ביקורת שכתב בשעתו אל"מ במיל מנחם דגלי, מפקד סיירת מטכ"ל לשבר, על הספר
https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...11/64217687.pdf
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/htz/images/logos/logo.gif]
כך לא עושים מלחמה
סמל מקנב מסוגל לתאר פעולה לפרטי פרטיה, אבל הוא אינו יודע - וגם אין לצפות ממנו שיידע - לכתוב ספר בראוו שתיים אפס. אנדי מקנב. תירגמה: נעמי כרמל. הוצאת כתר, 241 עמ', 84.90 שקלים
"הספר 'בראוו שתיים אפס' היה לרב מכר בבריטניה, ואין ספק שייכנס לקלסיקה של ספרות המלחמה", כתוב על גב הכריכה של הספר שלפנינו. זהו סיפורה של חולייה בת שמונה לוחמים בפיקודו של סמל אנדי מקנב, מחבר הספר, שהונחתה עמוק מעבר לקווים בעיראק בעיצומה של מלחמת המפרץ, במסגרת המאמץ לפגוע ולשתק את מערך טילי הסקאד ששיגר טילים אל ישראל. קריאה בספר מעלה בזיכרון את הספרים הקלאסיים ממלחמת העולם השנייה - כמו "אנשי פנפילוב", "זעקת הקרב" או "מפקד הרפאים" - שעליהם התחנכו דורות של לוחמים בכל הצבאות וגם בצה"ל. אלה ספרים שלמדנו מהם דבקות במשימה, אחוות לוחמים, "המעז מנצח", איך להתכונן, לתכנן ולבצע פעולות צבאיות באופן קפדני ומקצועי, ועם זאת במקוריות, יצירתיות ואלתור בשעת הצורך. וכל זאת תוך כדי תמרון החותר להגיע אל נקודות תורפה, להפתיע, לחסוך בכח ובחיי אדם בלי לסטות מן המצפן הנעול תמיד על המטרה. וכמובן, רוח הלחימה והלוחם, אותם ערכים ערטילאיים מעט, שבמבצעים, קרבות ומלחמות רבים היו ההבדל שבין הצלחה לכישלון.
היחידה של הסמל אנדי מקנב שייכת ל"שירות האווירי המיוחד" (S.A.S) יחידה שקמה בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה על ידי דייויד סטרלינג, שפיקד עליה במדבר המערבי, ופגעה קשות בעורף ובקווי האספקה של צבא רומל. עלילותיה מסופרות בספר "מפקד הרפאים". סיסמתה - "המעז מנצח" וסמלה - חרב מכונפת, מעטרים את כומתת היחידה עד היום. בחדר האוכל של היחידה המיוחדת שבה שרתתי בצה"ל היתה מתוחה לכל רוחב הקיר הסיסמה "המעז מנצח", ועלילותיו של סטרלינג ויחידתו היו מקור השראה. המשימה שהוטלה על חולייתו של מקנב היא משאת נפשה של כל יחידה מיוחדת: מלחמה צודקת שאינה נתונה במחלוקת, חדירה עמוקה אל מעבר לקווים, שהייה ארוכה בשטח, פגיעה ביעד אסטרטגי, ואפשרות להפתיע, לבצע ולהיחלץ. כל שנאמר עד כה מסביר את תיאבון הקריאה המתעורר אצל מי שחובב ספרים מסוג זה, כשאחד מהם נופל לידיו.
הסיפור בקצרה: עם תחילת מלחמת המפרץ החלה עיראק לשגר טילי סקאד לישראל מבסיסי שיגור נייחים וניידים שהיו פרושים בצפון מערב-עיראק. ישראל איימה להגיב ולפעול כנגד בסיסי הטילים - פעולה שעלולה היתה לסכן את שלמות הקואליציה, שבה השתתפו גם מדינות ערביות. חילות האוויר של הקואליציה ניסו לפגוע בעצמן במערך הטילים ולשתקו, ובכך למנוע פעולה ישראלית. ההפצצות כוונו אל בסיסי הטילים הנייחיים ואל קוי התקשורת המוליכים אליהם, שהיו צמודים לצירי תנועה ולגשרים. אלה פגעו גם באוכלוסיה אזרחית, ועיראק עשתה בכך שימוש תקשורתי רב שגרם קשיים לקואליציה. נשקלה הפסקת ההפצצות, והאלטרנטיווה היתה ניסיון לפגוע בבסיסי הטילים באמצעות חוליות קומנדו שיונחתו באזור. אל סמל מקנב וחולייתו צורפה חוליה נוספת, בסך הכל שמונה לוחמים, והוטלה עליהם המשימה לתכנן ולבצע חדירה לאזור שממנו נורו הטילים ולפגוע בהם ובקווי התקשורת. לאחר יומיים של תכנון הונחתו הלוחמים באמצעות מסוק בשטח.
