ה "פורסטל" ובתכנון נומ"טים גדולות עוד יותר, כולל האנטרפרייז המפלצתית בעלת ההנעה הגרעינית. ספינות עצומות וורסטיליות אלו יכלו לתת מענה אפקטיבי לכלל הצרכים המבצעיים בהווה ואף בעתיד הנראה לעין (ולמעשה עד עצם היום הזה). מעבר לנומ"טים עסקו האמריקנים בבניית מעטפה שלמה של ספינות ליווי ובהם סיירות ומשחתות טילים להגנ"א ונצ"ל וכמובן צוללות תקיפה וטילים גרעיניות מתקדמות שנות דור מעבר לכל מה שהיה קיים בצידו השני של האוקיינוס.

עם כניסתו לתפקיד החליט האדמירל קספר לעצב מחדש את הצי הבריטי כזרוע מבצעית מודרנית והצליח לרתום לנושא את קרינגטון, את הרולד ווטקינסון (שר ההגנה) ואת מקמילן יחדיו. התכנית השאפתנית ניצבה על שתי יסודות איתנים – מחד צוללות גרעיניות המצוידות בטילי פולאריס ומאידך צמד נושאות מטוסים אימתניות מדגם ה CVA-01, שהיו אמורות להחליף חצי את תריסר נושאות מטוסים הישנות יותר. את הנומ"טים החדשות היו אמורות ללוות משפחה של משחתות ליווי מתקדמות, לימים דגם "בריסטול". למעשה קספר הקדיש את רוב הקדנציה שלו בת ה 3 שנים לתכנון נושאות המטוסים החדשות, הכנף האווירית אותן היו אמורות לשאת, מערכות הנשק הנילוות ופיתוח תורת הלחימה עבור מכלול האמצעים הללו. הנומ"ט החדשה בדוחק של כ 55 אלף טון, בעלת הנעה קונבציונלית ונשאה כנף אווירית מלאה של כ 45-50 כלי טיס שונים בהרכב של טייסת קרב (עם הוקר 1154 ואחרי 1964 – פנטום), טייסת תקיפה (בוקאניר סימן 2), טייסת נצ"ל וחילוץ (סי-קינג) וגף התראה מוקדמת (גאנט) וכן מערכות הגנ"א מתקדמות.




תחילה נשקל שיבוט מדויק של הפורסטל האמריקנית אך כצפוי תכנון זה התברר כיקר מדי וגם לא הייתה אפשרות לשלב בו את אותם האספקטים התכנוניים הייחודים, מקצתם מהפכניים עד תמוהים, שיתנו מענה לדרישות המבצעיות הספציפיות של צי המלכותי. בין המוזריות התכנוניות השונות ששולבו בתכנון ה CVA-01 ניתן למנות את:
1. סיפון הטיסה "נקטע" בירכתיים כך שלא כיסה את כל אורך הספינה (!) וזאת לטובת הצבת משגר טק"א סי-דארט (!). הבריטים רצו במערך הגנ"א דומה לזה שתוכנן לאנטרפרייז ולקיטי-הוק (בדמות צמד משגרי טרייר כפולים) אך בחור לממש זאת בצורה גמלונית ותמוהה. לא רק שהמיקום פגע בסיפון הטיסה אלא שהמשגר עצמו היה מוגבל לגזרה של כ 120 מעלות בלבד, ללא שום יכולת להגן על חלקה הקדמי של הספינה (יש לציין כמובן שסביב הספינה אמורה להיות טבעת של ספינות ליווי, שאמורות כמובן להשלים את הגזרות המתות). עם זאת רצוי לציין שמוטיב ה "הסיפון הקטוע" חזר והופיע בקונספט ה SCS האמריקני משנות ה-70, עם כי שם דובר על נומ"ט נצ"ל מיניאטורית ובכל מקרה קצה הסיפון הקטוע נוצל לפחות לטובת מעלית.
2. אי הפיקוד הוסט ב 10 מטרים מקצה הסיפון (הימני) אל מרכזו כך שניתן היה לאחסן מטוסים במעבר שנוצר (!) ואף לשנע אותם מהמעלית האחורית ישירות אל המעוט הקדמי וההפך (!) מבלי לקפל את כנפיהם או להפריע לנחיתת מטוסים. זאת ועוד, כאופייני לבריטים, האי עצמו היה נגזרת של מערכת ההנעה המיועדת (על 3 הטורבינות העצומות שלה) ומבנהו היה צר, ארוך, גבוה ובסה"כ עצום ביחס לגודלה של הספינה כולה, תוך בזבוז משווע של נדל"ן סיפון יקר ערך. מאפיין תמוה זה נותר גם בנומ"טי "האינווינסיבל" וגם בהן היה לרועץ משמעותי.
3. כדי לקצץ בהוצאות הכרוכות הרכש והתפעול, הוגבלה הספינה הענקית לצמד מעוטים ולצמד מעליות, דבר שהיה פוגע משמעותית ביכולתה לשגר ולקלוט בזריזות את הכנף האווירית הגדולה, על אחת כמה וכמה בשעות החשכה. אגב גם הצרפתים חטאו בכך בנומ"טי "פוש" ו "קלמנסו", שהושלמו אף הן באותן השנים (והיו בכך לנומ"טים הקונבציונליות האחרונות שנבנו באירופה), אך הכנף האווירית של שתי ספינות אלו הייתה קטנה בהרבה מזו של הבריטים.
4. זאת ועוד, רק אחת המעליות הוצבה בקצה הסיפון בעוד שהשנייה הוצבה דווקא במרכזו, בסמוך לאי הסיפון ולמעוט הקדמי, וגזלה בכך עוד נדל"ן סיפון יקר ערך. גרוע מכך, שתי המעליות תוכננו עבור כלי טיס בריטים והתגלו כקטנות מדי עבור הפנטום, מה שהצריך תכנון מחודש כאשר הוחלט להצטייד בו במקום ההוקר הצר והארוך. גם מאפיין תמוה זה נותר בנומ"טי "האינווינסיבל" אך לא היה למגבלה משמעותית לאור מימדיו הזעירים יחסית של מטוס ההרייר.
5. למרות המימדים הקרובים למדי, הנומ"ט החדשה יועדה לשאת כנף אווירית בת 45-50 כלי טיס בלבד, בהשוואה ל 75-80 אותם נשאה ה "פורסטל" האמריקנית הכנף הקטנה, מה שתורגם כמובן ל "אורך נשימה " מבצעי קצר בהרבה. המנהג הבריטי האנכרוניסטי לאחסן את כל כלי הטיס בהאנגר ולאפשר "סיפון נקי" היה כולו שמרנות יתר, קבעון מחשבתי וניצול לא מיטבי של הספינות החדשות ומנוגד לחדשנות בהן נקטו בנושאים אחרים המוצגים לעיל.



כמו מקבילתה ה USS UNITED STATES, גם ה CVA-01 נאלצה "להילחם על חייה" כמעט מיום לידתה אל מול המקטרגים הרבים והקולניים, מי משורות משרד ההגנה הבריטי ומי חברי הזרועות הצבאיות האחרות, שטענו כי די בכוחן של צוללות הפולאריס וטייסות מפציצי ה V של ח"א המלכותי כדי לבסס הרתעה גרעינית חובקת עולם וכי ספינות השטח הגדולות דינן לכלייה בעידן הנשק גרעיני. אחרים טענו שהעלויות גבוהות מדי אל מול האתגרים הרבים שניצבו בפני הכלכלה הבריטית של שנות ה-60 והנסיגה הנרחבת והמואצת מרוב הקולוניות שנותרו מעבר לים שמטה את הצורך העיקרי שעמד בבסיס הפרויקט. בתוך כך סיים ג'ון קספר את תפקידו בקיץ 1963 והוחלף על ידי האדמירל דיוויד לוס, שקבע אף הוא תקדים בכך שהיה לקצין הצוללות הראשון שזכה לפקד על הצי המלכותי. אחת מההחלטות העיקריות אליהן דחף לוס הייתה נסיגה מפרויקט ההוקר 1154 המשותף עם ח"א המלכותי בקיץ 1964 ובמקום זאת רכש של כ 140 מטוסי פנטום משודרגים (כפליים מהכמות שנדרשה בפועל)

טייסת 892 במלוא תפארתה


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.thephantomshrine.co.uk/Variants/photos/892_Sqn_at_RAF_Leuchars_1976_rsr.jpg]



הפנטומים של אווירית הצי המלכותי התאפיינו בכן נסע כפול בגובהו, כורח המציאות בגלל מגבלות הסיפון של הנומ"טים הבריטיות, שחייבו מעוטים קצרים יחסית. שימו לב למנהג הבריטי בן מאות השנים להסתובב חצי עירומים בעת הפלגות למזרח הרחוק, למזרח התיכון ולאפריקה,





