ולדעתי הגיעה העת לאחת.
עניינה הפעם נוגע באספקט בההסטוריה של ארץ ישראל שממעטים לדון בו כאן בפורום וחבל.
מדובר בחידה קשה ביותר, לכן בעתיד יגיעו רמזים על מנת לעשות אותה יותר אפשרית לפתרון. למי שיידע את התשובה כבר כעת יגיע שאפו גדול. התשובה תפתח צוהר למחוזות נרחבים של ידע.
ולחידה עצמה:
הצילום של הכלי המופיע מטה לקוח מתוך כתב עת שפורסם בעשורים הראשונים של המאה שעברה. באמצעות הכלי היו מבצעים מלאכה עתיקת יומין. איזו?
בתגובה להודעה מספר 4 שנכתבה על ידי מאלתר שמתחילה ב "ראיתי פעם משהו דומה והסבירו..."
וַיַּעַן עָמוֹס, וַיֹּאמֶר אֶל-אֲמַצְיָה, לֹא-נָבִיא אָנֹכִי, וְלֹא בֶן-נָבִיא אָנֹכִי: כִּי-בוֹקֵר אָנֹכִי, וּבוֹלֵס שִׁקְמִים.
(עמוס פרק ז' פסוק י"ד)
אז יש לנו פתרון, ויש לנו כאן תותח, המאלתר, שסיפק את התשובה הרבה יותר מהר ממה שהערכתי. כל הכבוד.
אז מה זה בולס שקמים, מקצוע מסתורי שהוזכר פעם אחת בלבד בתנ"ך ומעטים המקורות עליו? אכתוב כאן בהמשך סקירה קצרה.
כדי למנוע אכילת פאגות (תאנה) בולסים את פרי התאנה. כבר במקרא מוזכר שעמוס הנביא היה בולס שקמים (עמוס פרק ז', פסוק י"ד). הבליסה היא חיתוך בסכין הפוצע את הפרי כפי שעושה הצרעה. הבליסה מביאה להבשלת הפרי תוך ימים מספר. אחרי שבולסים את הפרי ניתן לקטוף ולאכול אותו. כיום יש גם מין תרבותי שאינו זקוק לבליסה.
כמובן שאשמח לשמוע ביתר פירוט.
_____________________________________
..
נערך לאחרונה ע"י זיו בתאריך 02-07-2015 בשעה 16:27.
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי AsafP שמתחילה ב "אז הרבה זמן לא הופיעה כאן חידה"
השקמה בולטת בזכות גזעה העבה והענפים המפותחים אשר מעניקים לה הוד מיוחד.
כעץ שהשתלב בנוף הארץ מימים ימימה, קל לחשוב שהוא אחד ממעצי הבר שלה. אך שמתעמקים בפרטים עולה עניין בוטאני-זואולוגי חשוב ביותר הנוגע לעצי השקמה הגדלים בארצנו, המאיר אותה בנופך ייחודי ומפתיע, כך לפחות לגביי כשנודע לי הדבר לראשונה.
כמשתייכת לסוג פיקוס, ובדומה לתאנה למשל, תפרחותיה צמחות בפגות המתפתחות לפירות. ההאבקה ההכרחית ליצירת זרעים מתבצעת ע"י צרעות קטנטנות המשתמשות בפגות הדו מיניות כאתר רבייה והטלה ואגב כך מספקות לפיקוס את ההאבקה לה הוא זקוק.
מי שפעם הסתקרן, קטף פרי בידו, שמה פתח, אולי אפילו טעם - מלבד מהאכזבה מאיכות הירודה של הפרי בהשוואה לזה של התאנה, ייתכן וגם הבחין בצרעות הזעירות. אך המעניין הוא שחרקים אלו החיים בפגות, מסוגלים להתפתח ללא כל תלות בהן, ומבלי לתת דבר בתמורה.
במילים אחרות: הצרעות הארץ ישראליות כלל אינן מאביקות את השקמה, וכך גם במקומות אחרים באיזור בהם ניתן לראות את השקמה גדלה: מזרח אגן הים התיכון, קפריסין ומצרים.
כך, היות והשקמה באיזורנו לא מסוגלת לייצר זרעים, היא מתרבה אך ורק באופן וגטטיבי, לא כעץ בר, אלא כצמח תרבות מהגר שניטע בידי אדם.
לכן, עצי השקמים המתמעטים בארץ הם למעשה שרידים חיים שהותירו הדורות הקודמים שחיו על האדמה הזו, וככאלה, הם עצים התובעים זכויות הסטוריות.
בתמונה: שקמה בה הבחנתי ליד סביל אבו נבוט ביפו, אז בתמונה מהמאה ה19, וגם היום (תמונה מ2013). ניתן לשער כמה ומה היא ראתה.
שרידי שקמים נמצאו במצרים כבר מן התקופה הקדם שושלתית. בארץ, השקמה היתה נפוצה ביותר בעבר הרחוק. בתנ"ך, במלכים א' י,כ"ז נכתב על שלמה המלך "וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת-הַכֶּסֶף בִּירוּשָׁלִַם, כָּאֲבָנִים; וְאֵת הָאֲרָזִים, נָתַן כַּשִּׁקְמִים אֲשֶׁר-בַּשְּׁפֵלָה--לָרֹב. " משמע, השקמים היו כה רבים בשפלה עד שסימלו אותה והדבר אף היווה דוגמה למידה בשיעור מופרז.
