 |
12-05-2012, 22:15
|
|
|
|
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
|
|
|
לפצח את היהל"ם
http://www.idf.il/1621-15850-he/Dover.aspx
לא הרבה ידוע על הפעילות שעושה היחידה המיוחדת של חיל ההנדסה. אבל עד לרגע שכולם מכירים - זה עם האש והפיצוצים - יש הרבה מאוד שניות, דקות ושעות של מתח, כאבי שרירים ולא מעט מאמץ מחשבתי. כתבי "במחנה" הצטרפו להכשרה המתישה של כל אחת מהפלגות ביהל"ם, וטעמו קצת עפר, קצת אבק - והרבה מאוד פיצוצים
אפשר לומר שיחידת יהל"ם היא יחידה של ניגודים. הפעולות המבצעיות של היחידה כוללות לא פעם פיצוצים רועשים שמאירים את הלילה ומחשיכים את האוזניים, אבל מוגדרות כסודיות ושקטות במיוחד. בסיכת היחידה - יהלום על רקע כנפיים שחורות ואדומות - אפשר להבחין מרחוק בגלל גודלה. ובכל זאת, יהל"ם נותרה החברה השקטה במועדון הסגור של היחידות המיוחדות של צה"ל.
יחידת ההנדסה למשימות מיוחדות, שזכתה להיקרא על שם החומר הקשה ביותר בטבע, היא אחת היחידות הפעילות ביותר בצה"ל היום. בתקופה שבה מנהרות תת־קרקעיות משמשות את האויב באופן תדיר, ומטעני החבלה לא מפסיקים להשתכלל ולהתקדם, יהל"ם נחוצה אולי יותר מתמיד. לדברי מפקד היחידה, סא"ל סער אברג'יל, גם הלוחמים מרגישים את כובד האחריות. "אנחנו מתאמנים ליכולות מבצעיות מאוד וורסטיליות", הוא מסביר, "כי הכוח חייב להיות כשיר לפעולה בכל מתאר. הכוח נדרש גם לממש את היכולות שלו אחרי עשרות קילומטרים ללא שינה, עם תרחישים שלא נצפו, בקושי פיזי ומנטאלי. זה המקצוע".
אף על פי שכל הלוחמים עונדים את אותה הסיכה, הם מחולקים לארבע פלגות - שמלבד הצורך לפוצץ דברים מדי פעם - עושות פעילות שונה לחלוטין זו מזו. המסלול של לוחמי היחידה ארוך מהרגיל ונמשך שנה וארבעה חודשים, במהלכו הם נחלקים לפלגות השונות: סילוק פצצות, סמו"ר (סליקים ומנהרות), מדרון מושלג, וסיירת יעל. שמונה חודשים מתוך ההכשרה מוקדשים בכל פלגה לייעוד שלה, במטרה ליצור את הלוחמים הטובים ביותר לתפקיד.
חלק מהלוחמים בוחרים לתאר את היחידה כבית־ספר תיכון אמריקאי. "אנחנו זה כמו דני זוקו", מתאר סמל דניאל חמד מפלגת יעל, שאחראית על פעילות הקומנדו של היחידה. "הספורטאים המקובלים, אלה שלוקחים את כל הבחורות. ס"פ הם יותר כמו החנונים של מועדון השחמט". אבל באיזה עוד תיכון, מלבד זה של יהל"ם, החנונים יודעים לפרק מטענים, פצצות וחגורות נפץ?
החוט האדום או הכחול? שניות שנספרות לאחור? לרוב יעדיפו הס"פניקים שלא להגיע למצב הזה. "יש מקדמי הגנה, ומנסים לטפל במטענים כמה שיותר מרחוק בעזרת כל מיני מטענים", מסביר סגן אסף חילי, ראש תחום ס"פ בבית־הספר של יהל"ם. "אבל לפעמים אין ברירה, ואחרי שמיצית את האפשרויות של טיפול מרחוק, צריך להגיע עם ידיים חשופות למטען. לפעמים זה כמו בסרטים, שצריך לנתק חוט כחול או אדום. אבל בכל מקרה, הצבע לא ממש משנה", הוא מחייך.
אבל מלבד הצבע, שאר הדברים משנים מאוד, וההבדל הוא בין חיים למוות. חודש לפני סוף המסלול שלהם, חיילי צוות נובמבר 10 של ס"פ כבר מרגישים את סוף המסלול באופק, אבל הם לא בהכרח סיימו ללמוד את כל מה שיש לדעת. זאת אומרת, הם סימנו וי על כל החומר: הם ישבו בכיתה ורצו בשטח, עברו את כל מה שנדרש כדי להיות ס"פניק מן המניין. ולמרות זאת, מוכנים לגמרי הם לא יהיו עד שלא יצברו ניסיון בשטח. כלומר, עד שלא ינטרלו, ישמידו ויסלקו פצצות על אמת, בשטח.
