|
סבב מסעדות בירושלים: זאזא,ג'וי,לוצ'אנה, ירושלים הקטנה, ערב גריל בשרתון ועוד כמה
שני ביקורים של שבוע כל אחד בעיר הקודש הביאו אותי ללא מעט מסעדות די ידועות, ועוד כאשר התקציב לא היה ממש קשור לכיס שלי, אז יכולתי לחגוג שלי עכבות... כמה ביקורות מלאות חלקיות:
מקום ראשון לא מעורער: זאזא.
המסעדה הדי חדשה הזאת ממוקמת במתחם תיאטרון החאן – אומרים שהחליפה מסעדה קודמת בשם לימונית. המסעדה ממוקמת בחלל שבקומה השנייה ובמרפסת מרווחת שצמודה אליו, ובאופן די ייחודי יש לה "צוק" פרטי חצוב באבן ירושלמית שמשמש כקיר האחורי שלה. השירות היה מהיר ואדיב: למרות שהמסעדה כלל לא הייתה מלאה.
המקום כשר אבל לטעמי "מכה" את המקומות הלא כשרים אפילו במגרש הביתי שלהם: בשר אדום. "לחם הבית" שהוגש היה מצויין, אבל מאותו סוג שנפוץ בהרבה מסעדות (לחם ארוך, דק ושומני) אבל... המטבלים! שכחתי שחמאה – משהו שאהוב עלי במיוחד – איננה! בתוך שמן הזית צפו איזשהם עלים וזה היה מעדן עד כי דליתי את העלים עצמם (מין תבלין) ואכלתי. כמנה ראשונה לקחתי כבד קצוץ עם מין ריבה: שוב, מנה מאוד נפוצה אבל שהתעלתה על כל המקומות שאני מכיר. ככל הנראה ערבבו בה פתיתים קטנים של לחם או בשר חרוך משהו מה שנתן לה מין ארומה מיוחדת (שמשום מה העסיקה את כולם לאיזו דקה של ניחושים מה זה)
כמנה עיקרית הזמנתי "סתם" אנטריקוט וגם עזרתי לעמיתה שלי לחסל את "אצבעות האנטריקוט" שלה (חבל על כל טיפת בשר אדום...): היה חבל"ז! כל הסופרלטיבים מיותרים... וזה היה האנטריקוט העשירי שלי מתחילת החודש והיו עוד איזה 3-4 אחריו... התוספת שלי הייתה טוגנים (צ'יפס) שפוזר עליהם תבלין שנתן טעם מיוחד.
מנות אחרונות: אמנם כשר, מה שאומר שהרוב מבוסס על שוקולדים, אבל בכל זאת מוצלח: לקחתי מין עוגת שוקולד עם כדור גלידת סורבה שהיו פשוט טובים. אני מעדיף את המוסים/קרמים למיניהם, אבל עם הנפילות התכופות של טריקולדים/מוס פסיפלורה במסעדות הלא כשרות, אני מוכן להתפשר על הקינוחים של זאזא.
מחיר: הבשרים האדומים משהו כמו 90-100 למנה. השאר כמקובל במסעדות מסוג זה (25-30 למנות אחרונות, 20-30 לראשונות וכו'). יש, כמובן, גם 12 או יותר מנות עיקריות אחרות. המקום, בנוסף לכך, רחוק מאוד מן ההמולה של מרכז העיר (הייתי שם בערב חמישי. בדרך מוקדם יותר עברתי ברחוב שמעון בן שטח וראיתי אנשים טרוטי עיניים מחכים בתור לכל המסעדות). יש גם בר במקום.
ג'וי:
מסעדה מוכרת ברחוב עמק רפאים: לא פעם ראשונה שלי. שני אולמות בבית אבן בקומת הקרקע. מקום כשר. השירות היה לא רע בכלל, אבל שמתי לב שכמה פעמים המלצריות פיטפטו ליד הבר – מקום שממנו לא רואים חצי מסעדה – ולא ראו את שאר הלקוחות או ניסו לראות אותם. לא קריטי, ובטח לא אפשרי כשמסעדה מלאה, אבל אני מניח שיש כאלה שבשבילם להרים את הקול, או לקום ולגשת לבר כדי לחפש מלצרית קצת פוגע בהנאה. השולחנות קצת קטנים לטעמי: ביחס למקומות אחרים.