המחשה נוספת - פנטום בריטי מול אמריקני




נחזור לרגע לתוואי הפוליטי. לאורך 7 שנות הקדנציה הלא ממש יציבה שלו נאלץ הרולד מקמילן לבצע מספר תחלופות ושינויים בהרכב ממשלתו, שגולת הכותרת שבהם הייתה שערוריית שר הפנים ג'ון פורפיומו שהתפוצצה בקיץ 1962 וחזרה לרגע לכותרות השבוע לאור מותה של הכוכבנית מנדי רייס. בעקבות השערוריה החליף מקמילן מספר שרים ובהם ווטקינסון, שאת מקומו תפס פיטר ת'ורניקרופט הריאליסט והפעלתן. קרינגטון לעומת זאת שרד. בראשית 1963 פרסמו ת'ורניקרופט וקרינגטון תכנית להצלת פרויקט ה CVA-01 מהביקורת הגוברת נגדות, שעיקרה צמצום מספר הספינות משתיים לאחת בלבד ובמקום זאת הארכת חייהן של מקצת הספינות הותיקות. באוקטובר 1963 התפטר מקמילן החולה והעביר את השרביט לאלק דגלס-הום, שר החוץ שלו. זה ערך שינוי נוסף בהרכב הממשלה, במסגרתו עזב קרינגטון את תפקידו (ונותר כשר ללא תיק) ושרביט שר הימיה עבר לדוכס ג'ליקו, בנו הצעיר של מפקד הצי המלכותי במלחמת העולם הראשונה בכלל ובקרב יוטלנד בפרט (הגם שהבן הח"ל לא היה קצין ימי אלא דווקא שוב קצין יבשה...). בקיץ 1964 השלים בהצלחה ת'ורניקרופט, ששרד את השינויים, את רפורמת איחוד שלשת הזרועות הצבאיות שהחלה עוד בתקופת קודמו. ה ADMIRALITY העצמאית שהתקיימה כ 340 שנים פורקה והוכפפה כמחלקה למשרד ההגנה האחוד החדש. כתוצאה מכך היה ג'ליקו ג'וניור לאחרון שנשא את התואר הבומבסטי FIRST LORD OF THE ADMIRALITY, בטרם הפך רשמית ל "תת שר ההגנה לענייני הצי". עם השלמת הרפורמה בקיץ 1964 חלפה לה סופית בקול ענות חלושה תהילת העולם הצבאית של האימפריה הבריטית ז"ל, שחצי מאה קודם לכן עוד התפרסה על פני רבע מהגלובוס ומהאנושות.

כאמור משיקולי כבוד ונוסטלגיה לקח לבריטים "רק" עוד 30 שנה לזנוח גם את התארים הבומבסטיים של אדמירל הצי, מרשל אוויר (למפקד ח"א המלכותי) ופילד-מרשל (למפקד הצבא היבשה). אגב מפקדי צבא היבשה אמנם שמרו על דרגתם הבומבסטית עד לאמצע שנות ה-90 אבל לא נקראו עוד CHIEF OF THE IMPERIAL STAFF אלא "רק" CHIEF OF THE DEFENSE STAFF, מאחר ולא הייתה עוד אימפריה... אגב למרות זניחת הדרגות הבכירות וביטול מוסד ה ADMIRALITY עצמו, ממשיכים הבריטים לכנות עד היום את מפקד הצי המלכותי כ FIRST SEA LORD.

השערוריות והשינויים הרבים הובילו למהפך בבחירות אוקטובר 1964 ולעליית ממשלת הלייבור הראשונה של הרולד וילסון אחרי 13 שנות שלטון של השמרנים. לתפקיד שר ההגנה התמנה דניס הילי, עסקן פוליטי שבעברו היה קצין הנדסה במלחמת העולם השנייה ותחתיו לתת שר ההגנה לענייני הצי התמנה כריס מאיו, בעברו היה קצין מודיעין במטכ"ל הבריטי. ממשלת הלייבור דגלה בקיצוץ מסיבי בהוצאות הבטחון של כל הזרועות והסטת המשאבים לפיתוח אזרחי ובתגובה עסקו מפקדי הזרועות השונים בהשמצת פרויקטי ליבה של הזרועות האחרות בניסיון להציל את התקציבים שלהם, ממש כמו בארה"ב של סוף שנות ה-40. ראשית ביטל הילי את פרויקט מפציץ ה TSR-2 הגרנדיוזי כבר באביב 1965 (לטובת רכש מפציצי F-111K מארה"ב) והורה על הכנת "נייר לבן" חדש למדיניות הגנה הבריטית. נייר זה התפרסם במרץ 1966 וכלל בעיקר מסקנות הרות גורל עבור הצי המלכותי ובכלל זאת ביטול פרויקט ה CVA-01, ביטול משחתות הליווי מדגם TYPE 82 (לבסוף אושרה בניית ספינה בודדת מסוג זה – היא ה "בריסטול" – כפלטפורמה לניסוי אמל"ח ואלקטרוניקה מתקדמים), קיצוץ בהזמנת הפנטומים, הדממת כלי שיט רבים (ובהם נומ"ט ה "ויקטוריוס", שרק סיימה שדרוג שנים ספורות קודם לכן) ושדרוג חלקי ומוגבל של ה "איגל" (שבוטל בסופו של דבר לאור החלטות מאוחרות יותר, ראו בהמשך) ושל ה "ארק רויאל". במחאה על קבלת ההמלצות הנייר הלבן התפטרו כריס מאיו (איש הלייבור) והאדמירל לוס, ממש כמו מקביליהם מעבר לים 20 שנה קודם לכן. אגב ההחלטה על ביטול ה CVA-01 אמנם הייתה פופליסטית בעיקרה אך היה בה גם טעם – למרות שחלפו כמעט 6 שנים מראשית הפרויקט, בפועל בניית הספינה לא החלה ולמעשה הפרויקט רק הלך והסתבך, זאת לאור השינויים החוזרים והנישנים בדרישות ובאפיון וחוזר חלילה.

ה "בריסטול" - המלוווה המיועדת של ה CVA-01 - שימו לב למשגר הכפול לטק"א סי-דארט בירכתיים, הראשון מסוגו בצי המלכותי



בשנתיים הבאות פורסמה ממשלת וילסון מסמכים משלימים לנייר הלבן שביטלו גם את ה "מעט ששרד" – פרויקט ה F-111K היומרני בוטל כולו לטובת הצטיידות בפנטומים ובקאנירים, אותם המטוסים הימיים שמפקדי ח"א המלכותי השמיצו כחסרי כל ערך רק שנה קודם לכן. הוכרזה על נסיגה אסט' זריזה של כל הנוכחות הצבאית "מזרחית לסואץ" (ואם רוצים לדייק אז מדובר ב "מזרחית לגיברלטר", מאחר והבריטים נטשו גם את מלטה ונותרו בקפריסין רק בגלל הפלישה הטורקית לשם בקיץ 1974). כנגזרת להחלטה הדרמטית הזו, שסימלה סופית את תום העידן הקולוניאליסטי, החליט הילי שלצי המלכותי אין עוד צורך בנושאות מטוסים קונבציונליות למטוסים קבועי כנף ושכולן יצאו משימוש עד אמצע שנות ה-70 ויוחלפו בצמד נומ"סי נצ"ל קטנות המצוידות רחמנא ליצלן במטוסי הרייר "חסכוניים" (שבמקור יועדו לח"א המלכותי, בהפוך על הפוך לפנטומים ולבוקאנירים). גם רוב ספינות הליווי יועדו לגריטה ובכלל זאת צמד הסיירות הגדולות שעוד נותרו בשימוש (וחסרו מאד לבריטים ב 1982), כמו כן ביטול שדרוג נומ"ט ה "איגל" (כך שתוכל להפעיל פנטומים) והיא יצאה משירות בראשית שנות ה-70. השמרנים אמנם חזרו לשלטון ב 1970-1974 אך המצב הכלכלי הקשה של הממלכה המאוחדת והתעצמות המרי הקתולי בצפון אירלנד לא אפשרו להם לשנות מהותית את סדרי העדיפות הללו, למעט דחיית יציאתה משירות של הנומ"ט "ארק-רויאל" וצמד סיירות הליווי הנהדרות שלה, ה "בלייק" וה "טייגר" (האחרונות מסוגן בצי המלכותי) מ 1975 ל 1978, בסמוך ככל האפשר למועד הגעתה של ה "אינווינסיביל". כך התחסל לא רק פרויקט ה CVA-01 אלא למעשה התחסלה כל היכולת ההתקפית של צי השטח המלכותי, שהחל מ 1979 והילך נותר כלא יותר מכוח ליווי למשימות נצ"ל וסיור ורק בנס הצליח למלא את משימתו הגורלית ב 1982, בעקרון מול חדלונו של אויב דרדק.

ה "ארק רויאל" נושאת פנטומים ובוקאנירים - הנומ"ט האמיתית היחידה של הצי הבריטי ב 50 השנים האחרונות


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://farm7.staticflickr.com/6132/6000046336_b47df98b67_z.jpg]




על הסיפון ניתן להבחין במספר מסוקי סי-קינג וכן בשלישית גאנטים החונה בירכתיים, על כיפול הכנף הכפול שלהם



ה "ארק רויאל" ואחותה ה "איגל" במיצג של עוצמה ימית בריטית שיחזור על עצמו במקררה הטוב רק חצי מאה אחרי צילום התמונה הזו



ה "נימיץ" החדשה לצד ה "ארק רויאל", נמל נורפולק, 1978, ממש טרם יציאתה של הנומ"ט הבריטית משימוש... שימו לב להבדל בגודל בין הספינות...