"בניגוד ליחידות אחרות בצבא, כאן לא מפסיקים ללמוד", מסביר רס"ל אמנון ואלה, המדריך הראשי של הפלגה. "סילוק פצצות זה מקצוע שאין לו סוף, והכי חשוב אצלנו זה ניסיון. כמות המצבים שאפשר למצוא בהם אמצעי לחימה היא עצומה, אז לא משנה כמה תשב בכיתה, צריך לצאת לשטח וללמוד שם. מי שמסיים מסלול מוכשר לבצע את כל המשימות הבסיסיות, אבל זה כמו חשמלאי שמסיים לימודים. הוא מקבל תעודה, ואז מתחיל את ההתמחות. החיילים שמסיימים מסלול עושים את ההתמחות שלהם בגזרות המבצעיות, ולומדים מהוותיקים".
ההכשרה של לוחמי הס"פ מתחלקת לכמה חלקים חלקים. הראשון הוא סדרת תחמושת, השני מתרכז בפעילות חבלנית עוינת, וחלק נוסף עוסק בהשתלבות באירוע טרור. לקראת סוף השלב השני, הצוות עובר תרגיל מסכם פח"ע, המדמה כניסה לכפר פלסטיני. לאחר שהוקפצו אל הגזרה במסגרת דימוי של כניסה קרקעית מאסיבית, עליהם להצטרף אל פלוגת חי"ר מתמרנת, במטרה לכבוש את הכפר הקטן. המטרה: לאפשר מעבר דרך הכפר אל העיר הסמוכה לו. בתפקיד הכפר מככבת לש"בייה צנועה בשטחי האש של מתקן אדם. בתפקיד מחלקות החי"ר: חיילי הצוות האחרים שלא נמצאים בתרגול.
עכשיו הם נכנסים יחד, כלוחמים שעברו מסלול, בסך הכול ללש"בייה. אבל הם יודעים שיום אחד הם ימצאו את עצמם, שניים או שלושה ס"פניקים, נכנסים עם יחידת חי"ר שלא פגשו מעולם לתוך קרב מסכן חיים, ויהיה עליהם למצוא דרך להשתלב ולהילחם איתם כתף אל כתף. "בכל אירוע הצוות מצטרף לכוח הגזרתי", אומר רס"ל ואלה. "אנחנו מנסים להביא את החיילים למצב שלא משנה לאיזה כוח הם יחברו, הם יידעו להתמודד ולתת מענה לכל מצב".
חלק לא קטן מהלחץ בתפקיד נובע מכך שהעבודה נעשית לבד, בלי אוסף של ס"פניקים מאחוריך. "אנחנו מצטרפים לצוות שאנחנו לא מכירים אותו, ולא משנה איזו יחידה זו", מסביר סמ"ר עומר קצברג, ס"פניק ותיק שהגיע כדי לחנוך את הצעירים. "זה יכול להיות פלוגה מגולני, או מגלן, שלדג וגם השייטת. מבחינת הלחימה, אנחנו חייבים להיות ברמה שלהם, ובגלל זה לומדים להילחם בכל מתאר. הרמה של ס"פניק לא תיפול מרמה של כל לוחם ביחידה מובחרת".
כשהכוח נכנס אל תוככי ה"כפר" המדובר, הוא מתחיל בסריקת המבנים, כשהלוחמים יודעים שהם לא יכולים להרשות לעצמם לפספס אף פרט. ברקע מופעלים חזיזים ופצצות תאורה כדי לדמות תקיפות מחבלים, שבזמן אמת לא ייתנו להם כמה דקות לסרוק את השטח. לאחר מכן מגיע נטרול המטענים וחגורות הנפץ שנמצאו. מדובר בעבודה מורכבת ולא פשוטה, כשההתמודדות היא עם מטענים מסובכים ופרטים קטנים, שעשויים להתפוצץ מכל טעות קטנה. "הקטע בסילוק פצצות הוא להיות יצירתי, להפעיל את הראש, כי במציאות לא יגידו לך מה לעשות", אומר סמ"ר עמרי רון, לוחם מהפלגה המוצב בעזה. "בשטח צריך לדעת איך לפעול לבד. אין עבודה קבועה או קווים מנחים. כל מקרה הוא שונה, וצריך לחשוב על דרכים יצירתיות כדי לפתור אותו, כשאתה מתבסס על מה שלמדת במסלול".
