לציון 32 שנים למלחמת לבנון הראשונה העלה האלוף (מיל') דורון רובין, מח"ט 500 במלחמה, לדף הפייסבוק של החטיבה סיפור חילוץ פצועים אחד מתוך כמה בקרב עין זחלתא. רובין מציין שזהו פרק מתוך ספר שהוא שוקד על כתיבתו:
סיפור חילוצו של סרן עודד לנדנר במלחמת שלום הגליל
עודד לנדנר, קצין ירושלמי, בנם של דורה ומתי. שירת כמ"פ צמ"פ של פלוגה מ' בגדוד 195. לא הכרתיו כלל שכן קיבלתי הפקוד על החטיבה 3 ימים טרם היציאה למלחמה.
החטיבה, שמשימתה היתה להגיע לכביש ביירות דמשק, נעה בציר גב ההר ממטולה דרך ערב סלים, נהר הבסרי, כביש דמור- כפר נברך- ציר בירות דמשק...60 ק"מ של קרב התקדמות עד הקרב בעין זחלתא.
כוח החוד של החטיבה באותו השלב כלל את מפקדת גדוד הנח"ל 932 [בפקוד סנדר ובן ישי], יחד עם פלוגה מגדוד הנח"ל מתוגברת במח' טנקים מגדוד 195, נתקל בשעה 22:00 בטנקים סוריים בטווח קצר על הכביש המתפתל היורד צפונה מעין זחלתא לעבר נהר-א צפא.
סגן אוריה בר שלום [מ"מ בפלוגה כ'] פקד על הטנק הראשון בטור, וכשנתקל, ירה פגז החלצות אל הטנק שלפניו, חילץ לאחור ונפל לתהום הוואדי. אוריה נמחץ למוות בהתהפכות הטנק ואילו צוותו הצליח להחלץ ולחבור לכוחותינו במהלך הלילה.
כוח בפקוד משה קינן [וקנין], מפקד פלוגה ס' מגדוד 532 [של חטיבה 460] שפעל ת"פ החטיבה, נע קדימה יצר מגע עם הטנק הסורי, השמידו וחילץ לאחור.
נסיון נוסף [רגלי] בפיקודי יחד עם כוח מפלוגת הנח"ל לאתר היכן ממקום האוייב נסתיים באש חזקה שנורתה עלינו. חילצנו לאחור והבנתי באופן ודאי שיש אויב בפאתי הכפר, איני יודע מה גודלו גם לא את היערכותו, ולפיכך אין הגיון מבצעי להמשיך ולנסות לנוע קדימה ללא מידע או מודיעין.
החלטתי לייצב את הקו בנקודת המגע שנוצרה ולהיערך לשהיית לילה מאובטחת, להניע את גדוד הצנחנים [מיל'] בפקוד משה סלע [עם שחר, במהלך השעות הראשונות של היום] שיאגף הכפר ממערבו, יטפס רגלית ויתפוס השטח השולט מעל הכפר מצפון [כבר נתתי לו פקודת התראה] וע"י המהלך הזה לערער את היערכות הסורים ויכולתם להילחם. היה ברור לי ששיטת הפעולה צריכה להיות מהירה אבל מותנית בתפיסת השטח השולט בטרם ננוע לכבוש הכפר והמשך התקדמות לעבר כביש ביירות דמשק.
נסעתי להפגש עם מפקד האוגדה [מנחם עינן] שהיה במפקדתו מחוץ לכפר, להציג לו התכנית ולקבל אישורו. בפגישה סוכמה התוכנית שתבוצע בבוקר המפציע כפי שפורטה לעיל. נפרדתי ממנחם ואנשי מטהו וירדתי חזרה עם ג'יפ הסיור בפקוד חיים שריר [מפקד פלוגת הסיור] אל החפ"ק שלי [הטנק ונגמ"ש האג"מ], אותם השארתי בכפר לאחר ההתקלות הלילית.