הציים האמריקני והמלכותי הרבו לשתף פעולה לאורך השנים ובכלל זה CROSS DECK OPERATIONS מעניינים

דימונים אמריקנים לצד סי-הוק בריטיים על סיפון ה "ארק-רויאל" החדשה לגמרי, 1957


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.maritimequest.com/warship_directory/great_britain/photos/aircraft_carriers/ark_royal_r09/1957_summer.jpg]


פנטומים של אווירית חיל הנחתים (ב TDY על הפורסטל) פועלים מסיפון ה "ארק רויאל" ב 1970


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.eacott.com.au/gallery/d/1686-1/US+Marine+Phantom+RN+colours+02.jpg]


פנטום בריטי על סיפון נומ"ט אמריקנית



אינטרודרים ופנטומים אמריקנים על סיפון ה "ארק רויאל"



הנה גם קורסיירים



סי-ויקסן וסימיטר מתרגלים תדלוק אווירי מסקיוויריור וסקייהוק



קורסיירים של הצי האמריקני במבנה עם פנטומים ובוקאנירים של ה "ארק רויאל" בחגיגות לציון 200 שנים להקמת ארה"ב ב 1976



לו הייתה עומדת לראשות הבריטים נומ"ט רצינית כגון ה CVA-01 או אפילו רחמנא ליצלן גרוטאה דוגמת ה "ארק רויאל" ועליה כנף של פנטומים ובוקאנירים, לא היו מעיזים הארגנטינאים לצאת מלכתחילה להרפתקאת המלווינס שלהם. אפילו ללא נומ"ט אמיתית, תותחי ה 6 אינטש האוטומטיים של ה "בלייק" וה "טייגר" חסרו לבריטים בעת הבקעת רצועת ההגנה הארגנטינאית שממערב לסטנלי והיו יכולים לפצות במשהו על העדר מטוסי תקיפה קבועי כנף (עם כל הכבוד לסי הרייר ויכולת נשיאת החימוש האפסית שלו). אפרופו פוקלנד, עם בחירתה לראשות הממשלה ב 1979 שלפה הגברת ת'אצר את מיודעינו פיטר קרינגטון מהבויידעם ומינתה אותו לשר החוץ בממשלה הראשונה שלה. הגם שהיה מוצלח למדי בתפקידו (למשל יזם את הסכם בית לנקסטר שסלל את הדרך לחילופי השלטון ועצמאות זיממבוואה ב 1980) התפטר קרינגטון ימים ספורים אחרי הפלישה הארגנטינאית לאיים בעקבות חוסר יכולת של משרד החוץ הבריטי להתריע על מגמת ההקצנה בארגנטינה בהקשר זה, לא שכן למנוע את המהלך בעזרת כלים מדיניים. הלורד קרינגטון אגב חוגג בקרוב 96 שנים (!!) בעוד שכל יתר המוזכרים לעיל כבר מזמן טמונים באדמה.

ה "טייגר" וה "בלייק" - הסיירות האחרונות של הצי המלכותי. בסוף שנות ה-60 עברו שתיהן שדרוג מקיף (אחד ה "פרורים" שנזרק לצי המלכותי כדי לסייע בבליעת הגלולה המרה של הנייר הלבן) במסגרתו הוחלף הצריח האחורי בהנגר מגודל לרביעית מסוקי סי-קינג. כך "הרוויח" הצי המלכותי שתי ספינות נצ"ל מגודלות במקום נומ"ט...


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://hms-tiger.co.uk/oldsite/HMS%20TIGER.ne2.jpg]



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://cdn2.shipspotting.com/photos/middle/7/1/1/1588117.jpg]


צחוק הגורל בקיץ 1998, 32 שנה אחרי ביטול ה CVA-01 על ידי ממשלת לייבור אחת, הודיעה ממשלת הלייבור אחרת על החלפת שלשת הנומ"סים מדגם "אינווינסיביל" ב 2 נומ"טים קונבנציוליות מפלצתיות, גדולות אף יותר מה CVA-01, שיושלמו בעשור השני של המאה ה-21. במקום לשבט את הדה-גול הגרעינית הצרפתית, שהושלמה באותם הימים (והתבררה מאז כספינה מוצלחת ביותר) או לרכוש "נימיץ" מוקטנת (כפי שגם האמריקנים עצמם שקלו ברצינות בפרויקט ה CVV שלהם משנות ה-70), בחרו בסופו של דבר הבריטים לתכנן ספינה חדשה מ SCRATCH. אחרי תהליך תכנון קצרצר שלקח "רק" 10 שנים (קרי כמעט פליים מזה של ה CVA-01), הוזמנו לבסוף שתי הספינות ב 2008 על ידי ממשלת לייבור אחרת, לא לפני שהמתכננים הבריטיים שילבו (כהרגלם בקודש) שלל אלמנטים מהפכניים עד מוזרים ובכלל זאת החלטה תמוהה על הפרדת אי הפיקוד לשני איים נפרדים (!) בשונה מכל נומ"ט אמיתית שנבנתה קודם לכן ותוך גזילת נדל"ן כפול, וכן הקטנת הסד"כ לכדי 18-24 מטוסים בלבד (על ספינה בסדר גודל של ה "פורסטל" !). לפחות נפטרו סופית ממעליות אמצע הסיפון המפורסמות שלהם.

ה "בייב-נימיץ" - ה CVV האמריקנית





ה "מלכה אליזבת'", הראשונה מבין השתיים, אמורה להימסר לידי הצי המלכותי לקראת סוף העשור הנוכחי, 40 שנים אחרי יציאתה משירות של ה "ארק רויאל" (הנומ"ט האמיתית האחרונה) ו 10 שנים אחרי שאווירית הצי המלכותי (שוב...) איבדה את כל המטוסים קבועי הכנף שלה, בעקבות החלטת ממשלה מ 2010 (בהפוך על הפוך, הפעם של השמרנים) שלא להמתין לכניסתן של הנומ"טים החדשות לשירות בטרם הוצאת הספינות הישנות יותר ומטוסי ה "הרייר" שלהן משירות. כתוצאה מכך לצי המלכותי אימת הימים שוט האימפריה אין היום יכולת התקפית בסיסית כגון זו של הצי הצרפתי, הספרדי או האיטלקי והוא נאלץ להסתפק במסק"רי אפאצ'י ולינקס הפועלים מסיפון הנומ"ס הבודדה "אושן" (הקרויה על שם הנומ"ט הקלה עליה פיקד ג'ון קספר במלחמת העולם השנייה). כזכור גם מטוסי הסיור הימיים מדגם נמרוד הוצאו משירות ח"א המלכותי באותו הזמן ועל כן גם יכולת משלימה זו אבדה.

מסק"רים ומסע"רים על סיפון הנומ"ס "אושן", שימו לב ל "בזבזנות נדל"ן הסיפון" המפורסמת של הבריטים, הנמשכת ביתר שאת אל תוך המאה ה-21...


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://c69011.r11.cf3.rackcdn.com/c3a111aef0ca4ace8136e3fa3108b15b-0x0.jpg]


לפני שנתיים קיבלה ממשלת בריטניה (אותה ממשלת שמרנים) החלטה דרמטית ואווילית לא פחות של הסבתן שתי הנומ"טים החדשות לתצורת הנא"ק טהורה (כולל הסרת המעוטים והתקנת רמפת סקי), קרי הצי המלכותי עומד לקבל בשנים הקרובות 2 ספינות מפלצתיות שיכולתן בסופו של דבר תסתכם בלא הרבה יותר מאשר נומ"ס "אינוויניסיבל" משודרגת ומגודלת (עד מאד). שיא האבסורד, עלות מטוסי ה F-35B היא כזו שאווירית חיל הים המלכותי אינה יכולה להרשות לעצמה לרכוש די מטוסים אפילו עבור כנף אווירית אחת והיא תאלץ להסתפק בטייסת בודדת או אולי שתיים, בניכוי מטוסים הנדרשים לאימונים, תחזוקה ועתודה. קרי הנומ"ט העצומה הזו תשא בפועל בין 12-24 מטוסים בלבד, תמורה הולמת להשקעה של מיליארדי פאונדים. האדמירלים ג'ון קספר ודיוויד לוס בוודאי מתהפכים בקברם. ימים יגידו אם תצלחנה שתי הנומ"טים החדשות להחזיר "עטרה ליושנה" לצי המלכותי ולאוויריה הימית.

הנומ"ט החדשה ה "מלכה אליזבת'" צפה במים בפעם הראשונה, יולי 2014, עוד על התקדמות הספינות הללו ניתן לקרוא כאן

אחרי כמעט 5 שנים החלטתי לכתוב המשך לסקירה הקודמת על הנומ"טים האמריקניות מדגם ה "אסקס", שהקריירה המוצלחת שלהן התפרסה כזכור על פני חצי מאה – מאמצע מלחמת העולם השנייה ועד ראשית שנות ה-90, ולהתמקד הפעם במשפחה מוצלחת נוספת מרובת צאצאים – אלו הן הנומ"טים הקלות מדגם "הקולוסוס" של חיל הים המלכותי.

הקולוסוס לא היו באמת מקבילות של האסקס – גודלה היה כמחצית מזו של האמריקנית כמעט בכל פרמטר (דחי, צוות, כנף אווירית, הגנ"א ועוד) – אבל לבריטים לא באמת היו היכולת או הצורך לייצר נומ"טים כבדות ומורכבות במספרים גדולים כדי להילחם במרחבי הפסיפיק העצומים וגם לא כ"א המיומן כדי לאייש את הספינות והכנף האווירית שלהן. במקום זאת הם התרכזו במספר קטן יחסית של נומ"טים כבדות (הגיעו ל 10 ממש בתום המלחמה, רובן ממוגנות בזכות הסיפון המשוריין שלהן), כ 20 נומ"טים קלות (שרובן הושלמו רק בתום המלחמה או שלא הושלמו כלל, ראו בהמשך), ולא פחות מ 75 נומ"טי ליווי מסוגים וגדלים שונים לאבטחת עורק החיים הטרנס-אטלנטי, רובן בהחכרה מהאמריקנים במסגרת תוכנית LEND-LEASE והאחרות תוצר של הסבות מקומיות של ספינות סחר ומיכליות (ראו בהמשך). את מלחמת העולם השנייה החלו הבריטים עם 7 נומ"טים מסוגים שונים אך בסיומה כבר היו ברשותם לא פחות מ 100 נומ"טים (רובן כאמור מדגמי הליווי הקטנים בדחק של פחות מ 10 אלף טון) ועוד כ 15 נוספות היו בשלבי בנייה שונים, מספר מרשים לכל הדעות ועדיין קטן בהרבה מסד"כ הנומ"טים של הצי האמריקני בקיץ 1945. בתוך שנים ספורות מתום המלחמה התכווץ הצי המלכותי בחזרה למספר חד ספרתי של נומ"טים, שהלך והצטמצם עוד יותר לאורך השנים עד שכיום נותרו בידיהן שתיים "בלבד", הן ה QE וה PoW, הדנדשות והמרשימות.