מתבססים על המציאות
מעבדת נפץ. זה מה שמוצאים הלוחמים בקצה הכפר שלהם בשעה שלוש לפנות בוקר. בתוך חדר מבטון אפור וקר, מפוזרות קופסאות פח בגוני ירוק שאמורות להכיל חומרי נפץ שמאיימים להתפוצץ בכל רגע. לא מדובר בדמיון שעובד שעות נוספות, אלא בתרחיש הגיוני ביותר במציאות של מדינת ישראל: מדובר במעבדה מאולתרת הנמצאת בבית אזרחי, הכוללת חומרים כימיים מסוכנים שאיתם מכינים מטענים וחגורות נפץ, ועוד כמה הפתעות לא תמימות במיוחד.
הצוות יודע מה השלב הבא: מלכוד המעבדה. בזמן שהחי"רניקים מחפים, הס"פניקים מתחילים לחבר כבלים ולהטמין את חומר הנפץ החי כדי לנטרלו. זמן לא רב לאחר מכן, המלכוד מושלם, ופיצוץ עז מרעיד את הכפר כולו. לא מדובר בתרגיל לשם שעשוע או כדי להראות קצת פירוטכניקה. "מה שמתרגלים זה תרחישים ומצבים שקרו במהלך 'עופרת יצוקה'", מספר סמ"ר קצברג. "אם הצבא ייכנס לעזה שוב נתמודד עם אותם דברים, אלו שאנחנו מתרגלים כאן. בתים ממולכדים, מצבורי אמל"ח ומעבדות נפץ. אלה תרגילים שמבוססים על מציאות ולא תרחישים מופרכים".
המפץ הגדול מסמל את כיבוש הכפר ותחילת תהליך הנסיגה. אחרי לילה של פעילות בגשם מציק, הצוות לוקח את האלונקה ומטפס במעלה הגבעות אל מצפה תל חדיד, הסמוך למתקן אדם. האור עולה, ואיתו הצוות שמגיע אל קו הסיום. הם מניחים את האפודים ואת הציוד שסחבו על הגב, ומחליפים את המדים הרטובים לחולצות צוותיות שזה עתה קיבלו - כדי שבכל זאת יהיה מה ללבוש למסיבה הקרובה. שתיקה עייפה אופפת את המעמד, שמופרת כשהצוות מתחיל לנבור בחטיפים שהכין להם הסגל.
בזמן שהצוות מתנפל על הפריסה ומתחיל להעביר דאחקות מהימים האחרונים, יש מי שמחכה רגע לפני שהוא שולח ידו אל ה"שטוחים", ורק מתבונן בצוות מהצד, עם חיוך של סיפוק על הפנים. כמי שהכי קרוב אל החיילים, מפקד הצוות מצליח לראות תהליכים שמעבר לתו"ל וההישגים המקצועיים. "בהתחלה הם שנאו אחד את השני", מחייך סגן עמרי אלון. "הם לא ממש היו חברים טובים. רק עם הזמן נוצרו ביניהם קשרים. כשאני הולך איתם עכשיו אני נקרע מצחוק. הם התבגרו המון, הם עברו שינוי תפיסתי. אני יכול להגיד שהיום אני סומך על כולם. אין לי ספק שהם מוכנים לגזרות המקצועיות, אני מאמין בהם".
מסמו"רי שיער
הרגע היחיד שבו לוחם סמו"ר (סליקים ומנהרות) נשאר לבד בפעילות הוא גם הרגע שבו הוא הכי זקוק לחבריו לצוות: במהלך מספר השניות שבהן הוא נמצא באוויר שבין הקרקע למה שמתחת לה - כשהוא מחובר לרתמה וחבל בלבד - אוחזים אותו חבריו לצוות ומורידים אותו אט־אט למטה. לשנייה אחת הוא רואה רק את הרגליים של חבריו, בועט באוויר, וכעבור רגע הוא נמצא בתוך המנהרה, מחכה לחייל נוסף מהצוות שיצטרף אליו. ככה הם ייראו בזמן אמת: מגובשים, לכל אחד תפקיד משלו, וכל אחד מהחיילים נחוץ כמו במגדל קלפים - הוצאתו של קלף אחד תמוטט את המגדל כולו - או במקרה שלהם, מנהרה. אלא אם הם רוצים למוטט אותה בכל מקרה.
במובן מסוים, הביחד הזה הוא שמבדיל את חיילי פלגת הסמו"ר מיתר הפלגות ביחידה. מרגע שחולקו לצוות, אי שם אחרי טירונות היחידה, הם נשארים באותו מבנה לכל אורך השירות, ובאותו מבנה הם יוצאים לפעילות מבצעית.
כשזה מגיע למנהרות, מדובר בהתמודדות עם הלא נודע. על פני הקרקע, השטח נראה כמו פיסת אדמה ממוצעת: מעט חול, מעט אבנים. רק דלת ברזל קטנה שנעה על צירה ונפתחת בקול רעש מחריד ומתכתי, היא זו שעושה את ההבדל. הדלת נפתחת מאמצע האדמה, משום מקום. הצליל מחריש האוזניים נשמע, מעט חול עף בעדינות מסביב לפיר שנפער בבטן האדמה. ואז - עולם תת־קרקעי חדש לגמרי נגלה לנגד עיניך.
