ראיון עם ח"כ עפר שלח על ספרו
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "ראיון בבלוג "על הכוונת" עם הח"כ עפר שלח לרגל צאת ספרו החדש"
עפר שלח: בגיל 23 פיקדתי על חייליי עם חצי מהפרצוף ביד
https://2016-uploaded.fresh.co.il/2...13/90170010.pdf
עפר שלח: בגיל 23 פיקדתי על חייליי עם חצי מהפרצוף ביד
שבע שנים אחרי, מרשה לעצמו עתה עפר שלח לספר איך השפיע עליו מותה של אשתו ("אני מתאבל עליה עד היום כמו שהתאבלתי ביום שמתה"), עונה למבקריו שמאשימים אותו בהתבטלות בפני יאיר לפיד ("יש לנו ריבי ענק") וטוען שתפיסת הביטחון של ישראל לא רלוונטית לאויב החדש
13/04/2016, ורד רמון ריבלין
- אני קוראת את הספר החדש שלך 'האומץ לנצח', המקעקע את תפיסת הביטחון הנוכחית של ישראל, ותוהה עד כמה יש לך עניין לא פתור עם הצבא. הנושא בוער בך שנים, למה לא המשכת בקריירה צבאית?
"לא העליתי בדעתי שאהיה איש צבא. כתבתי גם את 'המדריך ליוליסס' ולא רציתי ללכת לאקדמיה. רק בגיל 53, כשהפכתי חבר כנסת, קיבלתי לראשונה חדר משלי, משרד. עד אז, בכל שנותיי כאיש תקשורת, לא היה לי חדר. רציתי להיות אדם עצמאי, ובתוך הצבא אתה לא אדם עצמאי".
- אתה אומר שהכי חשוב לך להיות אדם עצמאי, אבל ההצלחה שלך בכניסה לפוליטיקה גזלה ממך את הדבר הכי חשוב: את הקול האותנטי שלך. אתה נאלץ להחניק אותו כדי להמשיך לפעול במסגרת הנוכחית.
"נכנסתי לפוליטיקה כדי להשפיע. אם הייתי רוצה להמשיך להשקיע בניסוח של הדעות שלי עד השפיץ האחרון - לא הייתי פה. אני חלק ממסגרת פוליטית, וזה מתח. מי שאומר שאפשר אחרת, הוא או צדקן או תמים. הייתי חבר הנהלת קואליציה שהורכבה מחמש מפלגות, ועסקתי כל היום בשיכוך המתחים כדי שהקואליציה הזו תתפקד. זה דורש ממך פשרות, זה דורש ממך להצביע בעד דברים שאתה לא שלם איתם במאת האחוזים, בטח. מי שחושב שזה אחרת - שלא יהיה בפוליטיקה. זה מגוחך, זה ילדותי".
- איך אתה, כאיש שמאל מובהק, שורד את הפזילה החדה ימינה של ראש מפלגתך?
"אני לא יודע מה זה 'פוזל ימינה'. אלה מילים ריקות של ימנים שרוצים לבדל את עצמם מהשמאל השנוא, והשמאל משתמש בזה נגדנו - כדי ליילל. רוב האמירות נגדי בעניין הזה נאמרות על ידי אנשים שיש עתיד ויאיר לפיד הם לצנינים בעיניהם, והם משתמשים בזה כאמצעי ניגוח. יש כאלה שבאים ליאיר לפיד ושואלים 'למה אתה עם עופר שלח השמאלן', והוא שולח אותם. המצע של יש עתיד לא רק שנכתב על ידי, אני הייתי בו קודם. אני החזקתי בתפיסה הזו של התחלה מחדש של התהליך שיביא להיפרדות מהפלסטינים".
- היפרדות מהפלסטינים גם בירושלים?
"לא בהכרח כתפיסה כוללת, אלא נקודה נקודה, מקום מקום, בכפוף לבחינה ביטחונית. כדי שאדם לא יוכל לצאת מרחק של 400 מטר מהבית ולדקור, כן. אם אגרום לו לעבור מחסום, הסיכוי שהוא יחשוב כמה פעמים - גדל. הרבה פעמים אנשים שהיה להם קשה יותר לבצע פיגוע, ירדו מזה".