כמנות ראשונות קיבלתי מבחר טעימות מהרבה מנות (היינו קבוצה קטנה): היה לא רע בכלל, גם אם לא משהו הברקתי. הלחם היה ביתי ו"סמיך" כמו שאני אישית אוהב. הכבד היה קצת שומני ואנטי פסטי, בורגול וכרובים אני לא יודע ממילא להעריך.
למנה עיקרית לקחתי, איך לא, שוב אנטריקוט שהיה פשוט טוב. טעמתי קצת ממנה נוספת של "קורדון בלו": נראית לי הייתה עשויה טוב – למי שאוהב ממולאים למיניהם. הסלט הנלווה היה טוב. לשני המנות העיקריות שטעמתי הוסיפו פירה ירקרק ומטובל שהיה טוב. למנות אחרונות לא היה לי מקום... בסה"כ נהניתי. כשהמקום לא מלא הוא אינטימי יחסית ומאוד נעים: בטח ביחס לרחוב הסואן שמש בחוץ.
משום מה הם מגישים פפסי ולא קוקה קולה... סטיה שאני לא מבין אבל מכבד (שתיתי מים איטלקיים מוגזים).
לוצ'אנה: גם בעמק רפאים וממש מול ג'וי. לפי זה שכמה וכמה אנשי צוות רצו בלו"ש בין שתי המסעדות אני מניח שאלה שייכות לאותם בעלים (תופעה ירושלמית ידועה בעולם המסעדות...). מסעדה, אם לא ניחשתם, איטלקית, כשרה ולא בשרית. היה מפוצץ אנשים: שליש ממנה נמצא במבנה מואר (בסגנון תל אביבי) ושני שליש בחוץ על מרפסת גדולה בפינת רחוב עמק רפאים ועוד רחוב.
תפריט מאוד מגוון ועשיר של דגים, פסטות, פיצות, סלטים וכו'. לא נתקלתי במשהו שהיה מדהים, אבל כבר הבנתם שמה שהיוו אוכל של אנטריקוט הוא לא ממש בשבילי כמנה עיקרית. בסך הכל מקום מאוד נחמד כמין בית קפה משודרג מאוד. השירות היה יעיל מאוד.
יש להם אותו קטע עם הפפסי כמו ג'וי, אבל כשאין בשר אז התאווה לקולה פחותה והתקפי הקריז לא קיימים.
ירושלים הקטנה (בית אנה טיכו):
לא פעם ראשונה ולא שניה, אבל אולי צריך לספר על המקום הזה שדי קשה להבין אותו בלי לבקר. בית אנה טיכו הוא מין וילה ישנה וגדולה, עם חצר יותר גדולה, שנמצאת מתחבאת לה בלב ירושלים הצפופה: היא ממוקמת דקה מכיכר ציון, בקצה סמטא היוצאת מן הרחוב שבו חונות מוניות השירות לת"א. מדובר על מבנה היסטורי ששייך למוזאון ישראל וחלקו משמש כגלריה.
המסעדה – שהיא מוסד ירושלמי מכובד, תופסת חלק מקומת הקרקע ואת רוב החצר הגדולה והמוצלת בעצים. מקום כשר ובחזקת חלבי. אוכל יצירתי למדי עם תפריט עשיר של פסטות, פשטידות, סלטים, מאפים ובלינצ'סים: מנות גדולות מאוד ונדיבות, גם אם רובן אינן בתחום ה"גורמה" אלא סתם "טוב". מה שעושה את המקום זו האווירה המיוחדת והרגועה שכאילו לא שייכת לעיר הצפופה והרועשת (אפשר לחשוב שם שאתה בבית לחם הגלילית בכלל). מקום שמנוהל ע"י גברת ירושלמית ובנותיה שנותנות יחס אישי. אני אכלתי סלט ענק ושני קינוחים נדיבים וטובים. אחרים, שלקחו מנות יותר מורכבות, אמרו ברובם שהיו מצויינות.
המקום מאוד חביב למטרות ארוחות בר מצווה וכו' של אחינו מן התפוצות וזה מורגש היטב (האמת שדי מוסיף לאווירה). המחירים סבירים עם כוון ליקר משהו. אבל... המקום הוא האווירה.