כל אחד מהם נשא עמו כ-100 ק"ג של ציוד לחימה, קיום, רפואה וקשר. כשהתקרבו לאזור הביצוע, גילו שהם נמצאים בלבו של אזור מאוכלס בצפיפות בכוחות צבא ובאוכלוסייה אזרחית. תוך יומיים התגלו הלוחמים, ובמשך יומיים נוספים התנהל אחריהם מרדף שבמהלכו התפצל הכוח לחוליות קטנות ולבודדים. הם לחמו לכל אורך הדרך, אך בסופו של דבר נפלו ארבעה בשבי, שלושה נהרגו ואחד הצליח לחצות את הגבול לסוריה, הסגיר עצמו, והועבר לשגרירות הבריטית בדמשק. המשימה לא בוצעה. השבויים עברו חקירות נוקשות, אלימות ומשפילות, ואף על פי כן הצליחו, לדבריהם, להסתיר את משימתם האמיתית ונצמדו לסיפור הכיסוי שהמציאו. בסוף המלחמה הוחזרו הארבעה לידי הבריטים בחילופי שבויים.
הספר נכתב על ידי חייל בן 35, שהתגייס לצבא בגיל 17 כדי להימלט מאימת הדין והכלא. בצבא הוא מצא את עצמו, התבלט, ועלה לדרגת סמל ומפקד חוליה. הוא איש צבא מקצועי השולט בכל רזי המקצוע וגא במקצועו. אבל זה רק מקצוע, ויותר מפעם אחת הוא חוזר ומדגיש בספר את מניעיו: "משלמים לי בשביל זה, ועלי לעשות את המיטב". הוא מסוגל לתאר פעולה בפרטי פרטיה; לא רק כל עץ ביער, אלא כל ענף, זלזל ועלעל, כל תרגולת, כל כלי נשק, כמעט כל צעד וירייה בודדת, וגם כל סטירה, יריקה, בעיטה והשפלה בתקופת השבי. אבל הוא אינו יודע - וגם אין לצפות ממנו שיידע - לכתוב ספר.
הפרשה יכלה בהחלט לשמש חומר גלם לספר מצוין, לו במרכזו עמד הניסיון הקשה, הפיסי והנפשי, שעברה החוליה. סופר צללים טוב לו נלווה למקנב בכתיבה, או סופר שהיה עומס על עצמו את כלהסיפור ושואב מכל המשתתפים את שעבר עליהם, היה מפיק תוצאה מרתקת, למרות כישלון המשימה. אך כפי שנכתב על ידי מקנב, אני מודה שהיה מעייף לעבור את כל 241 העמודים, כמי שפוסע ביןחומרי גלם במחסנו של טבח ומחפש את הארוחה הדשנה שאיננה.
יש בסיפור שמונה לוחמים. פרט לשמותיהם, לפעמים רק הפרטיים, אנו יודעים מעט מאוד על חלקם. איננו יודעים דבר על פחדיהם, לבטיהם, עולמם הנפשי, החברות שביניהם, תחושת הסבל, הרגעים שבהם היו קרובים לשבירה. לא כלום. פשוט הזדמנות שהוחמצה. אי אפשר לצפות שהתרגום ישפר את מה שאין במקור. אך כשמדובר בספר בתחום מקצועי כל כך מיוחד, המשופע במונחים צבאיים וטכניים, היה רצוי שהמתרגם יהיה בקי ברקע, ולפחות שישתמש במילון מעודכן למונחים צבאיים. יש לי תחושה שלרשותה של המתרגמת לא עמד מילון כזה, וגם לא נועצה במישהו הבקי בתחום הלחימה המיוחדת.