רצוי לציין בהזדמנות זו שבשלש השנים הראשונות למלחמה אבדו לבריטים לא פחות מ 8 נומ"טים, רובן בידי צוללות גרמניות, הראשונה שבהם, ה "קורייג'אוס", שבועיים בלבד אחרי פרוץ המלחמה! פחות משנה לאחר מכן הפכה ספינת האחות שלה, ה "גלוריוס" חסרת המזל, לנומ"ט הראשונה אי פעם שטובעה באש תותחים בכינון ישיר, וזאת על ידי צמד ספינות מערכה גרמניות לחופי נורבגיה. ה "גלוריוס" שמרה על הכבוד מפוקפק הזה במשך 4.5 שנים הבאות, עד לריסוק "הגמבייר ביי" האמריקנית לאור יום בידי תותחי ה 18 אינטש המפלצתיים של הימאטו (וספינות יפניות אחרות) במפרץ לייטה באוקטובר 1944. אבסורד הוא שלמרות מאמצים כבירים, הלופטוופה וח"א האיטלקי לא הצליחו לטבע נומ"ט בריטית במשך כל שנות המלחמה (הגם שגרמו להן פה ושם נזקים) ודווקא מטוסי הצי הקיסרי היפני היו אלו שהטביעו את ה "הרמס" לחופי ציילון בראשית 1942 ו 3 שנים לאחר מכן הוסיפו ופגעו ב 5 נומ"טים בריטיות כבדות שפעלו לחופי יפן, הפעם בעזרת קמיקזות.

נחזור ל "קולוסוס", השנה היא 1942, אמנם צי ספינות השטח הגרמני ברובו כבר מנוטרל או מרותק לבסיסיו (ושם נכתש מהאוויר או על ידי צוללות זעירות במבצעי התאבדות) אך באוקיינוס האטלנטי מתחולל קרב טיטאנים בין הצי המלכותי לצי ה U-BOATS של האדמירל דוניץ ואת המחיר משלמות שיירות האספקה, עורק החיים של בריטניה. לאור המצב העגום מחד והזמן הארוך הנדרש לבנות ולהכשיר נומ"טים, צוותים וכנפות אוויריות עבורן מאידך, מחליט חיל הים המלכותי "לתקוף במקביל במספר חזיתות" – ראשית מותנע פרויקט חירום להסבתן של כ 20 ספינות סוחר ומיכליות בדחק של 8000 טון לנומ"טי ליווי על ידי התקנת סיפון טיסה וציוד בסיסי. בסופו של דבר פרויקט זה התגלה כלא כדאי בעליל – מחד הוא התמשך הרבה מעבר למצופה ומאידך היכולת האווירית המבצעית של "נומ"טי השנקל" הללו הייתה מוגבלת ביותר, בוודאי בתנאי הים הקשים השוררים משך רוב השנה בצפון האוקיינוס האטלנטי. עם זאת ספינה כזאת הוצמדה כמעט לכל שיירה ונסכה בטחון בימאים, אל מול אימת ה wolfpack התת-ימית הגרמנית.

במקביל הצטרפה אמריקה למלחמה אבל למעשה החלה כבר שנתיים קודם לכן לרתום את יכולת וקיבולת הייצור התעשייתית העצומה שלה לקראת מלחמה גלובלית אפשרית, שהיה ברור לרבים שבוא תבוא, למרות הגישה הבדלנית שרווחה עדיין בקרב חוגים רבים בחברה האמריקנית. אמנם בשלב מוקדם זה של המלחמה אין לאמריקנים די נומ"טים לצרכיהם שלהם (שלא לדבר על האבדות שהם עומדים לספוג בפסיפיק במהלך 1942) ועדיין קריאת העזרה הנואשת של הבריטים נופלת על אוזניים קשובות והם ממהרים לספק לבעלי בריתם נומ"טי ליווי במספרים הולכים וגדלים, כאשר הראשונה מיני רבות, ה "ארצ'ר", לבריטים נמסרה 3 שבועות לפני ההתקפה היפנית על פרל הרבור!

הפתרון השלישי הוא הנומ"ט הקלה מדגם ה "קולוסוס", ספינות זולות וורסטיליות באורך 200 מטרים ובדחק מקסימלי של 18 אלף טון, המותאמות לבנייה תעשייתית מהירה ופשוטה ולהפעלת כנף אווירית ובה עד 40 כלי טיס בצמד טייסות. על מנת לתפעל את הספינה, מערך הגנת הנ"מ והכנף האווירית היו נדרשים כ 1000 איש. ל "קולוסוס" הייתה הנעה יעילה וחסכונית שהניבה טווח מבצעי ארוך המתאים הן למתאר האטלנטי והן למתאר המזרח הרחוק והפסיפיק, שם המרחק בין אזורי הפעילות לבסיסי התמך היה גדול מאד (עד כדי אלפי קילומטרים) ועל כך ראו בהמשך. במקור כל ספינה מדגם "קולוסוס" הייתה אמורה להוות את הליבה המבצעית של שייטת ליווי ונצ"ל הכוללת כחצי תריסר ספינות ליווי מסוגים שונים ובהן קורבטות, פריגטות ומשחתות. בגלל מחסור בכ"א וחומרי גלם במספנות ועדיפות לספינות ליווי הקטנות, הבנייה השתרכה באיטיות וכתוצאה מכך חמשת הספינות הראשונות – "קולוסוס", "ונגנס", "ונרבל", ה "ווריור" ו "גלורי" - הושלמו רק חודשים ספורים לפני תום מלחמת העולם השנייה. בעת ההיא ערוצי האספקה באוקיינוס האטלנטי כבר היו בטוחים והיה ברור שהמערכה הימית האמיתית האחרונה מתרחשת בצדו השני של העולם, מול היפנים.

ברם, בניגוד לנומ"טים הבריטיות הכבדות, בעלות הסיפון המשוריין והגנת הנ"מ ההיקפית הכבדה, לדגם ה "קולוסוס" לא היה סיפון משוריין והגנת הנ"מ הסתכמה בכ 20 תותחים בלבד, רובם בקוטר 20 מ"מ, שאמנם הייתה מספקת בזירה האירופאית אל מול אויב אווירי חלש, אך שבוודאי שלא הייתה מספיקה כדי להדוף התקפות קמיקזה יפניות נחושות, דוגמת אלו שספגו הנומ"טים הכבדות באפריל-מאי 1945 לחופי אוקינאווה. הבריטים היו מודעים למגרעות הללו וייעדו את הנומ"טים הקלות לגזרות משניות כגון טרוק, טיוואן, ראבול והונג-קונג, הרחק מאיום הקמקיזה. כמו כן הגנת הנ"מ של מקצת הספינות שודרגה לתותחי בופורס 40 מ"מ מיד אחרי הגעתן לזירה, לקח מאירועי אוקינאווה. למעשה החסרונות היו כה ברורים עד ש 6 הספינות האחרונות תוכננו כדגם משופר המיועד מלכתחילה ללחימה בפסיפיק – הדחק הכללי שלהן גדל בכ 1000 טון בעיקר כתוצאה של הגנת נ"מ היקפית משודרגת.

בניית צמד נומ"טים מדגם קולוסוס



בתום פרק האימונים הנדרש להכשרת הצוותים, אוגדו חמשת הספינות הראשונות יחדיו בשייטת נומ"טים חדשה, ה-11, ושוגרו למסע הארוך לפסיפיק. למזלם הרב של הצוותים, שלש המגרעות המבצעיות הללו (כנף אווירית קטנה, הגנת נ"מ חלשה וסיפון לא משוריין), לא הועמדו מעולם במבחן המציאות בעת הפלישה ליפן, שהתבטלה אחרי הטלת צמד פצצות הגרעין בראשית אוגוסט 1945. גם בזירות המשניות הספינות לא באמת הספיקו לפעול טרם הסתיימה המלחמה, תולדה של המרחקים העצומים והתנהלות איטית ושמרנית של הצי המלכותי, בוודאי בהשוואה לסיכונים שנטל הצי האמריקני. חלק מהספינות אמנם הגיע בתום מסעם הארוך לבסיסים הקדמיים בציילון ובאוסטרליה אך לא הרחיק מעבר לכך.

כאמור רוב הספינות נשאו את הקורסייר האימתני, שימו לב לסימונים המאוחרים שרווחו בפסיפיק.





קורסיירים מקדימה, מפציצי ברקודה גמלוניים מאחור.





כזכור גם הפיירפליי וגם הברקודה היו מתוצרת פיירי.



כזכור מסקירת ה "אסקס", רבות מן הספינות האמריקניות שלחמו בפסיפיק נשאו חלק נכבד מהכנף האווירית שלהן על הסיפון החשוף ובחלל ההנגר שהתפנה אוחסנו דלק, אספקה, חלקי חילוף ותחמושת (כולל של נשק הנ"מ ההיקפי) לטובת פעילות ממושכת הרחק מבסיסי התמך. היה בכך סיכון משמעותי מבחינת חשיפת כלי הטיס לפגעי מז"א והתקפת אויב ואכן האמריקנים לעתים שילמו מחירים כבדים בגינו. הבריטים כהרגלם נקטו בגישה אחרת, שמרנית יותר. הם ביכרו לשאת את הכנף האווירית כולה מוגנת בתוך סיפון ההנגר ואת האספקה הנדרשת – כולל כלי טיס חילופיים (לאור השחיקה הכבדה הצפויה) - אוחסנו בנומ"טיות ייעודיות שהוסבו לטובת העניין.