ספרו החדש של יו"ר סיעת יש עתיד בכנסת וחבר ועדת החוץ והביטחון, 'האומץ לנצח', מציג ביקורת קשה על תפיסת הביטחון של ישראל. בניתוח מעניין ומשכיל הוא מנסה להרים את הכפפה הכבדה, ולהציע תפיסה עדכנית, שמתאימה לעידן החדש. "הספר הוא מסמך פוליטי, מסמך של אדם ששם את המצע שלו בנושא ביטחון ואומר: אל תבחרו בנאדם שלא מציג לכם תוכנית ביטחון".
- בגלל המשקל הכבד שהחברה הישראלית מייחסת לביטחון בבחירות, היית רוצה את גבי אשכנזי במפלגה שלכם?
"זה בכלל לא שייך לסוגיית הביטחון. אחרי 12 שנה של שרי ביטחון שהיו קודם רמטכ"לים - עובדה שלא מצאנו את עצמנו מוכנים למלחמת צוק איתן. כל התפיסה הזו, שצריך שאנשים מרקע צבאי ייכנסו לפוליטיקה, עקומה בעיניי".
אלא שלפיד דווקא מאוד היה רוצה לראות את אשכנזי כמס' 2 במפלגה שלו, ואף מנסה לשכנע אותו להצטרף אליו. אם אשכנזי יתרצה, סבורים מקורביו של זה האחרון, ייצר הדבר בעיה לשלח, מאחר והוא עשוי לתפוס את מקומו כמי שהתביית על המשבצת הביטחונית במפלגה.
"מבחנים קשים"
בצבא שירת שלח כקצין בחיל הצנחנים. בזמן שירות במילואים, כשכיהן כמ"פ, נפצע קשה ממטען צד ואיבד את עינו.
- בכל השנים מאז אתה עוד חי את הצבא בעוצמה עזה.
"ארבע שנים הייתי בסדיר וממש נהניתי כל יום. עמדתי במבחנים פיזיים ונפשיים, שלא ידעתי שאוכל לעמוד בהם. בסיטואציות של קרב, כשחצי מהכוח שלי היה פצוע, הובלתי את החצי השני להסתערות. הייתי בחור בן 21 בחבלה מוצנחת ו-80 איש מעולים נשמעו לכל דבר שאמרתי, סרו למרותי באופן טוטאלי. זו חוויה מאוד חזקה, מאוד אהבתי את זה. הקסים אותי להוביל אנשים במבחנים מאוד קשים. השקעתי בהוויה הזו המון רגש, זה עיצב אותי לשנים הבאות.
"בגיל 23 הייתי בסיטואציה שבה פיקדתי על החיילים שלי במשך שעה כשאני מחזיק חצי מהפרצוף שלי ביד. אני לא ממליץ על זה לאף אחד. זה אירוע שמוציא החוצה יכולת שאתה לא נדרש לה בחיים הרגילים".
- אילו כלים משמעותיים לקחת איתך מההתנסות הקרבית לעולם האזרחי?
"אחד הדברים שלמדתי בצבא ומשמש אותי בחיים, וגם בריצה למרחקים ארוכים, זה שלזמן נתון אין דבר שאתה לא מסוגל לעשות, אם אתה מכין את עצמך.
"אם צריך לא לישון, אם יש קושי גדול, פיזי או נפשי, ההתנסות הצבאית לימדה אותי שבסוף אני יכול לעשות אותו. זה הופך להיות הטבע שלך. אם החלטתי לעשות משהו, אני אמצא את הכוח והזמן. זו משמעת.
"בדרום אפריקה רצתי 90 קילומטר בעליות וירידות. זה כאב איום וקושי גדול, ומצד שני זה רגע שאתה מחוץ לגוף שלך, אתה מסתכל על עצמך פועל. ולא היה לי ספק לרגע אחד שאסיים את הריצה".
- בשביל מה, בעצם? מבינה את האקסטזה בריצה, אבל למה לקחת את זה לקצה, לכאב?
"זו צורת חיים, אני אוהב את זה. אם אתה עושה את זה נכון, אתה הופך להיות אדם שרץ מרתון. כל העיסוק הזה, שאתה ממוקד בתוך משהו, זה אושר. אין שאלות ואין ספקות בבועה הזו. אני רץ מרתון בפחות משלוש שעות, ובסופו אני מרגיש כאילו עברה רק רבע שעה. אני ממוקד לגמרי בתוך הרגע, וזה נקי. עשיתי כבר 20 מרתונים. קשה לי לקום בשש בבוקר לרוץ, אבל כשהמטרה הופכת להיות האמצעי לדרך, זה אחרת - אם לא היה מרתון בקצה אולי לא הייתי קם".
