סיפור של סגן עמוס לוינברג שזכה לכינוי "הקב"ר המזמר" מוכר לכל מי שעוסק בתחום המודיעין ובטחון מידע, והמור"ק עליו הוא שיעור חובה באגף מודיעין. לוינברג שירת בתפקיד קב"ר (קצין בינה רשתית) ביחידה 8200, ובהיותו בעל זיכרון צילומי וסקרנות אין סופית הוא הכיר כמעט את כל אמ"ן של תחילת שנות ה-70 על יחידותיו וסודותיו.

זמן קצר לפני ערב יוה"כ 1973 הוא הוצב במוצב החרמון (מוצב "ישראלי" של ימינו), לדבריו בגלל שהקצין האחראי עליו לא רצה שיטריד וישגע אותו במהלך החג. לאחר כיבוש המוצב הוא נלקח בשבי, ובמהלך החקירה הראשונית הסורים הבינו שקצין הקשר שלפניהם הינו קצין מודיעין ולקחו אותו לחקירה נפרדת בתנאים משופרים. הם הצליחו לשכנע אותו - לדבריו בעזרת סמים - שמדינת ישראל הושמדה והם רוצים לבצע תיעוד מדוייק של אמ"ן לצורך הסטורי ואקדמי. לוינברג כתב מחברות שלמות על כל יחידה אמצעי ואדם שהכיר, וגרם במישרין לנזק הגדול ביותר לקהיליית המודיעין הישראלי - נזק שקיבל ביטוי מיידי במהלך הלחימה בחזית הסורית. לאחר שובו לארץ הוא נחקר במשך 3 חודשים בדירה מאובטחת בתל אביב, ואף זכה לביקור של רוה"מ גולדה מאיר. בעקבות הנזק העצום והמקיף שנגרם מחשיפת המידע, אמ"ן למעשה נאלץ לבנות את עצמו מחדש לאחר המלחמה.

לאחר סיום החקירה שוחרר לוינברג ונעזב לנפשו, אך הוקע כבוגד מחוץ לאמ"ן וגם כיום אינו מוזמן למפגשים של פדויי שבי. במשך השנים לאחר השבי עברו רדף אחריו והוא התקשה למצוא תעסוקה, ולדבריו אף שקל לשים קץ לחייו. יחד עם זאת, הוא הקים משפחה וגר בצפון הארץ.

אתמול שודר לראשונה ראיון עימו ביומן החדשות של ערוץ 2, ובפעם הראשונה מאז מלחמת יוה"כ ניתנה לו הזדמנות להציג גם את הצד שלו. הערב (שבת) התראיין הקצין שתיחקר אותו לאחר חזרתו מהשבי, וטען כי למרות שלא ניתן לסלוח לו על מעשיו עדיין "יש לקבל אותו חזרה למשפחת המודיעין" וכי כל מעשיו לא נעשו בזדון.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

כמו תמיד, אולי הכתב הכי טוב של ערוץ 2.
אני חושב שהייתה מיותרת היציאה שלו בסוף, שלא יגיד שהקצין האחראי עליו אשם שהוא העלה אותו לחרמון, זה מטומטם לגמרי, ולא צריך להסביר למה.

לא מכיר את פרטי המקרה (מלבד מה שכל צהל מכיר)
אבל נשמע לי פשע להציב חייל כזה בבסיס שיכול להיות מותקף ע"י האויב. ואני לא מבין את התועלת...

ראה את הסרט בקישור, זאת הכתבה המלאה. נאמר בה במפורש ש"אף אחד לא דמיין שהסורים מסוגלים לכבוש את החרמון - לא שחשבו ואז פסלו, פשוט מלכתחילה שללו את האפשרות".

התועלת כאמור לא קשורה לפעילות, אלא כדי להרחיק אותו מהמפקד שלא רצה אותו סביבו במשך כל יוה"כ.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

ראיתי כששודרה...

שמעתי את זה. אני לא יודע אם היה בזה הגיון מבצעי, לי זה נשמע כמו החלטה מזעזעת. בערך כמו להציב שם נשק גרעיני אסטרטגי ולקוות שהמוצב לא יפול... או טייסת f15 אם לא הייתה להם אפשרות לברוח. ושוב, לא ברורה לי התועלת...

לא חסר בסיסים במרכז לשלוח אליהם חייל נודניק...

