16-08-2016, 09:13
|
|
|
חבר מתאריך: 16.08.16
הודעות: 3
|
|
מתנצל על הקפצת השרשור...
השאלה הזו נוגעת בנקודה מהותית יותר במהותו של חיל השריון היום, וכדי להתייחס אליה צריך להתחיל מראייה כוללת של שדה הקרב.
השריון מוגדר כחוד הכוח שמוביל את התמרון הקרקעי. יש לו עוצמת אש גבוהה וקצב התקדמות מהיר, דברים שנותנים לו תפיסת שטח משמעותית ויכולת גדולה בשיבוש תוכניות האויב. בקרבות הש-ש הקלאסיים, השריון התעסק בהתגוששות עם אויב במרחקים של 500-3000 מ'. היו סיפורים על טווחים קצרים יותר או ארוכים יותר, אבל הם אזוטריים לתו"ל השיריונאי. בסופו של דבר, השריון היה צריך להתקדם מהר קדימה ולהשאיר את השטח לטיהור החי"ר, כי קצב התקדמות השריון תכריע את הקרב ("היכן שיעצרו הזחלים שם יקבע הגבול"... ).
בהתנהלות קרב כזאת, ברורה הגישה של מדפים פתוחים. סגירת מדפים במקרים ספציפיים של פצמ"רים או ירי קרוב, אבל כגישה - מדפים פתוחים, תנועה מהירה, ניהול אש לטווחים ארוכים. צוות הטנק לא רק מפעיל את הטנק טכנית, הוא גם צוות לחימה קרקעי ככל חייל קרבי אחר בחזית. לכן, אילו היו טנקים בלתי מאויישים במלחמות הגדולות, יש סיכוי סביר שהן היו נגמרות אחרת.
כשנגמרו המלחמות הגדולות וצבאות האויב התפרקו מנשקם המשורין, חיל השריון הישראלי נראה כמו דינוזאור בכלוב עם צ'יוואוות. מגושם נוכח גמישות כוחות הגרילה, איטי מול צוותי הנ"ט, מאוים מכל מרפסת בלש"ב, אבל עדיין חזק מאוד באופן מספק כדי ליצור הרתעה. אני זוכר עצמי בחומת מגן ומבצע טיהור מחנה באלטה ודומיו, מבלה ימים ארוכים עם מדפים סגורים. לומדים ומתרגלים (ועל הדרך דופקים את הטנק בכל פינה של בית).
שינוי דפוס הקרב בא לידי ביטוי חלקי בתכנון המרכבה 4 (שהתחילה את דרכה לפני שני עשורים עוד ע"פ התפיסה הישנה) ומייצג - לדעתי - גישה של "אין לנו מושג מה יקרה בעתיד". אם פעם היה ברור שכדאי למגן את המג"ח הישן במיגון איכותי וחדיש, ולצייד אותו בבק"ש מתקדם כדי להמשיך להקנות לו עליונות על האויב, היום כבר לא ברור אם כל העוצמה שיש במרכבה בכלל רלוונטית.
פעם לא היה ברור מה צופן לנו העתיד (קרבות ש-ש סטייל קהלני בגולן, קרבות טיהור מתחמים סטייל השמורות בלבנון, קרב בלש"ב צפוף סטייל עזה, קרבות בתוך אוכלוסיה בלתי מעורבת סטייל הגדה....) ואיך צריך לפעול בתרחישים האלה, ולכן הגישה של מדפים פתוחים המשיכה לתפוס. הצורך בשליטת המפקד את הנעשה בחוץ, הקשר הבלתי אמצעי עם הכלים האחרים וקראית השטח היוו גורמים מכריעים. אך ככל שעובר הזמן תמונת המצב הולכת ומתבהרת.
לסיכום, לדעתי נוכח האיומים החדשים ודפוסי הקרב העתידיים, הטנק בתצורתו המוכרת סיים את תפקידו. עדיין, צריך כלי ממוגן עם עבירות טובה לפינוי פצועים ותנועת לוחמים - ובשביל זה יש מגוון נגמשים מבוססי מרכבה שעושים את העבודה טוב יותר מכל טנק. אבל קרבות הכרעה על הגבול ותנועה מהירה לכיבוש השטח - אלו דברים שנעלמו מן העולם. במצב כזה, הצבא צריך לפתח יכולות שליטה מרחוק על כלים בלתי מאוישים, שידעו לפגוע באויב בלי לבצע את פעולת תפיסת השטח. כלי קטן וזול, שיהיה הרבה ממנו מספרית. נוסיף לזה את "התרככות" הציבור בנוגע לעניין השבויים וההרוגים, ונקבל מצב שבו עדיף לא לכבוש יעד מסוים ע"פ טנק פגוע עם הרוגים וחטופים.
נ.ב: גם ח"א עובר תהליך דומה. אם נשים בצד רגע את עסקת ה"אדיר" (שאפשר לדון בנפרד על מניעיה) הרי שהכיוון הכללי של רוב צבאות העולם ובכללם הישראלי, לשנות לגישה של כתב"מים עם יכולת חימוש גבוהה וללא טייס. גם שם, מחלחלת אט אט ההבנה שעם כל הסקסיות בהפצצת הכור בעיראק, זה היה אירוע חד פעמי, וגם אותו אפשר היה לבצע ביעילות טובה יותר עם כלים בלתי מאוישים.
|