"כאב איום"
שלח, 56, אלמן ואב לשניים, נולד בקריית ביאליק ולמד בתיכון עירוני י"ד בתל אביב. בצבא הוא שירת כמפקד בצנחנים, ולאחר מכן למד כלכלה וספרות בתל אביב ותואר שני בספרות אנגלית באוניברסיטת ניו יורק. את הקריירה העיתונאית הענפה שלו החל ככתב ספורט, והתמחה גם כפרשן לענייני צבא וביטחון. עם רביב דרוקר הוא הגיש לימים את התוכנית 'שישי' בערוץ 10 וגם את 'המקור'. בברנז'ה רואים בו אליטיסט, במובן הטוב והרע של המילה, אבל גם יריביו מתפעלים מהידע וההבנה העמוקים שלו.
במקביל לעשייה המקצועית האינטנסיבית, עבר טלטלות אישיות טראגיות. אשתו, ד"ר מיכל שלח, נפטרה אחרי שבע שנות מחלה קשה. "אשתי נפטרה ב-2009. בשנים שבהן היא הייתה חולה הייתי כמו אסיר שחופר מנהרה בכפית. אתה לא באמת רואה משהו מעבר למה שלפניך. אלה היו שנים עם הרבה רגעים של אושר, ואינטימיות ועוצמות, שאתה לא מגיע אליהן אם אין מחיר נורא בפתח.
"אתה חי עם אדם שעומד למות ושניכם יודעים את זה, ויש ביניכם אמת מוחלטת. יחסית השגנו הרבה זמן בדיוק בגלל הדבר הבא שאגיד לך: סרטן זה בסוף דיאלוג בין החולה למחלה שלו. כשאתה חי במציאות חיים כזו, כל דבר שגרתי מקבל עוצמות. כואב לחיות ככה, זה כאב איום. הכאב נגזר עלינו, אבל יש בזה גם יופי ואמת מאוד גדולים. קרו לי הרבה דברים בחיים, והתגובה שלי אליהם נבעה מהרבה מחשבה ומודעות".
אביו, חזי שלח, שחלה אף הוא, נפטר זמן קצר אחרי אשתו. עוד קודם לכן מתה אמו ב-2006, אחרי שמונה שנים של מחלת האלצהיימר.
- איך השפיעו עליך חוויות האובדן האלה?
"הדבר הכי חשוב שלמדתי ממה שקרה בעשור האחרון זה 'אל תעשה מעצמך עניין'. למדתי לראות את היופי והכוח בלקבל. לתת זה קל: אתה מרגיש חזק, מרגיש נדיב, מרגיש טוב. אבל למדתי שלקבל, להיות חלש, וגם שאחרים יראו את זה, זו עוצמה בלתי רגילה, וזה קרה לי הרבה ועשה אותי אדם יותר טוב.
"לא היה לי זמן ורצון לחשוב על עצמי. מיכל אשתי אובחנה כשהייתי בן 42, ונפטרה כשהייתי בן 49. זה הרבה זמן משמעותי בחיי אדם, וכשהיא נפטרה ידעתי שאכנס לתהליך שייקח זמן".
- קומפנסציה?
"אין קומפנסציה. אני מתאבל על אשתי היום כמו שהתאבלתי ביום שמתה. אין הבדל בעומק הכאב והגעגועים. כשאשתי הייתה חולה עבדתי בכל העבודות וכתבתי שלושה ספרים ורצתי מרתונים, וחייתי חיים איתה. אתה חי שנים בחדר שמואר בנורה של 40 וואט ועובר לחדר שמואר בפרוז'קטור במין בהירות חדה".
"האקזיסטנציאליסטים אמרו לפניי, שלקיומו של האור אין משמעות חיצונית. אתה יכול להאמין כמוני שהתפקיד שלי והיופי של החיים שלי, זה שכל יום אני מוצא משמעות מחדש. זה נקרא לחיות. חיי אדם זה הדבר הכי מופלא עלי אדמות. איך אנחנו מצליחים למצוא אהבה, ולברוא וליצור. זה עולם שייגמר בזה שנמות, וחלק ממה שעשינו אולי יישאר אחרינו, אבל לא נדע מזה. זה מעשה אכזרי.
