|
05-01-2018, 22:23
|
מנהל צו"ב
|
|
חבר מתאריך: 02.05.02
הודעות: 7,828
|
|
|
נפתלי בנט בסיירת מטכ״ל, סדרת מילוט חורף 1991
סיפור חורף מהמסלול שלי בסיירת מטכ"ל שמעולם לא סופר
**
אזהרה: יש כאן דברים שנעשו ע״פ כללים שהיו נהוגים *פעם* ביחידה, ואסורים כיום, ובצדק.
נא *לא* לקחת דוגמא.
בתמונה: צוות גיורא (מימין לי עמנואל מורנו ז״ל, ולידו אמיר (צ׳קי) פלג. מהגב—גיורא המפק״צ).
**
חנוכה 1991. החורף הקשה מזה עשרות שנים. באותו השבוע נתיבי איילון נחסמו בשל הצפה מוחלטת.
אנחנו, חיילי מסלול בסיירת מטכ"ל, בערך שנה וארבעה חודשים במסלול, בצוות "גיורא".
אומרים לנו שיש לנו שבוע ניווטי טרסות ברמת הגולן. אלו ניווטים קצרים במיוחד, אז אנחנו די רגועים.
ראשון צהריים. עולים על הטיולית מהיחידה בסירקין לכיוון רמת הגולן. מנמנמים לנו.
פתאום הטיולית נעצרת בדרך. ליד קיבוץ הגושרים. זה לא רמת הגולן. מה קורה כאן?
גיורא המפק"ץ עולה אלינו. "טוב. שינוי תכניות. אתם בסדרת מילוט. מתחלקים לארבע חוליות של שלושה לוחמים בכל חוליה. אתם נתקעתם בעומק של מדינת אויב. אתם צריכים להגיע חזרה לישראל בחיים, מבלי שהאויב יתפוס אתכם. הנה מפה. שימו עליכם אפודים וחליפות סערה. זה מה שיש לכם."
אנחנו בקושי מבינים מה קורה. גיורא ממשיך: "חוקי ההישרדות פשוטים:
1. אתם צריכים להגיע לקיבוץ רשפים במסלול מסוים עד סוף השבוע. זה מופיע לכם במפות שקיבלתם.
2. ניידות של היחידה ירדפו אחריכם וינסו לתפוס אתכם. מי שייתפס 3 פעמים ייפסל.
3. מתקדמים בלילה, מסתתרים היטב ביום.
4. אסור לכם לגנוב מכוניות.
זהו. צאו עכשיו. בהצלחה."
אני בחוליה עם צ'קי ועם אסי. יורדים מהטיולית ישר לתוך מטר גשם. רצים למחסה כדי לפתוח מפה ולהבין מה בכלל המסלול.
מודדים מרחק...160 קילומטר (!). חישוב מהיר: 5 לילות=32 קילומטר בממוצע פר לילה. סיוט.
מקללים שתי דקות ומשלימים עם גורלנו המר. מתחילים ללכת. אבל השדות בוציים מאד, וכל צעד הוא כבד ואיטי, ואי אפשר ללכת לצד הכביש מחשש שניידות היחידה יתפסו אותנו. חושך מוחלט. נעים מערבה לכיוון הרי נפתלי. קר. רטוב. בקושי מדברים. עולים על רמות נפתלי ולקראת 4 בבוקר נכנסים לתוך שיחים ומתארגנים לשהות יום.
גשם. לא מפסיק. ספוגי מים ורועדים. אין לנו אוכל חוץ מ20 סוכריות קרמל הנקראות משום מה "סוכריות מילוט" כי כביכול יש בהן הרבה אנרגיה.
היום חולף לאיטו. רועדים. אני איכשהו נרדם ואפילו נוחר. אסי וצ'אקי בקושי. אנחנו מנסים להתכרבל כך שאולי נתחמם אבל שום דבר לא עובד. כשאתה ספוג מים, אין ממש מה לעשות. בודקים במפה כמה התקדמנו בלילה הקודם...12 קילומטר. 12 קילומטר?! מתוך 160!? מה יהיה. בקצב הזה ייקח לנו שבועיים..חייבים להאיץ את הקצב...גמרנו את סוכריות המילוט..
מתחיל להחשיך, ומתארגנים להמשך הליכה. יורד הלילה. עולים על הכביש הנידח דרומה לעבר מושב "עלמה".
פתאום..נס חנוכה. מעין טנק חב"ד גורר חנוכיה ענקית בעגלה מאחור נוסע לאט וחולף לידנו. צ'קי ואני מסתכלים אחד על השני.."לקפוץ על החנוכיה!!". שנינו קופצים, אבל אסי לא מספיק לעלות, אז אנחנו יורדים מהעגלה הנוסעת בקפיצה ואז...ניידת מרדף של היחידה מגיחה עם זרקור לעברנו.