בגדול אתה צודק, אבל אתה צריך לזכור את התפיסה שהייתה ערב יום כיפור.
לא האמינו שהחרמון יכבש, לא האמינו שהתעלה תחצה, לא חשבו שהמצרים והסורים יחזיקו יותר מכמה ימים, לא חשבו שהנ"מ הוא בעיה, לא חשבו שחי"ר מסוכן לטנקים, וכו'.
עצם זה ש-13 (ולא כמו שנאמר בכתבה 14) חיילים לוחמים שמרו על המוצב מראה מה חשבו על הסיכוי שייכבש.

אם היו חושבים שהוא מסוכן היו מציבים שם כח אבטחה הרבה יותר משמעותי בהינתן חשיבותו האסטרטגית

אז אתה מחזק את מה שאמרתי

היה גדול המזיקים. בכיין היה ובכיין נשאר. לדעתו של טיפוס נאלח זה, לא הוא אשם אלא כל מי ששלח אותו לחרמון אשם. דהיינו עם ישראל. ואיני מבין את התבכיינותו בעניין היותו "בן יחיד".
הדור שלי אכל הרבה קש בעטיו. לא היה לוחם אחר אחר בשירות צבאות ערב שהביא להם תועלת כה מרובה תמורת משחת שיניים.

.

איך אתה פעלת כשכיוונו לך אקדח לראש ואמרו לך לדבר ?

לניר...אורי אילן...יש דוגמאות אחרות, אני כמובן לא שופט את עמוס אבל בוא נגיד שהוא לא רק זימר הוא גם שכר על חשבונו את אולם הקונצרטים..בכל מקרה לדעתי יש אשמים גדולים ממנו , אלי זעירא למשל שלא נתנו את הדין על היהירות שך יוה''כ...

מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000

הוא רוצה לנקות את שמו ? לצאת כגיבור ? לא.
בסופו של דבר הוא לא נענש על זה, אבל שיסתום את הפה ולא ימשוך יותר מדי תשומת לב. הוא רוצה לנקות את שמו, ויש דברים שאי אפשר לנקות.
כולם מדברים בחקירה, אבל לדעתי קצין שידע כל כך הרבה, היה צריך בחקירה הזו לחטוף מה שהיה צריך, כמו שהמון שבויים חטפו, ולא לנדב יותר מדי אינפורמציה.

אני מניח שכמוך.
ועוד משהו: כדאי שתקשיב טוב לדברי הנמושה הזאת, תשווה עם דברי חבריו ואולי תקבל קצת תובנות אחרות.
כן. האחרים דיברו, אולם 97% מהם רק לאחר שעברו עינויים קשים. תקשיב לדברי אמנון שרון.
הדרק שפך את כל מה שצריך ובמיוחד כל מה שלא צריך, תמורת ערכת צחצוח שיניים ושמירה על צחות עורו הורדרד.
אז אנא על תטיף לי מוסר!

.

אין תועלת בכעס עליו...

אני לא רואה איך אפשר להרגיש כלפי אדם במצבו משהו חוץ מחמלה וצער...

זה לא ענין של כעס או לא - זה ענין של קביעת הנורמה.
ישנו העיקרון של "מודה ועוזב ירוחם" משמע אדם שחטא ומודה בטעותו ומבקש סליחה ראוי לאמפטיה ורחמים. אני לא בטוח שאדון לוינברג מודה באשמה כל שהיא אלא רק מנסה לזרות מלח בעיניים כך שרגשות הזעם כלפיו של דור 73 מוצדק. על אחת כמה וכמה של פדויי שבי נוספים שעברו חוויות דומות ושרדו.

שוב, אינך מצליח להבין...
מה יותר גרוע\עינוי, שישימו לך אקדח מכוון לראש, או שיחשמלו אותך 100 פעמים ביום ?
ההנחה צריכה להיות שמי שנופל בשבי - אמר כל מה שידע...
אם יש מישהו שחשוב שלא ידבר, שלא יהיה במוצב הכי משמעותי בחזית מאד משמעותית...

אבל - צפוי שתמשיך לתמוך ב"כיסוי תחת" של מי ששם אותו במוצב\מצב הזה... כי זה יותר קל מלחשוב קצת יותר על למה דברים קרו.

טוב. אם אתה מסוגל להבין טוב ממני את הבנתי, אז אני מרים ידיים. כנראה שאני כבר זקן עבור המקום הזה.

.

לא חושב שזה קשור לגיל.

אני תמיד נהנה לקרוא שרשורים שאתה משתתף בהם...