"בסוף 'יוליסס' יש מסה שהסתובבתי איתה 25 שנה. אני לוקח את ג'ויס ואת יצירתו שזה מה שהיא אומרת. המשמעות אצלו ואצלי מתגלמת במילה אהבה, וזה דבר מדהים. כל יום אני מתפעל מהיופי הזה מחדש, מהמשמעות שבני אדם מוצאים בחייהם, ובעיקר במהות שמתגלמת באהבה".
לשלח יש בשנים האחרונות בת זוג חדשה, אורית בוצר, עורכת דין במקצועה. כשמונתה כעוזרת של יעל גרמן בהיותה שרת הבריאות, הצדדים חטפו ביקורת על 'הפוליטיקה החדשה'.
כשדיברתי בראיון עם רביב דרוקר על האופוריה שלך מאז כניסתך לפוליטיקה הוא אמר שכעיתונאי לא היית בכזה אקשן כמו שיש לך כיום. פתאום אתה חווה הצפה של פי חמישה באדרנלין.
"בכנסת הקודמת לא היה יום שהייתי עוזב את הכנסת לפני אחת בלילה. עכשיו אני יוצא בשמונה בערב. זה בגלל שהממשלה הזו בנויה על לא לעשות כלום".
- כי אתה כבר לא חבר קואליציה. אתה לא הנציג של שר האוצר בכנסת.
"זה לא בגלל זה, אלא בגלל שאין נושאים חשובים על סדר היום. תגידי לי נושא אחד חשוב וקונטרוברסיאלי שרבנו עליו בכנסת הקיימת. בשנה הראשונה לכניסתי לפוליטיקה הייתי האיש שניסח את חוק הריכוזיות ואת חוק הגיוס".
- כל הזמן יש חוקים מעוררי מחלוקת, אלא שאתה לא מעורב בהם. כשהיית יו"ר סיעת יש עתיד בקואליציה לא היה כמעט דבר שלא חלף דרכך. ומחוק הגיוס שהובלת לא נשאר הרבה.
"כי בנימין נתניהו מביא לשיא את חוסר האחריות של ראש ממשלה במדינת ישראל. בכנסת הקודמת הוא אמר: 'יש עתיד הכריחו אותי לעשות את חוק הגיוס של החרדים'. עכשיו הוא אומר: 'החרדים הכריחו אותי לבטל את החוק'.
"זה נכון שירד לי הרבה זמן ניהול גם בוועדת הכספים וגם בניהול הקואליציה. נשארה לי ועדת החוץ והביטחון. מרב מיכאלי ואני ראשי הסיעות היחידים שכולם מדברים איתם. אני משקיע הרבה מאמץ בלייצר מהקרעים האלה אופוזיציה מתפקדת".
- אין אופוזיציה מתפקדת בכנסת. אתם לא מציבים אלטרנטיבה לביבי בתחום המדיני והביטחוני.
"הספר שלי הוא חלק מהצגת אלטרנטיבה לשלטון. מאות אלפי ישראלים עיצבו דעה במתווה הגז. אנשים למדו, גיבשו דעה, יצאו עליה לרחוב. בנושאי ביטחון, וזה 'רק' 70 מיליארד שקל בשנה, אנחנו אומרים 'זה לא מעניין אותנו'".
- איך אתה מסביר את זה?
"כי אנחנו ציבור מפוחד ויש לנו שלטון שמספסר בפחד כבר הרבה שנים. הוא יוצר פה תחושה של שיתוק ותקיעות. זה המכנה המשותף הכי נמוך והכי רחב. תנו לי את מערכת הביטחון ואני אעשה את השינוי הכי חשוב שנעשה מאז ימי בן גוריון".
האם זה לא מעיד שעדיין לא למדת הרבה על פוליטיקה? לא הפנמת את המגבלה של פוליטיקאים מול המערכת הביורוקרטית בכלל, והביטחונית בפרט. תראה מה קרה לאדם שנכנס לאוצר בלי להבין פוליטיקה, חשב שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה ונכשל קשות במע"מ אפס, שזה כאין וכאפס לעומת הנושא הביטחוני.