אנחנו בורחים הצידה אך נתקעים בגדר גבוהה. אנשי הניידת תופסים אותנו. "נתפסתם פעם אחת. דיר בלאק. נותרו רק עוד פעמיים".
קללות ושביזות. גשם. רעב. בקושי אכלנו 30 שעות.
הולכים לכיוון מושב עלמה. ערב. נכנסים למושב. מזהים בית ללא אורות דלוקים. מחליטים לפרוץ לבית כדי לקחת קצת אוכל (בחוקים לא אמרו שאסור. רק אמרו לא לגנוב אוטו).
עוקרים חלון. נכנסים פנימה מלאים בבוץ. מרוקנים את המקרר ואת המקפיא מכל מה שיש: פיתות קפואות, נקניק, בצק-סופגניות(?!), פירות, חמאה, מיונז ועוד. ועפים משם מהר. מסכנים בעלי הבית.
נכנסים לאיזה שיח בתוך המושב כדי לבדוק את השלל.
לא רע! מתים מרעב, אז מתחילים לטחון מיד את האוכל. אושר. כבר פחות רעבים.
ממשיכים לכיוון צפת ומירון. כמעט נתפסים שוב על ידי הניידת, אך איכשהו הפעם נחלצים בנס.
מגיעים לאיזה חניון קק"ל ליד נחל מירון/עמוד בעיקול חד מאוד בכביש. יש שם מבנה אבן של שירותים ציבורים. גשם ממשיך 24 שעות ביממה. אין נפש חיה ועוד מעט יעלה האור. פורצים לתוך חדר מחסן קטן הצמוד לשירותים. נפלא. לא יורד לנו על הראש גשם. בודקים מה יש שם: חומרים ניקוי ושקיות זבל שחורות גדולות. זהב ממש.
מורידים את המדים הספוגים, ומתלבשים בשקיות זבל. חור לכל זרוע, וחור לראש. אופנת דחליל שכזו.
סופסוף בפעם הראשונה השבוע אנחנו יבשים במשך כ9 שעות רצופות. זה מלון 5 כוכבים. האוכל מתחיל שוב להיגמר.
מתחיל להחשיך, צריך להיפרד מההילטון, להתלבש מחדש במדים ולצאת.
ואז יש לנו רעיון יצירתי.
מתחבאים בצד העיקול בכביש, ומחכים בסבלנות. אוטו ועוד אוטו עובר. תנועה דלילה בליל חורף גשום.
ואז זה מגיע. מיכלית דלק כבד, מאטה לקראת העיקול החד. אנחנו מזנקים עם פנסים ביד, מסמנים—כמו שוטרים—לנהג לעצור בצד הדרך. הוא עוצר.
אנחנו בינתיים רצים לגב המיכלית.
הוא מבוהל. "מי זה? מי אתם?". אין קול ואין עונה.
הוא ממשיך בדרכו. רק הוא לא שם לב שעל הפגוש האחורי עומדים שלושה חיילים רטובים.
אנחנו מחזיקים בסולם קטן כשהמיכלית יורדת בכביש המעוקל לכיוון כרמיאל. קפואים אך מאושרים על החיסכון בהליכה. (זוכרים? אסור לגנוב רכב, אבל אף אחד לא אמר לנו שאסור *להיתלות* על רכב.)
מגיעים לצומת שבע. צריך לרדת מהמיכלית ולגשת לגיורא במעין "נקודת חובה" שממתין שם.
צ'קי ואני קופצים, ואסי לא מספיק לקפוץ. המיכלית מאיצה לכיוון מזרח והוא תקוע עליה!
התנתקנו. לנו יש מכשיר קשר ולאסי אין. אסון. מה נעשה? תקלה חמורה מאד.
אנחנו מחליטים להמתין שעה, ואם אסי לא מגיע, ניאלץ לגשת לדווח לגיורא על התקלה החמורה.
מחכים, מחכים. כלום. עשר דקות. חצי שעה. שעה. כלום. נותנים עוד כמה דקות ופתאום רואים דמות שחורה רצה אלינו..זה אסי! כולו חבול ופצוע.
- "מה קרה? מה עשית?
- "אל תשאלו. לא הספקתי לקפוץ מהמיכלית והנהג בינתים דהר 100 קמ"ש. אז טיפסתי על הסולם, עליתי על גג המיכלית, התקדמתי בעזרת זיזים ובליטות לכיוון הקבינה, וכשהגעתי, דפקתי על הגג של הנהג עם הנשק שלי. הוא נבהל, לחץ ברקס ועפתי מהמיכלית לכביש, התגלגלתי וברחתי משם..מאז רצתי אליכם"
טוב, זה נס של ממש.
מגיעים לטיולית של גיורא כי אנחנו במעבר חובה. גיורא אומר לנו להזדרז ולהאיץ קצב. "אתם החוליה האחרונה. לא טוב. "
מתחילים ללכת, ואז עושים רגע חושבים. אם גיורא אמר לנו שאנחנו האחרונים, אז הוא בוודאי ידלג מכאן לנקודה הבאה. המממ.