"המנהרות הן מתאר מורכב, שאי־אפשר להתאמן עליו", מסביר נדב, יוצא הפלגה, שמגיע לחנוך את אחד האימונים. "זה לא כמו בית שצריך להשתלט עליו, שאתה יודע מה הגודל שלו ואיך הוא אמור להיראות. לבתים יש תצלומי אוויר, יש ניתוח של מה שתמצא בפנים. אין את זה במנהרות. כל מנהרה שנכנסים אליה, אי־אפשר לדעת איך היא תראה - אולי מה האורך שלה, וזה במקרה הטוב. כל אחת שונה מקודמותיה. בגלל זה עושים המון אימונים, שמכסים את כל התרחישים האפשריים. החיילים שעומדים להיכנס למנהרה עכשיו לא יודעים איך היא תיראה, זו הפתעה עבורם, כי זו ההכנה הכי טובה שהם יכולים לעבור לקראת המצב האמיתי".
עם המצב האמיתי מתמודדים באימון הנוכחי חיילי מחזור נובמבר 10' של פלגת סמו"ר, שהספיקו מאז לסיים מסלול, אבל באותה עת היו בשיא ההכשרה שלהם בדרך לסיכת היהל"ם. האימון הנוכחי מתרחש בפאתי הלש"בייה של המרכז לאימוני יבשה בצאלים, ובמסגרתו הם מתרגלים שוב ושוב איך לפתוח מנהרה ו"לטפל" בה, על פי המונחים של סמו"ר. לפעמים הם מפוצצים אותה, ולפעמים הם מרחרחים מסביב ואוספים מודיעין - היישר מתוך בטן האדמה. "אנחנו מאתרים ומטפלים בכל סוגי המנהרות, ואנחנו הכוח היחיד בצבא שיודע לעשות את זה", מסביר סגן יעקב עבס, מפקד הצוות.
העיקרון של המנהרה די אחיד: מתחת לקרקע, מובילה בין נקודה אחת לאחרת, פלוס אור בקצה. אבל המציאות מורכבת יותר. במסגרת תפקידם כלוחמים, הסמו"רניקים יתעסקו עם לא מעט סוגים שונים של מנהרות וסליקים, באזורים שונים ובעלי אופי אחר לגמרי.
המשותף לכל הפעילויות שלהם, עם זאת, הוא משנה הזהירות שעמו ניגשים למלאכה. כשפותחים פיר, לעולם אין לדעת מה יחכה מעבר לדלת, ועל כן המהירות נדחקת מטה בסולם סדר העדיפויות. רק פתיחת הפיר נעשית באמצעות חבל וגוף שלישי שמוצאים בשטח, וכך גם הבדיקה המקיפה של המנהרה טרם כניסת הכוחות לקרביה. הכול מחולק אצל אנשי המנהרות לשלבים, חלקם מחוכמים יותר, חלקם פחות. "אנחנו חייבים להיות סופר מקצועיים ועם אפס טעויות", קובע בנחרצות מפקד הצוות. ומה אם טועים? הוא מהרהר דקה, וממהר להשיב ש"אין דבר כזה. זו יחידה בלי טעויות. במקרה הטוב שגיאה זה חיי אדם, ובמקרה הפחות טוב זו תקרית מדינית".
הפלגה משתמשת בתורות לחימה ייעודיות שייחודיות רק לה, וכך גם לגבי האמצעים שיש ללוחמים. לא צריך יותר מכמה שעות בקרבת סמו"רניקים כדי להבין שהם משדרים על אותו גל, משתמשים בשפה שלאחרים תהיה זרה לגמרי, וכך גם לגבי המונחים. בהתחשב בגילה הצעיר של הפלגה, הלקסיקון שלהם מרשים את האוזן אף יותר.
את סמו"ר הקימו ב־2004 מתוך צורך שעלה בשטח לכוח מקצועי שכל מטרתו היא טיפול באותן מנהרות וסליקים שרחשו באין מענה מתחת לרגליהם של הלוחמים. הצורך ביחידה ייעודית לאותו נושא ממוקד וייחודי, מעיד על האיום שהמנהרות מהוות לצבא ההגנה לישראל: איום שמקיף את כל גבולות המדינה. מדרום הן פועמות תחת השם "עורק החיים" של ארגוני הטרור בעזה, ובשנת 2006 אף נחטף מהן גלעד שליט לתוך הרצועה.