"בביטחון זה בר יישום. מערכת הביטחון בסוף היא מערכת היררכית וצייתנית. כשצה"ל מחליט לפטר אנשי קבע הוא מפטר אותם, מה שלא היה עובר בשום ארגון אחר. ברור לי שרוב הקצינים הבכירים מחכים לשינוי הזה. צריך בשביל זה יכולת פוליטית וכוח, וצריך חזון. אני אעשה הכול כדי שתהיה לי היכולת הפוליטית להוציא את זה אל הפועל. דווקא במערכת הביטחון זה יותר קל מאשר במערכת הבריאות או האוצר, שם לכל אחד יש דעה. שר ביטחון במדינת ישראל שיודע מה הוא רוצה, יכול לעשות שינויים מרחיקי לכת".
- ולבוגי יעלון אין חזון?
"אין לו חזון. אבל זה לא עניין פרסונלי, אנחנו צריכים להחליף דיסקט. אנחנו בתוך שבר קונספטואלי יותר עמוק מזה שהיינו בו במלחמת לבנון השנייה".
- אתה אומר על ביבי ובוגי שהם חסרי אונים מול גל הטרור הנוכחי. מה היית עושה במקומם?
"מפתח מערכת מודיעינית יותר טובה, סותם פרצות בגדר ההפרדה בירושלים, דואג לחיזוק המנגנונים הפלסטינים, כי הם מונעים טרור, גם של סכינאים וגם של קבוצות. אם הם ייחלשו ויקרסו - הנשק שלהם יופנה כלפינו ונהיה באירוע אחר לגמרי. וגם מוביל למציאות חיים אחרת במישור הכלכלי והמדיני. בלי זה, הביצה הזו של הייאוש לא תתייבש".
- האם היית מסכים לחתום על הצעת חוק לגירוש משפחות מחבלים, כמו יו"ר מפלגתך?
"כן. אני אצביע בעד, בוודאי, בגלל הסיטואציה שאנחנו נמצאים בה. זה צעד שיש בו אלמנט הרתעה, למרות שזה לא ישנה את האינתיפאדה. ואם בית המשפט העליון יאמר שזה לא מקובל עליו - נרכין ראש ונלך הלאה".
- עפר שלח העיתונאי היה קורע את שלח הפוליטיקאי. נעלמת.
"(כועס מאוד) מה שיאיר לפיד אומר זה מה שאני אמרתי, ולא להפך. כל אחד קורא אותי ואומר לי מה שאני צריך לומר. לכל מי שלא מוצא חן בעיניו שיש עתיד עולה בסקרים, יש מה להגיד.
"זה החלק המעצבן של המשחק. זה משחק פנימי של עיתונאים שחושבים שהם חשובים. לעיתונאים נורא חשוב להגיד 'דעתי נורא חשובה, ואם העם חושב אחרת - העם מטומטם'. עמית סגל וירון דקל שואלים אותי שאלות פוליטיות מקושקשות שמעניינות רק את הברנז'ה, אז שאפרט את משנתי, את פילוסופיית החיים שלי? זה קשקוש מקושקש. כמה אנשים ראו את הנאום שלי בכנסת, את הצעת אי האמון? אנשים לא עוקבים. אני אומר את דעתי כל הזמן. אני לא מייחס חשיבות לאנשי תקשורת, אלא רק להחלטות שלי.
"זה חלק מההזניה של החיים הפוליטיים, שמתייחסים לפוליטיקאים כמו אל בדרנים נחותים, ואחר כך מתפלאים: מה קרה לנו? איך אורן חזן נהיה פוליטיקאי?
"ביני לבין יאיר לפיד יש ריבי ענק, אבל אנחנו החלטנו שהם נשארים בינינו. הריבים האלה זה הדבר שהכי הוריד לטמיון את מפלגת העבודה. תראי את אראל מרגלית שמכניס מצלמה לישיבה. זה מעייף אותי. עפר שלח העיתונאי היה הולך לישון".
- אתה לוקח קשה את השאלה.
"היו לי דיונים ארוכים עם רביב, העיתונאי שאני הכי מעריך, על חשיבות התקשורת והשפעתה. אני לא חשבתי שהשפעתה גדולה גם כשהייתי עיתונאי. כלי התקשורת הממוסדים נמצאים במצב של פניקה הישרדותית, כי המודלים העסקיים שלהם קרסו. הרבה ממה שאת רואה בתקשורת מושפע מהדבר הזה. אני ממש לא מבקר את זה. הייתי חלק מזה".