מה שאתה לא מבין שהטענה העיקרית כלפי אות קב"ר מזמר היא שהוא מסרב לקבל שום אחריות למה שעשה :
שום אחריות למידע שהוא צבר בלי שום צורך לתפקידו רק כדי להתפאר במידע.
שום אחריות על כך שנידב מידע לסורים גם כזה שלא נשאל עליו.
שום אחריות על כך שתיקן ספרים של המודעין הסורי.

מבחנתו כולם אשמים חוץ ממנו (וזה התבטא לאורך השנים בהם כתב אלפי מכתבים לעיתונות בכל נושא שבעולם בו כולם עושים טעויות ורק הוא יודע מה טוב).
אז נכון הוא לא צריך לעמוד לדין וכולם בסופו של דבר מדברים בחקירות אבל מצד שני הוא לא צריך לזכות בהכרה של קהילת המודעין ולא לזכות לשום כבוד ממנה.

הוא צודק, יכלו לא לשים אותו בחרמון, ואז הסיכוי שהמידע שהיה לו בראש יעבור לסוריה היה... 0% .

אתה פשוט לא קולט אז אכתוב את זה שוב לאט: כל המדינה הסתובבה עם פוזה של "בלתי מנוצחים", ומחשבה שהערבים פחדנים ובחיים לא יתעסקו איתנו יותר.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

אמנם אתה הקלדת לאט, אבל אני קראתי בקצב רגיל :-/

צודק הוא בטוח לא , כי גם אם לא היה עובר לסוריה סופו של המידע לזלוג , אנשים שאוספים מידע כדי להתפאר ביכולתם לא משאירים את המידע אצלהם.
אז כן המידע לא היה עובר באותה מהירות אבל עדיין נזק היה נגרם.
אין לא מה להתפאר במעשיו ורוב האנשים האחרים שהיו במקומו במידה והיו מזמרים כמהו לפחות היו שותקים אחר כך.
אולי אם היה מקבל עליו חלק מהאחריות ולא רק מחפש אשמים אחרים מזמן היה כבר מקבל את חלק מהכיבודים שאלהם הוא כל כך שואף.

אני יכול להבין הרבה דברים כמו פחד - בכל זאת סיטואציה לא פשוטה אבל מה שמאוד הפריע לי
זה המשפט שלו בסוף הכתבה שהם אשמים שהם שלחו אותי - כאילו זו הנקמה שלי בהם.

בסוף, אחרי כל הצידוקים וההסברים הוא שפך את המניע האמיתי.

בניגוד לנאמר בכתבה, היו במוצב החרמון כ-60 חיילים. אגב, החבר'ה של אמ"ן ששהו במוצב- ובחירום היו אמורים לסייע בהגנה עליו- הגיעו ברובם למוצב ללא נשק (ולפעמים עם נשק אך ללא תחמושת). באופן כללי דומה שהתנהגות המודיעין בתקופה הזו הייתה שכונה מקצה לקצה.

אתה מצפה שג'ובניקים יעצרו קומנדו סורי?

זה ממש לא חלק מהבזיונות של אמ"ן, אלא של פיקוד הצפון.

אם כבר, וזה נורא קל להיות חכם בדיעבד, אמ"ן היו צריכים לפנות את הבסיס מעבר למי שחיוני.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Benjamin Willard אם כבר, וזה נורא קל להיות חכם בדיעבד, אמ"ן היו צריכים לפנות את הבסיס מעבר למי שחיוני.

ושוב אתם נופלים לאותה לולאה אינסופית: באותם ימים נקודת המוצא היא שאחנו אימפריה ואף אחד לא יכול עלינו. הערבים בורים ופחדנים, ואחרי תבוסת 67 אין שום סיכוי שהם ירימו שוב את הראש. זאת היה האבא והאמא של כל החטאים, להתחיל להתעסק עם אחת או יותר מאלפי הטעויות הנקודתיות זה כבר חסר תועלת.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

צודק

משום כי אני חושב כי אנו נוטים לדון בבעיות קצה, ומתעלמים מאבות החטא/מקור הכשל... אני רוצה לתת תמיכה לגישה של חיפוש מקור החטא....כל זמן שלא נשכיל להבין מה הוא המקור המייצר הכשלים, יהיה קשה לצמצמם.... רק בנושא המדובר פה של אי זיהוי איומים.....אפשר לתת רשימה ארוכה ועכשווית למדי ....אי הבנת איום המינהרות...ה''אבטחה''של תחנות הסעה של חיילים....אני לא רוצה להפיל עצמי לדיון על בעיות קצה....הבעיה הקטנה,מבחינתי, הינה 'חיילים מאבטחים'...שבעצם מספקים מטרות איכות למחפש....הבעיה הגדולה היא אי זיהוי הבעיה.

