 |
27-08-2013, 22:37
|
|
מומחה לתעופה, תעופה צבאית, חלל ולווינות. חוקר בכיר במכון פישר
|
|
חבר מתאריך: 02.07.05
הודעות: 11,691
|
|
|
מוסף גלריה: האדריכל דן איתן מגלה את סודות האטום
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי גיל חזקיה שמתחילה ב "פרסום ראשון: תמונות ושרטוט אדריכלי של חלק מקמ"ג"
http://www.haaretz.co.il/gallery/ar...emium-1.2107880
האדריכל דן איתן מתקשה להבין את המניע לפרץ העניין הציבורי בצילומים הישנים שפירסם זה מכבר באתרו. בצילומים נראים מתקנים שונים של המרכז האזרחי בקריית המחקר הגרעינית (הקמ"ג, ולהלן הכור) שליד דימונה, אותם תיכנן יחד עם שותפו דאז, האדריכל יצחק ישר. ההתפרצות החלה בידיעה שהופיעה באחד מאתרי החדשות העצמאיים והתהדרה בתואר “סקופ”, מכאן הדרך לחגיגה של באזז עיתונאי היתה קצרה. בתוך 24 שעות קיבל איתן פניות מהעיתונות הכתובה, מהרדיו והטלוויזיה, ואפילו מנציגים של בי-בי-סי וערוץ טורקי אחד. אתר הבית שלו עצמו הוצף באלפי כניסות בתוך מספר שעות, "ומי בכלל נכנס לאתרים של אדריכלים?" הוא שואל.
תחושת הבהילות הזו התבררה כלא מוצדקת, ובכל אופן, כחדשה די ישנה: אותן תמונות אושרו לפרסום כבר לפני שנים, וחלקן גם הוצגו בהזדמנויות שונות מבלי למשוך עניין מיוחד. ההדים שפרסום התמונות מעורר כעת מצביעות אם כן יותר על עניין ציבורי הולך וגובר מאשר על מדיניות כלשהי של הצנזורה. אך ענן ההתרגשות שאופף כל דיווח, זה 50 שנים, על אישושים או הפרכות בנוגע לייעודו של המתקן הגרעיני החשאי בלב המדבר, מאפיל על עובדה פשוטה: מדובר היה ביצירה אדריכלית, טכנולוגית וחברתית ראשונה במעלה, שנישאה על רוח הנעורים של המדינה הצעירה.
קריית המחקר בדימונה הוקמה בסוף שנות ה-50 ובניית המתקנים השונים בה נמשכה גם בעשור שלאחר מכן, במקביל להקמת מתקן המחקר בשורק. זה היה תוצר של שיתוף פעולה עם ממשלת צרפת, תחת ניצוחו של שמעון פרס ששימש אז בתפקידים בכירים במשרד הביטחון. איתן, בן 82, מאמין שפרס, שבשנים מאוחרות יותר התוודה בשיחה פרטית עמו כי תמיד חלם להיות אדריכל, היה הרוח החיה מאחורי הדגש האדריכלי של הקריה כולה. כך, גם לתכנון המתקן בשורק יובא במיוחד האדריכל האמריקאי הבולט פיליפ ג'ונסון, מתוך המחשבה ש"לכור גרעיני מגיעה החזות המודרנית הטובה ביותר", אומר איתן.
בדימונה, בחירת האדריכלים התבצעה באמצעות תחרות בין שישה משרדי אדריכלים, ועוד כזו שהתמקדה באיתור הכשרונות הצעירים דווקא, ולא בשמות הגדולים והמוכרים של התקופה. "ראו בזה מפעל לאומי חדשני", הוא נזכר. "אנחנו עושים מדינה חדשה, אנחנו גם רוצים אדריכלות חדשה. זה היה ברור לגמרי שיעשו תחרות על תכנון המרכז האזרחי של הכור. זה מעניין, כשאני חושב על זה בדיעבד, שפונים לקבוצה גדולה כזו כשיש פה כביכול סודיות מאוד גדולה. אני חושב שהיתה בזה אמירה כפולה – קודם כל הנכונות לשיתוף, והרצון לחפש את הטוב ביותר, לעבוד עם הדור הזה, שהולך לחדש".