"ערב גריל על הבריכה בשרתון":
המלון הענק הזה ידוע היטב לא מעט בשל חביבותו על המגזר התיירותי החרדי/דתי של בעלי האמצעים (מה שמרחיק ממנו את אלה שאינם...) וגם בשל "גלאט כשרותו". למשך כל העונה החמימה מקימים שם מדי ערב יום חול "ערב גריל" על המרפסת שמעל הבריכה. יצא לי להתארח בערב כזה, שאינו מופנה דווקא לאורחי המלון. לא אני שילמתי ושכחתי לבדוק כמה עולה... אבל בקצרה:
מדובר בסופו של דבר על ארוחת ערב "בופה" די רגילה המוכרת מלונות אילת/ים המלח מבחינת כל מה שאינו בשר/מנות עיקריות: האחרונות נעשות על הגריל ע"י טבח שגם הוא כשר למהדרין ואשר לבקש ממנו בקשות קצת יותר מיוחדות ממה שאפשר לבקש מעמיתו האילתי. אמנם לא מדובר על העילית של האדום (דק ומאוד מאוד כשר...) אבל בכ"ז לא רע. פתרון טוב למי שרוצה לטרוף בלי חשבון ויודע שהוא מאוד מאוד רעב (בירושלים אין לרוב ארוחות ערב מזנונים בבתי מלון פרט ליום שישי) ובטח למי שחייב כשר וגלאט. רוב הסועדים מן המגזר הדתי/חרדי ובעיקר מהתפוצות.
אמא:
נידונה כאן אני רואה. כל מיני מזרחי ממולאים ממש לא הטעם שלי ולא הייתי מאוד רעב. בכל מקרה למיטב שיפוטי אוכל טוב, גם אם לא ממש מדבר למי שלא אוהב במיוחד אוכל מזרחי מעודן, או שלא מוכן לשלם עליו יותר מאשר למעלה יותר ברחוב אגריפס. מסיבה כלשהי הייתי צריך "לדון" עם האחראי, שהיה בעל המסעדה שהיה שם, ולא התרשמתי על נכונות יתר לשירות, וזה עוד בלשון המעטה. אני אישית לא מוצא סיבה לחזור.
קוהינור:
מסעדה הודית ותיקה במלון קראון פלאזה (מאחורי בנייני האומה). נחשבת, משום מה, למוסד של ממש. אווירה, לטעמי, מאוד לחוצה ואולי הידע שלי על אוכל הודי די עמום מביקורים במקומות אחרים בעבר הרחוק, אבל היה נראה לי שהרמה לא ממש מצדיקה את המוניטין והמחיר. המסעדה (כשרה) ממוקמת בתוככי הלובי של המלון ללא נוף או אווירה מיוחדים. אני מניח שלא תהיה חוויה למי שלא ממוקד על אוכל הודי, ואולי גם לא למי שכן...
ריבלין:
למי שמכיר, או שמע, יש לאפס ידיעות: נסגרה ונפתחה מחדש כמסעדה כשרה למהדרין (הייתה פעם מקום של נבילות וטריפות). ככל הנראה הקהל הקבוע נתפזר בתורים של מסעדות סמוכות כי לא ראיתי אותה מלאה כשעברתי שם...
אדום:
רציתי מאוד להכיר. חוסר יעילות כשהתקשרתי להזמין מקום בטלפון לא ייאש אותי והגעתי אישית בכ"ז. היו לא יעילים באותה מידה בכניסה למסעדה... הילד הקטן השתעמם בינתיים, החליק בגרם המדרגות היורד מהסמטא לרחוב וכולנו התחפפנו בשביל להרגיע אותו ולהתנחם בהמבוגר באיוו...
טרה:
ממוקמת גם כן במרכז העיר: הצטרפתי לפגישה וביליתי רק על משקאות וקינוחים. בסך הכל היה מצוין. התרשמתי מהשירות וגם מבעל המקום (או מנהל מאוד מסור...) שהיה שם. מי שאכל אמר שהיה בסדר גמור.
קפה ועוגה בלובי של המלך דוד:
מי שחושב שכאן זה כמו האינטר בת"א וצריך למכור כליה לעוגה וקרנית לכוס קפה, טועה! מחירים די רגילים, עוגות מעולות ו... מי יכול על האווירה הקסומה של הלובי? כל רגע אתה חושב שאינדיאנה ג'ונס יכנס עם השוט והכובע... לשבת בקפה ג'ו - זה תשאירו לת"א...
_____________________________________
.
|
ראשי
צ'אט
23-08-2008, 23:51
מצב כלאיים
