 |
18-03-2012, 13:02
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
|
|
האלוף במיל' אורי שגיא, מפקד גדוד 13, בספרו אורות בערפל מתאר את האירוע כך: "מפקדים ולוחמים גם יחד מעדיפים פעילות התקפית מעבר לגבול על פני פעילות ביטחון שוטף, שהיא מטבעה שגרתית ומתישה, גם אם יש בה הצלחות. ישיבה במוצבים, בעיקר במעוזים לאורך תעלת-סואץ במלחמת ההתשה, היתה בעבורם סיוט מתמשך, בראש ובראשונה בשל הפגזות ארטילריות ועוד יותר מסוכן - פצצות מרגמה, שאינך שומע את יציאתן, בניגוד לפגזי התותחים. במעוזים גם היינו חשופים להתקפות על המוצבים, או למארבים ומטענים הנחבאים במשעולי הסירים. בעוד שבגזרות עמק-הירדן ובית-שאן, רמת-הגולן ולבנון היתה גם פעילות מעבר לגבול, לאורך תעלת-סואץ העיקר היה לשרוד תוך כדי ספיגה. נחמה פורתא מצאנו בסיכול של התקפות מצריות, ופעם אף חגגנו - אנחנו, חיילי החי"ר - הפלה של מטוס קרב 'סוחוי' מצרי באש מקלעים ממיתחם 'טמפו' ('מכסיקו'), על-ידי חיילי פלוגה א' של הגדוד". (עמודים 72-73.)
בכתבה שלום לידיד מאת אביחי בקר תואר אירוע דומה: "על יוסף ישראלי מבית הלל, צנחן בנעוריו, מספרים כי הפיל בתעלה מיג עם מאג. הוא היה האטרקציה של גדוד 202, רוסי שהגיע מסין. המשפחה חיה בין קירגיזים ומונגולים בצפון מערב המדינה, בקולג'ה- אורומצ'י שעל דרך המשי, אביו אהרן היה לוחם עז בצבאו המהפכני של מאו צה טונג במאבקו נגד צ'אנג קאי שק. הוא גויס בכפייה ועד שנפצע היה מפעיל מקלע מדגם 'מקסים', הכלי הכי מתקדם בשעתו, אף שהיה מבוסס על קירור מים. כאשר הבן התגייס לצה"ל בשנת 69' הוא המשיך את המסורת וקיבל כמובן מאליו את המאג הנכסף. איתו בפלוגה שירתו דליק ווליניץ והשייט יואל סלע. ישראלי נודע כבעל כושר פראי. 'בגלל הטיפולים המאגיסט היה האחרון שהלך לישון', הוא מספר. 'ביציאה הביתה הייתי עולה על האוטובוס ונרדם בעמידה מרוב עייפות. כשהיתה לי ברירה בין לאכול ארוחה בנחת לבין להכין את המאג, העדפתי את המאג. הפיצוי הוא שבתרגילים היתה תמורה מלאה להשקעה. למקלעונים ולאף- אנים היו המון מעצורים, רק אכזבות הם גרמו. המאג לעומתם היה לגמרי אמין, אפס תקלות. הייתי היחיד שלא הפסיק לירות'. מבחן הבגרות היה בתקופת ההתשה במוצב טמפו המנותק, ששכן בלב ביצות מלח מול פורט סעיד. הדרכים היו מטווחות, על הציר היחיד לא היה אפשר לנסוע, אספקה הגיעה אך ורק ברגל, ההפגזות היו נוראיות, 'בלילה השיא חטפנו אלפיים פגזים, אם היתה הפוגה של חמש דקות בנפילות זה נחשב להפסקה ארוכה. המאג בא לידי ביטוי בשתי צורות. במארבי אש שעשינו בלילה, היינו עולים על הסוללה, יורים לצד המצרי, גולשים ומיד מסתלקים. שימוש אחר היה כאמצעי נ"מ עיקרי'. כשהיה מפקד עוצבת הגליל בא יצחק מרדכי, אז תא"ל, לביקור בבית הלל. 'איפה יוסף ישראלי שהפיל מיג עם מאג', הוא התעניין לדעת. 'יש מיתוס כזה', מאשר ישראלי בצניעות. 'ככה אומרים עלי. הייתי לבד בעמדה בקיפוד הכי צפוני של טמפו כשפתאום הופיעו שני מיג 17 מדרום לצפון, ירו טיל על מיכלית והדליקו אותה. הם באו נמוך, אולי 50 מטר מעלי, הם גם טסו מאוד לאט, ככה שאין פה שום קונץ. באבן אפשר היה להוריד אותם. התרגולת היתה לפתוח באש צפופה לפניהם ואז לתת למטוס להיכנס לתוך המסך. זה בדיוק מה שעשיתי. מהמוצב השכן דיווחו שזיהו נותבים נכנסים לתוך המטוס, אני עצמי לא ראיתי אותו נופל, אבל ברדיו הודיעו שהיתה תקיפה ושאחד המטוסים נפגע. אני לא בטוח שממש הפלתי, זה מקרה גבולי, אבל בינתיים נוצרה כבר ההילה. החליטו בשבילי, אני מבחינתי לא שותף ליצירה של האגדה עלי'. זאת לא היתה הפעם היחידה שבה נתקל במטוסים. מעט אחרי אותו מקרה הוא נקלע לתקיפה של מיג 21. 'היינו על הציר, הם באו בצלילה, כולם ברחו, נשארנו על הכביש רק אני ויניב המ"מ. הרמתי את המאג כדי לירות, אבל בגלל זווית ההגבהה השרשרת הסתבכה לי. המיגים שראו שאנחנו לא יורים ויתרו לנו והסתלקו גם הם בלי לירות'. ישראלי מגדל עכשיו פומלות, אשכוליות אדומות ופקאנים, אך את עיקר פרנסתו מוצא מהשכרת חדרי נופש. ביתו מצוי בלב הפסטורליה, ממש על שפת החצבני, לא לחינם מכונה המקום בפי הטיילים גן עדן. 'אני לא מאמין שייפרדו כל כך מהר מהמאג. לכלי הזה אין תחליף ולא רק בגלל הנוסטלגיה. כבר היו בצה"ל אמצעים שהתלהבו מהם בהתחלה ואחר כך נרגעו, אני מעריך שגם פה זה יקרה'. ("הארץ")
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
