במסגרת העבודה יצא לי לפגוש בפנינה, אמא של מוקי ז"ל.
בימים אלו אנחנו מעלים לרשת עוד מידע ומדיה שקיבלנו ממנה.

הנה סרטונים שכבר אפשר לראות:

כאן אפשר לראות (גם) את הבית ממנו נורו היריות שהרגו את מוקי (ופצעו קשה את ניר)

נסו לזהות את הקצינים



המח"ט הביישן והנבוך הוא כבר אלוף מלא בביטחון, דקה לפני השחרור

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

חיבוק דב\ מאת מיכל דניאלי
הוא עלה להר דב בשיירה. הוא העביר ללוחמים מור"ק על הכפר שבו נפצע בלבנון. הוא הפגין בקיאות מפחידה בדיני מלחמה. הוא חורר את מטרות המטווח בהצלחה יתרה. הוא אפילו שרד שתיית מיץ פטל צבאי. ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, חזר בשבוע שעבר בסערה לתפקידו כמ"פ בגדוד 890 של חטיבת הצנחנים. יכול להיות שהוא בעצם אף פעם לא השתחרר ממנו?
כמו מבצע צבאי, גם חזרתו לצה"ל של ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, תוכננה בקפדנות. שישי בבוקר, איסוף ברכב לבן מנקודת מפגש מתואמת מראש בכביש 99 - ועלייה להר דב. בשעה שמרבית חיילי צה"ל עשו את דרכם הביתה, הוא בחר בכיוון ההפוך. ככה זה כשאתה מ"פ במיל' בגדוד 890 של חטיבת הצנחנים. כשהמדינה קוראת לך, אתה בא.
במעלה ההר, פוגש רס"ן (מיל') ברקת את מג"ד 890 הנוכחי, סא"ל גיא לוי. על קיר משרדו תלויה כרזה שמאכלסת את תמונות מפקדי הגדוד לדורותיו. אריאל שרון, רפאל איתן, נחמיה תמרי, אריק רגב, גדי שמני, בני גנץ, מתן וילנאי ומשה (בוגי) יעלון הם רק חלק מהשמות המעטרים את הרשימה. "אתה מגיע לפקד על הגדוד, רואה את זה, ומרגיש את המשקולת", מחייך המג"ד.
ברקת ניגש, מצביע על אחדים מהמפקדים המיתולוגיים. אותו הוא הכיר, אחד פיקד עליו כחפ"ש, ההוא כמ"מ, זה כמ"פ. גם את הקו הזה מכיר ברקת, שהשתחרר ב–1983. "קשה להסביר איזו נוסטלגיה זאת, וזה מאוד מוזר", הוא אומר. "אני חי את הקו הזה. היינו כאן במלחמה כל הזמן, נכנסים למארבים בעומק 15–10 קילומטרים לתוך לבנון".
רגע לפני שמתחילים בסקירת הגזרה, עולה ברקת על מדי ב' - כולל הנעליים האדומות ודרגות הרס"ן. "הנעליים זה הדבר הכי שונה", הוא מציין. "גם אני אוהב יותר את הישנות", מסכים איתו המג"ד, "הן כבדות יותר אבל מתפרקות פחות".
לראש העיר מתלווה פמליה שמרגישה קצת לא בנוח מחוץ למים המוניציפליים של הבירה. ראש העיר דווקא נע במדיו החדשים בטבעיות. "אמין?" הוא שואל בחיוך. כשגם רצועת הנשק כבר נחה על כתפו, פונה ברקת אל מאבטחו - במכנסיים בהירים, ז'קט כהה ופאסון המתחייבים מהתפקיד - ושואל בנדיבות: "אז מה, לאבטח אותך?"
לבנון - אז והיום
ברקת התגייס בנובמבר 1977 לסיירת שקד, אך היא פורקה כעבור חודש, ומשם המשיך לשורות הצנחנים. "אבא שלי גולנצ'יק", הוא מחייך, "וכן, לא פשוט בבית". הם שלושה אחים, שלושה אדומי כומתה, הוא הבכור. האח האמצעי אלי היה קצין בגדוד 202 של חטיבת הצנחנים והאח הצעיר ערן שירת במגלן ומשמש כעת מג"ד במילואים. "היה ברור שאצא לקצונה", מספר ברקת, "לא היה ספק לרגע. מאוד אהבתי את הצבא". ולמרות זאת, הוא אומר, גם ההחלטה להשתחרר במקום להמשיך בקריירה צבאית הייתה טבעית עבורו.
על אף השנים שחלפו, נדמה שהאמרה "פעם צנחן, תמיד צנחן" נכונה גם הפעם. ברקת וסא"ל לוי פוצחים מיד בשיח לוחמים, כולל מור"קים, זריקת מונחים גאוגרפיים לאוויר והחלפת השקפות לגבי סיבוב נוסף בלבנון. "לבנון של היום שונה מפעם. יש מתח באוויר, אבל אין אויב בעין", מסביר המג"ד. ברקת מתעניין בפעילויות הכנת התשתית ובהתגרויות מעבר לגבול. הסטטוס, נאמר לו, ברור: לא נכנסים מעבר לקו כחול, האו"ם יושב די חזק, ובגדוד מעריכים שיום אחד כל זה יתהפך בבום.