שתי ספינות מדגם ה "קולוסוס" – ה "פיוניר" וה "פרסאוס" -הוסבו למטרות תחזוקה ותמך כבר במהלך בנייתן, מתוך ראיית הנולד להרחבת פעילות הצי המלכותי לפסיפיק ולמזרח הרחוק. שתיהן כללו שטחי אחסון, מנופים ומכלולי תיקונים על חשבון מרבית שטחי ההנגר וסיפון הטיסה (שהיה חסר מעוטים) והיו אמורות להשתלב בשייטות הנומ"טים הקלות לכשיקומו כספינה חמישית מן המניין. קרי כל שייטת כזו יועדה לכל 4 נומ"טים מבצעיות ועוד נומ"ט תמך למטרות תספוק ותיקונים בלב ים, הרחק מהבסיסים בציילון ובאוסטרליה. בסופו של דבר ה "פיוניר" לא פעלה במסגרת שייטת 11 אלא צוותה לבסיס התמך העצום שהוקם במאנוס (באיי האדמירליטי) כדי לתמוך בשייטת הנומ"טים הכבדות, וה "פרסאוס" נכנסה לשירות רק לאחר תום המלחמה. לימים, אחרי יציאת שתי הספינות הללו משירות, הוסבה אחותן ה "טריומף", שנבנתה כנומ"ט רגילה, לתצורת דומה על מנת לתמוך בפעילות הצי המלכותי במזרח הרחוק, זאת עד לנסיגה הסופית ממזרח לסואץ ב 1971. בכך גם הפכה לספינה האחרונה מדגם הקולוסוס לצאת משירות פעיל בצי המלכותי עצמו (כאשר מקצת ספינות האחות שלה נותרו בשימוש ציים זרים למשך 3 עשורים נוספים ומעלה! ועל כך בהמשך).

כך נראו ספינות התחזוקה - סככות, מחסנים, מוסכים ומנופים על גבי סיפון הטיסה לשעבר וכמובן סדנאות תיקונים בתוך ההנגר.







מבחינת הכנף האווירית, בשלב מאוחר זה של המלחמה אווירית הצי המלכותי הפעילה מסיפון הנומ"טים הכבדות בפסיפיק ערב רב של מטוסים מתוצרת עצמית ואמריקנית למשימות שונות, דבר שיצר עומס לוגיסטי עצום ומיותר. לא פחות מ 4 דגמים שונים של מטוסי קרב – ההלקט והקורסייר האמריקנים לצד הסי-פייר (הספיטפייר הימי) והפיירפליי הבריטיים. כמו כן היו ברשותם האוונג'ר והברקודה כמפציצי טורפדו. בנוסף על כך עדיין הופעלו מטוסי ישנים יותר, דוגמת הויילדקט והסורדפיש הדו כנפי, מסיפון נומ"טי הליווי באוקיינוס האטלנטי והקרח הצפוני, זאת בהעדר איום אווירי גרמני משמעותי שיצדיק שדרוג שלהם. חשוב לציין שבניגוד לאמריקנים והיפנים, הבריטים לא הפעילו טייסות נפרדות למפציצי צלילה, לא באטלנטי ולא בפסיפיק, וזאת לאור העובדה שספינות השטח הגרמניות היו איום משני יחסית לצוללות.
בבואם לבנות את הכנפות האווירית של הנומ"טים הקלות החדשות לקחו הבריטים שני פרמטרים עיקריים בחשבון – פשטות לוגיסטית ואפקטיביות מבצעית. הפשטות הלוגיסטית חייבה הפעלה שלא יותר מ 2 סוגי כלי טיס והאפקטיביות חייבה שימוש בכלי טיס ורסטיליים בעלי טווח ארוך המתאים לגזרה. השילוב הוליד כנף אווירית ובה כ 20 מטוסי קורסייר בטייסת קרב – היחידים המסוגלים להתמודד עם התקפות קמקיזה - וכ 20 מטוסי ברקודה בטייסת המשלבת את משימות ההפצצה וטורפדו. חשוב לציין שדווקא אווירית הצי המלכותי, שהתאפיינה בד"כ בשמרנות ואיטיות באספקטים מבצעיים חדשניים, הייתה זו שהכניסה את מטוסי הקורסייר האימתניים אל נומ"טים קטנות הרבה לפני שהצי האמריקני עשה כן. לו היו האמריקנים משכילים לעשות כן כבר ב 1944, הדבר בהכרח היה בהכרח מצמצם את היקף אבדותיהם בקרבות 1944-1945.

הפיירי פיירפליי הדו-מושבי הגמלוני, שהיה נחות בכל מובן מההלקט והקורסיירים האמריקנים, כמעט ואיחר את המלחמה ועדיין הבריטים התעקשו לעשות בו שימוש עד אמצע שנות ה-50.





הברקודה - מפציץ טורפדו שנעשה בו שימוש הן בחזית אירופה והן בחזית פסיפיק. היה נחות בכל קנה מידה בהשוואה לאוונג'ר האמריקני (שגם הוא היה בשירות אווירית הצי המלכותי) ועדיין הבריטים התעקשו להשתמש בהם במקביל. במקום להתיישר לשרשרת האספקה האמריקנית בפסיפיק, הבריטים התעקשו להביא עמם מטוסים לא תואמים כמו הפיירפליי, הברקודה והסי-פייר, מה שרק סיבך את השרשרת הלוגיסטית.



הספיטפייר אולי היה מטוס יבשה מעולה אבל הסי-פייר פשוט לא התאים לנושאות מטוסים וסבל מטווח קצר, ראות גרועה מתא הטייס וכן נסע צר. למרות החסרונות הרבים וזמינותם של מטוסי קורסייר, הלקט ופיירפליי, התעקשו הבריטים להביא גם סי-פייר לפסיפיק, שם הטווח הקצר של המטוס הספיק בקושי למטרת הגנת השייטת עצמה, לא שכן פעילות התקפית ארוכת טווח.



כאמור עד כניעת היפנים הושלמה בנייתן של 7 ספינות בלבד מתוך ה 16 שהוזמנו - ה "קולוסוס", "ונגנס", "ונרבל", "ווריור", "גלורי", "פיוניר" ו ה "אושן", שנכנסה לשירות אחרי הטלת פצצת האטום על הירושימה. ה "פרסאוס", ספינת התיקונים השנייה, הושלמה רק באוקטובר 1945 ושתי האחרונות – ה "תזאוס" וה טריומף" – הושלמו רק במחצית הראשונה של 1946. לקחי המלחמה (למשל שדרוג הגנת הנ"מ והתפתחויות טכנולוגיות שונות הביאו לכך ש 6 הספינות הנותרות נבנו על פי אפיון משודרג, מה שיצר עיכוב בהשלמתן ואף להפסקת העבודה עליהן בתום המלחמה. באשר לגורלן ראו בהמשך.

כמו רבות מהמקבילות האמריקניות, עסקו רוב הנומ"טיות הבריטיות ובכללן המוזכרות לעיל בהשבתם של מאות אלפי הלוחמים, עשרות אלפי השבויים ואינספור פריטי ציוד לביתם בבריטניה, אוסטרליה, ניו זילנד, הודו (כולל פקיסטן), דרום-אפריקה, קנדה ויתר חלקי האימפריה. בעקבות מלחמת העולם התקבעה חשיבות הנומ"ט והכנף האווירית האינטגרלית שלה כליבה המבצעית של כל צי בעל יומרות BLUE WATER, הן במשימות POWER PROJECTION והן במשימות נצ"ל וליווי שיירות. כתוצאה מכך ציים שונים ברחבי הגלובוס להתעניין ברכישת נומ"טים, בדגש על ספינות קטנות, קלות וזולות לתפעול, המיועדות להפעלת מטוסי מדחף ובעלות פוטנציאל שדרוג עתידי למטוסי סילון.

המלחמה הארוכה והקשה – מבחינת הבריטים חצי תריסר שנים פונקט על היום מה 3 לספטמבר 1939, המועד בו הכריז נוויל צ'מברליין מלחמה עד גרמניה הנאצית, ועד ה 2 לספטמבר 1945, המועד בו חתמו היפנים על כתב כניעתם לבעלות הברית על סיפון ספינת המערכה המיזורי במפרץ טוקיו - רוקנה את הקופה הבריטית, יצרה גרעון קשה במאזן התשלומים והביאה לתקופת צנע שנמשכה עד ראשית שנות החמישים. לבריטים היה נחוץ מטבע זר בהיקפים גדולים ולשם כך נדרשו לייצא כמה שיותר – תוצרת אזרחית ועודפי ציוד צבאי כאחד – בין היתר בדרך של מכירת כלי שיט רבים לציים זרים מתפתחים, זאת בניכוי ציוד ה LEND LEASE אותו היה צריך להחזיר לאמריקנים (ובזאת כל מטוסי הקורסייר, ההלקט והאוונג'ר של אווירית הצי המלכותי). העובדה שספינות הקולוסוס היו חדשות לגמרי ופשוטות וזולות לתחזוקה ותפעול הפכה אותן ליעד אטרקטיבי לרכישה, בעיקר אל מול הנומ"טים הכבדות שהיו OVERKILL גם עבור הבריטים עצמם מבחינת עלויות תפעול ואכן רובן יצאו משירות בתוך שנים ספורות (למעט הויקטוריוס, שהאריכה ימים עד 1968). מגמת הייצוא אף השתלבה היטב עם הרצון הכללי לצמצם את מימדי הצי המלכותי ולשחרר מיליוני חיילים ומלחים לביתם כדי להניע את גלגלי כלכלת השלום. ואכן בתוך שנים ספורות נמכרו רוב ספינות הקולוסוס לציים ידידותיים שונים ברחבי העולם. מקצת הספינות אף הושאלו למספר שנים לציים שונים, בזמן שאלו המתינו להשלמת ספינות אחרות עבורן.