עת ירדתי במורד הכביש עם הכניסה לכפר נשמעו הדי פיצוצים עזים, ירי מקלעים ותותחי טנקים, ירי ארטילרי מלווה בפגזי עשן, טילי סאגר שעפים ומנסרים את צמרות האורנים...חגיגה גדולה עם אור ראשון.
דהרתי עם הג'יפ והתקדמתי קרוב ככל שאפשר לאזור המגע והתמונה שנגלתה לעיני היתה קשה...טנקים נעו בבהלה לאחור חיילים הסתובבו מבוהלים, המון ירי מסביב. אני נע בינות לטנקים מנסה לצוד את עינו של מי מהמפקדים להבין מה קורה ויורד בריצה מהירה לעבר אזור ההתקלות וקרבות המגע.
בדרכי למטה אני מבחין בטנק מ"פ עומד באמצע הכביש קנהו מופנה לאחור וצוות הטנק רץ סביבו אחוז בהלה ומבוכה, עברתי לידם ואז הם אמרו לי "...היי אתה מוכן לעזור לנו? המ"פ שלנו פצוע בתוך הטנק...". היה ברור לי שהם אינם יודעים עם מי הם דברו...זנקתי במהירות אל צריח הטנק, הצצתי פנימה ונגלתה לי תמונה קשה. עודד המ"פ יושב על דום מפקד חבוש קסדתו כאשר שלולית דם מבצבצת בבטנו. הסרתי במהירות את קסדת ה- VRC מראשו, עיניו היו פקוחות לרווחה [עיניים כחולות, אני זוכר אותן כמו היה זה אתמול...] ניסיתי למשוך אותו החוצה ללא הצלחה, ביקשתי מאיש צוות שיכנס לצריח ויעזור לי להוציאו, למשוך את עודד מהטנק...כל אותו זמן נורים צרורות בסביבות הטנק וברור לי שהטנק חשוף ועד מהרה יחטוף סאגר או ר.פ.ג'...בכוחות מאומצים משכנו את עודד החוצה פתחתי את פיו לוודא שלשונו מונחת היטב והשכבתיו על אלונקה בקדמת הספון...עד מהרה עטו עליו הרופא, חובשי הגדוד ועמי המג"ד שהגיע עם הטנק שלו. הוריתי לפנותו במהירות לאחור לאזור פנוי ורכוז הנפגעים החטיבתי ובקצה העין ראיתי שהרופא מסמן לי סמן שלא מנבא טובות. המרצתי אותם לפעול ללא דחוי ולעשות הכל שעודד יחיה.
עודד פונה לאחור נעשו בו פעולות החייאה, הוזעק מסוק ועם פצועים נוספים מהקרב הזה המריא לבית החולים רמב"ם בחיפה.
הקרב נמשך, קרב קשה עם נפגעים, נסיונות חילוץ של טנקיסטים וחיילי הנח"ל ואני מנסה להבין את אשר קורה, נותן פקודות בניסיון לאתר את גבולות ההערכות של הסורים, מעלים טנקים לעמדות ואני מבין לאט לאט שחילוץ הפצועים גורר פצועים נוספים, לפיכך יש לעצור את ההתנהלות הזו, לרכז אש לחילוץ החיים בלבד ולייצב קו, ובמקביל לאגף עם גדודו של סלע ולתפוס הגבעה השולטת מצדו הצפוני של הכפר.
וכך נעשה. ייצבנו קו לקראת צהרי היום, ארגנו את היחידות, גדוד צנחני המילואים שנלחם באומץ ומקצועיות החל מתארגן לאחר שפנה את חלליו ופצועיו ועם ערב היה אמור לצאת למשימתו.