"יש מפות?" שואל ראש העיר ומגלה שבימינו הכול דיגיטלי. המג"ד מקיש על כמה כפתורים, האור כבה, ועל מסך גדול עולה מפת המתאר של גבול ישראל–לבנון. לברקת מוגש מכווין לייזר, והוא מבקש לראות את אזור כפר תבנית, שם נפצע כמ"מ. אבל כשהמחשב מתחיל להתקשות בתגובה לבקשות חוזרות ונשנות לזום אין, ברקת מגלה שאולי בכל זאת יש דברים שלא השתנו בצבא. "הכול ממוחשב?" הוא שואל, והמג"ד מהנהן אבל מדגיש שהוא בכל זאת מסתובב תמיד גם עם סט קשיח.
תוך כדי שיטוט על המפה, מספר ברקת על הכניסות של הגדוד ומצביע על צירים, בז'רגון צבאי שמזכיר שגם שבע שנותיו במילואים, 70 יום בממוצע בשנה, לא כל–כך רחוקות. "פה היה לנו קרב עם קומנדו סורי. כאן, על כביש דמשק–ביירות, נהרג לי חייל, עודד יזרעאלי, מפליטת כדור", הוא מספר. "ישבנו שם עמוק, עשרה חודשים. בכניסה, איך שהתחלנו להתקדם להרי השוף, חטפנו מחיל האוויר. נהרגו 13 חבר'ה מפגיעת פאנטום. זה מחק פלוגה".
גם 27 השנים שחלפו מאז היום שבו התייצב במדור השחרורים בבקו"ם, לא השכיחו מברקת את החוויות מהגזרה. הוא נזכר בעוד ועוד קרבות וסיפורים, מלווים בהצגת הנ"צים על גבי המפה הווירטואלית. "היה קרב שבמהלכו נכנסנו למבנה, ובמרתף היו מחבלים. פנים מול פנים, בלילה", הוא משחזר. "גדי לובין (עד לאחרונה ראש מחלקת בריאות הנפש בצה"ל), היה מ"מ 2 שלי. איך שטיפסנו למעלה, אני שומע יריות מלמטה. זה היה משוגע. למעלה מעשרה מחבלים. אני לא מבין איך יצאנו משם בלי נפגעים".
"שמע, זאת חתיכת תקופה", מעיר המג"ד. "ובלי מזל"טים מעל", מחייך מישהו.
"ראית 'ואלס עם באשיר'?" שואל ברקת את המג"ד. "נמנעתי", משיב השני. "צריך. אני ראיתי את הסרט בבית, רצתי מולו על הליכון. כשאתה נכנס לתוך זה, אתה אומר: זה 100 אחוז ככה. מעבר לסיפור הספציפי, התופעה הזאת של הזיכרון וההדחקה, היא אמיתית", הוא מסביר. "כנראה הגוף מדחיק. אתה פשוט לא רוצה לראות את זה. יום אחד אתה מנסה פתאום להיזכר ואתה לא זוכר. חלק מהעובדות שאתה יודע נכונות וחלק לא. שואלים מה אתה זוכר, ואתה מנסה לשחזר, אבל את הקרבות הקשים המוח שלך מדחיק".
כמו בסרטים
אם ברקת היה צריך לבחור אירוע טראומתי אחד משירותו הצבאי, מבצע "מוביל", שנערך באוגוסט 1980 ובמהלכו איבד את מפקדו ונפצע בעצמו, הוא שיקבל את התואר המפוקפק. "נכנסנו לשבעה בתים בכפר תבנית, ולפני הבית האחרון היה בור באדמה ובתוכו חבית שבה הסתתר מחבל", הוא מתאר. "ואנחנו, דוך, הלכנו עליו. המ"פ שלי מוקי (סרן מאיר שלמה קנישבך ז"ל - מ"ד) הלך לפניי. ראיתי אותו עובר ופתאום רשף מהבור, צרור, מוקי נופל. אני מתחיל לירות ויש לי מעצור בנשק. נשכבתי, תפעלתי מעצור, והייתה גם בעיה עם המחסנית.
תפעלתי מעצור שני, והוא יורה עליי. ברור היה לי שמוקי גמור. זרקתי רימון לעבר המחבל, אבל זה היה רחוק מדי. זרקתי רימון שני ויצא עשן מהבור. הסתערתי, ואיך שאני קם - שוב, רשף מהבור. עפתי כמו בסרטים. לא הבנתי מה קורה. חטפתי כדור. הוא נכנס לי ליד ועבר דרך הכתף, פגע לי בריאה, שבר לי את היד. מסתבר שהרימון נפל חמישה סנטימטרים מהבור והמחבל נפצע ואחר–כך חוסל. מוקי נהרג ואני נפצעתי לידו".