ה "קולוסוס" עצמה נמכרה לצרפת כ"ארומנש", שם שרדה עד אמצע שנות ה-70, תחילה כנומ"ט תקיפה (שאף השתתפה במלחמות הודו-סין וסואץ, עם כנף אווירית ברוח מלחמת העולם – הלקטים, הלדייברים ואוונג'רים) ולאחר מכן כנומ"ט נצ"ל וסער (שהפעילה מסיפונה מטוסי נצ"ל מדגם אליזה וכן מסוקים מסוגים שונים) וכספינת אימון.

הארומנש בתחילת דרכה - סיפון נחיתה ישר, עם הלקטים והלדייברים (הצרפתים היו בין הבודדים שהפעילו את המטוס הגמלוני הזה, חוץ מהאמריקנים)





הנה היא אחרי שדרוג שהוסיף סיפון זוויתי מינימלי, הכנף האווירית שודרגה למטוסי קורסייר, איתם יצאה הספינה למלחמת סואץ





עם כניסתן לשימוש של נומ"טים מודרניות יותר, זנחה הסיפנה את משימת התקיפה והתמקדה במשימת הנצ"ל עם מטוסי אליזה




ה "ווריור" הושאלה לאחר המלחמה לצי הקנדי למספר שנים (שוב עד להשלמת נומ"ט ייעודית עבורם, אף היא ספינת אחות), חזרה לשורות הצי המלכותי למשך עשור, שודרגה עם סיפון זוויתי מוגבל ונמכרה בסוף שנות ה-50 לארגנטינה. אלו הפעילו מסיפונה מטוסי קורסייר, פנתר וקוגר סילוניים וכן מטוסי טראקר ומסוקים שונים. ה "אינדיפנסיה" שירתה את הצי הארגנטינאי עד תחילת שנות ה-70, אז החליפה אותה אחותה המשודרגת ה "25 דה מאיו" שנרכשה שנה קודם לכן מהצי ההולנדי.

ה "ונרבל" נמכרה תחילה להולנד, שבתום מלחמת העולם שאפה לחדש את נוכחותו הקולוניאלית במזרח הרחוק, טרם קיבלה אינדונזיה עצמאות ב 1948 אבל גם לאחר מכן. ה "קרל דורמן" שירתה את הצי המלכותי ההולנדי במשך שני עשורים, תחילה כנומ"ט תקיפה (ועליה כנף אווירית עם מטוסי אוונג'ר לנצ"ל ופיירפליי לתקיפה, שהוחלפו במטוסי טראקר לנצ"ל וסי-הוק סילוניים לתקיפה, לצד מסוקים מסוגים שונים) ולאחר שדרוג מקיף בשנות ה 60 כנומ"ט נצ"ל בלבד וליבת כוח משימה ייעודי של נאט"ו.

ה "קרל דורמן" טרם השדרוג עם פיירפליי ואוונג'רים



מקץ עשור אחרי השדרוג לסיפון זוויתי תחילה עם אוונג'רים ארכאיים (מדגמי הנצ"ל המשודרגים של שנות ה-50) ולאחר מכן עם טראקרים ומסוקי S-58.





בעקבות צמצום סד"כ נמכרה הספינה ב 1969 לארגנטינה כ "25 דה מאיו" והחליפה את ה "האינדיפנסיה" ספינת אחות לא משודרגת שהוזכרה לעיל. הנומ"ט אף זכתה שוב ביכולת התקפית, בדמות טייסת סקייהוקים בודדת. ה "25 דה מאיו" השתתפה בפלישה הארגנטינאית לפוקלנד וב 1 למאי 1982 כמעט והתחולל דו-קרב ימי ראשון מאז מלחמת העולם השנייה בין נושאות מטוסים! כוח המשימה הבריטי שעשה דרכו דרומה התגלה בלב ים בידי מטוסי הטראקר של ה "25 דה מאיו" ורק רוח חזקה מנעה את שיגור הסקייהוקים הארגנטינאים אל עבר המטרות. לו השכילו הארגנטינאים לצייד את הספינה טרם המלחמה במטוסי סופר-אטנדרד מתקדמים, על טילי האקסוסט הקטלניים שלהם, יתכן שדגלם היה מתנוסס עד היום מעל פורט סטנלי. בכל מקרה, לאחר טיבוע סיירת ה "בלגרנו" הסתגר הצי הארגנטינאי בנמליו אך הכנף האווירית של ה "25 דה מאיו" פעלה בהצלחה כנגד הבריטים מבסיסי יבשה. בתום המלחמה שודרגה ה "25 דה מאיו" סוף סוף לתפעל מטוסי סופר-אטנדרד (שגם הם פעלו במהלך המלחמה מבסיסי יבשה בלבד) ויצאה סופית משירות בתום המאה ה-20.

סקייהוקים, טראקרים וסי-קינג - איתם יצאה הספינה למלחמת פוקלנד







תמונה מאוחרת עם מטוסי סופר-אטנדרד



גם ל "ונגנס" היו 2 בעלים עוקבים – ראשית הושאלה למשך מספר שנים לצי האוסטרלי (וזאת כפתרון ביניים עד להשלמת נומ"ט ייעודית עבורם, אף היא ספינת אחות, ועל כך בהמשך) ולאחר מכן נמכרה לברזיל כ "מינאס ז'ראיס", שודרגה משמעותית בדומה לאחיותיה באוסטרליה ובהולנד, ונותרה בשימוש עד ראשית המאה ה-21, האחרונה מסוגה (האריכה חיים אף יותר מהאחיות בארגנטינה והודו). שלשת הציים – האוסטרלי, הברזילאי והארגנטינאי – עשו שימוש בכנף אווירית דומה למדי, עם תערובת של סקייהוק, טראקר ומסוקי סי-קינג.





שימו לב לסי-קינג עם טיל האקסוסט




שש הנומ"טים הנותרות – ה "אושן", ה "גלורי", ה "תזאוס", "טריומף" וכן ה "פיוניר" וה "פרסאוס" – נותרו בשירות הצי המלכותי עד יציאתן משירות בסוף שנות ה-60, זאת אחרי שנטלו חלק משמעותי במלחמות קוריאה וסואץ וכן עימותיים קולוניאלים שונים ברחבי הגלובוס. רוב הספינות היו בנות 10-15 שנים בלבד אך בדומה לספינות הלא משודרגות מדגם ה "אסקס" האמריקני, מגבלות הסיפון וההנגר מנעו מהן להפעיל את מטוסי הסילון הכבדים החדשים שנכנסו לשירות בסוף שנות ה-50 (דוגמת הבוקניר והסי-ויקסן). במקביל נכנסו לצי המלכותי ספינות חדשות, גדולות ומודרניות יותר כגון ה "איגל", ה "ארק רויאל" וה "הרמס" שיכלו להפעיל את המטוסים החדשים וייתרו למעשה סופית את הנומ"טים הישנות (קלות וכבדות כאחד). כאמור ה "טריומף" האריכה חיים עד ראשית שנות ה-70, בזכות הסבתה לספינת תחזוקה.

כאמור ארבע הנומ"טים מדגם קולוסוס שהוזכרו בפסקה הקודמת נטלו חלק פעיל במלחמת קוריאה הארוכה והחליפו אחת את השנייה בסבב שהתפרס על פני 3 שנים (ספינה נוספת שנעה מטוסים וחלקי חילוף למזרח הרחוק) שכלל גם את ה "סידני" האוסטרלית, ספינת אחות שלהן (ראו מטה). הרכב הכנף האווירית של מלחמת קוריאה הייתה דומה לזו של מלחמת העולם השנייה – טייסת קרב בודדת של סיפייר או סי-פיורי (אולי מטוס הבוכנה האולטימטיבי, שפספס את מלחמת העולם בשנתיים, ממש כמו מקבילו בשורות אווירית הצי האמריקני - הברקט של גרומן) וכן טייסת של פיירפליי במשימת התקיפה והאמנעה. אפשר להניח שהבריטים הצרו על אובדן הקורסייר האמין ששירת אותם מעל אותם ספינות במלחמת העולם השנייה, אך המטוסים היו LEND LEASE ועל כן הוחזרו לאמריקנים. כמו הקורסייר, גם הסי-פיורי היה כמובן חסר תועלת לחלוטין כנגד המיג-15 הסילוני (הגם שטייס אחד בר מזל זכה להפיל כזה ב 1952!) וככזה שימש לסיוע אווירי לכוחות הקרקע, לצד הפיירפליי הדו-מושבי. שנים ספורות לאחר מכן הוצאו שני מטוסי הבוכנה הותיקים משירות והוחלפו במטוסי סילון מהדור הראשון, דוגמת הסי-וונום הדו-מושבי ולכן מכן הסי-הוק.

מראה טיפוסי של נומ"ט בריטית מדגם קולוסוס בזמן מלחמת קוריאה. הכנף האווירית כולה - סי פיורי ופיירפליי כולם עם כנפיים מקופלות עדיין - פרוסה בירכתי הסיפון לקראת המראה ומשם מקדמים את המיועדים להמראה קדימה לעמדת המעוט, תוך פריסת הכנפיים. בנומ"ט קטנה תהליך שיגור הכנף האווירית כולה נמשך כחצי שעה ובינתיים המטוסים שכבר שוגרו היו חגים באוויר בהמתנה, כאשר יתרת הדלק של אותם המטוסים ששוגרו ראשונים היה כמובן מכתיב את הטווח למטרה.







מדי מספר שבועות הספינות היו שבות לנמלי יפן כדי לאפשר מנוחה לצוותים ולהצטייד באספקה, חלפים, דלק ועוד.