ממזרח, ביהודה ושומרון, המנהרות לובשות צורה של סליקים, המסתירים מצבורי נשק לא חוקיים. גם הגבול הצפוני של ישראל סובל ממגיפת המנהרות בצורת "שמורות הטבע" של חיזבאללה - בונקרים שמוסווים מתחת לאדמה, שגרמו לישראל לא מעט אבידות במלחמת לבנון השנייה. "התחום הזה של המנהרות נמצא במרכז העשייה הצבאית", מתגאה סמל מנור, לוחם מהצוות.
"בגלל זה היה לי ברור שאני רוצה להגיע לסמו"ר, כבר מההתחלה. יש כאן הרבה מאוד עשייה ולכן יש גם הרבה סיכון. כל לוחם בצבא יודע מה זה תרגיל חוליה בחוץ, אנחנו יודעים מה זה תרגיל חוליה תת־קרקעי. לכן זה גם קצת מלחיץ, כי זה שונה ממה שכולם מכירים", הוא אומר ומוסיף: "בגלל זה היחידה מלמדת אותנו להיות כמה שיותר בטוחים, כדי שנדע להשתמש בידע שלנו בזמן אמת".
עם תום התרגולת הצוותית, השמש לא מתמהמהת לשקוע ולכבות את האור מעל החולות של מל"י. שיחות הסיכום של סגן עבס, מפקד הצוות, מתחילות, וברקע בוהקים אורות רחוב רחוקים. "אפשר לראות מפה את הרצועה", מדגים מפקד הצוות את הקרבה לדבר האמיתי, ונותן את הדגשים שלו על האימון.
החיילים, באופן מפתיע, לא חוסכים את הביקורת על עצמם, ומסבירים אחד לשני איפה טעו ואיפה ניתן להשתפר. אף אחד לא מתבייש לתקן את חברו. להפך, זה נראה להם טבעי לגמרי. "אין ספק שבגלל שאנחנו בפלגה נשארים באותו צוות, ההווי והחיבור בינינו הוא יותר גדול", מסביר דניאל פירק, הסמל המחלקתי. "הצוות הזה יודע שבניגוד לס"פ, למשל, סוף המסלול הוא רק ההתחלה בשבילם".
מתפרצים לדלת סגורה
לא, אין כאן שלג, אבל בלי קשר למזג האוויר - בפלגת "מדרון מושלג" מתכוננים לתרחישי האיום הקיצוניים ביותר, בתוך או מחוץ לשטח ישראל. לא תמיד צה"ל חשב שהוא זקוק לפורצים מקצועיים. ההבנה הזו חלחלה לראשונה לפני פחות מעשרים שנה: בניסיון החילוץ של סמל נחשון וקסמן ז"ל. וקסמן נחטף באוקטובר 1994 על ידי מחבלים מארגון החמאס, ונלקח לבית בביר נבאללה. אחרי כמעט שבוע של אי ודאות, כוח של סיירת מטכ"ל נשלח לחלץ את החייל החטוף, ששירת בפלנ"ט גולני. הכוח פרץ אל הבית, תוך ניצול גורם ההפתעה, אך לא בהצלחה. בגלל שימוש שגוי בחומר נפץ בשלב הפריצה אל הבית, הכוח התמהמה מחוץ לחדר בו הוחזק וקסמן במשך מספר שניות. בשניות קריטיות אלו, נורה וקסמן על ידי המחבלים, כדור אחד בראשו, ושישה בחזהו. לאחר מכן, נהרג גם סרן ניר פורז, ממובילי המבצע, ושבעה חיילים נוספים נפצעו.
עם השנים הפך המבצע להיות דוגמה לניסיון חילוץ כושל מבחינה טכנית. הפער כבר אז היה ברור: אי הצלחת המבצע הייתה נעוצה בדקות הקריטיות של שלב הפריצה. על כן, שנה מאוחר יותר ב־1995, הוחלט להקים את יחידת מדרון מושלג: מהיחידות המסווגות בצה"ל שאחראית על פריצות מסוגים שונים, לכל מתאר ויחד עם כל כוח. "מקצועיות של פורצים מוסמכים הייתה חוסכת את המקרה הזה", מסביר במבט לאחור סגן אביב רחמים, מפקד צוות במחזור מארס 11' של פלגת מדרון. "בשביל זה הקימו אותנו - כדי שאם תהיה טעות בפריצה בזמן אמת, היא תתוקן תוך 20 שניות, ולא תוך דקה וחצי. בסופו של דבר זאת הנקודה הכי קריטית בכל אירוע - שלב הפריצה, מאית השנייה הזאת שבה נכנס הכוח אל הזירה. אנחנו אלה שפותחים את צוואר הבקבוק ונותנים לכוח את האפשרות להיכנס".