תוכנית קריית המחקר מחולקת בצורה ברורה לשני חלקים – אחד הוא המתחם האזרחי והשני הוא האזור "החם" של הכור והמעבדות הסובבות אותו, ובו נעשית הפעולה המחקרית. על האזור החם עבדו אדריכלים שונים, בהם גם צרפתים, ואילו ישר ואיתן זכו בתכנון כלל מתקני המתחם השני. אלו כללו משרדים להנהלה, חדרי אוכל, מרכז מחקר, חדרי לינה, מרפאה ובהמשך גם ספרייה ובית ספר. "זה יכול להיות כל מפעל שהוא, רק שפה היתה מגבלה כפולה, של הסודיות ושל הסיכון הטכני כתוצאה מהעובדה שעובדים עם חומרים מסוכנים. לכן מוכרחים להגדיר גבול ברור, שאחריו עובדים, מתנהגים ומתלבשים אחרת".
תוכנית האב של המרכז האזרחי היתה כבר נתונה מראש לאדריכלים ותוכננה על ידי האדריכל הצרפתי של המתקן. זו הכתיבה את המיקום של המתקנים השונים לאורך ציר שדרה ראשי שבקצהו ניצב הכור עצמו. בקומפוזיציה אלגנטית שהזכירה את גני ורסאי, מתלוצץ איתן. "הקונצפט היה שזה באמת לא עוד איזה מפעל. זו אמירה על הנקודה שבה אתה נמצא, ואתה מחבר את התרבות של המקום לתרבות שתרצה שתהיה לך, יחד עם התרבות הטכנולוגית החדשה".
גם לאחר הזכייה, ממשיך איתן, הגורמים המנהליים השונים מולם עבדו האדריכלים הוכיחו פעם אחרי פעם גמישות ופתיחות מחשבתית, כאשר איפשרו להם חופש אדריכלי שכלל גם שינוי היבטים שונים בתוכנית האב, אף שאלו היו כביכול מחוץ לסמכותם. מנהל הכור היה עמנואל (מנס) פרת, והוא שכר את אמנון ניב, בן גילו של איתן, לתפקיד אדריכל הבית של הכור. "גם הקליינט וגם אנחנו ראינו את אותו חזון מול עינינו, גם מי שישב מלמעלה אמר זה מה שתעשו". באופן זה, בתוך שנתיים מתחילת הבנייה עמדו כבר המתקנים של השלב הראשון, כולם תוצר של אדריכלות בטון שנעה בין התיעוש של החומר להיבטים הפיסוליים (והברוטליסטים) שלו.
ראשית נבנה בניין המשרדים, מבנה ארוך בגובה שלוש קומות על עמודים, בתוך זמן שיא של שמונה חודשים. מהירות ההקמה נגזרה מהרצון של מנהל הכור להושיב את העובדים החדשים בסביבת העבודה החדשה, עוד בטרם הושלם מתקן המחקר עצמו. בהתאם, האדריכלות של הבנייה נגזרה מהיותה מורכבת מאלמנטים מתועשים ובחלקי בטון יצוקים מראש (פריקסט). "זה היה פנטסטי לעבוד אז במדבר. הרכבנו את הבניין הזה ממש כמו לגו". בזמן שרצפות הבטון היצוק התייבשו הוכנו הבלוקים שנועדו להצל על החזית הדרומית (בריסולי), יוצרו במפעלים החלונות והדלתות, וכל האלמנטים השונים הורכבו בזריזות במקום, כולל המחיצות הפנימיות שרותקו באמצעות ברגים אל הרצפה.