בראשית התקופה הצלבנית, כשהותקפה אשקלון בידי הצלבנים, נכתב ע"י מקור ערבי כי חיילי הגנרל המוסלמי נמלטו להסתתר בין השקמים שהיו שם.
אישית, כשאני רואה שקמה, אני מרגיש לרגע כאילו ההסטוריה חודרת להווה. בעיירה אזור, גדלה שקמה אחת שייחסו לה באמצעות היסקים גיאולוגיים וארכיאולוגיים גיל של 2000 שנה. אולי אכתוב עליה בפוסט אחר.
השקמה גודלה בידי בני אדם בעיקר בשל קורות העץ אותה סיפקה, ובתלמוד מופיעה ספרות ענפה בנושא. פירותיה, אליהם תכף נגיע ביתר פירוט, נחשבו למזון דל אותו אכלו בעתות מצוקה באקלים היבש של המזרח התיכון.
מולדת השקמה
כמונו ככולנו, גם השקמה הגיעה לכאן ממזרח אפריקה, שם היא גדלה בר באופן טבעי, לגדות נחלים ונהרות, כמעט ללא ריבוי הנעשה בידי אדם.
הצרעה המאביקה אותה, צרטוסולן ארביקוס, גדלה רק באיזורים אלה – מדרום אפריקה ונמיביה ועד דרום סודן .
בתמונה: שקמת בר אמיתית ומקורית לגדת נהר במזרח דרום אפריקה, אותה צילמתי בשנה שעברה.
(מתנצל על איכות התמונה)
לעץ, שנקרא באנגלית sycamore fig תפקיד אקולוגי חשוב. כמצמיח פירות מספר פעמים בשנה בעלי חיים רבים נסמכים עליו, ומעמדו מיוחד גם במסורות הילידים.
להלן קישור לסרט אנגלי נחמד בן כחמישים דקות על מלכת העצים, שקמת הבר באפריקה:
מאפריקה הובא העץ צפונה בידי האדם. כעץ מהגר הוא גדל היטב בעיקר לגדות נחלים - כמו במולדתו, או על אדמות הקרובות למי תהום.
על בליסת השקמים:
כאמור, פירות העץ נחשבים למאכל ירוד ולא איכותי, בטח בהשוואה לתמר ולתאנה. למרות זאת היוו מזון, בעיקר בשעות משבר. כידוע, הפירות בערבית נקראו ג'ומז, מילה שהשתרשה גם בהווי הישוב.
בספרים הרלוונטיים לנושא השקמה ניתן לראות צילומים ישנים של מכירת ג'ומז בשווקים.
חוקרים במצרים במהלך המאה ה20 הבחינו במנהג לחתוך את פירות השקמה בעודם בוסר על העץ. לא ניכנס לשלבי ההתפתחות הבוטניים והזואולוגיים על מנת שלא להכביד, אך המחקר שנערך בנושא העלה כי החיתוך מאיץ את ההבשלה ומגדיל את הפרי תוך כמה ימים, בטרם יתפתחו בו הצרעות ויהפכוהו לבלתי אכיל.
מדובר בעבודה מפרכת, והכלי שהופיע בצילום (מתוך כתב עת באג'יפטולוגיה משנות ה20 אם זכרוני לא מטעני), הוא סכין שפותחה על מנת לבצע חיתוך נוח של הפירות בעודם על העץ.
להלן איור מספרו של יעקב גליל:
החוקרים מייחסים פעולה זו לפירוש המונח "בליסה" כפי שמופיע בספר עמוס.
לפני סיום, יש לציין כי השקמים בארץ שונות מאלו הגדלות במצרים. כאן התפתחו שני זנים המפתחים פירות אכילים ללא צורך בפעולת הבליסה. מחקר רב נערך בנושא, מי שירצה להוסיף וולהעמיק יוכל לקרוא דיון מרתק בספר של יעקב גליל. אציין כי מחקריו לימדו שפגות השקמה אשר גדלות באיזורים אחרים מלבד מישור החוף ראויות למאכל רק אחרי בליסה, דבר היכול ללמד על המשכיות הפעולה בארצנו. זהר עמר מצביע על מקורות יהודיים מהמאה העשירית המעידים על פעולת הבליסה כעל מלאכת חיתוך פירות השקמה שנעשה בארץ ישראל.
נקנח בתחריט של שקמה שנמצא בקבר בלוקסור ממצרים העתיקה, בה הייתה לעץ משמעות דתית. ניתן לראות כי הפירות מובלסים.
אז התחלנו מכלי מסתורי ועברנו לתנ"ך, בוטניקה, נופה של הארץ, קצת אפריקה ומצרים העתיקה, תרבות חומרית והסטוריה. והכל בגלל עץ אחד.
מקורות:
גליל יעקב, הפיקוס עץ בר ועץ נוי, עמ' 53-72.
עמר זהר, גידולי ארץ ישראל בימי הביניים, עמ' 194-201.
יהב דן, בעקבות עצי השקמים הנכחדים.
נערך לאחרונה ע"י AsafP בתאריך 09-07-2015 בשעה 10:19.