בתפריט ההכשרה של הלוחמים לעתיד הלילה: סיומו של קורס הלוחמה בטרור, אותו עובר הצוות, כמו שאר הצוותים, במתקן אדם. במהלך האימון הנוכחי, המוהנדסים לא עוברים תרגולות ייעודיות שקשורות בהכרח למקצוע של מדרון מושלג, או של החיל הכסוף בכלל. מדובר בהכשרה המיועדת ליחידות מובחרות, ובמסגרתה הם מרוויחים יכולת התמודדות עם מצבי קיצון אליהם הם עשויים להיקלע במהלך שירותם כלוחמים בפלגה המסווגת ביהל"ם.
"הפלגה עובדת בכל מתאר שיש, ואי אפשר לדעת לאן יום אחד הם יידרשו לפרוץ", מסביר המפק"צ. "בגלל זה כל העניין כאן הוא להתאמן על כמה שיותר מתארים, כדי שהם יידעו לתפקד בכל מקום שיגיעו אליו, ושתמיד יהיו מוכנים לכל תרחיש".
ההכשרה הלוט"רית מספקת הזדמנות פז שלא חוזרת הרבה במסלול של מדרון: ללמוד להילחם יחד, כצוות אחד, בשיתוף פעולה, כשהם תלויים אחד בשני - ולא כל אחד בגפו. אולם גם ההזדמנות הזו מגיעה בהדרגה. לפני שהם מתחילים לעבוד כצוות, הם עובדים בזוגות, בקצב זריז, מתעלמים מהצפיפות שבה הם נאלצים לתמרן. העבודה בזוגות לא זרה לחיילים של מדרון מושלג. אחרי שיסיימו את המסלול, עבודת הפורצים נעשית בזוגות שחוברים לכוחות אחרים. בתוך הצמד, הלוחם הוותיק מוביל, והלוחם שסיים מסלול לא מזמן מובל.
הצמד חובר לכוח חיצוני, החל ממחלקת חי"ר במעצר שגרתי באיו"ש, ועד מבצעי עומק מסווגים, עם יחידות העילית של צה"ל. לכן, עם כל הרצון ליצור אחוות לוחמים, הלוחמים במדרון מושלג שמים דגש בעיקר על עצמם והיכולות האישיות שלהם. "הדגש הוא תמיד על האינדיבידואל. כמה שאני כמפק"צ רוצה לעבוד על גיבוש שלהם, מאוד חשוב לי ללטש כל אחד מהם בנפרד, כי בסופו של דבר הם לא נלחמים כצוות", מסביר סגן רחמים. "המטרה היא לעבוד איתם אחד־אחד, כי אין מקום לטעויות".
בצוות כמו בטבע, מצוינות פרטנית פלוס טסטוסטרון זה תמיד מתכון בטוח לתחרותיות. "זה באופי שלנו", מחייך רב"ט אבירן טולדו, חייל בצוות. "כל אחד רוצה להראות שהוא הכי טוב, אפילו בנוהל שבת, כשאנחנו עושים תחרות מי משפצר יותר מהר, או מי מקפל את הציוד יותר זריז".
חברי הצוות צוחקים ומחזקים את דבריו של טולדו. "יש גם תחרות מי מגיע ראשון למקלחות, או במטווחים, או באקטים צוותיים. אין משימה שאנחנו עושים ולא מתווכחים בסופה מי עשה אותה הכי טוב. אבל למרות זאת אנחנו עדיין פועלים כצוות לכל דבר", מוסיף רב"ט אביב מורנו, וטולדו מגבה גם אותו. "זה כמובן לא אומר שכשמישהו צריך עזרה לא נעזור לו", משיב טולדו, "אנחנו עדיין משתפים פעולה אחד עם השני לאורך כל הדרך, ואם מישהו חזק במשהו, ברור שנפרגן לו".
עם כל הכבוד לפרגון, לחיילים עוד נותרה הרבה עבודה. לאחר שמיצו את השלב הזוגי כאמור, החיילים מעלים הילוך ומתחילים לעבוד כצוות. לפני שהם נכנסים לפעולה, הם מחכים יחד, בטור ארוך, מחוץ לאזור התרגיל, בחושך. הם ממתינים למתן האות ממדריך הלוט"ר, וכשזה אומר את שלו, הם מנתרים אל משימתם, סורקים את החלל, מחפשים את הנקודה ממנה יזנק עליהם האיום הבא.
עם הישמע המילים "סוף תרגיל", המדריכים נראים מרוצים. "אני חושב על איך תהיה הפריצה הראשונה שלהם", אומר סגן רחמים. "הם עברו תהליך די גדול. היו חיילים שהגיעו די ביישנים, ולא ראיתי איך הם יהיו פורצים, כי צריך הרבה אסרטיביות בשביל זה, כדי ללוות כוח ולהגיד למפקד פלוגה איך להיכנס ולפרוץ - ולזה בדיוק מאמנים אותם. הם לא בדיוק שם, אבל בסוף המסלול אין לי ספק שהם לא יפחדו להגיד לרמטכ"ל מה לעשות בפריצה. עכשיו הם אפילו חוצפנים - אבל במובן הטוב. הם לא מפחדים לשאול שאלות, כי הם מבינים שבשטח הם יהיו לבד, ולא יהיה להם את מי לשאול. זה כבר באופי שלהם, לרצות לדעת הכול".