כל המתקנים של המפעל נבנו באותה רוח של חדשנות ויעילות – שהיתה שלובה בקשר הדוק עם אסתטיקה, אף שזו לא היתה חיונית. אפילו מבנה טכני כמו מגדל המים קיבל חזות מונומנטלית. מטרתו היתה להחזיק 500 קוב (טון) מים שנועדו לשתייה, להשקיית צמחיה, לניקיון ולמקרה חירום. "אמרתי להם – 'תשמעו, במגדל בגובה 48 מטרים אתה לא פשוט עושה דלת ונכנס, אתה צריך לתת איזשהו כבוד'. במקום זאת הצענו לבנות מדרגות עולות לגשר, כך שהכניסה אליו היתה בגובה קומה, והם אימצו את זה".
בדופן המגדל נבנו מדרגות ספיראליות שהובילו למרפסות בולטות שהוקמו מעל מאגר המים "ואם אתה מגיע למעלה, אתה יכול לעמוד בחוץ ולהסתכל על כל העולם". הנכונות של הנהלת הכור להשקיע מחשבה נוספת בנוחות ובהנאה של העובדים מהמתקנים נראית יוצאת דופן כיום. "זה היה מובן מאליו, לא היה בא אליך מישהו ואמר – 'אתה השתגעת, אתה יודע כמה זה עולה לסובב את התבנית?'. רואים בתוצאה שהרבה הושקע פה בתנאי החיים".
עוד נבנו מבנה נוסף ששימש את חדר האוכל, מועדונים וחדרי השתלמות, ושלוש שנים מאוחר יותר נבנתה במקום גם ספרייה, לאחר שכניסתם של המחשבים הראשונים, כמו גם הצורך במעבדת צילום הכתיבו שינויים בתכנון הראשוני. בנוסף נבנה מבנה ארוך וצר ובו חדרים לחוקרים ששימשו בהמשך פחות לצורכי לינה ויותר כמשרדים, מרפאה בת שתי קומות עם חצר פנימית, ומתקנים של כניסה למפעל, כמו כבאות, חילוץ וביטחון.
החדשנות האדריכלות באה לידי ביטוי בקומפוזיציה של הבינוי שהציעו האדריכלים. הכיכרות, החצרות הפנימיות או הסמטאות לא ניצבו זה אחרי זה אלא סודרו באופן חופשי ויצרו סביבם אזורי שהייה. המרחקים בינהם היו גדולים במכוון, באופן שיאפשר צמיחה עתידית של הקריה, ותוך שמירה על חזות מלכדת. נושא נוסף שעליו שמו האדריכלים דגש גדול הוא תשומת הלב לאקלים, שבאה לידי ביטוי בהצללות רבות, אוורור טבעי והגנה מסופות החול שהיו פוקדות את האזור.
בתחום אחד לא אומצו החידושים שהציעו האדריכלים "היה לי אתם ויכוח גדול דווקא על הנוף. הרי אתה יושב ברמה מדברית בגובה 600 מטרים. הרי מה יותר מעניין מאשר להביא ‘חמדות’, אבנים חלקות שהיו פזורות שם בשפע – לעשות מהן משטחים, לשתול ביניהן את הצמחייה המקומית – עוד כמה טיפות מים וזו היתה גדלה פי כמה. אבל הם רצו דשאים. אני לא יודע מה קורה שם עכשיו, אבל בפעם אחרונה שהייתי שם הדשא היה צהוב, והממטרות עבדו".
איתן לא ביקר במפעל כמעט מאז השלמתו, "הם לא בדיוק מקבלי אורחים", הוא צוחק. אך גם היום הוא ממשיך להתפעל מן ההיבטים החברתיים, שהיה שלובים באופן אינטגרלי עם המפעל עצמו. "זו ממש עיירה, וזה נורא מעניין. אלו אנשים שעובדים יחד במקום אחד, עם כל הסיכונים ועם האחריות שמוטלת עליהם. הם אוכלים במקום אחד, מקבלים בו הרצאות, רואים סרטים ומקיימים חיי חברה". מן הבחינה האדריכלית, בכל מקרה, אומר איתן "למדנו הרבה דברים שם. אין ספק". |
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