- איך אתה חי עם הכרסום השיטתי בערכים הדמוקרטים?
"מה שמטריד אותי זה המקרו של זה. הפכנו לחברה שבמידה רבה איבדה את ביטחונה העצמי, את תחושת הצדק הטבעי שלה, והשלטון משתמש בזה כדי לבצר את שלטונו. מוסר הלחימה תמיד נתפס כמקור כוח ולא כמשהו שאנחנו חייבים בו לעולם, כדי שלא יבוא איזה גולדסטון. החברה הישראלית איבדה חלק גדול מהביטחון שלה בעניין הזה. כשהשלטון מתמחה בהתקרבנות, סכסוך ופילוג של סקטורים - נחלשת הדמוקרטיה".
תעתועי ההצלחה
"הצלחה זה, כביכול, 'הגעת ליעד' וכבשת אותו. אני אף פעם לא חשבתי שההגעה ליעד היא רגע מעניין. מרתון אידיאלי זה כשרצים את המטר הראשון והאחרון באותו קצב, והתחושה בסיום היא התחושה של כל הדרך שעברת.
"בעיניי ההצלחה היחידה היא לחיות את החיים שלך באופן מלא, ברגש מלא, לגעת בדברים בידיים חשופות ולא לברוח מהם. כל השאר זה הבלים".
לערער את האויב בתוך יממות ספורות
בספרך אתה דורש מעורבות של השכל האזרחי בקבלת החלטות ביטחוניות.
"אין היום כמעט שמץ של שיח בין הדרג הצבאי לדרג האזרחי. יש ועדה או שתיים שהן המקום היחיד שבו אנשי הצבא מתחככים בשכל האזרחי".
- איך מדינת ישראל, שהמציאה את כיפת ברזל, לא מצליחה לתת מענה לאויב שנשקו האסטרטגי הוא אתי חפירה?
"התרגלנו לחפש פתרונות טכנולוגיים לבעיות, ואם יש לנו בעיה כמו המנהרות, במשך חמש שנים אנחנו מחפשים את ה'כיפת ברזל'. בזמן הזה היו כמה וכמה סבבים שבהם לא היינו מוכנים למה שמונחת עלינו. אני אומר: בזמן שמחפשים בטכנולוגיה, בואו נבנה תפיסה שממנה נגזרים המהלכים. התוכנית צריכה לכלול בניית כלים משפטיים והרחקת האוכלוסייה הפלסטינית מההנהגה. אני צריך לתקוע טריז בין האוכלוסייה לבין החמאס. כשאנחנו מפציצים אותם כמו שהפצצנו בצוק איתן, הם מרגישים שאני מביא עליהם חורבן, במקום שנגרום להם להבין שהחמאס מביא עליהם חורבן. במקביל, המעשה המדיני צריך להתחיל ביום הראשון למלחמה, אחרת המלחמה לא תיגמר.
"לא בנינו תורה שלמה של איך מנצחים את האויב הזה בפעולה מהירה, שלא מהססת להשתמש בכל הכלים שעומדים לרשותה, כולל תמרון קרקעי שאנחנו בורחים ממנו כבר כמה שנים. ממשלת אולמרט הייתה משותקת ב-2006 בגלל הפחד מאיך החברה הישראלית תקבל את נושא האבידות.
"תמרון קרקעי הוא כלי אופרטיבי שאתה מסוגל להשתמש בו מהר, לערער את התפיסה של האויב בתוך יממות, ולא בתוך 50 ימים כמו שהיה בצוק איתן".
- תמרון קרקעי מאיים מאוד על מקבלי ההחלטות, כי נושא האבידות של חיילים הוא החסם של החברה הישראלית.
"זה חסם בראש של המנהיגים הפוליטיים ולא של הציבור. בצוק איתן נהרגו 73 אנשים, 67 מתוכם חיילים. אחרי הלחימה אף אחד לא העלה את השאלה אם ההישגים המוגבלים, עד כדי לא קיימים, היו שווים את המחיר הזה. מה שהחברה הישראלית מבקשת זה פעולה שמשיגה הישגים. בשביל זה מנהיגים נעשים מנהיגים. לא יכול להיות שאחד הכלים הכי משמעותיים שיש בארסנל של הצבא - משותק לגמרי".