אף על פי שבניגוד למפקד שלהם, להם לא הייתה הזדמנות לראות את עצמם מבחוץ, גם חיילי הצוות מצליחים להבחין בתהליך המשמעותי שעברו במהלך המסלול, ושאולי לא פחות חשוב מהמקצועיות שעולה ועולה. "אנחנו צוות של שמונה אנשים הכי שונים בעולם אחד מהשני", מתנדב להסביר סמל עדי יצחקי. "כל אחר מגיע ממקום אחר ומרקע אחר, ובגלל זה יצא שהתחלנו עם פערים מאוד גדולים בינינו, במנטליות. כל אחד משך לכיוון שלו. זה בא לידי ביטוי גם בטעם מוסיקלי, הקיבוצניקים משכו לכיוון אחד, העירונים לכיוון אחר. חלק רוצים שלום חנוך, חלק רוצים מזרחית". חברו לצוות צוחק מהצד. "הייתם צריכים לראות מה קרה כשתפסנו את הקיבוצניק שומע חוה אלברשטיין במחסן", הוא מורה על אחד החיילים, וכולם נזכרים וצוחקים. "למדנו להסתדר", ממהר להסביר יצחקי. "יש לנו נוהל קבוע, שנקרא אחד לשמונה: אחד מכל שמונה שירים הוא שיר מזרחי".
עושים קרניים
לוחמי המסלול של פלגת יעל השושואיסטית התאמנו בפריצת הדרך ללבנון. בדרכם חזרה הם גם העיפו באוויר רכב מלא בחומרי נפץ, כדי שלא יחשדו שלא היו שם.
המסלול של יעל, הפלגה היחידה ביהל"ם שמכונה סיירת, כולל לא מעט מאפיינים פיזיים שבונים ליעליסטים קצת יותר שרירים מאשר לחיילי שאר הפלגות. הדבר בא לידי ביטוי במשקלים הכבדים שהם סוחבים, וגם באמצעות 13 שבועות ארוכים במסלול בהם החיילים מנווטים בשטח. הם הספורטאים, כמו שאמרנו. “המסלול שלנו הרבה יותר פיזי, וזה מתבטא בכך שאנחנו בעיקר בשטח, פחות בכיתות", מתגאה סמל איתי קינן, לוחם בפלגה, שהגיע לתרגיל על תקן חונך. “הסטיגמה אצלנו אומרת שהחלשים הולכים לס"פ, אבל הם אומרים שהטיפשים הולכים ליעל", הוא מחייך.
אבל הם ממש לא טיפשים כמו שאומרים עליהם. האימון הנוכחי של מחזור מרץ 11' מדמה מבצע מיוחד מעבר לקווי האויב. הוא התחיל כמה ימים לפני כן, כשהצוות קיבל את הפקודה בנוהל הקרב. אחרי שעשו סיור בשטח ואספו נתונים, הם התחילו להתקדם אל עבר היעד המרכזי שאתו יצטרכו להתמודד בעזרת הכשירויות הייחודיות רק להם.
יעל, אם אפשר להסביר בפשטות, היא הגשר שנמתח בין המקום בו כוחות צה"ל נמצאים, ובין המקום בו הם רוצים להיות, והיא גם שורפת את הגשר המקביל של האויב. “הייעוד של הסיירת הוא לאפשר את תמרון כוחותינו בשטחי האויב, ולמנוע את תמרון כוחות האויב", מתמצת את העניין מפקד פלוגת ההכשרות ביהל"ם, סרן אור אמיר. “יעל מסוגלת לתת את הסיוע הזה גם לכוחות חי"ר וגם לכוחות מיוחדים".
הלילה, כשיצעדו על בשטח האויב המדומה, יממשו הלוחמים את מה שלמדו בסדרה האחרונה - סדרת הסוואה ייעודית, אחת מארבע הסדרות שמייחדות את מסלול ההכשרה של סיירת יעל: הסוואה, מים, סיור הנדסי ומעברים של שדות מוקשים. “לסדרה הזאת חיכינו הכי הרבה", מספר סמל אלעד פרל, חייל בצוות, “כי היא הכי מגניבה, יש בה את הפעולות הכי מעניינות, את הייעוד הכי ייחודי. למרות שבסופו של דבר ברור שאנחנו מחכים לפעילויות האמיתיות. רק שם נוכל באמת ליישם את כל מה שלמדנו".