פאתיו הצפוניים של הכפר עין זחלתא ונבע א צפע נכבשו ביום חמישי בלילה לאחר שגדוד סלע תפס רגלית את השטח השולט מצפון, כיוון את אש הטנקים, הפעיל ארטילריה וירה באחורי הסורים. יתרת כוחות החטיבה בהרכב [וע"פ סדר תקיפתם] גדוד הנח"ל, גדוד הנדסה 601, גדוד 430, [בחיפוי ], גדוד 195, ובסיוע ארטילרי ישיר של גדוד חת"מ 403, תוקפים הכפר בקרב משולב ומתואם. כל כוח וכוח במשימתו, כאשר אני [המח"ט] מתאם, ממריץ, מזרז, מפציר ודוחף את ההתקפה שסיכומה הוא שמושמדים גדוד טנקיT-62 [כ-30] וגדוד קומנדו סורי.
קרב מקצועי [חלקו הגדול בלילה] ומשולב, בו היה לכוחותינו פצוע קל אחד [פרטי הקרב המיוחד הזה ותיאור מקצועי יפורטו במקום אחר בספר].
ומה עם עודד לנדנר שלנו?? הוא הגיע לבית החולים ללא הכרה ועם דופק נמוך מאוד מאוד, הוכנס לטיפול נמרץ וכחודש ימים היה ללא הכרה ונע בין חיים או מוות, בין תקווה לרגעים קשים. ולבסוף - פקח את עיניו כמבשר לכולם: אחייה ואתגבר...
עמי אבן בשר לנו בעת שהותנו בבחמדון באמצעות רשת אלחוטית שעודד פקח עיניו......וכולנו הרענו בשמחה אדירה.
את ספור החלמתו בבית החולים יספרו אחרים. סוף סיפורנו, שהגבר הזה קם ועמד על רגליו, רזה וכחוש וחיוור מאוד וחזר לחיות את חייו. סיים לימודיו בטכניון בהצטיינות, הקים משפחה לתפארת, מצליח בעסקיו והחשוב מכל הוא הפך לבני המאומץ.
הקשר שנוצר ביני לבין הוריו מתי ודורה, ביני לבינו הנו קשר דם...אותו בוקר יום רביעי הקשה 9 ליוני 1982, כשהוא מדמם קשות מקליע שחדר לבטנו. חוויתי אני את חווית חילוצו והשבתו לחיים.
גם כאן כמו בספור ג'יפ הקצינים, כמו בספור של חילוצו ופינויו של בנגה מג"ד 433, המעורבות שלי הנה אישית,
מחוייבת שנעשית בצלילות, בפיכחון ומתוך הבנה ואמונה שזה מה שעלי לעשות.
בתוך המבוכה ואי הסדר הקרבי שנוצר, אל מול הצורך שלי לתפוס חזרה פקוד ולייצב את אשר קורה, אני מוצא עצמי חשוף על הטנק מול עיניהם המפוחדות של אנשי הצוות מחלץ את עודד אל חייו.
סכנה, פחד, תחושת מחוייבות לחטיבה ויחידותיה, רצון ותחושת צורך חד וברור לחלץ ולהציל חיים, הכל בערבוביה. אבל אצלי זה צלול וחד. חשתי שזה מה שעלי לעשות וכך עשיתי.
כשסיימתי החילוץ התפניתי לפקוד וייצוב המצב כשאיתי עמי אבן מג"ד 195 ומפקדיו, סגל הפקוד של 932, סנדר המג"ד ובן ישי הסמג"ד, יוסי אבירם ודני סבוראי וגדוד 430, האג"מ בפקוד וניהול שמעון בן מימון, המס"ח המצויין רמי בוסי, שרלי ק. הקשר החטיבתי המסור והמקצועי, אביאל ג'יראפי הקמ"ן, משה סלע וגדודו ומאות הלוחמים שנטלו חלק בקרב הזה שסופו אינו כתחילתו.
הכפר נכבש ופנינו היו לכביש ביירות דמשק לביצועה והשלמתה של המשימה שהוטלה עלינו.
נערך לאחרונה ע"י dsho בתאריך 05-06-2014 בשעה 07:12.
|