ברקת זכה לטיפול בשטח, ולאחריו הוטס להמשך טיפול בבית–החולים רמב"ם בחיפה. כיוון שהמ"פ נהרג ושני סגניו השתחררו, הוא חזר לפלוגתו אחרי חודש וחצי בלבד. ממפקד מחלקה, הפך ברקת לסמ"פ פצוע ונטול מ"פ למשך שלושה חודשים. "איפה זה נמצא בחיים שלי עכשיו?" הוא שואל ועונה: "קודם כול, המשפחות השכולות הן משפחה, וזה דו–כיווני. מסורת רבת שנים. אצל משפחת יזרעאלי ביקרתי לפני שבוע. זה גם עצב וגם שמחות, ואירועים שעושים יחד".
לדברי ברקת, אירועים כאלה גם מבהירים לך מה אתה בעצם עושה כאן ומהי חשיבותם של חיי אדם. "לצערנו, אחרי שאתה מבין מה זה שכול, ישנם איזונים ברמת אחריות המפקדים. אתה מבין מהו המחיר, והוא כבד", הוא אומר. "אני זוכר שהייתי מאושפז אחרי שנפצעתי ומוקי נהרג, ואמו פנינה באה לבקר אותי במהלך השבעה. נוצר קשר מדהים. נפצעתי, ומהשטח אתה עובר לבית–החולים, והכול פתאום מאוד לבן ונקי. ופתאום אתה רואה לכמה אנשים אכפת ממך. החיבוק הזה עושה לך משהו".
ראש עיר זה כמו מ"פ
שש שנים שירת ברקת בצה"ל, ולאחריהן יצא אל העולם נטול המדים. לכאורה, הוא אומר, לקולגות שלו מהאזרחות היה עליו יתרון של כמה שנים. בעוד שהוא התנסה בתפקידי פיקוד והשתדל להישאר בחיים, הם כבר השתפשפו בעולם העסקי. "אבל זה רק לכאורה", הוא ממהר להבהיר ולהסביר: "ניהול סיכונים הוא אחד הדברים שלומדים בצבא, במיוחד כקצין וכלוחם, ואתה מתחיל ללמוד לנהל סיכונים בגיל צעיר ולהוביל ולהנהיג אנשים, להתנהל במצבי לחץ. העולם העסקי הדרוויניסטי מחייב אנשים שיכולים להתמודד עם לחצים, ובמובן הזה אנחנו כל–כך הרבה יותר מבוגרים ומנוסים מהקולגות".
גם עכשיו, כשהוא ממונה על ניהולה של עיר הבירה, מצליח ברקת למצוא קווי דמיון בין התפקיד ההוא על גבול הצפון לבין זה שהוא ממלא היום בטבורה של הארץ. "להיות ראש עיר זה סוג של פיקוד על פלוגה", אומר ברקת. "זו עיר של 800 אלף תושבים, אז אולי אפילו יותר מפלוגה. אין ספק שהשירות שעשיתי רלוונטי. ניסיון צבאי קרבי–מנהיגותי מאוד עוזר. בעצם, אני מודה לצבא וחייב לו על הכלים שהוא העניק לי. אני לא מתגעגע טיפה לצבא, אני מתגעגע אליו המון, ומבחינתי היום הזה הוא יום כיף. גם הפינוקים שאני מקבל פה מהמג"ד, חבל על הזמן".
וכיאה ליום כיף, הוא לא מסתיים במשרד ובשיטוט וירטואלי בגזרה, אלא עובר גם לחלק המעשי, לאטרקציות: עלייה למוצבים ותצפיות על האזור. ברקת, עטוי אפוד, פוגש את סמ"פ החוד ומפגין בקיאות בחוקי המלחמה: "ידעת שאם מישהו מכוחותיך בורח מהמלחמה אתה רשאי להרוג אותו?" "לא שמעתי על זה שום דבר", מודה הסמ"פ וזוכה לתמיכה מהמג"ד. "תבדוק אותי. אפילו עכשיו. אין לכם כאן איזה יועץ משפטי?" הוא מחייך. "עדיין לא", הם מחייכים.
לאחר הסיור, ממשיך ברקת למטווח, שם משתטח ראש העיר בטבעיות על הארץ. המג"ד משועשע, החיילים מצלמים בסלולארי. בדיקת התוצאות דווקא מרשימה. "מאופס", מתגאה ברקת, "לא כדאי להתעסק איתי". "זהו, אתה יכול להיות סמג"ד עכשיו", קובע סא"ל לוי.
ביציאה ממשרד קטן במוצב, אליו נכנסו על מנת ללגום מיץ פטל צה"לי מחוזק יתר על המידה, כמיטב המסורת, עוצר את ברקת צנחן צעיר. "אפשר להגיד משהו לראש העיר?" הוא שואל וזוכה להנהון ולשתיקה מתוחה מצד הסובבים. "אני ירושלמי, מהמושבה הגרמנית, ואני מת עליך". ברקת צוחק ומבטיח לחפ"ש ש"הקיץ בירושלים אנחנו ממריאים".
הסיור ממשיך, אם כי לצער המארחים, גם בנקודה הכי גבוהה בהר אין ראות טובה, בגלל הערפל השורר בבוקר כמעט גשום של תחילת אפריל. "לא נורא", קובע ברקת, "נשאיר משהו גם לפעם הבאה".
("במחנה", 14.04.2010)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)