בפרוץ המלחמה נותרה באווירית הצי המלכותי טייסת בודדת של סי-פייר והיא נטלה בה חלק. שימו לב לרקטות ה RATO ולפסים השחורים-לבנים שנצבעו על כל מטוסי התקיפה שפעלו בקוריאה, בדומה לפסי הפלישה לנורמנדי 6 שנים קודם לכן. גם במלחמת סואץ נצבעו עדיין פסי מבצע כאלו על מטוסי ח"א והצי המלכותי - שחור צהוב - אך לאחר מכן נזנח המנהג.



אך מלבד טייסת בודדת זו, כל יתר הטייסות שהשתתפו בשלשת שנות המלחמה היו מצויידות בסי-פיורי ופיירפליי





הצרה המובנית בסיפון נחיתה ישר - כל נחיתה שמסתבכת משמעותה התנגשות המטוס הנוחת במטוסים החונים בקדמת הסיפון.





הפעילות האווירית לא חדלה למרות מז"א החורפי הקשה ששרר לחופי חצי האי קוריאה





3 שנים לאחר תום מלחמת קוריאה שוב יצאו נושאות המטוסים הללו לקרב – הפעם במלחמת סואץ – ותחת שני דגלים שונים. שתי ספינות מדגם "קולוסוס" שירתו את הצי המלכותי כנושאות מסוקי סער וגדוד שלם של נחתים בריטיים המריא מהן אל ראש הגשר בסואץ בפעולה המוסקת הגדולה והמורכבת ביותר עד אז במתאר ים-יבשה. במקביל השתתפה ה "ארומנש" הצרפתית כנומ"ט תקיפה ועל סיפונה צמד טייסות של מטוסי קורסייר בוכנתיים. הייתה זו הפעם האחרונה שבה קורסיירים המריאו מנומ"ט כלשהי למלחמה (ראוי לציין שהצי הארגנטינאי הפעיל אף הוא קורסיירים מסיפון ה "אינדפנסיה", ספינת אחות של ה "ארומנש", אל תוך הסיקסטיז. נציין שבמקביל לקורסיירים של אווירית הצי הצרפתי, כזכור פעלו מוסטנגים בשורות ח"א הישראלי באותה מלחמה, וכך יצא לשתי קלאסיקות בוכנתיות לסיים את דרכן בתזמון מופלא (למעט שימושים נקודתיים פה ושם בסיקסטיז).

ההסקה התבצעה מסיפון ה "גלורי" וה "תזאוס" במסוקי ווירלווינד, המקבילה הבריטית של ה S-55 שנבנתה ברשיון מקומי על ידי ווסטלנד, שלכל אחד מהם אות זיהוי משלו.







מראה טיפוס של נומ"ט סער ותובלה בריטית בשנות ה-50 וה-60, עמוסות בכלי הרכב מסוגים שונים של חיל הנחתים המלכותי על גבי סיפון הנחיתה.








גורלן של כל אחת מששת הנומ"טיות המשודרגות האחרונות מדגם זה היה מעניין ומוזר לכל הדעות. כאמור בניית הספינות הואטה או נקטעה לחלוטין בתום המלחמה בפסיפיק, וזאת למרות שהייתה בשלבים מתקדמים. חמש משש הספינות ניצלו מגריטה בזכות מכירה לציים זרים אך גם אז השלמתן נמשכה שנים והאחרונה נכנסה לשירות רק 16 שנים לאחר המלחמה, וזאת אחרי שרוב אחיותיה כבר מזמן יצאו משירות! האוסטרליים היו למודי ניסיון מר וכואב ממלחמת העולם השנייה. כזכור חיל החלוץ היפני הגיע ממש אל פתח ביתם, בעוד הציים האמריקני והמלכותי מתקשים למנוע זאת. על כן החליטו האוסטרליים לפתח יכולות הגנתיות והתקפיות ימיות משמעותיות משלהם, שיפחיתו את תלותם בכוחות הגנה חיצוניים (וכן הצטרפו לבריתות הגנה אזוריות מאותן הסיבות). לשם רכשו שתיים מהספינות המשודרגות. ה "טריבאל" הושלמה על פי התכנון המקורי ונכנסה לשירות ב 1948 כ "סידני". היא נטלה חלק במלחמת קוריאה לצד אחיותיה הבריטיות, ועל סיפונה כנף אווירית דומה של סי-פיורי ופיירפליי, אך לאחר כניסת אחותה ה "מלבורן" לשירות ב 1955 שונמכה לספינת אימונים ותובלה וככזו נטלה חלק שולי במלחמת ויאטנם, לשם שינעה אספקה, חלפים וכלי טיס כדי לתמוך בכוחות היבשה האוסטרליים שלחמו שם במסגרת בעלות הברית. בתום המלחמה ב 1973 יצאה סופית משירות.

ה "סידני" בשנים שאחרי מלחמת קוריאה, עם סי-וונום סילוניים וגאנט גמלוניים

















ה "סידני" בשלהי הקריירה שלה, כספינת תובלה ותמך לפעילות היבשתית האוסטרלית במלחמת ויאטנם






ה "מג'סטיק" נרכשה אף היא על ידי הצי האוסטרלי כ "מלבורן" אך נכנסה לשירות רק בשלהי 1955, קרי יותר מעשור אחרי תום המלחמה. השלמתה התעכבה למשך שנים רבות בגלל שדרוגים שונים שהאוסטרליים הכניסו בה, שאפשרו הפעלת מטוסים מתקדמים יחסית כסי-הוק, גאנט ומסוקי ווסקס. העיכוב הביא כאמור את האוסטרליים לשאול את אחותה (הלא משודרגת) ה "ונגנס" מהצי המלכותי למשך מספר שנים. באמצע שנות ה-60 הספינה שודרגה שוב ובכלל זאת סיפון זוויתי מודרני, מעוטי קיטור, מערכות הנחתה, קשר ומכ"ם מודרניות ועוד הנדרשים לתפעול מטוסים מתקדמים, בדגש על הסקייהוק, הטראקר והסי-קינג (קרי מטוסים מתוצרת ארה"ב החליפו מטוסים מתוצרת בריטית).

ה "מלבורן" המשודרגת על טייסת הסקייהוק שלה אמנם לא נטלה חלק פעיל במלחמת ויאטנם (במה כבר הייתה יכולה להואיל טייסת בודדה לארמדה האמריקנית העצומה של כוח המשימה ה 77?) אך היא שירתה נאמנה את הצי האוסטרלי במשך למעלה מרבע מאה עד 1982 (שנה משמעותית כאמור בתולדות המשפחה), אז כבר הייתה במצב תחזוקתי ירוד ונדרשה לשיפוץ יקר וממושך. מחליפתה הייתה אמורה להיות ה "אינווינסיבל" הבריטית (החדשה לגמרי, שנרכשה במחיר מציאה אחרי שהצי המלכותי התהפך עליה) אך פרוץ מלחמת פוקלנד באביב הביא לביטול המכירה וכך נותר הצי האוסטרלי ללא נומ"ט קונבנציונלית עד עצם היום הזה. ה "מלבורן" רשמה הישג מצער ואבסורדי שאף נומ"ט אחרת בהיסטוריה לא התקרבה אליו – בתוך פרק זמן של 5 שנים (1964-1969) היא התנגשה בשתיים ממשחתות הליווי שלה, טיבעה אותן והביאה למותם של לא פחות מ 150 מלחים, אוסטרליים ואמריקנים! (התאונה עם האוונס אוזכרה באשכול אחר שכתבתי ). המנחוס של ה "מלבורן" לא הסתיים בכך ובדצמבר 1976 נמחו כמעט כל מטוסי הטראקר בשריפה בליין הטייסת בבסיס האם היבשתי.

שתי הנומ"טיות האוסטרליות זו לצד זו - ה "סידני" וה "מלבורן"



הסידני אחרי השדרוג המקיף שעברה בשנות ה-60 - דומה מאוד למיני אסקס! על הסיפון ערוכים סקייהוקים, סי-קינג וטראקרים.





טראקרים על סיפון ה "מלבורן". שימו לב לפרוג'קטור המובנה בכנף הימנית.



מלבורן משגרת טראקר מהמעוט הקדמי שלה



שימו לב לסקייהוק המצויד בטא"א סיידוויינדר, נוהג מקובל בנומ"טים הקטנות חסרות המיירטים הייעודיים.



סקייהוקים ומסוקי נצ"ל ווסקס (שקדמו לסי-קינג) על סיפנון ה "מלבורן" ובהאנגר שלה





שימו לב לקיפול של הווסקס, על מנת לחסוך נדל"ן יקר ערך במעמקי ההנגר אבל גם כדי להתאים אותו לגודל המעלית הקומפקטי בנומ"טים הקטנות יותר



כאן ניתן לראות את המסוק הלא מקופל מעל המעלית הקטנה למדי




נעבור לצי הקנדי, שהציף דרישה לשני נומ"טים מודרניות עוד במהלך המלחמה עצמה וזאת במטרה להחליף שני נומ"טי ליווי (שהתקבלו בהשאלה מהבריטים) אך בסיומה צומצמה הדרישה לנומ"ט אחת בלבד. תחילה קיבלו זמנית את ה "ווריור" מהצי המלכותי כדי לצבור ניסיון בתפעול נומ"ט מודרנית וזאת עד להשלמת ה "מגניפיסינט", אחת משש הספינות המשודרגות, אותה רכשו. הספינה נכנסה לשימוש הצי הקנדי ב 1948 ושירתה כעשור בטרם הוחזרה לבריטים ויצאה סופית משימוש, למרות שהייתה כמעט חדשה לגמרי. מחליפתה ואחותה, ה "פאוארפול", נרכשה על ידי הקנדים בראשית שנות ה-50 (אחרי שרבצה כשלד לא גמור מאז תום מלחמת העולם) והושלמה כ "בונוונטור" ב 1957 על פי אפיון משודרג, בדומה ל "מג'סטיק" / "סידני". הספינה שימשה כנומ"ט נצ"ל ותקיפה קלה (עם טייסת סילוני באנשי!), ויצאה משירות ב 1970 והותירה בכך גם את הקנדים ללא נומ"ט קונבנציונלית וכך עד היום. שימו לב ששלש ספינות אחיות החליפו זו את זו בשורות הצי הקנדי בתוך פרק זמן של עשור!