הלילה מתקדם, והזמן ליישם מגיע. הצוות מגיע לצירי הגישה אל הבונקר המבוקש. הלוחמים שולפים את האמצעים הייעודיים ועושים את עבודתם בשקט, בלי להוציא מילה. כל כך בשקט, שאי־אפשר להיות בטוחים שהם עדיין נמצאים שם. הם מתקשרים בעיקר באמצעות מבטים, שריקות מהירות, תנועות חפוזות - שהיעליסטים מתרגמים למילים ומשפטים.
כשאי־אפשר להשמיע קול, קשה לשמוע תלונות. אבל ללוחמי הפלגה לא קל, והם לא ליקקו הרבה דבש לאורך המסלול. "השבועות האחרונים נועדו להביא אותם למצב קיצון", מספר סרן אמיר, "וזה התרגיל הכי קשה שלהם במסלול. בעיקר בגלל המשקלים שהם סוחבים על הגב, וכי מדובר בעבודה מאוד פיזית - יצירת מכשול בציר ההגעה של האויב. התרגיל הזה מדמה פעילות מבצעית לכל דבר, ונותן להם להרגיש מה זה להיות לבד, רק הצוות, בלי שיבואו לחלץ אותם".
לא רק שזורקים אותם לבד בשטח - הם גם לא יודעים שום דבר על מה שהם עומדים לעשות עד שהם מתחילים לרוץ. "הם יודעים שיש ארבע סדרות, אבל לא מה הם הולכים לעבור. גם בגלל הסיווג הביטחוני", אומר סמ"ר חי אוזן, המד"ר של הפלגה, "אבל בעיקר כדי להשאיר אותם במתח לקראת מה שהולך לבוא".
הנה זה בא: לאחר שחסמו את הגישה לבונקר בדרכים שאסור לספר עליהן, ממשיך הכוח אל הנקודה הבאה ומתכונן לקראת התקיפה של הרכב, שתבוא רגע לפני הנסיגה. החיילים מטפסים על גבעה סמוכה, ומתמקמים על הצלע שמשקיפה על הוואדי שמפריד בין שתי גבעות. הצוות מתחלק לקבוצות, מחליף עמדות ומסתדר מחדש. מספר חיילים יורדים במורד הגבעה, לאט לאט, כשהם מובילים אחריהם חוט שמחובר למטען עוצמתי, אותו יפעילו בלחיצת כפתור ממעלה הגבעה.
הכול מוכן, וכולם מוצאים את מקומם בשורה אחת, כאשר הם כורעים, כתף אל כתף, ומסתכלים על הוואדי - שם צפוי לעבור כלי הרכב שלו הם מחכים. כולם שותקים ומביטים על הנקודה האדומה שבוקעת מהנשק של החונך. עיגול קטן שנע באטיות לאורך הוואדי, ומדמה את הרכב המדובר. כשהנקודה האדומה מגיעה למיקום שבו הטמין הצוות מוקדם יותר את המטען, מפעיל אחד החיילים את הפצצה שמפירה את השקט. הפיצוץ מסמן לשאר החיילים להיכנס לפעולה, כשכולם יחד מתחילים לירות אל עבר ה"רכב".
לאחר שמסתיים הירי המאסיבי לעבר המטרות מתחיל הצוות בנסיגה, הליכה שתיקח להם כמה שעות טובות, עד שיגיעו לרגע המיוחל של סיום התרגיל. הם צועדים יחד, כקבוצה, ולאורך הדרך מעבירים ביניהם אלונקה עם פצוע, מורידים ציוד אחד מהשני, ובעיקר - דוחפים קדימה. ברגעים הקשים והמיוזעים האלה, לא נראה כל כך זוהר להיות ספורטאי בתיכון של יהל"ם.
"ליעל מחפשים אנשים חזקים, גם מהבחינה הפיזית וגם מהבחינה המנטאלית. בסוף זה באסה ללכת שלושה ימים לבד", מסביר מ"פ האימונים סרן אמיר. "אנחנו רוצים לראות אצל החיילים של יעל יכולת עבודה בצורה חשאית ברמה גבוהה וכושר גופני טוב - כי ברגע שתגיע למטען אתה צריך לא להיות בלחץ, למרות שהלכת ברגל הרבה מאוד כדי להגיע עד אליו. אם פתאום אומרים לך שרכב עובר - אתה צריך לדעת להתקפל מהר, ולדעת שאתה יכול ומסוגל לעמוד בזה".
אשכול נוסף על יהל"ם
http://www.fresh.co.il/vBulletin/sh...ad.php?t=560247 |
|
ראשי
צ'אט
RP הגדיר יפה שניתן לפרוץ קר ואז להתחיל "להרעיש" - ומן הסתם גם האפשרות ההפוכה קיימת לפי הצורך. 
הסיכות של יעל וס"פ יפיפיות... לא חראם
מקרב לב...
...
)
מצב כלאיים