אפשר להשתמש בסיפור ובנסיבותיו ככלי לבדיקת כמה היבטים של התהליך העובר על הזרוע הצבאית בעולם (המערבי, לפחות). מלחמת העולם השנייה, מלחמת קוריאה ומלחמת וייטנאם היו ארוכות, קשות, מתישות ותבעו קורבנות רבים. היו מעורבים בהן צבאות גדולים, וחברות שלמות חוו את החוויה הקשה. לכולם, חיילים ואזרחים, זו לא היתה הרפתקה קצרה שלפניה ואחריה תקופות ארוכות של "הביתה" ואיש לנפשו. ההירתמות המוחלטת למאמץ תבעה גם הזדהות נפשית עמוקה, בדרך כלל של המדינות, אבל תמיד של הצבאות והחיילים. ההזדהות הובילה להתעלות ולרצון עז להצליח ולנצח, כמו גם להופעתם של הנהגות צבאיות ודמויות מפקדים שהיו מקור השראה לכל השרשרת הצבאית עד לאחרוני החיילים בחזית. באותן מלחמות התפתחו האמצעים, הטכניקות והשיטות - אבל אלה היו רק שניים במעלה למשימות ולדחף לביצוען. והנה, במלחמת המפרץ היו מעורבים מיטב הצבאות, הציוד והטכניקה; היא נערכה לאחר שנים רבות שבהן לא הופעלו כוחות בסדרי גודל כאלה; והשתתפו בה מדינות השרויות פחות או יותר בשקט ובפריחה כלכלית. אך כבר מראש ברור היה שזו רק הרפתקה קצרה, ואתה חש שהכוחות המניעים הישנים - ההזדהות, החוויה הארוכה, ההתלהבות והדחף להתמודד ולנצח - התפוגגו בדרך.
וכך המשימה מוטלת כלאחר יד, ובחצי-פה, וישירות על סמל, שהוא גם אחראי על הביצוע. עם כל הכבוד, משימה כה מורכבת, מסוכנת וחשובה למהלך המלחמה ראוי לה שיעמוד בראשה קצין, ואפילו לא זוטר, ומעליו בסיוע ובפיקוח מפקדה שלמה העומדת לשרתו בחרדת קודש. אך כאן, סמל מודיעין מספק לכוח מפות בקנה מידה של אחד לחצי מיליון, בלי קווי גובה, ועם צבעים כמו באטלס של תלמידי בית ספר, כדברי מקנב; אין תצלום אוויר מעודכן, אין פרטים על כוחות אויבים והיערכותם. ואותו סמל מתכנן כמיטב יכולתו - הצנועה מאוד - ומבקש בקשות לציוד ולתובלה. הוא פותר פתרונות להמון מצבים אפשריים על פי תרגולות אין ספור, שהן כנראה הצטברות של המון לקחים מהמון מבצעי עבר. וכך הוא יוצא, מסורבל בשפע פרטי ציוד ונשק - כ-100 ק"ג לאדם - שאמורים לחלץ אותו מאלף מצבים שונים שתכנון רציני היה מצמצם מאוד. ולך תנהל מבצע מיוחד, בעורף האויב, כשאתה מסורבל כצב משוריין ונופל לשטח עיוור כעטלף. הכוח מתנהג בשטח כחבורת בריונים הנקלעת לשכונה זרה ומחפשת קטטה הגונה, שלא כל כך חשוב איך תסתיים. העיקר שנכנסנו, הפעלנו ציוד ונשק על פי הספר, וגם אם נמות - לא נורא, הלא לשם כך משלמים לנו. הם נוטשים זה את זה, והופכים לבודדים הנמלטים וניצודים בזה אחר זה, אין להם קשר, אין להם חילוץ, ונראה שלאף אחד, וגם להם עצמם, לא כל כך חשוב אין זה יסתיים.
המסקנה העצובה היא שעל צבאות ויחידות להמשיך ולחפש מלחמה כל הזמן, כדי לשמר את איכותם, שאם לא כן - במידה מסוימת כמו הספר, ואולי מאותן סיבות -יהפכו למצבור ענק של חומרי גלם מצוינים, אך ללא הנשמה ההופכת אותם למכונת מלחמה. הדבר לא היה נורא לו היה נוצרת סיטואציה של שלום שהוא נחלתם של כל המדינות והצבאות. אך מספיק משוגע אחד בעיירה, שימשיך לטפח את הלוחמנות ולחפש אויבים ולרתום את כל מאמציו למטרה, כדי שיום אחד יקום על שכניו השאננים ויחריב את עולמם. דוגמה לכך היא גרמניה בין שתי מלחמות העולם, ואולי איראן היום ומחר. ואם יש ערך לספר, חשיבותו בהשוואה למה שהיה ובמחשבה על התהליך העובר על זרוע צבאית העומדת לרשות מדינה במצב שלום.
אל"מ (מיל') מנחם דיגלי היה מפקד סיירת מטכ"ל
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 11-07-2015 בשעה 10:35.
|