מעבר לאמריקנים, אווירית הצי הקנדי הייתה היחידה להפעיל את הבאנשי הגמלוני ודל הביצועים, שתמיד נחשב לסוג ב' בהשוואה לפנתר. לקנדים לא היה כסף לרכוש מטוסים מודרניים דוגמת הקוגר או הסי-הוק הבריטי ועל כן נאלצו להסתפק ב 40 מטוסי באנשי מעודפי חיל הים האמריקני. הבאנשי, שנחשב לארכאי עוד לפני שנכנס לשימוש, בקושי התאים למעלית של ה "בוונווטור", התגלה כרווי בעיות ויצא משימוש אחרי שנים ספורות. לקנדים לא היה כסף או הצדקה לרכוש סקייהוקים והספינה נותרה עם משימת הנצ"ל בלבד.





טראקרים פורסים כנפיים לקראת המראה









הספינה החמישית מתוך השש – ה "הרקולס" – רבצה אף היא כשלד לא גמור במשך למעלה מעשור - מ 1946 ועד 1957 - אז נרכשה על ידי הצי ההודי והושלמה לסטנדרט מודרני יותר, בדומה ל "סידני" האוסטרלית ובכלל זאת סיפון זוויתי, מעוטי קיטור ושאר ציוד משודרג. זו גם הסיבה שההודים בחרו בספינה לא גמורה על פני האחיות הרבות שהתייתרו נכון לשנה זו – היכולת לשנות שלד לא גמור, מבלי לפרקה לגורמים כנדרש בספינה קיימת. התהליך נמשך מספר שנים והספינה נכנסה לבסוף לשירות כ "ויקראנט" בראשית 1961 – עשור וחצי לאחר תום מלחמת העולם השנייה ואחרי שרוב ספינות האחיות שלה כבר יצאו משירות! הספינה פספסה את מלחמת הודו-פקיסטן השנייה ב 1965 אך נטלה חלק פעיל במלחמה השלישית בדצמבר 1971 ומטוסי הכנף האווירית שלה – סי-הוקים סילוניים ואליזה בוכנתיים (דומים לאלו שהופעלו מסיפון הארומנש הצרפתית) - תקפו מטרות שונות במזרח פקיסטן, טרם הפכה לבנגלדש העצמאית. לימים שיפצו ההודים את הנומ"ט שלהם כולל מקפצת סקי קדמית לתפעול מטוסי סי-הרייר (בדומה למה שהתקינו הבריטים בספינות האינווינסיבל וגם ב "הרמס", בת דודתה המגודלת, שלימים הצטרפה אף היא לצי ההודי) אך ה "ויקראנט" יצאה סופית משירות ב 1997 אחרי שהפכה לגרוטאה צפה.

הספינה כפי שהושלמה ב 1961 בתצורה המקורית עם הסיפון הזוויתי ומטוסי הסי-הוק ערוכים על הסיפון





שיגור מטוס נצ"ל אליזה מהמעוט הקדמי. אווירית הצי ההודי הייתה היחידה להפעיל את המטוס הגמלוני הזה, מלבד אווירית הצי הצרפתי עצמו. האליזה, לצד הגאנט הבריטי והטראקר האמריקני, מייצגים את אחרוני מטוסי המדחף ששימשו למשימת הנצ"ל הייעודית מסיפונן של נושאות המטוסים בטרם הוחלפו על ידי מסוקים. האמריקנים אמנם פיתחו לאחר מכן את הויקינג הסילוני המוצלח אך גם הוא כבר היסטוריה רחוקה. שימו לב שהסי-הוקים צבועים בסכימה לילית ומצוידים במסילות לרקטות.



מעבר לטורפדו ומטעני עומק, לאליזה הייתה גם יכולת לתקוף כלי שיט ומתקני חוף בעזרת רקטות.



פאסט-פורוורד רבע מאה, הספינה עדיין באותה תצורה אך עם מטוסי סי הרייר, אליזה ומסוקי סי-קינג. הסי-הרייר יצא סופית משירות לפני כשנתיים והוחלף בגרסא הימית של המיג-29.



הויקראנט ממתינה לגריטה, בתום קדנציה קצרה כמוזיאון צף.



בניית הספינה השישית והאחרונה מתת משפחה זו – ה "לויאתן" – כמעט והסתיימה באוגוסט 1945 אך השלמתה נדחתה שוב ושוב לאחר תום המלחמה ולבסוף התייתרה סופית. בניגוד לאחיותיה, הבריטים לא הצליחו למכור אותה ובמקום זאת שימשה כמקור לחלקי חילוף לספינות האחרות עד שנגרטה בשלהי שנות ה-60, אחרי רביצה בת למעלה מ 20 שנה (!!). אבסורד הוא שדווקא הספינה הזו, שמעולם לא הושלמה ולא נכנסה לשירות פעיל, שרדה יותר מרוב אחיותיה!



שימו לב לקווי הדמיון החוזרים לדגם ה "אסקס" שלא מעט ספינות ממנו גם כן "פספסו" את המלחמה ומקצתן אף הן לא הושלמו. שני הדגמים נטלו חלק משמעותי במלחמות השונות של שנות ה-50 וה-60, הגם שהפעם היחידה שהספינות הבריטיות והאמריקניות לחמו זו לצד זו הייתה בקוריאה. למרות הקשיים והעיכובים בתחילת הדרך, הרי שממרום השנים נחשב דגם ה "קולוסוס" להצלחה ושלש הספינות האחרונות – בשירות ציי ארגנטינה, ברזיל והודו - אף האריכו חיים יותר מדגם האסקס האחרונה בשירות הצי האמריקני, היא הלקסינגטון. למרבה הצער גילן ומצבן של הספינות מנע את שימורן, הגם שהספינה ההודית שימשה כספינת מוזיאון במשך עשור אך לבסוף נגרטה לפני שנים ספורות.

שוב סקירה יוצאת מן הכלל. היכולת שלך למקם את סיפור הנושאות בהקשרים טכנולוגיים, מדיניים ופוליטיים רחבים יותר מרשימה מאוד. מספר הערות לגבי הצד האווירי.
1) יש לזכור שתהליך קליטת הקורסייר בצי האמריקאי היה קשה וכואב. המטוס היה קשה להטסה ולנחיתה על הסיפון. שיעור התאונות בקורסי ההסבה אליו היו מן הגבוהים בהיסטוריה של הצי. טייס בריטי שהשתתף בקורס הסבה בארה"ב במאי 1943 כתב: "כל בוקר התעוררנו לקול מעורר האימה של פינוי חפצי טייס קורסייר נוסף שנהרג." (M.W. Bowman, Vought F4U Corsair, p.76)
תהליך הקליטה הקשה היה הסיבה העיקרית לקליטתו המאוחרת על גבי נושאות המטוסים, למרות שהמרינס הפעילו אותו בהצלחה מבסיסים יבשתיים כבר ב-1943. יש לזכור שלצי היה ב-1943 מטוס קרב ימי מעולה - ההלקט, ולכן הוא יכול היה להרשות לעצמו לפתור את בעיות הקורסייר בניחותא.
כתוצאה מכך קשה לי להסכים עם תאוריית ה"מה היה קורה אילו..." בנוגע לפריסה מוקדמת של הקורסייר ב-1943. בל נשכח ש"מטווח תרנגולי ההודו" של קרב ים הפיליפינים היה ברובו הישג של מערך ההלקט.

2) רוב המטוסים הימיים הבריטיים היו מצויידים בוו עצירה לפני גלגל החרטום. הדבר חייב הצפה עדינה לקראת נחיתת שלוש נקודות כדי שהוו יפוס כבל. המטוסים האמריקאיים, לעומת זאת, היו מציידים בוו נשלף מאחורי גלגל הזנב, כך שהנחתתם נחשבה לקלה יותר. מאפיין זה יחד עם מפתח כן הנחיתה הצר של הסיפייר הפך אותו לאחד המטוסים הקשים ביותר לנחיתה על נושאת.

3) בזרוע האווירית של הצי היו מספר קונספטים מוזרים שהולידו מטוסים ימיים כושלים כמו סקואה, אלבקור ורוק. הפיירפליי היה פרי התפיסה לפיה מטוס קרב ימי ארוך טווח צריך לשאת תצפיתן. קדם לו הפאלמר (גם הוא תוצרת פיירי), שביצועיו העלובים כמטוס קרב התגלו במלואם ביום השני של מבצע "אקספורטר", כאשר מחצית מהגף שפעל מלוד נמחתה בקרב אוויר יחיד עם מטוסי מוראן-סולנייה וישאיים. משום מה הצי המלכותי לא נטש את התצורה הכושלת והמשיך לפיתוח הפיירפליי, שגם הוא לא היה הצלחה גדולה, למרות שירותו ארוך הימים וייצואו למספר מדינות.

שפונדרה
Good People, Good Food
http://www.shpondra.com/

כמו שאני לא חוסך ממך ביקורת במקומות שלדעתי זה נחוץ, צריך גם להיות הוגנים ולהחמיא במקום. כתבה מעולה, נהניתי לקרוא.