בשקט, בשקט, מטפסים על הטיולית של גיורא מהסולם האחורי, נשכבים על הגגון למעלה ומחכים.
קר. יורד עלינו גשם ואנחנו לא זזים. רועדים ממש. דקות עוברות. כלום.
סופסוף. הטיולית מניעה. נוסעת מעל 40 קילומטר לתחנת חובה הבאה בצומת בית רימון. 40 ק"מ טרמפ! איזה אושר!
אנחנו שכובים על הגג, רוח קפואה, ספוגי מים, אבל דוהרים ו"חוסכים" 40 קילומטר! ייישש!
מגיעים תוך 20-30 דקות לצומת בית רימון.
אנחנו כבר שלושה גושי קרח על גג טיולית בליל חורף קפוא.
מנסים לרדת מהטיולית. בקושי מצליחים להזיז את הגפיים הקפואות. איכשהו יורדים. ניגשים לגיורא.
- "מה? איך הגעתם כל-כך מהר?"
- ״תפסנו טרמפ על הגג של הטיולית שלך."
- ??
- "כן. עלינו על הגג. נסעת. ירדנו. אנחנו כאן"
- "טוב. מעכשיו אני קובע כלל חדש: אסור לעלות על הגג של הטיולית שלי"
- "מעכשיו. בסדר גמור, גיורא".
מחוליה אחרונה עברנו להיות המובילים.
המשכנו ללכת דרומה לכיוון כפר תבור. מזמן כבר נגמר האוכל. מתים מרעב. רזים. רועדים. נתפסים פעם שנייה על ידי ניידת. קללות.
הרעב מציק. עוברים ליד סג'רה ורואים צריף חקלאי. בטח יש שם אוכל. פורצים פנימה. רק קפה וסוכר. אוכלים כמה כפיות סוכר, ושופכים סוכר לתוך שקית. אבל זה לא משהו, סוכר.
ממשיכים ללכת דרומה. ואז קורה נס חנוכה באמת. עד היום אף אחד לא מאמין לנו שזה קרה. אבל זה קרה.
אסי מזהה משהו על הריצפה: "יש כאן שוקולד". מסתכלים על הריצפה, וזרוקים להם טורטיות, קוקוסים ורודים, פחיות קולה וקינלי והכל—עם כיתוב ערבי עליהם. לא יכול להיות. מרימים. זה אמיתי.
אם לא ברור מספיק: אנחנו באמצע שומקום. שדה בחצות בחורף. ופשוט דרכנו על תפזורת של ממתקים שכאילו נפלו מהשמיים.
אתם לא מאמינים לי? זה בסדר. אף אחד לא מאמין לשלושתנו.
ממשיכים דרומה. מגיעים לאזור בית ספר "כדורי". רואים במפה שיש מערה לצד הכביש. עוד מעט האור עולה, וחייבים למצוא מסתור. מאתרים את המערה. נכנסים. נפלא. יבש בפנים, ואפילו איזו שמיכה ישנה זרוקה. מתכרבלים והולכים לישון.
בבוקר מתעוררים ורואים שהשמיכה היא לא ממש שמיכה אלא צמר של כבשה מתה מיובשת.
קצת מגעיל, אבל לא נורא. לפחות היא חמה.
(אגב, מסתבר שבאותו יום נעקצתי וחטפתי קדחת המערות שבוע אחר כך. אושפזתי כשבוע בבית החולים רמב"ם, ונוטרלתי כמעט חודש מפעילות. )
המשכנו והמשכנו. שוב קפצנו על משאית. הפעם עם עגלה שטוחה, אז לא היה לנו כל כך מה להחזיק. בסוף, לאחר עוד לילה ארוך של הליכה לאורך כביש עמק יזרעאל, הגענו לנקודת הסוף ברשפים.
שם פגשנו את 3 החוליות האחרות.
גם הם התפרעו במהלך השבוע. החוליה של מתן, יריב ואיתי פרצה למסעדה באזור צומת גולני וגנבה מהמחסן ארגז, וברחה. כשהם פתחו את הארגז התברר שיש בפנים עשרות בקלאוות בפנים. ככה יומיים כל מה שאכלו זה בקלאווה. כשהגיעו לרשפים ראו שמגישים בפריסה..בקלוואה.
הם וגם החוליה של עמנואל ז״ל, דוד וניר גנבו אופני ילדים מקיבוץ עין חרוד וממושב מולדת, ונסעו בחצות הליל לאורך כביש העמק על אופניים של ילדים בני 10.
(בסוף הסידרה החזרנו את האופניים לבעלים. גם השארנו כסף במקומות מהם לקחנו אוכל).
סוף טוב, הכל טוב.
אחרי סידרה זו, כשביחידה הבינו מה עשינו, קיבלו החלטה שלעולם לא יאפשרו סדרת מילוט כזו. צודקים.
לצפייה במקור באתר Facebook, לחצו כאן.
|
|