- לפני 6 שנים היו על גבולות ישראל ובמעגל השני מדינות ריבוניות בעלות טריטוריה מוגדרת כמו סוריה ועירק. חזית בראיון אצלנו שסוריה תשגר טילים על תל אביב. בינתיים סוריה נקרעה לגמרי, ואת הטילים אנחנו חוטפים מהחמאס בעזה.
"אנחנו עלולים להיות במצב שחיזבאללה ואיראן יירו עלינו מסוריה".
- ארגונים 'היברידיים', כמו חיזבאללה וחמאס, פיתחו דרכי פעולה שהצבא מתקשה לפעול מולן.
"הראייה שלנו את הארגונים האלה כארגוני טרור, שההיגיון שלהם הוא ליצור הלם וזעזוע ואחר כך להיעלם - גרמה לכך שישראל הסכימה ל-12 הפסקות אש והתפלאה כל פעם שחמאס לא הסכים להן. אני שם את זה במגרש של הדרג המדיני. המצב שבו הצבא צריך לצייר תמונת מצב, ואנו שואלים את המודיעין מה חושב אסאד, עבר מהעולם. השיחה בין הדרג המדיני לצבאי צריכה להיות הרבה יותר פתוחה. הדרג המדיני במדינת ישראל מתחמק מאחריות. כי אז מי אשם? אנשי הצבא.
"אייזנקוט, שאגב, היה צוער שלי בקורס קצינים, הוציא מסמך אסטרטגי שבו תיאר מה הוא מצפה מהדרג המדיני. זו אמירה מאוד מרחיקת לכת. אמרו לו: מה פתאום הרמטכ"ל אומר מה הוא מצפה, ואני אומר: המסמך שהוא פרסם מאוד אמיץ. הוא מנסה להיות איש במקום שבו אין אנשים.
"ישיבות קבינט זה הדבר הכי מגוחך במדינת ישראל. יושבים בחדר שרים שאין להם זמן וגם שום רצון לפתח ידע בנושא הביטחוני. מציגים להם אופציות לפעולה והם מאשרים או דוחים. זה לא שיח, ככה לא מנהלים מערכה. גם שר האוצר, בעיניי, יכול לעזוב הכול ליום אחד בשבוע וללמוד את עיסוקו כחבר קבינט. בצוק איתן הקבינט לא דן אפילו פעם אחת מה אנחנו רוצים בעזה, מה הם מנגנוני הסיום. בדברים החשובים נתניהו אפילו לא כינס את הקבינט. במשך שנים, למרות שהיו ניסיונות שלא הצליחו לחטיפות של חיילים, לא הייתה ישיבת קבינט שבה מתסרטים תרחישים מה יקרה אם יחטפו חייל".
- אז איך אתה מסביר את זה?
"זו רק אשמת ביבי ושר הביטחון, שלא רוצים שהידע הזה יצטבר אצל האחרים. לא נוח להם שחברי קבינט ידעו להתמודד. שר הביטחון מקפיד שלא יהיה לו שום שכל אזרחי להתחכך בו. אם וכאשר אני אהיה שר הביטחון, אוביל תהליך שבו הממשלה תקבע את תפיסת ההפעלה לצה"ל, שיהיה הדרג האופרטיבי שיוציא לפועל את התוכנית הזו. זה לא נעשה היום במדינת ישראל".
- אתה טוען שהצבא היום תקוע מנטלית. אם אתה עכשיו שר הביטחון, איך נראה הצבא?
"הוא צבא דיפרנציאלי. יש לו כוחות התקפיים ביבשה, באוויר ובים, ויש לו אלמנטים הגנתיים שעוסקים בהגנת הגבולות. 22 מתוך 67 החיילים שנהרגו בצוק איתן נהרגו בשטח ישראל. חלק מהכשל נבע מכך שלא הייתה תפיסה שבזמן שאנחנו תוקפים, ההגנה היא מערכה בפני עצמה. יהיו כוחות שיצוידו להגנה ויהיה צבא ביהודה ושומרון ('צבא שטחים') שזה המיקוד שלו. הבעיה שצה"ל הפך פחות ופחות רלוונטי למשימות שלו".
(פורסם במגזין "ליידי גלובס", 13.04.2016)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 13-05-2016 בשעה 22:35.
|