כל נושא האחריות ברמת הגבוהות נטחן עד דק, בדיוק בגלל שזה מקור כל הצרות. התעסקות במחדלים ותקלות ברמה הפרטנית קורית לרוב מסיבות הסטוריות או עיתונאיות, מאחר שבהשוואה למחדלי הדרגים הגבוהים מדובר בכמעט "פיקנטריה".

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

טחינה זה עניין יחסי, הכל בעיני המתבונן,
חיפוש אמיץ ,ישר וחכם של מקורות הכשל אינו בתרבות הדיון שלנו,
זה שיש פיקים של חיפוש מקורות מחדל...לא אומר כי החיפוש ענייני, וגבולות מסגרת הדיון רחבים דיים.
הבעיה בדרג הגבוה ?מה הבעיה שם ? יכולות ? מוטיבציה ? ומה עם אחריותנו ,אנחנו שיודעים כי הבעיה בדרג הגבוה ....החיילים לא ידעו כי בימח"ים אין ציוד רלוונטי ?במקום לנסות להכנס יותר עמוק לנושא, אזכיר את וועדת החקירה האמריקאית שמצאה כי התרסקות מעבורת החלל קולמביה נבעה מתרבות ניהול [יש סיכוי שאנחנו נלך לכיוון כזה ,לדוגמא, בחיפוש כשלים?], ואת דברי תא"ל אמציה חן שאמר כי במטכ"ל יושבים אנשים היודעים הרבה דברים, אבל לא מבינים בצבא[יש סיכוי שנדון על יכולות האנשים עניינית וללא אמוציות מיותרות?].....

טוב ויפה, אבל גם בהינתן אותה "קונספציה" כללית, הרי בחזית סוריה היו "ימי קרב" ב-72' והיתה כוננות לתקיפה מוגבלת בעקבות קרב האויר של 13 בספטמבר 73'. לתקוף את מוצב החרמון אפשר גם כשמניחים (אגב, בצדק) שישראל עדיפה צבאית.

מתוכם רק 13 לוחמים.
השאר ע"פ התחקיר הסתובבו בסנדלים והיה להם עוזי מפורק בקיטבג.
זה כמו להגיד שהקריה בלתי ניתנת לכיבוש כי יש שם אלפי חיילים...

קרי, שגם חייל לא קרבי אמור לדעת לתפעל את נשקו האישי. משימת הגנה על מוצב איננה מורכבת וגם חייל מבוגר ומוגבל ללא הכשרה קרבית יכול לגרום צרות צרורות לאויב כשהוא שוכב עם רובה מאחורי מחסה. עיין ערך מבחינה זו את חברי הקיבוצים בנגב ב48 (למשל יד מרדכי) שההכשרה הצבאית של רובם לא הייתה גבוהה יותר מטירונות 02 צה״לית, ועיין ערך חלק מהחיילים הגרמנים שאיישו את קו ההגנה מול בעלות הברית בשלבים המאוחרים של מלחמת העולם השניה.
זה הכל עניין של גישה ופסיכולוגיה. כשצה״ל מעביר לחיילים הלא קרביים מסר שאין להם שום ערך לוחם (ביום כיפור, אגב, על בסיסים עורפיים בסיני הגנו כוחות חיר״מ בזמן שהיה בהם שפע חיילים לא קרביים), הם יהיו חסרי כל ערך לוחם.

נתנו לו להכנס למדורים וחדרים מסוווגים אשר שם הוא לא היה מורשה להכנס. אף אחד לא עצר אותו.
על זה האחראים היו צריכים "לקבל" (לפחות נזיפה)
אני רק יכול להגיד שבמשך כ-35 לא נכנסתי למדור או חדר וכך גם עשו חיילים / חברים שלא היו מורשים. בחוץ חברי לעבודה מעולם לא דברנו מה עשינו או מה קורה. פחות או יותר ידענו מה כל אחד עושה, אבל לא שאלנו.
אנו שייכים כנראה לדור אחר. עד היום שומרים על הסודות לאחר 40-50 שנה וכך נמשיך, אפילו שכמעט הכל ידוע ודובר המון פעמים.

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו